ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח/דף צח

< שיטה מקובצת על הש"ס‏ | בבא מציעא‏ | פרק ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צח עמוד א עריכה

רישא בתרתי וסיפא בתלת. איכא למידק והא אנן לא תנן אלא השוכר פרה דמשמע חדא וכן בסיפא תניא שאל אחת ושכר אחת ואם כן היאך אפשר לאוקמי רישא בתרתי וסיפא בתלת. ויש לומר דלא אדכר במתניתין ההוא דלא אפליגו עלה אלא הנך דפליגו עלייהו. ואכתי איכא למידק סיפא מי הזקיקו להוסיף בה השלישית דהא בתרתי נמי משכחת לה וכגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך חדא בשאלה וחדא בשכירות ובעינן דתהדרינהו תרווייהו ניהלי ואמר ליה הלה אין חדא באגם היא ובעינא דאהדרה ואידך מתה ולא ידענא אי דשאלה אי דשכירות. לא היא דכל כי הא הילך הוא ואפילו קיימא באגם דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה והיינו דלעולם נסיב ליה בכוליה תלמודין אידך מתה ובעינא שלומי ולקמן עבדא דקטעה לידיה. ואם תאמר אכתי לימא כגון דאמר ליה אין חדא נגנבה ובעינא שלומי לך דלאו הילך הוא. יש לומר דאין הכי נמי ומיהו כיון דבמתניתין נקט ברישא פרה אחת ובסיפא נקט תרתי אחת שאולה ואחת שכורה ואצטריכינן לאוקמי רישא בתרתי לפיכך אמרינן דסיפא דקתני בה חדא טפי מרישא בתלת היא. ומיהו בעיקר גירסא ליכא תרתי ותלת אלא עיקר גירסא הכין היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב ותו לא וממנה אנו דנים לרישא וסיפא. בתרתי או בתלת. וכן כל מה שכתוב בספרים ולרמי בר חמא דאמר וכו' משכחת לה רישא בתלת וסיפא בארבעה אינו עיקר כמו שנכתוב בסמוך. הרשב"א.

והר"ן תירץ וזה לשונו: דמדתני להו למתניתין תרווייהו דשאלה ושכירות ולא איירי אלא בשאולה משמע דשכורה כדקיימא קיימא. ומשום הכי אצטריך לאוקמי בתלת. עד כאן.

כתוב בתוספות ועוד אומר רבינו תם דרב יהודה נמי מוקי מתניתין בתרתי כמו רב נחמן וכו'. וכתוב בגליון והא דקאמר לעיל ורב נחמן מוקי לה בתרתי הוא הדין דרב יהודה מוקי לה הכל אלא משום שצריך לו לפרש היכי הוי מחויב שבועה. עד כאן.

ולרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרים צריכיך כפירה וכו'. הוי יודע דלמאן דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן ארבעה שומרים חייביו שבועה מן התורה בפרה אחת אם טוען בה נאנסה ולרמי בר חמא דדריש כי הוא זה אארבעה שומרים אינו חייב שבועת השומרים עד שתהא שם הודאה במקצת שהיא מחייבתו שבועה בפני עצמה ושבועת השומרים וזה אי אפשר אלא בתלת פרות שיודה באחת ולא באחרת ויטעון בשלישית שנאנסה. ומיהו מודה רמי בר חמא במודה במקצת וכופר במקצת בלבד שחייב בלא שבועת השומרים וכמו ששנינו בפרק שבועת הדיינים והכי נמי אמר איהו גופיה בפרק הכותב. ורבא דאמר מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב סבירא ליה שאין עיקר שבועת מודה במקצת וכופר במקצת באה אלא על שהודה במקצת לפיכך כשמודה במקצת אף על פי שאומר בשאר איני יודע שאין זו כפירה כיון שלא הודה אלא במקצת נתחייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ולמאן דאמר אין עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אשומרים נמי כתיב אין השומרים חייבין שבועה עד שיודה במקצת ויטעון במקצת נאנסו שהיא שבועת השומרים ואף על פי שלא כפר במקצת כפירה גמורה תייב ואף על פי שהוא יכול להעיז בו פניו ולכפור בכל לומר נאנסו. מאן דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן לית ליה הך סברא כדאיתא בפרק הגוזל עצים. אבל רמי בר חמא שאמר צריכים כפירה במקצת ולא אמר הודאה במקצת בלחוד משמע דסבירא ליה שאין חיוב מודה מקצת דעלמא במודה מקצת בלבד עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואפילו טענת נאנסו לאו כפירה היא לחייבו שבועה מדין מודה מקצת דלא משמע ליה כי הוא זה בלא כפירה גמורה כלומר זה אמת וזה לא היו דברים מעולם והילכך לדבריו מי שמודה במקצת ואומר בשאר איני יודע פטור לפי שאין זה מחויב שבועה עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואיני יודע לאו כפירה גמורה היא ושמע מינה דלית ליה לרבא אלא בשאמר חמשין אית לך בידי ועשרין לית לך והשאר איני יודע הילכך מתניתין לא משכחת לה אלא רישא בתלת וסיפא בארבעה. כך פירשה רש"י בקצרה כמנהגו ודברי פיו חן. ויש שמוסיפין דרך אחרת בשמועה זו לומר שלא הוסיפו פרה אחת לרמי בר חמא מפני עסק שבועה דמודה מקצת אלא משום דמתניתין כולה לרמי בר חמא בדשייכי בה שבועת השומרים עסקי דומיא דסיפא דקתני ישבע דלמאי דסלקא דעתין מעיקרא דמתניתין כדרב יהודה סיפא משום גלגול דשבועת השומרים היא וכדעולא ולא משכחת לרמי שבועת השומרים בלא שלוש פרות לפום הכי מוקי לה השתא לרב נחמן בשלוש וארבע אליבא דרמי בר חמא כי היכי דתיקום מתניתין בשיש ביה שבועת השומרים לכולי עלמא. ואף על גב דחייב ופטור וישבע משום דמודה מקצת הוא מיהו בדין השומרים קיימינן ובגוונא דשבועת השומרים תנן. הרמב"ן. השיב הרז"ה תשובה להראב"ד וזה לשונו: הסיוע שהבאתי לדברי לא דייך שדחיתו אלא שהפכתו עלינו באמרך שאין בכל השמועה ההיא שבועת השומרים דטענת זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה אין זו שבועת השומרים ואני איני אומר שזו היא עיקר שבועת השומרים אבל היא קשורה בה ותלויה ועליה היא מיוסדת מה אם ירצה הלה לומר אשתבע לי אי זו מיהת דכדרכה מתה ועל זה הדרך אנו מזכירין אותה בכל דברינו בשם שבועת השומרים מפני שהיא נטפלת לה באותה פרה עצמה ולפי שזו הפרה עצמה שהוא אומר שכורה מתה בשמא היא עיקר שבועת השומרים לכך הוצרך רמי לשתי פרות חוץ ממנה אחת של כפירה ואחת של הודאה כי היא אינה נחשבת לא לכפירה ולא להודאה מפני שהיא הפרה העומדת בעינה אינה נמשכת לא לכאן ולא לכאן מפני שהוא הילך. ולדבריך שאתה אומר שאין בכל שמועה זו ענין לעיקר שבועת השומרים מאי שינויא דרמי בר חמא ומי הכריחו לעשות לו רבקה של פרות הלא אמרת שאין בשמועה זו שבועת השומרים אלא דין מודה מקצת ומודה מקצת רמי לא חלק כמו שמצינו בענין פוגמת כתובתה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא קטעין לה וקא מודה לה במאה הא למדנו שלא חלק רמי בדין מודה מקצת על רבנן. ואנו כבר העמדנו תחלת השמועה לרבנן על דרך מודה מקצת בשיש עסק שבועה ביניהם ואמרינן משכחת לה רישא בתרי וכו' ומה לנו ולרמי בר חמא ולרבות הפרות הרקות והרעות הלא די היה לנו. בתירוץ שתירצנו בתחלת השמועה לדברי הכל לולא שיש כאן דין עיקר שבועת השומרים שעליה חלקו רמי בר חמא ורבנן. עוד כתבת קסבר רמי בר חמא עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אכלהו כתיב וכיון שכן כפירה דמהניא ליה גבי מלוה הויא כפירה לגבי שומרים דהיינו לא היו דברים מעולם אבל כפירות אונס אי נמי שכורה מתה דלא מהניא ליה גבי מלוה לגבי שומר נמי לא מהניא כפירה. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. אם מלוה שאין כי הוא זה מפורש בה ולא שמעינן ליה לרמי בהדיא דאית ליה עירוב פרשיות ואפילו הכי בנה לו אב ממלוה ונעשית מלוה בנין אב לכל השומרים כל שכן וכל שכן לרבנן דסבירי להו עירוב פרשיות וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ואנן הא קא חזינן דאוקימנא לרבנן רישא בשתים וסיפא בשלש וכו' עד ואמר ליה מדא אין דשאלה מתה אידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקיימא דשכורות היא וכו' אשתכח השתא דטענת שכורה מתה כפירה הויא לרבנן מכח השאולה שמחסר כנגדה לתובע דלא סגיא בלאי הכי כדי דתהוי לן כפירה במקצת והודאה במקצת כי היכי דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכיון שכן כי היכי דלרבנן הוי כפירה ולא חיישי להך בנין אב דידך לרמי נמי אמאי לא הויא ליה כפירה ומנא ליה לבעל התלמוד דאית ליה לרמי האי בנין אב דידך עד שהוצרך לתרץ לו תירוץ בפני עצמו ולהוסיף בו פרה אחת. ועוד שנולדה לנו מחלוקת חדשה בין רבנן ובין רמי בר חמא בדין מודה מקצת ואין כאן זכר לדין שבועת השומרים ואבו לא שמענו קול דברי מחלוקת רמי בר חמא אלא בשבועת השומרים לבד כי האי דתני רמי ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת וכו'. ודבריך ומדרשך בבנין אב שבנית לרמי ולא לרבנן אינן אלא דברי נביאות וכמה עקם עליך וגרם לך שברחת מלומר כי שבועה זו בנויה ומיוסדת על עיקר שבועת השומרים ולא נתרוקנה ממנה תורת שבועת השומרים ולפיכך הוצרכנו לומר לרמי בר חמא כפירה והודאה חוץ מאותה פרה העומדת לעיקר דין שבועה השומרים ואלו אמרת כן לא הוצרכת לדרוש מדרש חדש ודרך בנין אב ולא קשיא ולא מידי. עד כאן.

והראב"ד ז"ל חזר והשיב על דבריו וזה לשונו: ואשר כתבת כי לדברי שאני אומר שאין בשמועה זו שבועת השומרים מי הכריחו להרבה פרות וכו'. אני רואה אותם והנה כולם תהו ובהו ואלו היתה טענת אונס כפירה לרמי למה הוצרכו בפרק שנים אוחזין להעמיד דבריו בשלש פרות ונהי שהוצרכו להוסיף לו פרה תהוי האי פרה דקטעין עלה טענת אונס כפירה וישבע עליה שבועת השומרים מחמת ההודאה שהודה בשנית שהרי יש כאן כפירה והודאה. אלא על כרחך שלא בטובתך הוא מן הטעם שפירשתי דכיון דסבר רמי בר חמא ארבעה שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ואינם נשבעים על טענת אונס בלבד אלמא כמלוה עביד להו וערוב פרשיות אית ליה. ומינה מה מלוה אין בה כפירה אלא כפירת העיקר שהרי אינו יכול לפטור את עצמו בשום אונס אף שומר נמי אין כפירתו כפירה עד שיכפור בעיקר ורבנן נמי עריב פרשיות אית להו כדאמרינן בפרק הגוזל ופליגא דרבי חייא בר יוסף וכו' ומאי שנא מלוה כדרבה וכו' וכמדומה שאין בכחך זה לפרש זאת המלה דאמר ערוב פרשיות כתוב כאן ובתר הכי אמרי וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומי ראה ערוב כזה שהוא חלוק מהם. ותו דאמרינן מאי שנא מלוה כדרבה אי זה טעם פירשבו בחלוק המלוה משאר השומרים אלא הכי פירושי דרננן נמי ערוב פרשיות אית להו ואהניא להו שאף על פי שלא טענו טענת אונס אלא שכפרו במקצת והודו במקצת נשבעין בלא כפירה והודאה אחרת כפשטיה וכי כתיב כי הוא זה כלומר וכי צריך כי הוא זה אמלוה בלחוד הוא צריך שאין יכול לפטור את עצמו מטענת אונס ומאי שנא מלוה כלומר מאי שנא מלוה דכי קא כפר בכולה מילתא פטור משבועה ושומרים אף על פי שפטרו את עצמן מן הכל בטענת אונס ישבעו כדרבה וכו'. והשתא רבנן ורמי בהא פליגי רבנן סברי שומר נשבע בטענת אונס בלבד כפשטיה דקרא ואף על פי שאין בה כפירת ממון ואין בה שום הודאה ונשבע כמו כן על כפירה והודאה דהא כתיב כי הוא זה אכלהו כתיב וכיון דאשכחן בשומר דנשבע על כפירתו אף על פי שאינה בעיקר כפירה אלא על כפירה שיכפור במקצת ויודה במקצת ישבע דשבועת שומר משבועת שומר ילפינן כגון זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה דלאו כפירת עיקר ולא כפירת אונס שאפשר שהמשאיל יודה לו או שמאמין בו שמתה כדרכה אלא שבא עליו בטענה שהיתה שאולה וחייב באונסיה. ורמי בר חמא סבר אין השומר נשבע עד שיכפור ויודה כעין מלוה הילכך בעינן כפירת העיקר כעין מלוה ומשום הכי אצטריכינן לרמי בסיפא לשלוש פרות חוץ מהשכורה שהיא תביעה בפני עצמה כדי שתהא כפירה והודאה בשאולות עצמן לפי שאין השכורה מצטרפת לכפירה והודאה עם השאולות כאשר אמרתי. עד כאן.

וכן פירש הרשב"א וזה לשונו: לרמי בר חמא דאמר וכו'. פירוש למאן דאמר ערוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה בפרשת שומרים דממנו למדנו דין מודה מקצת לאו בטוען טענת פקדון הוא דהיינו נגנב ונאבד או נאנס או מתה מחמת מלאכה אלא אטענת מלוה הוא דכתיב דהיינו לא הפקדת אצלי או החזרתי או לא הפקדת אלא מחצה או החזרתי מחצה דכל אלו טענות מלוה נינהו ולמאן דסבירא ליה הכין אפילו לא הפקיד אלא פרה אחת וטען בה נגנבה או נאנסה חייב שבועת השומרים. ומאן דסבירא ליה דלא אמריבן עירוב פרשיות כתוב כאן אף בשבועת השומרים בעינן הודאה במקצת דאכולה מילתא כתיב כל הוא זה. מיהו בין בזה ובין בזה בהודאה במקצת מתחייב ואף על גב דליכא כפירה גמורה והיינו דרבא. ולרמי בר חמא סבירא ליה דבעלמא במי אינו מחויב שבועה עד שתהא בו כפירה גמורה במקצת וכו' והילכך בטוען איני יודע אינו חייב שבועה אלא אם כן תהא בו מצד אחר כפירה וכו' לפיכך לרמי לא משכחת לעולם שבועת השומרים בפחות משלוש פרות שיאמר באחת לא היו דברים מעולם שהיא כפירה גמורה ובאחת מתה בפשיעה ובעינא שלומי לך ואידך נאנסה או איני יודע אם נאנסה דנאנסה דאיני יודע אינה כפירה גמורה. ומיהו מודה רמי בר חמא ודאי בטוען שתים מסרתי לך והלה טוען אחת לא היו דברים מעולם ואחת מתה בפשיעה ובעינא שלומי לך שהוא חייב שהרי יש כאן הודאה גמורה וכפירה גמורה והיינו כוליה פירקין דשבועת הדיינים. ולפי זה נמצא רמי בר חמא חולק בשני עניינים האחת דסבירא ליה דכי כתיב כי הוא זה אשומרין כתיב ולא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן. והשנית דאפילו בעלמא בעינן הודאה גמורה וכפירה גמורה ופליג אדרבא דאמר חמשין אית לך וחמשין לא ידענא חייב דבר תורה דאין העיקר הולך אלא אחר ההודאה ואלו לרמי אינו חייב לעולם עד שיודה במקצת ויכפור כפירה גמורה בשאר. עד כאן. והרז"ה ז"ל השיב להראב"ד וזה לשונו: אמרת כי על כרחי ושלא בטובתי יש לי לפרש בדברי רמי כפירושך ובדרך בנין אב שלך. ואני ברצונך ומטובתך אינני מפרש כן וכבר רמזתי לך פירושי בכתבי השני ועתה הנני מוסיף לך פירוש ואם אין מפרשים לחכם. השלוש פרות לרמי בר חמא הם: וגונב מבית האיש אחת. כי הוא שתים. זה שלישית. וסבירא ליה לרמי כל היכא דין גנב או בכל שומר ושומר כדינו בין שהמפקיד תובעו בעיקר השמירה לומר אם היתה כדרך השומרים בין שאינו תובעו בכך אלא כגון זה אומר שאולה וזה אומר שכורה לעולם לא תהא שם שבועה מבלתי שלש הפרות האחרות שהן כנגד כי הוא זה לחייבו שבועת התורה והן אינן צריכות לה כי אי אפשר לומר שחלק רמי בדין מודה מקצת דעלמא כל זמן שלא יהא שם אחד מדיני האונסין כל שומר ושומר כדינו. הרי הפירוש בקצרה והנה אמת נכון. עד כאן דבריו. והראב"ד ז"ל חזר והשיב וזה לשונו: חשבת לרמי בר חמא שלש פרות האחת וגונב מבית האיש. השנית אשר יאמר. השלישית זה. חשבת בי מלת הוא לכפירה ומלת זה להודאה. והרי עמך שם בראש פרק שנים אוחזין ורבי חייא חד להודאה מקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה. וכן בפרק שנים אוחזין בין לרב בין לשמואל הכי מוקמי להו והכי משמע קרא דכי הוא יאמר ולא כי אינו ומאחר ששניהם הודאה כפירה היכן נזכרת בפרשה אלא בטענת הגנבה או האבדה. ואם כן לרמי שלש פרות מנא ליה וכפירת העיקר מנא ליה ואם תאמר דרמי לית ליה ממין הטענה אם כן כבר העברת עליו את הדרך והמשנה ידו על התחתונה. ועל כל זה דכי הוא לא משמע כפירה כלל כדפרישנא. עד כאן דבריו. והרז"ה ז"ל השיב וזה לשונו: הקשית על פירושי בדברי רמי בר חמא מרב ושמואל ורבי חייא שדורשים כי הוא זה מדרש אחר. גבורתא למרמי גברי אהדדי ורבותא למחשב גברי. הא רבן גמליאל נשיא והא אבוה דרבי אפטוריקי לית להו האי דרשא ומי יימר דילמא רמי נמי לית ליה הוא הדין נמי מיהו לאו מטעמייהו אלא כל חד וחד מטעמיה. ואם רצונך לומר משכוני גברי לגברא ואית ליה לרמי דרב ושמואל ורבי חייא אימא ולרמי תרתי שמע מינה כדאשכחן בכמה דוכתי וכתיב הלא כה דברי כאש מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. עוד אני מוסיף ביאור בדברי רמי בר חמא שתסור קושיא זו מעלינו ותחלת דברי אפרש כי גם הקושיא שהקשית עלינו למה אמר הכתוב כי הוא ולא אמר כי אינו גם זאת אינה קושיא כי אינו איננו מלמד על כפירת העיקר כמו שכתוב הילד איננו יוסף איננו. ואתה חשבת כי הוא קיום ענין ולא כן הוא הלא ידעת אם לא שמעת גדר אנשי האמת והחכמה גדרו האמת בשני הואים וכן אמרו גדר האמת הוא הוא ואתה חשבת לגדרה בהוא אחד. והנני מראה טעם נכון לתלמודיה דרמי. ידוע כי הקרוב קודם לרחוק קדימה טבעית על כן תמצא בכל לשוננו מרגלא: זה הוא. זו היא. כי מלת זה מורה על קרוב ומלת הוא מלמדת על רחוק לכן לא תמצא בכל התורה הוא זה אלא במקום הזה בלבד בדין השומרים. על כן נראה לי לפרש לרמי בכי הוא זה כי שתי המלות הללו הוא זה אינן קשורות ומחוברות זו עם זו אך כל אחת מהן חלוקה ומופרשת מחברתה וכאלו אמר הכתוב אשר יאמר הוא אמירתו ועל זה אמירתו וכשתחלק מלת הוא מן וגונב שלפניו ומן זה שאחריו לא נשארה לך אמירה על הוא אלא כפירות העיקר וכן מצינו מלת הוא על כפירת עיקר ובעיקר. כחשו בה' ויאמרו לא הוא. ואף על פי שיש בכאן מלת לא וכאן אין מלת לא הענין מלמד עליה כמו שאמרנו והחוקר על טעם זה ימצאנה נכון וישר. וכמה מדרשים מקובלים בידינו שהם רחוקים מזה. ודי לנו בזה לרמי בר חמא שאין הלכה כמותו והלא טוב לנו לפרש כל זה מלומר התהפוכה הגדולה שאמרת לרמי בר חמא נשבע על שאמר שכורה מתה מעיקרא דדינא ועל שמתה כדרכה נשבע בגלגול ואנו רואים זה בהפך הגמרא אמר עולא על ידי גלגול עד מיגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה ואף על פי שתוכל לדחותו לומר פלוגתא נינהו אתה מעביר הדרך על רמי בדבר שאין הדעת מקבלת אותו. עד כאן.

ורבינו חננאל פירש כדברי שפירש כלשון הזה: התורה אמרה כי הוא זה. פירוש כי הוא שאתה טוען אינו אמת כולו אלא זה הנה הכפירה וההודאה וכל שאינו בענין הזה לרמי אינו חייב שבועת התורה משבועת אונסים של שומרים. ומי לנו גדול מן הרב הזה בצחות לשונו וטעם מליצתו והגיונו. עד כאן.

הוי יודע שזה הלשון כולו: משכחת לה רישא בתרתי וכו'. לרמי בר חמא עד סיפא פירושא הוא דנקיטי ספרי ממר יהודאי גאון ז"ל ואינו עיקר גמרא ואף על פי כן כדאי הוא לעמוד עליו ולפרשו כראוי. ומכל מקום כיון שאינו עיקר גמרא מקום הניחו לנו לפרש כל המשנה בשתי פרות כעין מילתיה דרבא דלא מחוורא סברא דגאון ז"ל ולא מכרעא בהאי דוכתא ולא אשכחן לרמי דלפלוג עליה דרבא כלל. והא דרבא גופיה לאו למימר דמיתאמרא בהדיא היא אלא מאוקימתא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים הוא דאיתמר ואי לאו מילתא פשיטא היא מצינו לאוקמיה קרא בעסק שבועה דחמשין אית ליה ועשרין לית ליה ושלשים לא ידענא. וכן הלשון השני שכתבנו למעלה אינו מתחוור ועולה. והאמת יראה דרכו. הרמב"ן ז"ל. וגם הר"ן כתב דהאי לישנא לאו מעיקר גמרא. ואיכא למידק עלה ממאי דסבירא ליה לרמי בר חמא דלא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן אלא כי הוא זה דהיינו מודה מקצת אשומרין הוא דכתיב מנא ליה לגאון דלפלוג רמי בר חמא אדרבא בשבועת מודה מקצת כלל דילמא כי היכי דסבירא ליה לרבא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מחייב שבועה דמודה מקצת הכי נמי לרמי בר חמא ואנן השתא לא איירינן בדינא דשומרין כלל אלא בשבועה דמודה מקצת ומתרצא מתניתין לרמי כי היכי דמתרצא לרבא. ואף על גב דמשמע דגאון מלישניה דרמי קדייק דמדקאמר וכפירה במקצת שמע מינה כי היכי דבעי הודאה גמורה הכי נמי בעי כפירה גמורה דלא סגי באיני יודע. לא מחוור דכיון דלא אשכחן דלפלוג רמי בשום דוכתא בשבועה דמודה מקצת אלא בשומרים אית לן למימר דכי קאמר וכפירה במקצת לאו דוקא כפירה גמורה דהוא הדין לאיני יודע ולא אתא לאשמועינן אלא דבעינן מודה מקצת בשומרין ולא אמרינן ערוב פרשיות כתיב כאן אבל לעולם לענין מודה מקצת אי אמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא מיחייב הילכך מתוקמא שפיר מתניתין אליבא דרמי כי היכי דמתוקמא לרבא. עד כאן. ועוד הקשה הרשב"א על דברי הגאון וזה לשונו: ועוד נראה לי שממקומו הוא מוכרע דאם כן למה לי דכתב רחמנא כי הוא זה גבי שבועת השומרים לכתוב רחמנא כי הוא זה גבי אם כסף תלוה את עמי ואנא ידענא ודאי דבטוען בשלש פרות חדא לא היו דברים מעולם וחדא בעינא שלומי לך ואידך נאנסה שנשבע על השלישית בגלגול ואפילו שמא על שמא דאורייתא הוא וכדנפקא לן מאמן אמן. עד כאן. והראב"ד תירץ דאיכא למימר דאי לא כתביה רחמנא הוה אמינא כיון דספק תביעה היא לא לישתבע עילויה ואפילו על ידי גלגול קמשמע לן אי נמי אפילו היכא דמחיל לה לההיא דכפר עליה מצי לאשבועיה על אידך דאמר באונס מתה דהא כפירה והודאה הוו התם ואיחייב ליה שבועה אתרווייהו. והרשב"א הקשה על זה דהא שלישית אינו מתחייב בה לרמי לפי גירסא זו אלא מדין גלגול וכמו שכתבנו ואם כן כי מדלית אותה של כפירה הוה ליה כמי שלא כפר בה ואין כאן שבועה וכל שאין כאן עיקר תביעה שמביאתו לידי שבועה אין כאן גלגול אלא אם כן תדחוק ותאמר דאיצטריך להיכא דטוען בשלישית איני יודע אם נאנסה אם לאו ואי לא כתב רחמנא שבועת השומרים הייתי אומר דהיכא דאינו יכול לישבע פטור אף מן התשלומין כתב רחמנא ולקח בעליו שבועתו ולא ישלם הא לאו הכי ישלם. ומכל מקום העיקר הוא דהכא לא גרסינן כלל בעיקר הגירסא כל הא דרמי בר חמא דאף לרמי בר חמא משכחת לה מתניתין בתרתי ולא פליג אדרבא במודה מקצת דעלמא ובשבועת השומרים נמי לדידיה דאמר לא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן באומר חדא לא היו דברים מעולם וחדא נאנסה אי נמי איני יודע אם נאנסה חייב. אלא דקשיא לי דבכוליה תלמודין אמרינן בדרמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת אלמא כפירה גמורה בעי. ועוד דבריש פרק קמא דמכלתין אמרינן גבי הילך תא שמע דתני רמי בר חמא ארבעה שומרים וכו' היכי דמי לאו דאמר ליה הילך לא דאמר ליה שלש פרות מסרתי לך וכו'. ושמא נאמר דהא דקאמר צריכין כפירה במקצת לאו כפירה גמורה קאמר אלא כפירה כל דהו ואפילו אמר בשנייה איני יודע אם נאנסה אם לאו ואין עיקר דבריו אלא איני יודע לומר דבעינן מודה מקצת בשומרים כמו במלוה ודנקט לה בשלש פרות אפשר דאף הוא לא מעיקר הגמרא אלא הכי קאמר לה כגון דאמר חדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך. ואי נמי גרסינן ליה התם לאו דוקא אלא לציור בעלמא כדי להודיע שהן צריכין כפירה והודאה והוא הדין לשתים ובאומר באחת נאנסה ובאמת בעינא שלומי לך. כן נראה לי. עד כאן. והר"ן תירץ דלא דמי דנהי דאיני יודע מהני בכפירה נאנסה לא מהני שאף על פי שהוא פוטר עצמו מאחת מהן בטענת נאנסה לאו כפירה היא שהרי הוא מודה בכל מה שחברו תובעו אלא שהוא פוטר עצמו מצד אחר. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: יש בכל הנוסחאות רישא משכחת לה בתרתי. וזה הלשון מגומגם בעיני רבינו חדא אמאי לא קתני כלהו הני פרות כיון דצריכי בעיקר דינא והוה טענה וכפירה בכולהו ועל ידי כולם הוא שבא זה לידי חיוב ממון. ועוד דקאמר דלרמי בר חמא בעינן פרה יתירה שיהא בה כפירה גמורה לומר לא היו דברים מעולם דההיא דאמר איני יודע לא חשיב לה כפירה ואם כן לרמי בר חמא לא אתי ההיא דרבא דלעיל אלא באומר מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא ועשרים לא היו דברים מעולם ושלשים לא ידענא וכן פירש רש"י והא קשיא טובא דלא אשכחן לרמי בר חמא סברא דהאי פלוגתא בשום דוכתא וכל עיקר דלא מצינו לרמי בר חמא אלא שהוא סובר שעירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אטענת פקדון נמי כתיב ואין שבועת השומרים אלא בדאיכא מודה מקצת ורבנן פליגי עליה וסברי דאפילו כשאומר כולם נאנסו חייב שבועת השומרים ומנא לן לאפושי פלוגתא אחריתי דרמי בר חמא בעי בדין מודה במקצת גמורה ושאינו נדון במחוייב שבועה מודה במקצת בטענת איני יודע עד שיאמר במקצת. לכך אומר רבינו בשם רבותיו שאין זה לשון הגמרא אלא לשון רב יהודאי גאון.

ובמקצת נוסחאות ישנות מצינו שהיה כתוב בהן פירוש רישא משכחת לה וכו'. ועסק שבועה האמור כאן למאן דאמר דבגלגול שבועה אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם משכחת לה על ידי גלגול דאמר לו אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומיגו דמשתבע דכדרכה מתה מגלגל עליו דמשתבע דשכורה מתה וכיון שאינו יכול לישבע משלם. ואף על גב דההיא דרבא דאייתינן עלה הוה עסק שבועה על ידי הודאה במקצת אין בכך כלום דכל דאיכא חיוב שבועה דאורייתא קרינן הכא עסק שבועה על ידי הודאה במקצת כגון שהפרה שמתה אבדו עורה ונבלתה או שאכלה השוכר ובזה תובע ממנו פרתו אומר לו העור והנבלה אני חייב לך ודאי אבל השאר איני יודע אם שאולה ואני תייב בו אם לאו והוה ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכמימרא דרבא ממש. עד כאן. ואיכא דמותיב אשמעתין למה ליה לאוקמה בתרתי ובתלתא ובארבעה לימא משום דאמר ליה אשתבע לי מיהא דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה אית ליה לאשתבועי דשכורה מתה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומפרקי בה מקצת רבנן דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועת מודה מקצת אבל בשבועת גלגול לא אמרינן דלא אלימא לחיובי ממונא במי שאינו יודע ואף על פי שגלגול שבועה דאורייתא הוא. והראב"ד מן הכת המפרשים כן והוסיף עוד וכתב לפיכך כל מי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלין עליו יאמר על הגלגולין איני יודע ויפטר משבועה חמורה מכל מקום מחרימין בפניו סתם שאם לא יודה יהא ויהא. והא מילתא לאו מטיבותיה דמר היא שאפילו כשתמצא לומר שזה הפירוש נכון דלא אמרינן בגלגול מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם מכל מקום חייב שבועה חמורה שאינו יודע שהאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתגלגלה לו שבועה של תורה ממקום אחר מגלגלין עליו ונשבע שבועה חמורה שאינו יודע וזו אינה צריכה לפנים ולא ניתן ליכתב. אבל בעיקר זה התירוץ אני תמה שהרי במקום הזה לדעתם שהם תופסים הלשון הכתוב בספרים בעיקר נראה כמפורש דאפילו בגלגול אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דקמוקים רמי בר חמא למתניתין רישא בשלש פרות דאמר ליה שלש פרות נתתי לך ומתו שלש כלהו בעידן שאלה ואמר ליה חדא לא היו דברים מעולם היינו כפירה וחדא אין בעידן שאלה מתה היינו הודאה ומעתה הוא מחויב שבועת מודה מקצת לדברי הכל ואפילו לא תבעו אלא שתים אלו וכי אמר ליה חדא לא ידענא אין זו מחייבתו שבועה מעצמה שאפילו לא טענו בה היה חייב ואפילו טענו בה ואמר זה איני יודע לא היה חייב שבועה אלא אם כן טענו אחרת וכפר בה לגמרי. נמצא שאין עיקר שבועה זו אלא משום אותן שתי פרות שכפר באחת דבשלמא לרבא דאמר עיקר חיובו משום מודה מקצת הוא שהצריכתו תורה לישבע שאין לו בידו אלא מה שהודה כי אמר איני יודע מחויב שבועה הוא על זה ואינו יכול לישבע. אלא לרמי דבעי כפירה גמורה ועל אותה כפירה הוא שחייבתו תורה לישבע זה שאומר איני יודע אינו מחוייב עליה שבועה לא מדין מודה מקצת שלא חייבתו תורה שבועה אלא על כפירה וזו אינה כפירה ולא מדין שבועת השומרים שנטפלה למודה מקצת וכופר מקצת שאין אותה שבועה אלא בטענת נאנסו. ועכשיו ראיתי לרב הנזכר ז"ל שכתב בתשובת שאלה שכיון שיש כפירה והודאה בטענותיו נשבע הוא על הכל מן הדין ולא מן תורת גלגול למדנו אלא מדין שבועת השומרים למדנו לדברי רמי. ואלו דברי תימה דודאי שבועה דקרא ליתא אלא בטענת נאנסו דכתיב על כל דבר פשע וכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו וכי היכי דלדידן היכא דליכא אלא חדא לא משמע לן קראי בשבועה אחריתי כגון שכורה מתה אלא בטענת אונס הכי נמי לרמי לא משמע אלא בטענת אונס ובדידיה הוא דמשלם כפל הא בשאר כל הטענות אין לך בהם אלא גלגול. ולמדנו שאף על זו השלישית שטוען שכורה מתה שאינו נשבע עליה אלא מדין גלגול אמרינן בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. אלא שלפי הפירוש שכתבנו למעלה שאין שלש פרות הללו אמורות כאן אלא זכר לשבועת השומרים אין ראייתנו ראיה דלרמי גופיה עיקר חיובו משום חדא דהודאה ואידך דלא ידענא הוא דאתי וכדרבא. הרמב"ן. והרשב"א ז"ל כתב דאף הראב"ד ז"ל חור בו מטעם זה עד כאן. וראיה לדבר מדתנן בפירקין שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכו' לוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול והא ודאי לרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. מתניתין בשיש עסק שבועה ביניהם איירי וכדרבא. והיכי משכחת לה עסק שבועה אעבדים גופייהו לא אפשר דהא אין נשבעים עליהם אלא על כרחך כגון שטענו עבד בכסותו ושדה בעמרים כדאוקי רב אושעיא בבא דסיפא לקמן וכיון דמודה ליה בחד עבד וחד כסות אלא דלא ידע אי קטן או גדול מחייב שבועה אכסות ואעבד נמי על ידי גלגול ומתוך שאינו יכול לישבע וכו'. ומה שדחה הרב בעל המאור ז"ל דמאי זכה בגדול בכסות גדול דכיון דמודה ליה בכסות קטן ואמר איני יודע אכסות גדול הוה ליה בעיקר תביעה מחויב שבועה ואלנו יכול לישבע אבל בעבד לא זכה כלל. ליתא דמידי כסות קתני עבד קתני ואדרבה לא זכה אלא הפסיד שאין לו עבד כלל והיכי קתני הכא זכה משום כסות לחודיה דאדרבה בסיפא דקתני אין לו אלא קטן זוכה ביותר שיש לו עבד קטן. אלא על כרחך ברישא אף בעבד גדול הוא זוכה. ושמע מינה דאפילו בגלגולין אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. הר"ן ז"ל. ומיהו דוקא כשעיקר הטענה המחייבתו שבועה היא טענת ברי כמנה לי בידך והלה מודה מקצת וכיוצא בה כל גלגול הבא על אותה שבועה אם אינו יכול להשבע על הגלגול לחייב אבל גלגול הבא על שבועה דכדרכה מתה שהיא טענת שמא אין בה כח לחייבו ממון אם אינו יכול לישבע אותה וכן כתב גם הראב"ד ז"ל לבסוף. וכן מוכח נמי בהדיא דמתניתין דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ואפילו לעולא דמוקי תרי בבי דסיפא בטוען אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה אפילו הכי קתני יחלוקו ולא אמרינן בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכן פירש רש"י ז"ל. ואפשר דהיינו נמי דלא מוקמינן טעמא דמתניתין בעסק שבועה דכדרכה מתה וחייב מדין הגלגול לרב נחמן. והילכך כל שחייב שבועה בדין מודה מקצת או בעד אחד ומגלגלין עליו אף על פי שהוא טוען על הגלגולין איני יודע או ישבע או ישלם כל מה שמגלגלין עליו כדמשמע נמי בירושלמי דגרסינן התם בפרק כל הנשבעין חד בר נש אזל למדון קומי רבי זירא וחייבו שבועה על תרין דינרין אמר ליה ולא תרין דינרין אנא חייב לך הא טריפין לך אמר ליה ומלת פלן ופלן אמר ליה רבי זירא או הב כל דתבע לך וכו' ואף על פי שיש לדחות בזו שהוא לא טען איני יודע על הגלגולין אלא שאמר שאין לו לישבע אחר שהוא משלם עיקר התביעה שהיא מחייבתו שבועה וכן אפילו תבע התובע הגלגולין בשמא כל שעיקר התביעה שמחייבתו שבועה היא טענת ברי או ישבע על הגלגולין או ישלם לפי גירסת הספרים דגרסי הכא בדרמי בר חמא דלא משכח שבועת השומרים אלא בשלש פרות והשלישית מדין גלגול ובשמא. אלא שאין גירסא זו נכונה כמו שכתבנו. ואם עיקר הטענה שהיא מחייבתו שבועה אינה טענה הודאית אלא בשמא אין הגלגול שבא עליה חזק לחייבו תשלומין בשאומר על אגלגולין איני יודע והיינו מתניתין לפי מה שכתבנו. אבל אם אמר איני נשבע כופין אותו לישבע או לפרוע. וכן כתב הרמב"ן. עוד כתב הרב משמן של מקצת בעלי הוראה שאין אומרים הב ליה כל מה שמגלגל עלך אלא מטענות הודאות אבל מטענות של שמא משלם עיקר תביעתו ופטור והדעת נוטה לדבריהם ע"כ. ומכל מקום כל מי שטוען אף על הגלגולין איני יודע אם רצה התובע להחרים סתם בפניו כל מי שיודע. זכות זה לפלוני בכך וכך אם לא יודה רשאי ואין הלה יכול לפטור עצמו מזה וכן כתב הראב"ד. הרשב"א. ולעיקר קושיין תירץ הרמב"ן כדכתיבנא לעיל במשנה וכמו הפירוש שכתוב בתוספות במשנה וזה לשונו: פירוש משנתנו כך היא שזה שאל שתי פרות חצי היום ושכרן חצי היום ומתה אחת מהן באונס בעדים או שזה המשאיל ראה ונתפייס. והכי גרסינן השואל אה הפרה וכו' שאל אחת ושכר אחת ומתה המשאיל אומר וכו'. וכך כתובה בהלכות רבינו הגדול. ופירושו שהדבר ידוע שמתה והיינו דקתני השוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה בשעה שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני ידוע פטור דליכא שבועת השומרים שהרי ידוע שמתה באונס לפיכך פטור שאלו היה חייב לישבע שמתה כדרכה לא היה פטור אלא היו מגלגלין עליו ששכורה מתה אף על פי שהוא שמא ולא כאותן טעמים של הבל שכתבנו במשנתנו והיינו דדחקיה לרב נחמן לפרושי רישא בשמתה כדרכה בידוע דלא יכול למימר ליה אשתבע לי דכדרכה מתה מדקתני סיפא פטור כדפרישית ולפיכך אוקמה בשיש ביניהם עסק שבועה של מודה מקצת וסיפא נמי דקתני ישבו לרב נחמן משום מודה מקצת הוא נשבע ולא על ידי גלגול וסיפא דסיפא דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו בדאיכא עדים נמי שמתה כדרכה דומיא דרישא וליכא נמי מודה מקצת כיון דאינו יודע קאמר. ואם תאמר לרמי דמוקי לה בתלת וארבעה שוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה והלה אומר איני יודע אמאי פטור הא טענו שלש פרות מסרתי לך ומתו תרתי מינייהו בעידן שאלה וחדא איני יודע ואמר ליה אידך חדא לא היו דברים מעולם ואידך אין בעידן שאלה מתה ואידך בשעת שכורה מתה ואיכא שבועה דמודה מקצת ולגלגל עליו שמא דשלישית. לאו מילתא היא דהני תלת בחדא טענה טעין להו רישא תלת כולהו בעידן שאלה וסיפא תלת כולהו איני יודע דקאמר ליה שלש פרות מסרתי לך ומתו ואיני יודע אי בעידן שכירות דליכא מודה מקצת טענה. ורב הונא ורב יהודה דמוקי לה עולא אליבייהו על ידי גלגול מוקמי תרי בבי דרישא בחד טעמא בשמתה כדרכה בידוע ותרי בבא דסיפא בחד טעמא והאי דנקט תנא הכי משום דכולהו דיני קתני חייב ופטור ישבע ויחלוקו דומיא דמתניתין דשני עבדים דבסמוך. והאי יחלוקו דקתני ולא אמרינן ישבע על ידי גלגול. משום דליכא למימר בגלגול הבא בשמא מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדפרישית ואי מגלגל עליו לישבע אמרינן היכא דאיכא שבועה דאורייתא איהו מהימן הילכך לא מגלגל עליו ויחלוקו. ורב יהודה טפי ניחא ליה לאוקמה בהכי ולא לאוקמה כדרב נחמן מדלא קתני רישא שתי פרות וסיפא תלת. אי נמי דרב יהודה סבר לה כשמואל דאמר חזרה שבועה לסיני וליכא תנא דלימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולית ליה דרבא. זהו מה שנראה לי בשמועה זו שלא כדברי כת אחת מחכמי הדור שלפנינו והאמת יורה דרכו. עד כאן.


דף צח עמוד ב עריכה

ואמאי מה שטענו לא הודה לו כלומר טענו חטים והודה לו בשעורים הוא ואף על גב דאוקימנא לרישא בשתי פרות וכו'. יש לומר נהי דרישא הוצרכו לאוקמה בתרי ותלת אבל סיפא דסיפא לא הוצרכנו לפרש אלא בשתים ואם כן ליכא הודאה ממה שתבעו. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הריטב"א: והא דתנן זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורא מתה אמרינן עלה אמאי נשבע מה שטענו לא הודה לו וכו'. האי לישנא לא נקיט ליה תלמודא משום רישא דהויא פרה אחת דהתם כשאומר שכורה מתה לא הודה לו בשום דבר אלא משום סיפא דשתי פרות נקט לה דזה תובע לו תשלומי הפרה שמתה לפי ששאולה היתה לפי דבריו והלה אומר לו שהוא אינו חייב בפרה ההיא שמתה לפי ששכורה היתה אבל הפרה האחרת שלא מתה יש לו לתת לו כי היא היתה שאולה והיינו מה שטענו לא הודא לו ומה שהודה לו לא טענו כי המשאיל לא טענו כלום אלא בפרה שמתה ובאידך לא תבע כלום או מפני שהוא בעין או מפני שהוא דבר ידוע שאכלה וחייב לשלם שאלו תבע לו את הפרה האחרת שלא היתה בעין כגון שנגנבה או שאכלה הרי יש כאן מודה במקצת גמור שזה תובע לו שתי פרות אחת שאולה ואחת שכורה והלה מודה באחת מהן דאפילו תימא דשאולה ושכורה שני מינין הן כחטים ושעורים מכל מקום טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב אלא ודאי כדאמרן שוה לא טענו כלום אלא על הפרה שמתה וכן לשון המשנה מוכיח מכל מקום סברא הוא שאף על פי שזה לא טענה כשוה בא לפטור עצמו מן המתה נעשה לו תשובה שאין לו עליו אלא הפרה האחרת שלא מתה. ועם כל זה אין הלשון הזה נאמר כאן על הדרך שהוא נאמר בשאר מקומות דאלו בעלמא אמרינן האי לישנא על מי שטענו חטים בלבד והלה הודה לו בשעורים דאמרינן שהוא פטור משניהם כי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כי התובע מודה שאין לו שעורים כלל ואלו הכא אף התובע יודע שיש לו אצלו פרה אחרת אלא שאינו תובעה. וזה מן הלשונות שבתלמוד שהן שוין בשני מקומות ופירושן מתחלף ואין הכוונה בקושית התלמוד כאן אלא דמתניתין כופר בכל שהוא בין ברישא בין בסיפא כי הוא תובע לו פרה שאולה שמתה והוא חייב בה והרי זה כופר בכל כי אף על פי שיאמר השוכר שיש לו פרה אחרת אצלו אין זה מודה במקצת ואפילו היכא דליכא הילך כיון שאין המשאיל טוענו כלום וזה ברור. אלא שהראב"ד לא דקדק כאן כל הצורך וכבר השיב עליו תשובות גמורות הרמב"ן והן כתובות במהדורא קמא דידן. עד כאן.

ואמאי מה שטענו לא הודה לו וכו'. לא ירדתי לסוף דעתו דהא אין כאן הודאה כלל ואף מה שמודה הילך הוא. וכי תימא דהכי קאמר כיון שזה טענו שהמתה היתה שאולה או שמתה בשעת שאלה הרי הוא כאלו מודה שלא היתה שכורה כלל כמו בטענו חטים שהוא כמודה דלא מתחייב לו בשעורים ואף על פי שהלה מודה בשעורים פטור זה גם כן אף על פי שמודה בקצת הטענה ואומר לא שאולה היתה זאת המתה אלא שכורה ויהיה פטור אפילו מדין שוכר ואף אם נגנבה או אבדה. דאי הכי מאי האי דאהדר עולא על ידי גלגול הוא הא אפילו שבועה שמתה כדרכה אין עליו ולא חיוב כלל מחמת שכירות לפי דרך זה. אלא ודאי משמע דכיון דאומר לו שאולה היתה ונתחייב בכל אונסיה והוא מודה בשכירות אין אומרים בזה מה שטענו לא הודה לו אדרבה הודה בקצת חיובו ובכלל מאתים מנה ובכלל חיוב שאלה נכנס חיוב שכירות כעין דלקמן הילכך חייב כדין שוכר ומחייב לישבע שמתה אם אין הלה מודה לן ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה מאי האי דקאמר מה שטענו לא הודה לו על הודאת השכירות וחיובו ולזה נקרא מודה מקצת הודאה גמורה היא מה שתבעו דבכלל חיוב שאלה הוי חיוב שכירות וכדפרשינן. אלא ודאי נראה לי לפרש דלאו מטעם הודאת מקצת נגעו בה דהכא בשומר עסקינן ודלא כרמי בר חמא אלא הכי קאמר היאך הוא חייב לישבע שכורה מתה דבשלמא בעלמא שמודה לו שהיתה שאולה (שלא) יש לו לישבע שהחזירה לו או שנפטר כדינו וכן כל שומר כדינו אבל הכא עיקר השאלה הוא מכחיש שאף על גב שמודה לו שאלת פרה אחת או זמן אחד כיון שלא על אותו זמן או אותה פרה הוא תובעו אלא על זמן המיתה או על הפרה המתה והוא מכחיש ואומר שבאותו זמן ובאותה פרה לא היה שואל מעולם אין כאן שבועת שומרים כלל דאף על גב דמודה לו שהחיה נשאלה או בזמן שהיתה בחיים נשאלה זה אינו מביאו לידי שבועה כלל שלא על זה הם דנים כלל. והיינו פירוש מה שטענו לא הודה לו כלומר ואין עליו דין שומר כלל לישבע שהפרה ששאלה לו מתה בידו ולא נתחייב עלה מחמת מיתה וכיון שאינו מודה על עיקר שמירה ושאלה זו שתובעו רצה לומר כשאר תביעות דעלמא שמכחיש ואומר לא באתה לידי בתורת שמירה דהאי כופר בכל ופטור מן התורה אפילו בלא שבועה כלל. ואהדר ליה עולא דכהאי גוונא לא מחויב מעיקר דינא שבועה דשכורה מתה אלא דמכל מקום כיון שמודה ששכורה היתה והוא בכלל תביעות שאלה כדפרשינן מחייב לישבע דמתה כדרכה ובגלגול נשבע ששכורה מתה והשאלה היא בחיים. זה נראה לי לפרש. והאמת יורה דרכו. שיטה.

וזה לשון הרשב"א: מה שטענו לא הודה לו וכו'. ופירושא דהא שמעתא הכי למה ישבע השוכר כלל והלא אין בכל אותן שלשה ששנינו במשנתנו דהיינו שאלה חצי היום ושאלה היום ושאל אחת שום דבר שמחייבו שבועה דלא מיבעיא בשאל חצי היום או שאלה היום שהוא טוען בשעה שהיתה שכורה מתה וביום שהיתה שכורה מתה שהוא פטור לגמרי שהרי כופר בכל הוא אלא אפילו בשתי פרות שהוא מודה באחת פטור שהרי אותה של שאלה הוא תובע אבל אותה שהיא קיימת אינו תובע והלה אומר אותה שמתה ושאתה תובע לא השאולה היתה אלא השכורה והקיימת היא השאולה ובמה שטענו לא הודה כלום ואמר עולא שנשבע עליה בגלגול דהא משתבע דכדרכה מתה ומגלגל עליו ששכורה מתה. ואם תאמר ולמה לא העמידה בשהשואל תובע ממנו השתים והלה אומר השמורה מתה והשאולה באגם ומהדרנא לה. לא היא דאם כן הילך הוא ואפילו עומדת באגם וכמו שכתבתי למעלה. ואם תאמר עוד לוקמה כגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך חדא בשאלה וחדא בשכירות ומתו להו תרווייהו דשכירות בפשיעה ושאלה כדרכה ואמר ליה אידך אין תרווייהו מתו דשאלה בפשיעה ובעינא שלומי לך ואותה שמתה כדרכה דשכירות היתה. יש לומר דלא בעי לאוקמה בשמתו שתיהן דהא לא משמע במתניתין דמתה אלא האחת ועוד דאנחת לן סיפא אבל רישא לא איתרצא כלל. ואכתי איכא לאקשויי אמאי והלא כופר בכל הוא. עד כאן. וכן תירץ הר"ן ז"ל דכיון דמתניתין קתני בשאולה מתה ולא קתני בשכורה ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא. ולפרש שיטה זו אם תבעו שתיהן וזה הודה לו בשכורה שמתה בפשיעה מחייב מדין מודה מקצת בלא טענת גלגול. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאפילו תבעו שתיהן ואודי בחדא וכפר באידך פטור כיון דאפיך ליה מיפך ואמר דהך דמתה שכורה ואידך שאולה שאלה ושכירות תרתי מילי נינהו ולא מצטרפי וראיה לדבר מדאוקימנא לעיל סיפא דמתניתין בתלת ואם איתא דשאלה ושכירות מצטרפי לוקמה בתרתי חדא דשאלה וחדא דשכירות וקא מודה ליה בהך דשכירות דמחייב לשלמה כגון שנגנבה או שאבדה דלא הוי הילך ואידך מתה כדרכה ולא ידענא אי דשאלה אי דשכירות והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אלא שמע מינה דכהאי גוונא לא הוי מודה מקצת משום דשאלה ושכירות תרתי מילי נינהו ולא מצטרפי. וכתב הוא ז"ל דהוא הדין למלוה ופקדון דלא מצטרפי שאם טענו שתיהן והודה לו באחת מהן פטור דאף על גב דקיימא לן דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב שאני התם שאף על פי שהמינין חלוקין מכל מקום שניהם תביעה אחת אבל הכא שהן תביעות חלוקות מלוה ופקדון אי נמי שאלה ושכירות אין מצטרפין. והרז"ה הקשה אם כן דשאלה ושכירות הן חלוקים יותר מחטים ושעורים האומר לחבירו פרה שאולה יש לי בידך והלה אומר אינה אלא שכורה פטור אפילו ממה שהודה לו כדקיימא לן דטוענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים דכל דכן הוא השתא חטים ושעורים שהן מצטרפין בתביעה אחת בשתבעו אחד מהן והודה באחד פטור כל שכן שאלה ושכירות שאין מצטרפין אפילו בתביעה אחת דכי תבעי ליה חד ואודי ליה באידך שהוא פטור וכי תימא הכי נמי אם כן היכי אמרינן בגמרא אמר עולא על ידי גלגול דאמר ליה אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ואמאי והרי הוא פטור עליה כיון שטענו שאולה והודה לו בשכורה הוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים. עד כאן לשונו.

והראב"ד ז"ל סובר דאי קיימא באגם לאו הילך הוא ולכן קשיא ליה דלוקמה כגון שאמר שתי פרות וכו'. וכמו שהקשו המפרשים ז"ל ככתוב לעיל. וליכא למימר דפשיטא ליה דשכורה קמייהו הוה קיימא דהוה ליה הילך דאמאי פשיטא ליה דשכורה קמייהו הוה קיימא דלא חשבוה כהודאת מקצת. עוד הקשה הראב"ד ז"ל דאדמקשה ליה מה שטענו לא הודה לו וכו' הוה ליה לאקשויי ואמאי הילך הוא כדמקשה ליה לקמיה בשדה גדולה וקטנה. אלא שמע מינה דלא שנא איתא קמייהו לא שנא ליתא קמייהו כיון דלדברי התובע הך דקיימא דשכירות היא אינה נחשבת להודאת מקצת טענתו של תובע. עד כאן. והרז"ה ז"ל השיב דאי קיימא באגם נמי הוה ליה הילך מדאמרינן בפרק שנים אוחזין תא שמע דתני רמי בר חמא ארבעה שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת מאי לאו דאמר ליה הילך לא דאמר ליה שלש פרות מסרתי לך ואמר ליה אידך חדא לא היו דברים מעולם וחדא מתה כדרכה וחדא מתה לה בפשיעה ובעינא לשלומי לך דלאו הילך הוא. והראב"ד ז"ל חזר והשיב וזה לשונו: עזרתך הבל שהבאת מהתא שמע שבפרק שנים אוחזין מפני שאומר שמה וחדא מתה בפשיעה ובעינא לשלומי לך דלאו הילך הוא אתה רוצה לדקדק שאם לא מתה בכל מקום שהיא הילך הוא וכן אתה אומר בכל פקדון שהוא בעין דהילך הוא. השכחת תרדא כי תניא ההיא דאמר ליה הילך כי קאמינא אנא דקיימא באגם אלמא קיימא באגם לאו הילך הוא. עוד שכחת בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור ואת האמור עליה בגמרא שכחת את העמודים האלה ותפסת במוץ אשר תדפנו רוח. המבלי לב תעשה לך מלחמה. והריני נזקק להשיב אל הסובין הקל ששבמת לך לאוהב נאמן מההיא דפרק שנים אוחזין שלשם מפני שהתובע תובע את שלשתן בענין אחד עם האחת הנזכר במקרא והוא האחת שמתה בפשיעה כדברי התובע השיב לו הנתבע כאותה () אין חדא מתה בפשיעה כמו שאמרת ובעינא שלומי לך והוא הדין דכי קיימא באגם נמי לאו הילך הוא.

והרז"ה ז"ל השיב וזה לשונו: כתבת השכחת תרדא כי תניא ההיא דקאמר הילך וכו'. וחי נפשי לא שכחתיו אך זכרתיו וזכרתיך עמו ולא עלה בלבי שתכשל בו כי רחוק הוא הענין מענין מודה במקצת ועל טעמיה דרבא קיימינן התם דאמר רבא שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך וכו' עד אלמא. ואף על גב דהא קאי כיון דאדיהיב ליה מיגניב ממונא קא כפר ליה השתא נמי ממונא כפר ליה וכל היכא דקאי ואינו משיבו לאלתר מיד ליד איתיה להאי טעמא ולפום הכי שני ליה רבא לרב עמרם על תיובתא דאותביה מברייתא בוכחש בה ואמר כי תניא ההיא דאמר ליה הילך כלומר שמשיבו מיד ליד דליכא למימר דילמא אדיהיב ליה מיגניב כי קאמינא אנא כגון דקאי באגם ואגם דנקט לאו דוקא רק לרווחא דמילתא נקטיה כלומר שאין משיבו לאלתר ומה ראיה זה להילך דרב ששת גבי מודה מקצת וטעמיה דרב ששת כיון דאמר ליה הילך כמאן דתפיס ליה דמי ובפקדון קאמרינן כל היכא דאיתיה ברשות דמריה איתיה הילכך אין ללמד הילך שכולל הודאה כגון זה דרב ששת מהילך שיש בו כפירה כגון מימריה דרבא בשורי גנבת בפרק הגוזל קמא. והריא"ף ז"ל כתב בהלכות בפרק שנים אוחזין איתמר משמיה דגאון ז"ל דהיכא דאית ליה לאיניש פקדון גבי חבריה דכי תבע ליה מיניה יהיב ליה ניהליה כמקרקעי דמי דקיימא לן פקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה הוא. וזה ראיה לדברינו דקיימא לן נמי דכל קרקע הילך הוא. ופירוש דקיימא באגם חלוק בתלמוד לכמה עניינים כל מקום ומקום כפי עניינו יש שהוא מצוי אצלו ואצל כל אדם כי ההיא דאמרינן בפירקין ושואל כל הנאה שלו הא בעיא מזוני דקיימא באגם. וכההוא דאמרינן בהמפקיד מאי בינייהו איכא בינייהו קושיא דרבי זירא אי נמי דקיימא באגם. ויש שאינה מצויה לא לו ולא לכל אדם כי האי דאמרינן גבי כפירת הפקדון הכא במאי עסקינן דקיימא באגם סבר אשתמיטנא עד דבחישנא ומשכחנא ומייתינא ליה וכההיא דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלושים יום קנה ואפילו עומדת באגם ואוקימנא בדאמר ליה מעכשיו ומנא תימרא דכי אמר ליה מעיקרא מעכשיו אף על גב דהשתא לא שכיחא קנה כההוא דאמרינן בפרק המפקיד אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב וכו'. ויש שמצויה לו ואינה מצויה לכל אדם כי ההיא גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד גבי שור שהמית עד שלא נגמר דינו ונימא ליה אי תם הוה מערקנא ליה לאגמא ולענין מודה מקצת שאנחנו מדברים בו אי קאי באגם. זה כללו של דבר אי שכיחא ליה הא שכיחא ליה והוה ליה הילך ואי לא שכיחא ליה הרי הוא כדין האבדה. ובית מלא פירות שכתבת לך לראיה איני יודע מה היא ראייתך משם כי איני רואה שם דרך לקיימא באגם ולא לקטעה ידה דמשמשת עליהם בכתבך ואם בפירות שהרקיבו ויין שהחמיץ ושמן והבאיש בפשיעה אני מעמידה מה ראייה יש. ואמרת כי שכחתי שני העמודים האלה. ואולי עמודי עשן היו וכבר נצח בהם הרוח. ואשר כתבת אדמוקי לה לסיפא בשלש פרות וארבע לוקמה בלא הילך ונמצא משתכר פרה אחת אי בדקיימא באגם קאמרת כבר השיבונוך על ענין דקיימא באגם ואי דקטעה לידה דפרה קאמרת ידוע הוא הכלל שבידינו מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. ואשר אמרת אמאי פשיטא ליה דבאיתה לפרה שכורה קמן עסקינן. פשוטן של דברים כך הוא נראה ממשנתנו שאין טענתם אלא במתה זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ואתה מבקש לך גדולות ועקלקלות כי אין אנו אומרים בתלמוד דקיימא באגם ולא דקטעה לידה דפרה אלא מתוך הדחק והפירוק שפירקנו על ידי גלגול מרווח ונכון ולא יצאה המשנה מפשוטה שאין על הפרה העומדת בעינה לא דין ולא דברים ובזה אנו מעמידין גירסת מה שהודה לו לא טענו כלל הפרה העומדת בעין שהוא מודה בה אין הטענה באה עליה כלל אי משום שאינו תובעה אלא שהוא מניחה עדיין ברשות השומר אי משום דהויא לה הילך מכל מקום אין זו הודאה מקצת הטענה. והדברים מוכיחים דהאי שקלא וטריא אליבא דרב הונא ורב יהודה היא ולדידהו כולה מתניתין כפשוטה מתוקמה הילכך לית לן לאהדורי בה אפירכי ושינויי דחיקי. ואשר אמרת הוה ליה לאקשויי ואמאי הילך הוא כדאקשי ליה לקמן בשדה גדולה וקטנה. ידוע הוא שאין זו הקושיא באה לעולם אלא במקום שיש צד או דרך למודה מקצת דהא תלמוד גבי עבד קטן וגדול ושדה גדולה וקטנה לבתר דאוקמה כדרבן גמליאל שמחייב בטענו חטים והודה לו שעורים אקשיה עליה ואכתי הילך הוא ולפיכך הקדים בתחלה השמועה להקשות שתי הקושיות אמאי מה שטענו לא הודה לו וכו' ועוד הילך הוא אבל בכאן לדברינו שאנו אומרים שאין כאן הודאה כלל ואין דין ודברים על הפרה העומדת בעינה לא יתכן לומר ועוד הילך הוא וזה הטעם מספיק לכל מודה על האמת. והראב"ד ז"ל חזר והשיב וזה לשונו: עוד אתה מחזיק לומר כי כל פקדון מאחר שמודה בה הילך הוא ואפילו עומד באגם. ותגא דמלכא דלא מעיקר סברא אמרת לה ולא עבדת ביה עובדא כלל דהא רב ששה דאמר הילך פטור מפרש טעמיה כיון דאמר ליה הילך כמאן דתפיס ליה דמי ומאי דקטעין ליה לא קא מודה ביה ואיני רואה בענין התרדא שכל זמן שהיא עומדת באגם אף על פי שמודה נחשבת ככפירה הואיל דאיפשר דמיגנבא מהתם ולא כתפיס ליה דמיא וגם הכא לענין מודה מקצת כי קאי באגם אמאי חשבינן ליה כמאן דתפיס ליה והא אפשר דמיגניב מהתם או מת ביד השומר עד דלא אתי לידיה וזו היא ראייתנו לעין כל רואה. והראיה השנית מבית מלא וכיס מלא מסרתי לך וכו' ואמר אביי לא שנו אלא דאמר ליה בית סתם אבל אמר ליה בית זה ידיע טענתיה ומחייב שבועה ולדבריך הלא הילך הוא שהרי הוא אומר לו מה שהנחת אתה נוטל ואם פירות שהרקיבו ויין שהחמיץ הוא אינו חייב הנפקד לשלם. ועוד כיס מלא מי איכא למימר הרקיבו המעות. ועוד כי מה שהנחת אתה נוטל קאמר ואם נשתנו הפירות הרי מה שהניח איני נוטל ומעתה הפרה השכורה איך לא נחשבה להודאה ומנין לנו שהיא עומדת בבית דין והוא אומר הילך. ואשר אמרת כי לא יצאה המשנה מפשוטה כי אין בפרה העומדת בעינה לא דין ולא דברים. מדבריך ניכר שחזרת בך מדין הילך וברחת אל דרך אחרת הקדמונית. ועור איך תוכל לומר דבר זה והלא התובע תובעה והנתבע משיב עליה כדאמרינן בגמרא סיפא דאמר ליה ארבע פרות מסרתי לך שלש דשאלה וחדא דשכירות ומתו הנך דשאלה הנה התובע תובעה עם פרותיו והנתבע אומר לו חדא דשאלה לא היו דברים מעולם וחדא דשאלה מתה וכו' הנה הנתבע משיב עליה ואיך יתכן לומר שאין עליה דין ודברים וכי מפני שאינו כופר בה אתה אומר שאין בה דין ודברים. עד כאן.

והרז"ה השיב וזה לשונו: עוד קפצת ונשבעת שאין תורת הילך בדקיימא באגם וראייתך מן התרדא בענין הראשון. ואיני יודע מה אשיבך על זה חוץ ממה שהשיבותיך כבר כי הנדון דומה לראייה כי בראייתך מן התרדא בענין שורי גנבת וכו' אי קאי באגם ומיגניב ומיתביד מהתם דלא אתא לידיה לאו ממונא קכפר ליה שהרי הוא מודה בדין השמירה שהוא שומר בה והטעם הזה נראה לעין כל רואה ואם הייתי חוזר עליו כל היום הייתי דומה לצנורא דדשא ובוצינא דרחיא אך שמע נא אפילו אתה מרבה כל היום תגא דמלכא ומריה דאברהם אין אנו שומעים לך שהרי הרב רבי שלמה כתב בפירושיו בפרק שנים אוחזין היכי דמיא פרה של הודאה לאו דקיימא קמן ואמר ליה קחנה בכל מקום שהיא דהיינו הילך כל מקום שהיא לאיתויי מאי לאו לאיתויי דקיימא באגם עוד כתב בפירקיה ולהכי נקט ומתו תרווייהו דאי בדמתה חדא ואמר ליה חדא שקלה וחדא לא ידענא הויא ליה האי דמודה בה הילך ואיכא מאן דאמר הילך פטור. ונראה לנו מדבריו שעל היסוד הזה נבנו השמועות ההם. ואפילו אתה עומד וצווח ככרוכיא תרדא וקיימא באגם אין אנו שומעים ולא משגיחין עליך לעזוב בזה דברי הרב הנזכר. ומראיה השנית מבית מלא וכיס מלא אמרת אם בפירות שהרקיבו אין הנפקד חייב לשלם. ואבי זכור שכתבתי בכתבי שהרקיבו בפשיעה ואתה פחזת ופסעת על המלה הזאת וסנפתה בין המומין לברוא לך קושיא ואם יקשה הפשיעה בעיניך אמור אפילו באונס על דרך מתנה שומר חנם להיות כשואל או שמא היה הוא בעצמו שואל עליהם ולא הוצרך להם. וכיס מלא נמי אמרינן עליו דשתיך או פחתי באיסתרי דצניתא. ועוד שנינו כמה תהא הסלע חסרה. בחר לך ושים בו מהם הטוב בעיניך כי ידוע הוא לכל בעלי החכמה כי אין בעולם השפל דבר נמלט מן ההפסד והוא הנקרא עולם ההויה וההפסד. ואם כל זה קשה בעיניך שוב לדעתך ושים הבית באגם והכיס בקרקע הים. והקשית במה שהנחת אתה נוטל כי אם נשתנו הרי מה שהניח אינו נוטל. אי דייקינן כולי האי לא מקרא קרינן ולא מיתנא תנינן קשו קראי וקשיין מתנייתא כתיב מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש וכתיב כי ברא ה' חדשה והחכם אמר אין מערכת מן המערכות העליונות שוה לחברתה ברבבות אלפי שנה ועוד שנינו משלמת מה שנהנית ומשלמת מה שהזיקה ואין התשלומין מה שהוזק ומה שנהנית ממנו בעצמה אלא הדבר המושב תחתם כאותה ששנינו אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין וכן במה שכתוב מכה נפש בהמה ישלמנה פירוש נפש תחת נפש כמו שכתוב שלם ישלם שור תחת השור והרבה מהדברים הנקראים בשם הגורם להם כמו החטאת והאשם וכמו שכתוב הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו כלומר שכר פעולתו אתו וכמו ברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו לדעת דברי המדקדקים וכמה דברים אמורים על פנים הללו דרך הקירוב והדמיון כמו בקדרה שבשלו בה נתבשלו בה שזה יאור מצרים וזה ים סוף וכן אם נפרש מה שהנחת אתה נוטל על המושב תחתיו בערכו ובשויו לא היה הדבר רחוק ובדין גזלן מצינו בפירות שהרקיבו מקצתן אומר לו הרי שלך לפניך ואף על פי שנשתנו וגזלן קונה בשינוי. אף בזה אין תימה אם נשתנו והוא אומר לו מה שהנחת אתה נוטל. וגדולה מכל אלו כי הדבר המונח הוא בעצמו מן התשלומין כדקיימא לן לכל שמין חוץ מגנב וגזלן ונמצא נוטל מה שהניח ואם הוא נוטל יותר עד כדי תשלום ההפסד אין מה שהניח יוצא מן הכלל ויש המעט בכלל המרובה ודי לנו בכל מה שהזכרנו אבל בית מלא וכיס מלא מעות באגם לא ראיתי מעולם. נסתלקה קושייתך וראיה וסיוע לא יהיה לך בביתך ולא יהיה לך בכיסך. עוד כתבת כי כשאמרתי שאין על הפרה העומדת בעינה דין ודברים הכרת שהחזרתי כי אשריך על ההכרה הגדולה הזאת כי איני מכיר בעצמי חזרה זו וכן אני בכל דין הילך לדברי הפוטר משום דכמאן דתפיס ליה בידיה דמין מעתה איו בו שום דין ודברים. ואם הוספתי טעם על טעם וראיה על ראיה אין לדון אלי מזה דין חזרה. עוד הקשית והלא התובע תובעה והנתבע משיב עליה כדאמרינן בגמרא וכו'. ואני אומר כי כל האמור עד ומתו להו הנך תלת דשאלה הכל הקדמה והצעה הוא לפרש הענין אבל שורש התביעה אינה אלא ומתו הנך תלת דשאלה בלבד ולאו דחויי קא מדחינא לך אלא תלמוד ערוך ועמוד ברזל משנתנו היא תוכיח שאין במשנתנו זכר לשכורה כלל בטענת התובע שכך שנינו זה אומר שאולה וזה אומר איני יודע זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה והשאולה האמורה במשנתנו בטענת התובע בזה אומר שאולה וזה אומר איני יודע היא רמז לכל השאולות המפורשות לרבין ולרמי בר חמא ודמיא קצת למאי דאמרינן התם בשבועות בפרק שבועת הדיינים חטה בכלל חטין שעורה בכלל שעורין ומן הטעם הזה נדחית ראייתך שכתבת בסוף כתבך הראשון מדלא אוקמה כגון דאמר ליה ארבע פרות מסרתי לך תרתי דשאלה ותרתי דשכירות אנהרנא מיניה דלא מצטרפי כלל ואנו כבר ביררנו שלא היה נכון זה מפני שאין זכר במשנה לתביעת השכורה. עד כאן.

ועל מה שכתוב לעיל שכתב הר"ן בשם הראב"ד דהוא הדין למלוה ופקדון דלא מצטרפי וכו'. ומה שהקשה עליו הרז"ה כתב הרב בתשובה הנזכר וזה לשונו: ולענין שאלה דשאילו קדמנא הא פרישנא בקדמיתא דלא הויא ראיה תביעה לשתי תביעות ואף על גב דאתיא בקל וחומר דאלו מלוה ופקדון כיון דבעיקר המנה הם שוים ובתשלומי פשיעה הם שוים הכחשת הזמן והכחשת תשלומי אונסין לאו הכחשה היא לפטרו מעיקר הממון אבל מי שתובע את חברו מלוה ופקדון והודה לו באחד מהן אף על פי שגוף הממון משוה אותם לתביעה מכל מקום חיוביהן ופיטוריהן חלוקין ומחלקין אותם לשתי טענות לפי שהמלוה טענת התובע באה עליהם בכל ענין בין שהיא בעין בין שאינה בעין בין שאבדה בפשיעה בין שאבדה באונס והפקדון אין טענת התובע באה עליו אלא בזמן שהוא בעין או שאבד בפשלעה נמצא שאינה בטענה אחת גם הודאת הנתבע וכפירתו בשני עניינים הם שאין יכול לפטור את עצמו מטענת המלוה אלא בכפירת העיקר ומן טענת הפקדון יכול לפטור את עצמו בכפירת אונס הילכך אם הודה באחת מן הטענות הודה ומה שכפר בטענה אחרת כפר. זהו מכח השכל והכרח הדעת חוץ מן הראיות הברורות אשר בידנו כאשר כתבנו. עד כאן. והרז"ה ז"ל השיב דהא קיימא לן האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומקבלי העסק נשבעין מדין השותפין בכפירת טענה שתי כסף כרב והודאה שוה פרוטה ככל הנשבעים שלא בטענה השנויים במשנתנו כולן כעין שבועת התורה יורו להן ואם כן שהמלוה והפקדון אינם מצטרפין זה לזה חסרה לה כפירת טענה וחסרה לה הודאה שהכפירה מתחלקת כסף אחד לכאן וכסף אחד לכאן וכן פרוטת ההודאה חציה לכאן וחציה לכאן ואינו צריכין לארבעה כסף ושתי פרוטות וזה לא עלה על לב איש מעולם. וראיותנו הראשונות יותר ברורות וחזקות מזו אלא שהנהגנו על דרך משל הצייד משכח רברבי שקיל משכח זוטרי שקיל. עד כאן. וכתב הר"ן ז"ל אבל הרמב"ן כתב דשאלה ושכירות חדא מילתא היא ובין שתבעו שתיהן והודה לו באחד מהן בין שתבעו אחד מהן והודה לו באחד חייב דחדא מילתא ממש היא ולא פליגי במידי תובע ונתבע אלא שהתובע אומר שקבל עליו שמירה מעולה בפרה זו להתחייב עליה באונסין ונתבע אומר שלא קבל עליו שמירה אלא מגנבה ואבדה. אבל מלוה ופקדון תביעות חלוקות הן לענין שאם תבעו אחד מהם והודה לו בחבירו פטור דומיא דחטים ושעורים. ומיהו כשתבעו שניהם והודה לו באחד מהן חייב בחטים ושעורים דכי אמרינן טענו חטים ושעורים הודה לו באחד מהן חייב לאו דוקא חטים ושעורים דהוא הדין לכל שתי תביעות חלוקות. וראיה לדבר דמלוה ופקדון חלוקין הן וכי תבע בחד מינייהו וחבריה מודה ליה באידך פטור. מדתנן בפרק המניח את הכד היו הניזוקין שנים והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן ניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן הזיק את הקטן ומזיק אומר לא כי אלא גדול הזיק את הקטן וקטן את הגדול המוציא מחברו עליו הראיה ואמרינן עלה הא לא מייתי ראיה שקול כדקאמר מזיק לימא תיהוי תיובתא דרבה בן נתן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור והא הכא שהניזק תובעו ואומר מנה לי בשורך הגדול שהזיק שור גדול שלי והלה אומר אין לך בו אלא חמשים שלא הזיק אלא את הקטן ואפילו הכי אף על פי שזה תובע מנה וזה מודה בחמשלם כיון שאינם מודים בתביעה אחת אלא תובע מחמת נזקו של גדול וזה מודה בנזקו של קטן לא חשבינן ליה מודה מקצת מלוה ופקדון נמי אף על פי שזה תובע מנה וזה מודה בחמשים כיון שהתביעות חלוקות הוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים. וראיה לדבר עוד מדתניא בספרא שבועה שאיני יודע לך עדות שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייב על כל אחד ואחד יכול מפנל שהן ארבעה מיני תביעות מנין אפילו אמר לו בא והעידני שיש לי ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין שבועה שאיני יודע לך עדות וכו' אלמא שיותר הן חלוקות מיני תביעות של מלוה ופקדון מתביעת חטים ושעורים. ומיהו תבעו שניהם והודה לו באחד מהם חייב. ומכל מקום שאלה ושכירות חדא מילתא היא וכדכתיבנא לעיל שאם לא כן היכי אמרינן אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה והרי הוא פטור עליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים אלא על כרחך כדאמרן. זהו דעת הרמב"ן. אבל הרשב"א כתב דשאלה ושכירות הרי הן כמלוה ופקדון וכל שתבעו אחד מהן והודה לו בחברו פטור כטענו חטים והודה לו בשעורים. וכי תימא אם כן היכי אמרינן גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה והא לא מחייב בה כלל כטוענו חטים והודה לו בשעורים. תירץ הוא ז"ל דהכא בטוענין על פרה מסויימת עסקינן שהמשאיל אומר פרה זו שמתה שאולה היתה בידך ואתה חייב באונסיה והלה אומר לא כי אלא פרה זו שכורה היתה בידי דבכהאי גוונא כיון שהן טוענין על פרה זו מסויימת הרי הודה במה שתבעו ובכהאי גוונא ליכא מאן דפליג ואפילו במלוה ופקדון כגון שטוענו מנה זה הלויתיך והלה אומר אין מנה שלך הוא ולא הלויתו לי אלא פקדון הוא שהפקדת בידי דבכהאי גוונא ודאי הודאה גמורה היא ואי קשיא לך והא ההיא דהיו הניזוקין שנים שטוענין על שור מסויים שזה טוען בו במנה וזה מודה בחמשים וחשבינן ליה טענו חטים והודה לו בשעורים. לא דמי דהתם אינו תובע השור ממש שהרי לא נתחייב לו בדין עדיין ואינו תובע אלא ההיזק שהוא אומר שהזיק את הגדול והלה אומר לא כי אלא את הקטן ולפיכך הוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים. זהו דעת הרשב"א. אבל הרמב"ם סובר שאפילו טענו מלוה והודה לו בפקדון חייב שכך כתב מנה לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך אלא חמשים דינרין יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע ולזה דעתי נוטה. אלו דברי הרב. וזה לשון הריטב"א: ומיהו לענין התובע לחברו שיש לו אצלו פרה שאולה והוא אומר שאין לו אצלו אלא פרה שכורה הרי הוא חייב לתת לו השכורה ואין זה חטים ושעורים דחטים ושעורים הן שני מינין בגופן אבל שאלה ושכירות אינם שני מינים ממש כי אפשר לשאולה להיות שכורה או בהפך ואין זה אלא כאומר מנה של מלוה יש לי והוא אומר אינו אלא מנה של פקדון וכיוצא בו שהרי הוא חייב במה שהודה ואם יש כאן מודה במקצת כגון שאומר אינם אלא חמשים של פקדון חייב שבועה וכן אמר לו פרה שלי שוה מאה דינרין שאלת והוא אומר לא כי אלא פרה של חמשים דינרים השכרת לי כי כחושה היתה הרי זה מודה במקצת גמור והדבר הזה נראה מבואר בעצמו ואם הוא שלא כדברי הראב"ד ואין לי להאריך בכאן יותר. והדרינן לפרושי שמעתין דאקשינן אמאי נשבע דהא מה שטענו לא הודה לו. ואם תאמר והלא אוקימנא מתניתין לעיל כשיש עסק שבועה ביניהם ואידך בבא נמי בהכין מתוקמה שפיר אלא דעל מה דקאמר בבא דלעיל איני יודע אמר השתא ודאי שכורה מתה. ויש לומר שכבר נשמר רש"י ז"ל מזה שפירש דלרב נחמן הוא דאוקימנא לעיל בשיש עסק שבועה ביניהם והשתא פרכינן אליבא דרב הונא ורב יהודה היכי מתפרשא להו הך סיפא. עד כאן.

אמר עולא על ידי גלגול שבועה דאמר ליה אישתבע לי. ובדין הוא דמצי לאוקמה בהודאה במקצת אלא דניחא ליה לאוקמה בפרה אחת ובשעור והנבלה בעין דהוה ליה הילך ואין כאן מודה במקצת. הריטב"א ז"ל.

זה אומר איני יודע וזה וכו'. יחלוקו. שאין כאן גלגול שבועה כלל מפני שהתובע אומר שמא כדפרישית לעיל. ומני סומכוס היא דקסבר כל היכא שטענותיהן שוות ויש להן צד חזקה אף על פי שיש חזקת ממונא מצד אחר חולקים והכא איכא נמי צד חזקה לתובע כי שתי פרות מסר לו ובחזקתו קיימי תרווייהו והאי בעי למפטר נפשיה מחדא בטענת מתה וקא טעין דשכורה היא משום הכי יחלוקו. ואי קשיא לך אי סומכוס היא אמאי ישבע שוכר יחלוקו. הא אמרינן לקמן דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא והכא כיון דבעי לאשתבועי דמתה כדרכה ובלא שבועה לא מפטר כלל כיון שמשתבע פטרינן ליה מכוליה ממונא דתרתי לא עבדינן ביה דמשלם ומשתבע אלא נשבע ואינו משלם כלום הראב"ד ז"ל.

הא דבעי רבי אבא בר ממל שאלה בבעלים וכו'. מהו מי אמרינן שאלה לחודא קיימא וכו'. ולעיל אמרינן בבעיא דרמי בעל שואל הוי או שוכר הוי כגון דאגר מינה פרה והדר נסבה ואמרינן עלה דאי שוכר נמי הוי אתיא שכירות בבעלים ומפקי שכירות שלא בבעלים אלמא אפילו שכירות ושכירות תרתי מילי נינהו והאי לחודה קיימא והאי לחודה קיימא ולא אמרינן דחדא שכירות היא והרי יצאה מרשות משכיר שעה אחת שלא בבעלים ויהא חייב אלא תרתי שכירות נינהו והאי דשלא בבעלים אי הוה מגנבה בהמה בההיא הוה מחייב בה וכי מגנבת בהך דבבעלים פטור וכל שכן שאלה ושכירות דתרתי מילי נינהו דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה קיימא. לא קשיא מידי דההיא בעיא כל שכירות ושכירות באנפי נפשייהו הוו דלבתי דאוגר מינה איתרמי ליה דנסבה והוה שוכר עליה והא ודאי לחודה קיימא והא דאיבעיא לן הכא כגון דאמר ליה השאילני פרתך חצי היום והשאל לי עמה והשכירה לי לאחר חצי היום שלא עמך ומשך אותה לשאלה ולשכירות ולענין אונסין אף על גב דחדא משיכה לתרווייהו בשעת שאלה חייב בשעת שכירות פטור כמתניתין דמתניתין ודאי כהאי גוונא הוא ודוק ותשכח. מיהו לענין בעלים ושלא בבעלים איבעי לן אי הוו חדא מילתא הואיל ושייכי בהדדי וחזינן כאלו בשעה אחת שיצאה מיד משאיל בבעלים ופטור והא נמי להא דמיא או דילמא לחודייהו קיימי אפילו לענין שאלה בבעלים. ומהאי טעמא אייתי לה להך בעיא הכא ולא אתמרא לעיל בפסקא קמייתא דקא מיירי בשאלה בבעלים משום דבחדא שעתא קני לה לשאלה ולשכירות כמתניתין דהכא בין ותדע. הראב"ד. והרמב"ן ז"ל תירץ דמרובה מדת פטור ממדת חיוב דודאי לאו מדא מילתא היא לגמרי דאפקה משכירות ראשונה ועיילה לשכירות אחרונה ובבעלים היא משעת שאלה זו אבל הכא הכי קמיבעיא לן כיון דשאלה ראשונה היתה בבעלים ושאלה אחרונה היתה בביתו של שואל ובתוך ימי שאלתו הוא שמור ושאלה על חיוב משיכה ראשונה שאלה כיון דשייכי חיובי בהדי הדדי. ודחה פירושו של הראב"ד ז"ל וזה לשונו תמהני אם הפירוש אמת דמשמע דאי הכי לא דינא ולא דיינא דפטור. ורש"י ז"ל לא כך פירשה אלא בששאל ולאחר זמן חזר ושאל או שכר קודם השלמת ימי שאלה ראשונה. עד כאן. וזה לשון הרא"ש ז"ל: ויש לומר דגזרת הכתוב היא להקל על השומרים וכמו שתירצו בתוספות. ופשיטא לה לבעל התלמוד כשהראשון והאחרון בענין אחד אי זה מהם שהוא בבעלים שניהם פטורים ומיבעיא ליה כשהם בשני ענינים. עד כאן. וזה לשון הריטב"א ז"ל: בעי רבי אבא בר ממל שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים מהו. פירש רש"י ז"ל שאלה בבעלים וקודם שהחזירה חזר ושכרה ממנו שלא בבעלים ונגנבה או שאבדה בימי שכירות מי אמרינן שכירות מילתא אמריתי הוא וכיון דליכא בבעלים אגרא חייב או דילמא שכירות בשאלה מישך שייכא דכל חיובי שוכר ישנן בשואל והואיל דמחמת משיכה ראשונה באה לו וההיא הות בבעלים פטור. עד כאן תורף דבריו. וברם צריך את למידע דמיירי כשחזר ושכרה תוך ימי שאלתה דהשתא איכא לספוקי דדילמא שכירות בתר שאלה גרירא שאלו כלו ימי השאלה כבר הרי היא כאלו חזרה לבעלים וכי הדר אגרה מילתא אחריתי הוא. ויש מקשים דהא לעיל משמע דפשיטא לן דכהאי גוונא בתר בתרייתא אזלינן דאמרינן כגון דאגר מינה פרה ואינסיבא דאי שואל הוי אתיא שאלה בבעלים ומפקעת שכירות שלא בבעלים. ותירצו דהתם מפני שבאחרונה היה לפטור ובראשונה לחיוב דאנן סהדי דכי הדר שיילה או אגרה בבתרייתא שהיא בבעלים לפטור מחיובו הראשון בא אבל הכא שמתחלה היתה בפטור ובאחרונה היתה בחיוב מספקא לן דדילמא אין דעתו לעקור פטור שלה אלא שתהא זו האחרונה על תנאי הראשונה שתהא נפטר כבתחלה וכאלו כולה חדא היא. ובעיין לא איפשיטא והוה ליה קולא לשואל ופטור. עד כאן.

שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים וכו'. פירש רש"י דבשכרה לבתר וכן שאלה. ומשמע שאם שאלה שתי פעמים לשני זמנים זה אחר זה או שכרה שתי פעמים דפשיטא דמקרי בבעלים. וזה נראה לי דוחק דכיון דשלמו ימי שאלה הא הדרה למרה בכל מקום שהיא ואינו חייב עליה כשואל וכן בשכירות ואי משום משיכה קמייתא הא אפסקה. ואפשר דאין הכי נמי דאי שלמו ימי שאלה ראשונה או שכירות ראשון אף על פי שעודה בביתו ואחר כך שאלה פעם אחרת שלא בבעלים פשיטא דחייב דלא עדיף מדלקמן דבעי אי מפסקא שכירות או שאלה אבל הכא מיירי בשעודה שאולה שאלה פעם אחרת בענין שלא יצאתה מעולם מרשותו מחמת שאלה ראשונה עד שנכנס בחיוב שני ובהכי הוא דפשיטא ליה דהויא כשאלתא אריכתא או כשכירות אריכתא. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דכל זה מיירי בתוך הימים הראשונים ולימים הראשונים לבד אלא ששינה אותן בתוך אותן הימים ולאותן הימים דוקא ולא יותר והיינו דקאמר דילמא שכירות בשאלה מישך שייכא כלומר לא היה שנוי זה אלא כמוחל חיובו אבל מה שנשאר במקומו נשאר והרי הוא כחצי שאולה מתוך שאלה קמייתא וכן אידך דהוי כמוסיף על חיובו אבל עיקר פרה במקומה עומדת. וגם אפשר לומר לפי דרך זה דכי בעי שאלה בתר שכירות לאו לחיובי דשוכר בעי לה דפשיטא דלא אמר כל המוסיף גורע ולא שאל אלא על החיוב הנוסף. אלא שזה אי אפשר דאם כן מאי האי דקא בעי שכרה ושאלה ושכרה הא חיוב שכירות לעולם במקומו עומד. הילכך ודאי משמע דלהתחייב בכל קא בעי לה דפנים חדשות באו לכאן וכל המוסיף גורע. ומכל מקום לעולם שאלה ושכירות אלו בתוך הימים הראשונים ואף אם נאמר כפי הפירוש הראשון שנעשה לימים אמרים אבל משכלתה שאלה מכל וכל אף על פי שהיא עודה בביתו פשיטא דכיון דאיפסיק איפסיק ועדיפא מההיא דלקמן ואם יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר דלעולם כשעודה בביתו ולא שנתה עוד רשות לא אמרינן דאפסיקה שאלה או שכירות ראשונים אבל כשנתחדש עליה עסק שמירה אחרת ממון אחר שלא בבעלים אז איכא למימר דהוי הפסק לגמרי וצריך עיון. שיטה.

ירושלמי. השואל את הפרה שאלה היום ושכרה למחר. לילה שבינתיים מהו. אמר רבי יצחק אית לן אמרין שדרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו על ידי שהיתה שכורה אצלו לא לנה כשאולה היא אצלו והוא חייב ואית לן אמרין שאין דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו כשכורה היא אצלו והוא פטור עד כאן. ונראה לי שיש טעוה בנוסחאות הירושלמי והפך הוא ומדעתי שכך הגירסא אית לן אמרינן שדרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו על ידי שהיתה שכורה אצלו לא לנה כשכורה היא אצלו ופטור. ואם אין דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו מפני שהיתה שאולה אצלו לא לנה כשאולה היא וחייב. הרשב"א. אם תמצא לומר כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי שאלה ושכרה וחזר ושאלה מהו הדר אתיא שאלה לדוכתה או דילמא אפסקא שכירותה ביני וביני. כך כתוב בספרים. ורש"י לא גרס לה משום דקשיא ליה כיון דשכירות בשאלה מישך שייכא וגם אמרינן כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי למה תחשב שכירות הפסק אבל אי אמרינן שליכא במקצת לאו כמאן דשייכא בכולה ניחא דשאלה בשכירות לא שייכא ומיבעיא ליה אי הדר אתיא לה שאלה לדוכתה. וקשה לגירסתו דאם כן מאי קא מיבעיא ליה וחזר ושכרה מהו כיון דשאלה באמצע לא חשיבא בבעלים היאך תחשב שכירות שאחריה בבעלים כיון דכבר פסקו בעלים בשאלה זו אינה סברא כלל. ואין לומר דבעיא אחרונה אינה לפי אם תמצא לומר שאמרנו אלא אם תמצא לומר שייכא במקצת שייכא בכולה ומספקא ליה אי הדרא שכירות לדוכתיה ואף על גב דהוו תרי שייכי ולא מסתבר לומר תרי שייכי מכל מקום שכירות הראשונה מושכת השניה אצלה ואין השאלה מפסקת כיון שגם היא היתה בבעלים או דילמא איפסקא לה שאלה ותרי שייכי לא אמרינן. חדא דאין זו סוגיית התלמוד לומר בעיא על אם תמצא לומר אחר אם לא יפרש. ועוד אחרי שירדנו לסברא זו דאפילו אם תמצא לומר שייכי במקצת כמאן דשייכא בכולה ומספקא לן אי אמרינן תרי שייכי מעתה נוכל לקיים גירסת הספרים. אם תמצא לומר שייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה ופשיטא אי לא אמרינן שייכא לא הדרא שאלה לדוכתיה כיון שאינה ראויה להתחבר עם השכירות שלפניה אפילו אם היא עצמה היתה בבעלים אבל השתא דאמרינן שייכא וראויה השאלה להתחבר עם השכירות אם היא עצמה היתה בבעלים השתא נמי שאינה בבעלים אלא על ידי שייכות ולא מסתבר לומר תרי שייכי מכל מקום שאלה הראשונה מושכת השניה כיון שלא היה הפסק בעלים באמצע או דילמא איפסיקא לה שכירות ותרי שייכי לא אמרינן וכן פירושה של בעיא אחרונה ואף באם תמצא לומר יש לפרשה דאם תמצא לומר דשכירות לא הויא הפסק היינו משום דשייכא בשאלה אבל שאלה דלא שייכא בשכירות אלא במקצת דילמא הוי הפסק. הרא"ש.

וזה לשון תוספות שאנץ: ואם נרצה להוליך גם הרביעית באם המצא לומר נאמר כך ואם תמצא לומר בבעיא שלישית דלא אפסקא שכירות היינו משום דשכירות דבאמצע משך שייך לגמרי בשאלה דלקמיה ושאלה בתרייתא נמי מהני בה טעמא כיון דשייכא במקצת כי אף על פי שאינו טעם גדול כל כך יועיל לפי שטעם חזרה לדוכתה ישנו עמו ולכך תחזור שאלה לדוכתה אבל בבעיא רביעית כשישנו לטעם דכיון דשייכא כו'. דהיינו בתחלת שאלה שבאמצע שאז מועיל טעם כיון דשייכא ליחשב גם השאלה בבעלים אין עם הטעם הזה באותה שעה שום טעם אחר המסייעו והואיל וכן שהטעם הזה אינו טעם גדול ואין עמו עכשיו שום דבר שיסייענו להחשיבו יותר ולא ימנע השאלה שבאמצע מליחשב הפסק לבטל חזרות השכירות לדוכתה. ומיהו אין צריך לדחוק לכך אלא בלאו אם תמצא לומר תהא הבעיא הרביעית וניחא בהכי טפי לרבינו.

שכרה ושאלה וכו'. פירוש אם תמצא לומר שכירות לא מפסקא היינו משום דהיא גופה יש לה דין בבעלים כיון דשייכא כולה בשאלה אבל אינך דשאלה אינה בתוך שכירות מי אמרינן איפסיקא לה שכירות לגמרי. עד כאן. שיטה.

מתניתין: השואל את הפרה ושלחה לו המשאיל ביד בנו וכו'. עד או ביד שלוחו ומתה פטור. כתב רש"י הא דאמרינן ביד שלוחו של שואל פטור בפרק הגוזל נחלקו בה רב חסדא ורבה דרב חסדא אוקמה בשכירו ולקיטו של שואל דוקא אבל שליח שעשאו בעדים לא הוי שליח והלכתא כרב חסדא. ופירוש שליח שעשאו בעדים שאמר לו בפני עדים לך והבא לי פרה פלונית מפלוני. ויש שפירש דכל כהאי גוונא דכולי עלמא הוי שליח ואף על פי שלא הודיע למשאיל שישלח על ידו לא נחלקו אלא בשעשאו שליח בעדים סתם ואתר כך אמר לו לך והבא לי פרה פלונית. ובמקומה פירשתי. הריטב"א. השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו וביד עבדו של שואל ומתה עד שלא הגיעה לרשות שואל אף על פי שאמר להם המשאיל זכו בה לפלוני פטור. והאי שלוחו של שואל דאמרינן הכא פטור לאו דשוייה שליח לאיתויי אלא כגון שכירו ולקיטו כדאוקמה רב חסדא בפרק מרובה דהלכתא כוותיה והטעם לכל אלה דפטור לפי שאין חבין לאדם אלא מדעתו ואין המשאיל יכול לזכות לשואל על ידי אחד מאלו כדי שיתחייב באונסין אלא מדעתו. אבל אם אמר לו השואל שלחה לי ביד בני וכו' ושלחה ומתה בידם אף על פי שלא נכנסה לרשות שואל חייב לפי שעשאם הוא עצמו שלוחים והן בשקבלו על עצמן להביא אצלו נעשו שלוחיו. ואקשינן בגמרא אסיפא דקתני שאם אמר לו שלחה לי ביד עבדך ומתה ביד העבד חייב ואמאי והלא יד עבד כיד רבו ועדיין לא יצאה מתחת יד משאיל כלל והיאך יכול לזכות לו המשאיל ביד עבדו עד שיוציאנה מידו וזו לא יצאה מידו כלל. ואמר שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה ויש לו יד כדי לזכות לאחרים מיד רבו כדאיתא בעירובין. רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני נעשה כאומר לו הכישה במקל והיא תבא ואני מקבל עלי אחריותה מיד כשתתחיל לבא ועל זה התנאי שאלה ממנו ושמענו שמתנה שומר חנם להיות כשואל ואף זה כמוהו. ואקשינן עליה דרב מברייתא דקתני ביד עבדו פטור וכו' ושני ליה לא תימא נעשה דהא ודאי לא אמרינן דבעינן מיהא שתצא מרשותו וכל זמן שהיא ביד עבדו לא יצאה מרשותו אלא אימא מתניתין באומר לו הכישה במקל והיא תבא ביד עבדך ואם הכישה העבד כיון שיצאה מרשות משאיל ומתה חייב שכך קבל על עצמו שאפילו אמר לבעלים עצמן כך ומתה חייב. וברייתא דקתני פטור שלא אמר לו כך אלא שלחה לי ביד עבדך שאפילו זיכה לו על ידו לאו כלום הוא שאין שום זכוי קונה עד שיוציא מידו ליד אמר ויד עבדו כנעני כיד עצמו הוא והרי הוא כמי שמזכה מימינו לשמאלו. עוד צריך אני לדבר על זו המשנה כי היא צריכה לפנים כי כשאמר לו שלחה לי ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך והמשאיל אמר לבנו או לשלוחו תוליך זו הפרה לפלוני היאך נעשו שלוחיו של שואל והלא השואל לא דבר עמהם והמשאיל הוא שמצוה עליהם להוליכה אצלו והלא הם שלוחיו של משאיל ולא של שואל. ועל כן אני אומר כי הוא על ידי זכוי שיאמר להם המשאיל זכו בפרה זו לפלוני לשאלה כי כן רצה שתזכו לו והם כיון שקבלו אותה לשום זכוי כבר נעשו שלוחי השואל וידם כידו הואיל ומדעתו היו ואף על פי שיש לו בזה הזכוי ענין צד חובה להתחייב באונסיה ובמזונותיה מיד לפי שחבין לו לאדם שלא בפניו מדעתו. ועוד אני אומר אפילו תימא שלא על ידי זכוי אלא שאמר לו שלחה לי ביד בנך או ביד עבדך כלומר אמור לו בשמי שיביאנה לי ואמר לו והוא קבל על עצמו להביאה ולמסרה לידו נמצא שהוא שלוחו של שואל שעשאו שליח על ידי בעל הפרה. מכל מקום עבד כנעני הקשה עליו יד עבד כיד רבו דמיא ואף על פי שנעשה שלוחו של שואל עדיין לא יצאה מרשות משאיל. ותירץ רב שאפילו אמר לעצמו היה שלוחי להכישה במקל והיא תבא כיון שיצאה לסימטא נתחייב השואל בה במשיכה זו לסימטא. והתלמיד הצרפתי שהקשה על משנה זו ואמר כשיאמר לבנו או לשליחו הולך פרה זו לפלוני אף על פי שאמר לו השואל שלח למה יהיה חייב במיתתה ואפילו אם הגיע לרשות השואל והלא שאלה בבעלים היא שהרי אמר לשלוחו השאל עם פרתי להוליכה לו שמע מינה אמר לשלוחו צא והשאל עם פרתי שאלה שלא בבעלים היא ותפשוט ליה מהא זו היא קושית הצרפתי. ודברים של בלבול הם אבל אינם דברים של עיקר לפי כי המזכה לחברו על ידי בנו או שלוחו אינו אומר לו היה במקומי אבל אומר לו היה במקום פלוני וזכה לו בחפץ זה. אבל אמר לשלוחו השאל לי עם פרתי השואל עצמו מושך פרתו ובקש מן המשאיל שיעזור לו במלאכתו ואמר לו אני לא אוכל לעזור אותך אבל שלוחי יעזור אותך במקומי נמצא כשאמר לשלוחו השאל עם פרתי לעזרו היה במקומי אמר לו וזאת היתה שאלתנו אם יהיה השליח במקום המשאיל לפטרו כאלו היה הוא עצמו נשאל לו וזה אינו דומה למשנתנו ואף אם נאמר כי משנתנו שלא על ידי זיכוי היא אלא בפשיטא שאומר לו תוליך פרה זו לפלוני מכל מקום צריך לפרש שלא משליחות המשאיל הם מוליכים אותה אלא שהוא שואל אותם תרצו להוליך פרה זו לפלוני כי צוה עלי לאמר אליכם שתביאו אותה לו והם כיון שקבלו על עצמם להוליכה משבאה לידם נעשו שלומי השואל ויצאו משליחות המשאיל כי הם מדעתם מוליכים אותה ולא בעל כרחו ושלוחי השואל הם ולא שלוחי המשאיל וקושית הצרפתי הלכה לרוח. הראב"ד.

וזה לשון הר"ן: שלחה לי ביד בנך ביד עבדך וכו'. ואם תאמר במה נתחייב דאפילו למאן דאמר שליח שעשאו בעדים הוי שליח הני מילי בעדים כדקאמרינן להכי טרח ואוקמיה בסהדי כי היכי דלוקמוה ברשותיה והכא ליכא סהדי אלא דאמר למשאיל לשדורי ליה בידייהו וכי תימא כיון דאמר ליה למשאיל כשליח שעשאו בעדים דמי תינח לרב חסדא דאמר הוי שליח. אלא לרבה דאמר לא הוי שליח מאי איכא למימר. ויש לומר דהכא לאו מדין שליחות הוא אלא מדין ערב שכיון שאמר לו להוציא פרתו מרשותו ולשלחה ביד עבדו נתתייב מדין ערב דכל מוציא ממון מרשותו על פי חברו נתחייב לו חברו כדין ערב והכי מוכח בפרק קמא דקידושין. ואם תאמר אמר לו משאיל הריני משלחה ביד עבדי ביד שלוחי אמאי חייב דהא שאלה בבעלים היא דמכיון שהוא ביד העבד קמה לה ברשות שואל וכשהוא מחמר אחריה בביתו של שואל הוה ליה עבד זה במלאכתו של שואל בשלימותו של משאיל ואם כן רבינא דבעא מרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי וכו' תפשוט ליה מהכא. ויש לומר דהא פרישנא דשואל זה כשהוא מתחייב עליה כשהיא ברשות העבד לא מדין שואל גמור הוא אלא מדין ערב הילכך ליכא שאלה בבעלים דכי מטיא לידו והוי עלה שואל גמור לאו עמו במלאכתו הוא. עד כאן.

וכן בשעה שמחזירה. פירוש שאם אמר לו המשאיל שלח לי על ידי פלוני ושלחה לו פטור. והוא הדין אם אמר מלוה ללוה בפיו או בכתבו מנה שיש לי בידך שלחהו לי עם הבא ראשון ושלחו לו שהוא פטור. מפי רבי. הריטב"א.

ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו וכו'. פירוש היינו לומר שלא יצאתה מרשותו ובעיא קנייה בשומרין להתחייב באונסין אבל איפכא לא אמרינן דעבד שואל להוי כידו להתחייב כיון שלא אמר לו שלח בידי דבכי האי גוונא ליכא למימר יד עבד כיד רבו כלל. שיטה.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ח/דף_צח&oldid=1055412"