שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח/דף צט


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צט עמוד אעריכה

גמרא באומר לו הכישה במקל והיא תבא. פירוש דאליבא דרב מחייב בהא נמי מדין ערב דהוה ליה כאומר לחברו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דחייב מדין ערב והכי מוכח בפרק קמא דקידושין. הר"ן

וזה לשון הריטב"א: רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני נעשה כאומר לו הכישה במקל והיא תבא. תמיהא מילתא כי אמר לו הכישה במקל והיא תבא במה זכה בו השואל והרי לא משך ולא באת לרשותו כלל. ויש מתרצין דמיירי שאמר לו הכישה במקל ותבא לסימטא או לצידי רשות הרבים שהמשיכה קונה. ותמיהא מילתא דהא כל זמן שהוא לא משך או לא קראה שתבא אין כאן משיכה ומדין חצר לא משמע דקני ליה סימטא או צידי רשות הרבים בשום דוכתא ואפילו הוא עומד בצדן אלא אם כן הוא מדין ארבע אמות שתקנו חכמים וכשאומר דליקנו ליה ארבע אמות דידיה והנכון כדפירש רש"י דטעמא דהכא דאמר ליה הכישה במקל והיא תבא שיעבד נפשיה מהשתא עד כאן. פירוש לפירושו דהכא לא מדין שאלה נתחייב בה אלא שכל שאומר לחברו שיוציא ממונו על פיו למקום שאינו משתמר או שיזרקנה לים וכיוצא בו ויתחייב בו מיד שעשה כן על פיו נשתעבד לו בההיא הנאה כאלו קבלו ממש ממנו ואב לכולן ערב וכדפירש רש"י בפרק קמא דקידושין. וכל שאמר כן בפירוש הכישה במקל והיא תבא ואתחייב אני לך דלכולי עלמא חייב דהוה ליה כאומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך שהוא חייב וכיוצא בו באשה שהיא מקודשת. אבל הכא אף על פי שלא אמר לו ואתחייב אני לך אמר רב שהוא חייב דכיון דלהנאתו הוא אומר לו לשלחם מסתמא כאלו פירש ואתחייב אני לך דמי מה שאין כן באומר זרוק מנה לים דכל היכא דלא אמר ליה ואתחייב אני לך לא מחייב כיון שאין הזריקה לתועלתו של זה. והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן שהאומר שלח לי ביד עבד כנעני כיון דרוב עבדים רשעים ואין להם ממון לשלם הרי זה כאומר להכישה לרשות הרבים או למקום איבוד. ומאן דמותיב לה בסמוך סבר דכיון דעבד בן דעת ואימת רבו עליו מקום המשתמר הוא חשוב וכיון שלא אמר לו ואתחייב אני לך פטור. ואמרינן לא תימא נעשה כאומר כלומר דהתם ודאי פטור דמקום המשתמר הוא אלא באומר לו בפירוש אמור לעבדך שיכישנה ותבא. עד כאן.

ולענין פסק הלכה. הריא"ף לא הביאה משמע דסבירא ליה דליתא וכו'. וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שאלה דאמר לו הכישה במקל פטור וכי תימא אמאי ליחייב מדין ערב כאינך דמתניתין לא דמי דהני כיון דאזלי בהדי פרה סמכא דעתיה דעבד ושליח מנטרו לה ומחייב מדין ערב אבל אמר לו הכישה במקל לא סמכא דעתיה. ואף על גב דהתם בפרק קמא דקידושין מוכח דהאומר לחברו זרוק מנה לים וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"ן. והרמ"ך כתב לענין פסק וזה לשונו: השואל את הפרה ושלחה לו המשאיל ביד עבדו העברי או הכנעני של משאיל או ביד בנו או עבדו העברי או שלוחו של שואל כיון שלא צוה לו השואל לשלחה בידו אם מתה פטור והוא הדין אף על גב דאמר ליה שלחה לי ביד עבדך הכנעני ושלחה לו ביד עבדו הכנעני של משאיל ומתה ביד העבד שהשואל פטור דיד עבד כיד רבו דמי ולא נפקא מרשותיה דמשאיל והוה ליה כמאן דאמר ליה את אייתי לה ניהלי דהא ודאי באחריותיה דמשאיל היא כל כמה דלא מטת לידיה דשואל לר"מ. אמר לו השואל הכישה וכו' עד פטור עד כאן פרק ג'. ובגמרא דאם היתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל ואמר לו השואל הכישה במקל והיא תבא והכישה כיון שיצאת מרשות משאיל כלל קמה לה ברשות שואל לגמרי דהא סמכא דעתיה דודאי התם אזלא כי לכיש לה ואף על גב דאיכא גויאתא דאינון דרכים עקומים כמו רחבות שאחורי בתים בין ביתו של משאיל לביתו של שואל. ונראה לומר דבדליתנהו דחד מינייהו קמיירי והיינו דאתא רב אשי לאשמועינן דחייב כיון דנפקא מרשות משאיל וצריך עיון. וצריך עיון דשלחה לו ביד עבד כנעני של שואל שלא מדעת השואל אי אמרינן דכמאן דמטת לידא דשואל דמי דיד עבד כיד רבו או דילמא כיון דלא פקדיה איהו לא מחייב באחריותה עד דמטי לידיה או עד דלידע דבידא דעבדיה היא וליהוי ניחא ליה. וכן נראה מלשון המשנה דקתני עבדו סתם ואפילו כנעני בכלל. אמר לו שלחה לי ביד עבדך העברי או ביד עבדי העברי או הכנעני או ביד בנך או שלוחך או בני או שלוחי ושלחה ומתה קודם שהגיעה לידו חייב דכיון דנפקא מרשות משאיל כמאן דאתת לידיה דשואל דמי ובאחריותיה קיימא. וכן בשעה שמחזירה אם החזירה לו בתוך ימי שאלתה על ידי בנו או עבדו הכנעני או העברי של שואל או על ידי עבדו העברי של משאיל או על ידי בנו או שלוחו הרגיל לעשות שליחותיו תמיד כיון דלא אמר ליה משאיל אכתי לא נפקא מרשותיה ובאחריותיה קיימא. וכל האי שקלא ליתיה בגמרא בהאי פירקא ובפרק השוכר את האומנין איתיה בגמרא דמשנת כל האומנין וכו'. וצריך עיון נמי הכא היכא דשדריה ניהליה בתוך זמנו ביד עבדו הכנעני של משאיל אי אמרינן דכמאן דמטת לידיה דמשאיל דמי או לא כיון דלא פקדיה איהו לשדורה ליה בידיה דההוא עבדא באחריותיה דשואל קיימא עד דתימטיה לידיה או עד דלידע דבידא דעבדא היא וליפייס בהכי וכן נראה. אמר לו המשאיל שלחה לי ביד אלו ושלחה לו ומתה ביד המביא פטור השואל והמביא. והיכא דשדרה ליה בידא דעבדיה הכנעני של שואל נראה לומר דדיינינן ביה כדינא דלעיל דכיון דיד עבד כנעני כיד רבו דמי הכא נמי לא שנא וכמאן דאמר ליה את גופך אהדרה ניהלי דמי וכל כמה דלא מטת לידיה דמשאיל לא מיפטר שואל מאונסיה ואם מתה משלם כן נראה וכן כתב הר"מ. ואם החזירה לו לאחר ימי שאלתה על ידי אחד מאלו אף על גב דלא אמר ליה משאיל לשדורה ליה בידיה פטור השואל אם מתה בדרך דנפק ליה מתורת שואל ודמיא לההיא דאמרינן גבי אומן דהיכא דאמר ליה טול את שלך והבא מעות או אמר ליה גמרתיו בלחוד דהוי שומר חנם ונפק ליה מדין שומר שכר. והאי נמי כמאן דאמר ליה גמרתי דמי כיון דשלים זימניה והוה ליה למשאיל לאסוקי אדעתיה דהשתא ניהדרה ניהליה ואי לא הוי בעי דלישדרה ניהליה על ידא דבריה או עבדיה הוה ליה למימר ליה ולאודועיה ומדלא אמר ליה איהו אפסיד אנפשיה הילכך פטור. ובכל הני דאמרינן גבי שואל דפטור דוקא מדין שואל הוא דפטור אבל חייב הוא בדיני חיוב שומר שכר בפשיעה ובגנבה ואבדה. עד כאן. כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל וכשהכישה כלפי פנים ויצאה מרשותו כבר היא בחצרו של שואל ואקשינן הא פשיטא. ושנינן דאיכא בין החצרות גזייתא כמו אנדרונא חולקת בין החצרות מהו דתימא לא סמכא דעתיה דשואל דאזלא גביה דילמא קיימא לה התם הילכך לאו שלוחו הוא במשיכה זו קמשמע לן דסמכא דעתיה. ונראה לי דלהכי אמר שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של המשאיל שאלו אמר בהפך כיון שדרך המשאיל לעבור דרך חצרו של שואל ויש לו עליו דרך אפילו נכנסה בחצרו ממש עדיין לא יצאה מרשות המשאיל. וכיון דרב אשי דחייה לההוא סייעתא ושמואל נמי לא קא משני למתניתין כוותיה דרב ואוקמה בעבד עברי דאלו בעבד כנעני לא אשכח ביה חיובא כלל אלמא לא סבירי להו כוותיה בהא הילכך לית הלכתא כוותיה אלא אמרינן בכהאי גוונא דבהני תנאה קביל עילויה שואל משום דבעי משיכה או זיכוי. הראב"ד. וכן כתב הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: לימא מסייע ליה וכו'. אמר רב אשי הכא במאי עסקינן כגון שהיתה חצרו של שואל וכו' דכי מחי לה להתם אזלא. פירוש וכיון דכן סמכא דעתיה דשואל ומשתעבד ליה אבל אם היתה רשות הרבים בינתים כיון דלא סמכא דעתיה ורחוק הוא שיהא לו תועלת באותה הכישה לא משתעבד והוה ליה כאומר זרוק מנה לים ולא אמר לו ואתחייב אני לך שאינו חייב. והא דלא אוקמה למתניתין בשיש רשות הרבים בינתים וכשאמר לו בפירוש ואתחייב אני לך משום דמשמע ליה דאם כן פשיטא אבל באידך אשמועינן רבותא כדמפרש ואזיל.

לא צריכא דאיכא גוויתא. הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י גורס גזייתא ופירש הוא שיש בחצרו של משאיל זויות מוקצים לסור שם לשון כי גז חיש, עד כאן. ועל הדרך הזה יש לפרש גוויתא. ומיהו מה שפירש רש"י שהם ברשותו של משאיל אינו מחוור דהא ודאי כל כהאי גוונא לא מחייב כלל שהרי לא יצאת מרשותו של משאיל כלל וכשאינה נכנסת לאותן גוויתא הרי היא נכנסת לחצרו של שואל ופשיטא שנתחייב בה ולכך פירשו דהני גוויתא הן בין חצרו של שואל לחצרו של משאיל והם של אנשים אחרים מהו דתימא לא סמכא דעתיה דשואל ועד דאמר ואתחייב אני לך לא מחייב קמשמע לן דסמכא דעתיה ומכיון שיצאת מרשות משאיל חייב באונסים אבל אם היתה רשות הרבים מפסקת בינתים לעולם אימא לך דלא סמכא דעתיה ועד שיאמר בפירוש ואתחייב אני לך לא מחייב. ע"כ.

אמר רב הונא השואל קרדום מחברו וכו'. ופרכינן למאי אי לאונסין מאי שנא פרה דמשעת שאלה הוא מחייב. פירוש דהא כיון ששלחו ביד בנו של שואל מדעתו דאמר לו שלח (אי) חייב באונסיה כדלעיל ואף על פי שלא נשתמש בה. ולמאי דקסלקא דעתין השתא דלענין אונסין קאמר משמע דסביר לן דבשאלה דוקא הוא דאמרה רב הונא שאין בו קנין גמור ומסתמא לא חייבו הכתוב עד שיתחיל ליהנות בו אבל קודם לכן דיו שיהא כשומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה ולהכי לא פרכינן עלה מסברא ופרכינן עלה מפרה דמאי שנא פרה שהוא חייב באונסיה משעת משיכה הוא מתחייב כשם שמתחייב שומר שכר בגנבה ואבדה ולא מטעם משיכה דהא סבירא ליה השתא דאין משיכה קונה בשומרים וכשם שאינה קונה לחזרה כך אינה קונה להתחייב באונסיה דמאי שנא אלא טעמא משום דאדם משעבד עצמו בכסף ובההיא הנאה דאושלה ניהליה ואפקה מרשותיה לרשות שואל גמר ומשעבד ליה נפשיה באחריות כאלו קבל ממנו שכר לשמור ולהתחייב באונסיה. ומיהו אם רצה המשאיל לחזור בו יכול לחזור בו כל זמן שלא התחיל השואל להשתמש בו וטעמא דמלתא הוא משום דסבירא ליה דמשיכה אינה במטלטלין מדאורייתא ורבנן הוא דתקון וכי תקון דוקא במכר או מתנה שהוא קנין הגוף אבל בשאלה דלית בה לשואל אלא קנין פירות לא תקנו לה משיכה ואף על פי שאדם קונה בחזקה דקל לפירות שאני התם שגופו של דקל נותן פירות. ותו לא פלוג רבנן בין דקל לפירות או בית לדור בו דהא מכל מקום קרקע הוא שראוי לפירות אבל כלי שאינו ראוי להשתמש אין משיכה מועלת בו לחזרה ויכול המשאיל לחזור בו כל זמן שלא התחיל במלאכה. והנכון דשאני שכירות דמכירה ליומא היא והרי הוא בכלל משיכה שתקנו בלקוחות. ואם תאמר וכיון דמשיכה לא קניא לחזרה מאי טעמא קני בהתחלת מלאכה ומה קנין הוא זה. ויש לומר דהא תקנתא דרבנן היא מפני תיקון העולם שלא יהא אדם משאיל או משכיר כליו לחברו ואחר שיתחיל במלאכתו שיחזור בו ויניח מלאכתו מותחלת. ולית הלכתא כרב הונא אלא כרבי אלעזר דתניא כוותיה שכשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרים. הריטב"א.

ופליגא דרבי אמי דאמר רבי אמי המשאיל קרדום של הקדש לחברו הוא מעל לפי טובת הנאה שבו. פירוש שמשלם להקדש מה שנהנה בשאלתו דהיינו כפי טובת הנאה שהיתה להקדש בכדי השאלה ההיא. וחברו מותר לבקע בו לכתחלה. פירוש דכיון שנותן המשאיל להקדש דמי אותה הנאה יצאה אותה הנאה לחולין. ויש שפירש דכיון דקאמר שחברו מותר לבקע בו לכתחלה מכלל דבשאלה שהשאילו לבקע בו יצא כולו לחולין ולא כדי דמי ההנאה בלבד שאם לא יצא כולו לחולין ונשאר בו צד הקדש. היאך מותר לבקע בו אלא ודאי שכולו יצא לחולין מפני אותה שאלה כיון שכל הכלי היה צריך לאותה שאלה וכיון שכן כל אדם יכול לחזור ולבקע בו. וקשיא להו הא דתניא בתוספתא נטל קרדום של הקדש ובקע בו מעל חזר ובקע בו מעל בא חברו ובקע בו כולם מעלו נתנו לחברו הוא מעל וחברו לא מעל. מכל מקום שמעינן מרישא דמשום הנאת ביקוע בעלמא אף על פי שמעל באותו ביקוע חייב לתת להקדש דמי ביקוע דהיינו מעילתו ואינו חוזר ומבקע בו. ותירצו בתוספות דהתם מיירי בשכל אחד סבור לבקע בקרדום שלו ואין כאן שינוי רשות כדי שיצא לחולין אלא שמשלם להקדש כפי מה שנהנה דומיא דגזבר שנשתמש בשל הקדש בעודו ברשותו שהוא מועל לשלם מה שנהנה ואינו יוצא לחולין אבל הכא שהשאילו לחברו להשתמש בו הוא עבד שינוי רשות ובאותו שינוי רשות יצא לחולין ולפיכך חברו מבקע בו וכן שאר כל אדם ודמיא למאי דאמרינן התם בסיפא נתנה לחברו הוא מעל וחברו מותר לבקע בו לכתחלה. ובתוספות שאנץ כתוב וחברו מותר לבקע בו לכתחלה. והא דתניא בתוספתא בקע בקרדום של הקדש ובא חברו ובקע בו בא חברו ובקע בו כולן מעלו בכלי שרת מיירי ששוחטין בה שאין יוצאין לחולין כשעושין בו מלאכה כדאמרינן במעילה אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד. ויש תימה כי לא מצינו בשום מקום קרדום לשחיטה אלא בסכין. ושמא קרדום שמשפין בו את הגזרין קרוי כלי שרת בליקוטין מפורש היטב ובקרדום שאינו כלי שרת כדמוכח בסיפא דברייתא בתוספתא. מפי רבי. וככתוב בתוספות. ואחרים פירשו דהשואל רשאי לבקע בו לכתחלה בהשאלתו אבל מיד שכלתה שאלתו הדרא לקדושתו והמבקע בו מעל דבשלמא אם נתכוון לגזלו או ליתנו לזה לגמרי יצא כולו לחולין עד לעולם אבל עכשיו שלא השאילו אלא לבקוע ידוע נהי שיצא כלו לחולין לצורך אותו ביקוע הרי מכל מקום לא יצא כולו לחולין לגמרי. והא דאמרינן שאין מועל אחר מועל במוקדשין היינו כשנתכוון בפעם הראשון להוציאו כולו לרשות אחרים כגון שנתנו כולו לחברו הא לאו הכי אמרינן יש מועל אחר מועל ואתיא תוספתא דלעיל אפילו כשהמבקע סבור שאינו שלו ומתכוון להשתמש בו וליהנות באותו ביקוע בלחוד ואי לאו דקני אמאי מעל לפי טובת הנאה ואמאי מבקע בו לכתחלה. ניהדריה לא ליקני ולא למעול. כלומר כיון דלא קנה במשיכתו הרי לא יצא מרשות הקדש כלל וכל זמן שלא בקע אין בו מעילה והא דאמרינן ליהדריה ולא ליקני ולא למעול לאו דוקא נקטינן דליהדריה דכי לא אהדריה נמי כל היכא דאיתיה בי גזא דהקדש איתיה אלא לרווחא דמילתא נקטינן ליה דכיון דאסור לאיתהנויי ביה מסתמא לית ליה לעכוביה גביה ואיכא דקשיא ליה דמשמע הכא דכל כמה דלא אשתמש בדבר של הקדש ויכול חברו לחזור בו אין כאן מעילה ומאי שנא מהמפקיד מעות מותרין אצל שלחני שמעל לאלתר ואף על פי שעדיין לא נשתמש השלחני בהם והתם אלו בעי מפקיד ליטול מעותיו יכול לחזור בו. ותירצו דהתם כיון שנתנם מותרין לשלחני ודאי בהלואה הם אצלו ואלו רצה שלחני ליטלם לעצמו ולתת לו מעות אחרים כשבא המפקיד ליטול מעותיו הרשות בידו וכיון דקננהו לענין זה איכא מעילה קודם תשמיש מה שאין כן בזו דלרב הונא כי הדר ביה משאיל הדר ליה כוליה בעיניה. ואם תאמר ולדידן דסבירא לן דמשיכה קונה בשואל היכי מעל דהא משיכה זו אינה אלא מדרבנן שתקנו משיכה בשומרים. ויש לומר דאפילו הכי אינה מעילה דהפקר בית דין הפקר וקנין דרבנן כקנין דאורייתא חשיב לענין זה. הריטב"א.

כך תקנו משיכה בשומרים. לא להתחייב באונסין קאמר וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדיבור ושלש מחלוקות בדבר דרבי אמי סבר משיכה קונה בשומרים דבר תורה הילכך מעל. ורבי אלעזר סבר תקנו משיכה מדרבנן. ורב הונא סבר דאף מדרבנן אין משיכה קונה. הרא"ש. וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: כדרך שתקנו משיכה במוכרים ובלקוחות כך תקנו בשומרים ובשואלים הילכך לא מצי חד מינייהו למהדר ביה שלא מדעת חברו עד דלישלם זימנא דקבע ליה. מיהו היכא דשאיל מיניה מידי ולא אמר ליה להכי והכי קא שאילנא ליה מינך מצי תבע ליה ביומיה או למחר כל אימת דבעי דלא אמרינן סתם שאלה שלשים יום. א"ז מ"ר. עד כאן. וכן כתב לעיל עיין שם קודם משנת השואל את הפרה שכרה חצי היום וכו' סמוך לה.


דף צט עמוד בעריכה

שכירות מאי עבידתיה. פירש רש"י לקנות בלא משיכה ומאי חזקה בלא משיכה נמי משכמת ביה. ומשמע שאין שכירות נקנה בכסף. ותמהני לרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מה טעם אין שכירות נקנה בכסף דהכא לא שייך למימר גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דהא לנפשיה טרח ומציל. ואיכא למימר דהואיל ותקון רבנן שלא יהיו המטלטלין נקנין בכסף במכירה לא פלוג בשכירות דהוא נמי מכירה ליומא היא ואף על גב דאיכא זביני נמי דמקנו בכסף כגון מילתא דלא שכיחא התם משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן אבל שכירות שכיחא ואי אמרת מקני אתי למימר הכי בזביני גופייהו. והאי תירוצא לא ניחא לי דגבי מילתא דלא שכיחא אף על גב דאיכא למימר נשרפו חטיך בעלייה לא גזור רבנן אבל היכא דליכא למיחש לעולם לא גזור כדאמרינן גבי עליה של לוקח מושכרת למוכר. ובפרק מרובה גרסינן עלה הכי שכירות דמאי אילימא שכירות דמטלטלי מטלטלי בני שטרא נינהו. אלא שרש"י כתב שם דכסף במי אינו קונה אלא לענין מי שפרע ואין לשון הגמרא מחוור בכך. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: שכירות מאי עבידתה פירש רש"י מאי עבידתה לקנות עד שימשוך ומאי חזקה בלא משיכה משכחת ביה. ואין לשון זה מחוור דדילמא מאי חזקה דקאמר משיכה כי המשיכה היא חזקתן של מטלטלין. והנכון בעיני דעיקר קושיין לאו משום כסף וחזקה דהא אפשר לומר כדאמרן דלמשיכה קרי חזקה וכסף נמי אפשר שהוא קונה בשכירות מטלטלין דהא מדאורייתא כסף קונה במקחן ורבנן הוא דתקון משיכה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה וההוא טעמא לא שייך בשכירות שהרי אם נשרף נשרף למשכיר וכיון דשכירות מכירה ליומה היא הרי הוא נקנה בכסף כדין תורה. אלא עיקר קושיין משטר משום דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו כדאיתא בבבא קמא ונקטינן קושיא סתמא משום דמשמע לן דשוכר כשאר שומרים הוא שתקנו משיכה בו. כן פירש רבינו ז"ל. עד כאן. האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה והוא כמו אשכול ואית בה חמשין תמרי דבהדי הדדי מזדבני בחמשין פריטי נכי חדא ואי מזבני להו חד חד הוו מזדבני כל חד וחד בפרוטה לא משלם גזלן אלא חמשין פריטי נכי חדא. ונראה לומר שהוא מנכה מהן שכרו הראוי לו על מכירתן וכן במזיק ממון חברו אינו משלם לו אלא כמה שהיה נמכר כל אותו ממון יחד דהכי תנן גבי שן ורגל שמין בית סאה באותה שדה של ששים סאין כמה שוה ומשלם לו לפי אותה שומא מה שפחתה בית סאה זו בשלוח בהמתו. הרמ"ך.

כי יאכל פרט למזיק. אית ספרים דגרסי דלא משלם חומשא. וליתא דמדאורייתא פטור לגמרי וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: דאמר מר כי יאכל פרט למזיק. פירוש דגבי תרומה כתיב כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואמר מר פרט למזיק תרומה שאין מוסיף חומשא. והקשו בתוספות דהא ההוא קרא גבי תרומה כתיב ומה ראיה ממנו להקדש. ותירצו דהתם במסכת מעילה עבדינן גזרה שוה דילפינן חטא חטא מתרומה לכמה מילי.

עוד הקשו דהא מזיק הקדש פטור אפילו מן הקרן וכדמוכח בבבא קמא. ותירצו דודאי מדאורייתא אפילו מן הקרן פטור אבל מדרבנן חייב בקרן ופטור מהחומש אפילו מדרבנן. ואם תאמר והא קרא דכי יאכל קדש מיירי. ויש לומר דקים לן דקרא הכי קאמר כי לאכל משלם אפילו חומש פרט למזיק אפילו מן הקרן. עוד יש לומר דזימנין דמשכחת דמשלם הקרן בתרומה כגון בתרומה שבא לידי כהן דלא גרע משאר ממונו של כהן שחייב מן התורה לשלם קרן ואפילו הכי אמר רחמנא פטור מן החומש. עד כאן.

כתוב בתוספות ונראה לר"י דשמין בית סאה היינו בית סאה הנאכל וכו'. ככתוב בגליון ולפי שמחובר לקרקע קרי ליה בית סאה כתוב עוד ואין להקשות לפירוש ר"י האי בית סאה וכו' עד סוף הדבור. ומה שמקשה שם הא ולא בית כור ולא כור מיבעי ליה אין להקשות למה קשה לו מבית כור אדרבה מקב קשה יותר שקורא לבית קב קב כי יש לומר דהא אתי ליה שפיר דקרי לבית קב הנאכל קב על שם הפירות לבית כור הנאכל נמי היה לקרותו כור על שם כור הפירות אלא ודאי כמו שלא הוזכר בית בקב הנאכל לא יזכיר בית בכור הנאכל אלא ודאי שמע מינה דבית כור דקאמר לא בנאכל מיירי כדמתרץ ואזיל. לרבי. שמין בית סאה באותה שדה תנן. אפילו לא תנן אלא שמין בית סאה בפני עצמה או שמין הפירות שאכלה בפני עצמן הוה מייתי ראיה שפיר דאם כן הכא נמי לית לן למימר דישלם חמשין ולא מצי למימר כל חד וחד זביננא לך אלא מייתי השתא ראיה טפי דאפילו הך קולא אמרינן דשמין בית סאה באותה שדה. ואם תאמר אדרבה השתא לאו ראיה היא דהא בעל כרחך לא דמי מקרקעי למטלטלי. יש לומר דהכא מייתי ראיה כיון דמקילינן כולי האי במקרקעי יש לנו להקל במטלטלי לענין שלא יוכל לומר כל חדא וחדא זביננא לך. לרבי. אי נמי אפילו במקרקעי יש לומר ששמין כמו בחביצא שאם אין לו אלא ערוגה אחת והפסידה כולה שמין אותה בפני עצמה לרבי. תוספות שאנץ. למימרא דסבר שמואל דין הדיוט קיל מדין גבוה והאמר שמואל בענין נטל אבן או קורה של הקדש דקתני בנאה בתוך ביתו עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. ואוקמה במעילה כגון שהניחה על גבי ארובה דלא שקעה בבנין ולא תסרה מידי ואפילו הכי אם דר תחתיה ונהנה בהנחתה שוה פרוטה מעל והא הכא דלא קיימא לאגרא ואם כן היכי משכחינן בה שידור תחתיה בשוה פרוטה אלא שמע מינה דלהדיוט נמי צריך להעלות לו שכר כהאי גוונא אלמא לשמואל הקדש ודין הדיוט שוין הן מדיליף הדיוט מהקדש לחיוב השכר. הדר ביה שמואל מההיא מטעמא דרבה דאמר הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת שכר דמי שהתורה חייבה עליו. הראב"ד ז"ל.

בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. פירוש דאף על גב דקבעה במסמרים ליכא שינוי הגוף דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו דלא הוי שינוי. הריטב"א ז"ל.

מההיא הדר ביה מדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הוי. פירש רש"י שההקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו ורחמנא אמר מאן דמתהני למעול ורחמנא ידע. עד כאן. וקיימא לן כיון דלא הדר ביה מההיא אלא משום דהקדש חשיב מדעת והדיוט הדר בחצר חברו שלא מדעת מכל מקום שמעינן מינה שאלו היו שוין בטעם היו שוין בדין. ויש לומר דאנן הכי קאמרינן דכיון דמחדא מינייהו הוא דהדר או מהא דהכא או מההיא דקתני ואית לן למימר דעל כרחך הדר ביה מההיא דהתם משום טעמא דרבה תו לא דמינן הא דהכא דמחמיר בתקנתא טפי מהדיוט. הריטב"א.

כהדיוט מדעת דמי. פירש רש"י דקמי שמיא גליא. וקשה דשלא מדעתו לאו דוקא דכל שכן אי ידע ולא מיחה בו דאמרינן אחולי קא מחיל ליה וניחא ליה אלא הכי פירושו כהדיוט מדעת דמי כלומר שידע ומיחה בה דרחמנא הזהיר דכל שנהנה מן ההקדש מעל. הרא"ש.

הא דאמר רבא הני שקולאי דתברא חביתא דחמרא לחנותא וכו'. אהדרוה ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרי ליה חמשא זוזי. נראה לי ששברוה ביומא דשוקא דהויא שויה חמשה וכי מהדרי ליה ביומא דשוקא די להם בחזרת חביתא דחמרא והוא טרח וימכור אותה שהרי יכול למכרה בחמשה זוזי כדהות שויא. ואיהו לית ליה חמרא אחרינא לזבוני אבל אית ליה חמרא אחרינא לזבוני לא דאמר להו אנא בההוא יומא דשוקא דתבריתו לה הוה מזבינא לה והשתא אית ליה חמרא אחרינא לזבוני והאי חביתא דמהדריתו ליה לא מזביננא הילכך יהבי ליה חמשא זוזי וכל שכן בשאר יומי דאי יהבי ליה חביתא דחמרא קא מפסיד בה חד זוזא ואי מהדרי ליה בשאר יומי יהבו ליה חמשה זוזי. מיהו כי יהבו ליה מנכה להו טרחיה ודמי ברזנייתא והוא טורח נקיבת החבית וטורח המכירה אבל אי שברוה בשאר ימי השבוע לא משלמי ליה אלא ארבעה זוזי בלחוד כשעת הנזק. ויש נוסחא שכתוב בה אהדרוה ליה בשאר יומי מהדרי ליה ארבעה זוזי והיא נוסחת ההלכות ואיני יכול לישבה. גם יש בנוסחא שכתבתי אבל הוה ליה חמרא לזבוני איבעי ליה לזבוני. גם זאת אינה מיושבת לדעתי ודומה לזו הנוסחא שיכולין אותן שקולאי לומר לחנוני כשישלמו לו בשאר יומי השבוע חמשה זוזי כמו שהיתה שוה ביומא דשוקא דאי הוה ליה בההוא יומי חמרא לזבוני לא משלמי ליה אלא ארבעה זוזי דאמרינן ליה איבעי לך לזבוני חמרא דאית לך ולא מצי איהו למימר להו אי לאו דתבריתו לה ביומא דשוקא הוה מזביננא לה חמשה זוזי משום דאמרינן ליה הא הוה לך חמרא ולא זבינתיה כוליה ועל כרחך הוה משתיירא האיך חביתא לשאר יומי דלא שויא אלא ארבעה זוזי. ואף על פי כן זה הטעם אינו מספיק שהרי היה שוה חמשה זוזי ומצי למימר ליומא דשוקא אחרינא הוה מזבינא ליה. והגירסא הנכונה כאשר כתבתי. הראב"ד.