ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח/דף צז

< שיטה מקובצת על הש"ס‏ | בבא מציעא‏ | פרק ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צז עמוד א עריכה

ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה ואיבזע. כלומר של עור היה ונקרע מחמת מלאכה. דלא שנית כלום שמא הוכה בכותל הבור ואין לך פשיעה גדולה מזו. ה"ר יהונתן.

דשאיל שונרא מחבריה חבור עליה עכברי וקטלוה. ומיבעיא להו אי האי לאונס דמי והשואל חייב באונסין או מתה מחמת מלאכה הוא ופטור. ופשיט רבא גברא דנשי קטלוהו כלומר העכברים כמו נשים במלחמה לפני אנשים הן חשובין שאין דרכן לעמוד כנגד השונרים וזו כחושה וכחה היה תשוש לפיכך פטור השואל דאינו אונס אלא מחמת מלאכה היא. ולגבי דהאי לישנא אבל עכברי איחבל ומת בא זה המשל שאמר רב מרדכי כגון אדם שיש לו שפחות הרבה ושכר עבד מרבו לבא עליהן לתת להן הריון ומרוב ביאות עליהן כחש גופו ומת. וכך זה המשל גברא דביאת נשים הרגוהו פטור ולא דינא ליה עלייהו שלא היה לו להריק את עצמו בביאות כל זה ואיהו הוא דקטיל נפשיה כך זה השונרא לא היה לה לאכול הרבה עד שמתה. ושאלת אדם שונרא על שני דרכים היא להרוג בעכברים ולאכלם. רבינו חננאל ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: גברא דנשי קטלוהו לית דינא ולית דיינא. כלומר נשים משלו בו ולא היה לו לשואל להעלות על לב שיהרגוהו וכיון דלא פשע פטור דמתה מחמת מלאכה הוא. ואיכא דאמרי אכיל עכברי טובא ואיחבל ומת כך הגירסא במקצת הספרים ופירש רש"י ז"ל שנתחמם. ויש גורסין ואיחכן ופירשו בו מלשון יוני הוא מלשון נפיחה. ואמרינן כהאי גוונא מאי ומהדרינן גברא דנשי קטלוהו כלומר שנתן לנשים חילו לית דינא ולית דיינא כלומר דמתה מחמת מלאכה שלא בפשיעה הוא ופטור. עד כאן.

נימא ליה אשקיין מיא. כלומר באותו כלי עצמו ואומר לו תשאל לי עם הכלי וכיון דהוי בשעת שאלה לא צריך למהוי בשעת שבורה ומתה. ואם כלי שאין דרך לשתות בו כגון מרא או פסל וקרדום אומר לו השאל לי עם קרדומך שתוליכהו לביתי. ואי פקח אידך לימא ליה משוך זה הכלי תחלה ואחר כך אעשה רצונך להשקותך בו או להוליכו לביתך ותו לא מקריא שאלה בבעלים כדתנן היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך שיהיה עמו בשעת שאלה. ה"ר יהונתן ז"ל ובשיטה כתוב אשקיין מיא ובעודו הולך להשקותו משיך ליה לפרה דהוה ליה שאלה בבעלים. ואי פקח אידך נימא ליה משוך והדר תשתה. עד כאן.

האי שתלא וכו'. כולהו בעידן עבידתא שאלה בבעלים הוו והשואל מהן פטור מלשלם והטעם מפבי שכל אלו נוטלין שכרן מבני העיר כאחת והרי הן במלאכה אצל כל בני העיר ואפילו כשעושין מלאכה לאחד מהן כאלו עושין לכולן כי לכולן הן בשכרין והוו להו כאחד מן השותפין ששאל ובשעת שאלה נשאל לכולן שהוא פטור לדברי הכל. כך פירש רבינו הגדול. אבל מדברי רש"י נראה דלא חשיב שאלה בבעלים אלא לאותו שהיה במלאכתו שאם שאל ממנו בהמה באותה שעה פטור ולא נהירא דאם כן מאי קמשמע לן רבא. והאי ספר מתא היינו כותב השטרות אבל רש"י פירש לשון תספורת שמספר אנשי העיר בתספורת. ובעיקר הדין שניהם שוין. הריטב"א.

וכן כתוב בשיטה וזו לשונה: מדברי רש"י נראה שרצה לומר דלמאן דעסיק בעבידתיה בלחוד הוא דהוי שאלה בבעלים. ותמיהא לי אי הכי מאי למימרא פשיטא. ומסתבר לי דבעודו עוסק במלאכת אחד מבני העיר נשאל הוא לכל בני העיר דכולן שותפין הן בשכירותו וכי עסיק במלאכת חד מינייהו כעוסק במלאכת כלהו דמי והיינו דאתא רבא לאשמועינן. עד כאן. וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: מלשון רש"י ומדברי הרמב"ם נראה דלא מפטרי הני בהאי טעמא אלא הנהו בלחוד דקא עסיק האידנא בעבידתייהו בשעת שאלה ששאלו ממנו.

וזה לשון הרמב"ם פרק ב' מהלכוה שאלה: כל אחד מאלו וכיוצא בהן וכו'. עד חייב שאינם שאולין לו עד כאן דברי הרמב"ם. נראה מדבריו כיון שאין מלאכת כולן נעשית בשיתוף כאחת לענין שאלה ושכירות בבעלים נמי לאו כשותפין בינהו. מיהו כיון דאצטריך רבא לאשמועינן דכל הני דאמרינן אם שאלו בני מתא מינייהו שאלה בבעלים היא ופטורין נראה לומר דכיון דמתגר להו כוליה שתא כמאן דקא עביד עבידתייהו בהדי הדדי דמו דהא כולה שתא משתעבד להו וכל שעתא דקא טריד בעבידתא דחד מינייהו משתרשא ההיא שעתא לחבריה דליהוי ליה שהותא למטרח בעבידתיה בתר הכי דאי לא תימא הכי מאי אתא רבא לאשמועינן הא ודאי פשיטא לן דלמאן דקעביד השתא עבידתא שאלה בבעלים הוא ופטור השואל ממנו כיון שהוא עוסק בשעת שאלה במלאכת השואל. עד כאן ד"ת. ודאי דכל הני דאמרינן לעיל בדאגרי להו בני מתא למעבד עבידתא כל שעתא דליבעי חד מינייהו ויהבו להו אגרייהו משל צבור כמנהג שאר החזנים והשמשים. כך כתב רבינו חננאל. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל. אמר רבא מיקרי דרדקי וכו'. פירוש אלו כולן שכורין הן בזמן קצוב לכל המדינה וכל השואל מהן שאלה בבעלים היא כי הללו כולן כשכורין הן בעתות שדרכן להתעסק בצרכי צבור. עד כאן.

מיקרי דרדקי וכו'. פירוש ואפילו הכי נוטלין שכר מן הצבור בכלל עם כל זה בשעת מלאכתן הן כנשכרין או נשאלין לאותן שהם מתעסקין אז במלאכתן ולא לאחרים ולא לשום אחד מהצבור בעוד שאינו עוסק אף על פי שהוא מחויב בכל עת שיבואו אליו ללמוד ולהתעסק במלאכת כל אחד מהן. שיטה.

איגלאי מילתא דלמיסר טועניה. איגלאי מילתא דלא נפק לדלויי בהדיה אלא לפקוד בהמתו לראות כמה יטענהו שלא יטעינוהו הרבה. ושקל המשא ודלאו לראות כמה משקלו אם כבד הוא הרבה ולהנאתו עשה ולא לסייע להשוכר ואשתכח דליתא פשיעה בבעלים ושפיר חייבינהו רבא לשלומי. פירוש למיסר כגון מאן דסייר נכסיה והוא כל שפוקד נכסיו בכל יום והנה תרגום פוקד מסער. רבינו חננאל.

דלמיסר טועניה נפק. כלומר לראות אם יטענו אותם יותר מכדי משאן ולא נשאל להם כלל לסייעם בשליחות אלא מאליו בלא שום דיבור בעולם שאם היה רוצה לא היה מסייעם ולא מיקרי שאלה בבעלים אלא כשהתנה עמהן וכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' אבל אם לא התנה לא מיקרי נשאל כלל. ה"ר יהונתן.

הניחא למאן דאמר פשיעה בבעלים וכו'. אף על גב דקיימא לן כמאן דאמר פטור. יש לומר דמשום דרב אחא ורבינא דאיפלגו בה הוו בתראי קשיא לן דאם איתא דעבד עובדא רבא דפשיעה בבעלים פטור מאי טעמא דמאן דמחייב ודכוותה בתלמודא. הריטב"א. וכן כתב תלמיד הר"פ. כתב הרמ"ך דוקא הלואה אמרינן בה סתם הלואה שלשים יום אבל שאלה לא מושיל איניש לכל כי האי זימנא והכא נמי אמרינן במסכת חגיגה מנא לשבעה לא מושלי אינשי. והכי נמי גבי שבת שרינן שאלה ואסרינן הלואה גזרה שמא יכתוב דשאלה דלחד יומא הוא לא אתי למכתב הלואה דלזמן מרובה הוא אתי למכתב אלמא סתם שאלה יום או יומים אלא אם כן פירש. ויש מי שאמר דאפילו סתם שאלה שלשים יום ומייתי ראיה מהא דאמרינן טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית. ודחיק טפי דאפשר דשבקה גביה כי האי שיעורא מדעתיה ומשום דלא ידע שואל כמה לישבקה גביה הוא דאמרינן דעד שלושים יום פטורה דלא דמי לכסותך אבל בתר שלושים יום ככסותך דמי וצריך עיון. עד כאן.

עיין להלן בלשונו ז"ל בדיבור המתחיל: כך תיקנו משיכה בשומרין וכו'. ועיין בפרק א' מהלכות שאלה ופקדון במגיד משנה בהג"ה.

מתניתין: השואל את הפרה שכויה חצי היום. הא דקתני השואל את הפרה ובתר הכי קתני שאלה חצי היום ושכרה חצי היום לאו שתי שאלות הוו אלא תני והדר מפרש ועביד כללא מן השואל משום דעיקר פירקין בדיני שואל ובכלהו בבי קרי תנא לבעל הפרה משאיל מפני שבא בתביעת שאלה וקרי לאידך שוכר משום דקרי איהו נפשיה שוכר שפוטר עצמו בטענת שכירות. והא דנקט תלת גווני שאלה חצי היום ושכרה חצי היום ושאלה היום ושכרה למחר שאל אחת ושכר אחת. קא בעי לאשמועינן דלא שני לן בין לחיובא ובין לפטורא בין שחלוקתן על פרה שהוחזקה היא עצמה בשאלה או שחלוקתן על שתי פרות בפרה שלא הוחזקה ודאי בשאלה ובדין הוא דבתרי בבי בתראי סגי והא דנקט בבא קמא היינו משום רישא דקתני חייב דמשום דאמר איני יודע חייב לשלם וקמשמע לן דאף על גב דשאלה חצי היום ושכרה חצי היום בדיני שאלה ושכירות טובא ולא הוה ליה למידק ולמידע אי זה חצי היום היתה שאלה או שכירות דאפילו הכי חייב לשלם. כך פירש רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הרשב"א: השואל את הפרה שאלה חצי היום וכו'. כתב הראב"ד דכל הני תלת בבי מצרך צריכי דלא תימא דוקא בשאלה חצי היום שהמשאיל ברי ושואל שמא חייב משום דהך פרה הוחזקה בשאלה אותו היום עצמו אלא אפילו לא הוחזקה באותו היום אלא ששאלה היום ושכרה למחר. ועדיין אני אומר משום דאותה פרה הוחזקה בשאלה מיהת ליום ראשון אבל שתי פרות ומתה אחת מהן דהך דמתה לא הוחזקה לשאלה כלל אימא לא ליחייב קמשמע לן. עד כאן. הרשב"א.

ביום שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב. כתוב בתוספות בגמרא מוקי לה רב נחמן וכו'. וכתוב בגליון ומיהו לקמן יצטרך לפרש דלא קאי יחלוקו אשאלה היום ושכרה למחר. עד כאן.


דף צז עמוד ב עריכה

ביום שהיתה שאולה וכו'. כתוב בתוספות ויש לומר דאין זה מיגו דאיו אדם עושה עצמו ברצון מסופק וכו'. ועוד שהוא סובר אם היה טוען איני יודע אם יתפוס התובע משלו לא יהא יכול להוציא מידו בטענת ספק. הרא"ש.

שוכר אומר שכורה מתה. איכא למידק לשתבע על ידי גלגול כמו שכתוב בתוספות. וכי תימא אין הכי נמי אלא דמתניתין פטור משבועה דבפשיה קאמר ולא איירי בשבועה דגלגול כלל תינח לרב נחמן דמוקי לה למתניתין בשיש עסק שבועה ביניהם וישבע דסיפא מדינא הוא ולא על ידי גלגול אלא לרב יהודה דמוקי עולא אליביה סיפא דזה אומר שכורה וזה אומר שאולה ישבע על ידי גלגול הכא נמי לשתבע בגלגול. הר"ן ז"ל. ותלמיד הר"פ תירץ דאין הכי נמי והא דקאמר פטור רצה לומר מתשלומין ומשום דנקט ברישא ברי ושמא לענין תשלומין לא חש לפרוש הדין לענין שבועה. עד כאן. אבל הרמב"ן והרשב"א כתבו דמדקתני הכא פטור ובזה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר אלמא פטור דקאמר פטור אפילו משבועה וכמו שכתוב בנמוקי יוסף. ואיכא למימר כי מגלגלין שמא הני מילי בכגון שביעת השותפין אבל משנתנו כיון שאינו יודע אם הפקיד לי אם לאו שאינו יודע אם נתחייב לו בשאלה אם לאו אין מגלגלין דלאו טענה היא כלל שהאומר לחברו איני יודע אם הלויתיך או הפקדתי אצלך אם לאו אינה תביעה כלל ואינו נשבע אפילו על ידי גלגול שלא אמרו גלגול שמא אלא כגון שהפקיד לו ואינו יודע אם החזיר לו אם לאו וכגון שבועת השותפין. ולא מיבעיא היכא דאמר ליה איני יודע אם יום זה שאולה או שכורה דריע טענתיה אלא אפילה היכא דאמר ליה איני יודע באיזה יום מתר אם ביום ראשון שהיא שכורה אם ביום שני שהיא שאולה דלא ריע טענתיה כיון דבעיקר חיובו אינו יודע פטור. וסוטה כיון שנסתרה תביעתו תביעה אף משומרת יבם וכנוסה ומגלגלין עליה הכל. והראב"ד ז"ל כתב טעמא דמילתא משום דריע טענתיה כיון שיכול לדעת האמת והוא אומר איני יודע פטור. והאי טעמא ליתיה אלא היכא דאמר איני יודע אם ביום זה שאולה או שכורה שיכול לידע האמת. ואחרים אמרו דלא מגלגלינן שמא לעולם אלא בשותפין בלבד וגמרי לה ממתניתין וליתא כלל ודעתי בפירוש משנתינו זו אכתוב בגמרא בע"ה. הרמב"ן.

וזה לשון הראב"ד: זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה. כתבתי זו המשנה כולה מפני שצריכה לפנים דקתני השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור. ויש כאן שאלה למה לא ישבע אף על פי שהתובע שמא והלה ברי כל שבועת השומרים תביעת שמא הוא. ועוד על ידי גלגול למה אינו נשבע שהרי אפילו שבועת שמא מגלגלין שהוי שבועת סוטה ארוסה ונשואה שמא על שמא היא ושבועת השותפין והאפטרופין שמא הוא ומגלגלין עליהן ואפילו שבועת שמא כגון חלקו השותפין והאריסין שאינו יכול להשביען ואם נתגלגלה לו שבועת שתוף ממקום אמר מגלגלין עליו את הכל ומנלן דעל שבועת השתוף מגלגלין זו השבועה של שתוף הראשון שבועת התורה מדקתני אם נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו (אלא שבועה נראה) אלמא שבועה סתם קאמר בהנך שבועות דמתניתין ואף על גב דהוו שבועת שמא מגלגלין עליו שבועת שמא ואפילו מדרבנן והכא נמי ישבע השוכר אף על פי שהיא שבועת שמא או מדין שבועת השומרים שהיא שמא או מגלגול שבועה שהרי צריך לישבע לו שמתה כדרכה כדאיתא בגמרא. ותשובת השאלה שאף על פי שכל שבדעת השומרים מטענת שמא היא אינה דומה לזה השמא כי השומר יודע האמת ובעל הבהמה לא יוכל לדעת ויכול זה לכפור במה שירצה ולא יתבייש ממנו לפיכך חייבתו התורה שבועה כדי שלא יכפור בו ויפסיד ממונו של זה והתורה עושתו כברי ומשביעין אותו ומגלגלין עליו את השבועה ועל כיוצא בה ואף על פי שהוא שמא על שמא וכן שבועת השותפין והאפטרופין כיון שראו חכמים שמורה אנפשיה הטילו עליו שבועה בטענת שמא והוא כעין שבועת השומרים שזה יודע וזה לא יוכל לדעת ויכול לרמותו תמיד ועשאוהו כטענת ברי להשביעו ולגלגל השבועה ולכיוצא בה כאשר אמרנו דכל טענה שהיא בת שבועה היא בת גלגול לגלגל עליה ולגלגלה על כיוצא בה. אבל השמא האמור במשנתנו אינו דומה לזה כי שניהם יכולין לדעת האמת ואם יכזב האחד השני יכול להכחישו ואין אדם מעיז פניו וכו' הילכך אין ההפסד מצוי בו כמו שמצוי בשומר ובשותפין. ועוד כיון שיכול לדעת האמת והוא אומר איני יודע ריעא טענתיה טובא ואין משביעין את הנתבע שהוא ברי על טענת שמא רעועה כזו וכמו שאין משביעין אותו על אותה תביעה כך אין מגלגלין אותה תביעה לא על ברי ולא על שמא. זה הדרך לכל משנתנו והוא דרך ישר ודברים ברורים ונכונים. וכשהקשו בגמרא על רב נחמן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור מהא מתניתין דקתני המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ושני ליה כגון שיש עסק שבועה ביניהן ורישא בשתי פרות סיפא בשלש ולא שני ליה כגון דאיכא עליה גלגול שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. אלא אף על גב דאיכא עליה גלגול שבועה בהאי שמא אם יכול לישבע ישבע ואם אינו יכול לישבע פטור שאלן כח הגלגול חזק לחייבו ממון כשאינו יכול לישבע ומכאן למדנו דבר זה ואין לנו עוד ראיה ממקום אחר. לפיכך כל מי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלין עליו גלגולין אם פקח הוא יאמר על הגלגולין איני יודע ונפטר משבועה חמורה ומכל מקום לא יוכל להנצל מחרם סתם שמחרימין בפניו כל מי שיודע זכות לפלוני זה בכך וכך אם לא יודה. אחר כך עיינתי בשמועה זו ומצאתי בגלגול שבועה שאם אינו יכול לישבע על הגלגול שמשלם והוא מדתני רמי בר חמא ששבועת השכורה מתה גלגול הוא ומפני שאינו יכול לישבע אותה משלם כתירוציה דרב נחמן בשלוש פרות ובארבע פרות. ועוד בענין שני עבדים ושתי שדות תמצא כמו כן. אבל נאמר כי הגלגול שהוא על טענת ברי אם אינו יכול לישבע עליו משלם כעין ברייתא דרמי בר חמא וכענין שני עבדים אבל גלגול שבויה דשכורה מתה על טענת שמא הוא ואין בה כח לחייבו ממון אם אינו יכול לישבע אותה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: דהשוכר אומר שכורה מתה וכו'. והלה אומר איני יודע פטור. ואם תאמר ולמאן דמפרש בגמרא דרישא חייב משום דברי ושמא ברי עדיף למה לי למתני אידך בבא השתא לאפוקי ממונא אמרינן ברי עדיף ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה לאוקומי ממונא כי הכא מבעיא. יש לומר דאמר לך אין הכי נמי דלא איצטריכא האי בבא אלא דתנא בעי למיתני כוליה דיניה דאפשר חיוב ופיטור ונשבע וחלוקה. ואם תאמר נהי דפטור מממון למה פטור משבועה דאי משום דאין נשבעין בטענת שמא אלא אותם השנויין בפרק שבועת הדיינים שנשבעין שלא בטענה כתקנתא דרבנן אי נמי בשבועת השומרין כשנשבע על שמירתו שנגנבה או נאבדה או נאנסה והא לאו שבועת השומרין היא אלא שהן חולקין על עיקר חיובו שזה טוען שוכר אני לך וזה אומר שומר היית לי מכל מקום הרי הוא חייב לישבע שבועת השומרים שמתה כדרכה ואם כן לגלגל עליו ששכורה מתה דהא קיימא לן בפרק קמא דקידושין שמגלגלין שמא על שמא. ויש מתרצין בתוספות דאין הכי נמי ולא קתני אלא שהוא פטור מממון ולא חש לפרושי לענין שבועה. ואין פירוש זה נכון דכיון דקתני באידך בבא שנשבע והכא קתני פטור ודאי פטור לגמרי קתני בין מממון בין משבועה דהאי תנא כלהו דיני דאפשר קתני או שחייב לגמרי בתשלומין או שפטור לגמרי ואפילו משבועה או שפטור מממון וחייב שבועה או שחולקין. כתוב בתוספות שאנץ ותירץ הריב"ן בהך סיפא דאין מגלגלין שבועה בטענת ספק אלא שבועה מדרבנן ובשבועה שאינו חייב אלא מדרבנן לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כדאמר בפרק קמא גבי ההוא רעיא שחייב שבועת היסת ולא היה יכול לישבע שלא היה משלם לפי שלא היה חייב שבועה אלא מדרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדי. ואינו דהא בקידושין פרק קמא גבי וזוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם דרשינן בברייתא מקרא דמגלגלין על הספק דגמרינן מסוטה. ועוד דמכל מקום קשה רישא דהתם דקתני המשאיל טען ברי ששאולה מתה. ואין נראה לרבינו לתרץ דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא היכא דטענת תובע דומה קצת אמת כגון בנסכא דרבי אבא שעד אחד היה מסייע לתובע וכגון ההיא דגמרא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם שהנתבע מודה לו חמשים מטענה זו שטוען שנתן מנה בידו ועל כן נראה טענתו אמת יותר ולפיכך כשאינו יכול לישבע משלם אבל היכא שאינו מודה לו מטענה זו שטוען שאולה מתה וגם אין עד מסייעו לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם לר' דהא בגמרא דהכא מחייב לשלם ברישא דמתניתין משום דמודה בחדא פרה דחייב לשלם משום דמתה בפשיעה ובאידך פרה לא ידיע אי מתה בשעת שאלו: או בשעת שכירות אלמא במה שאומר המשאיל בשעת שאלה מתה ושואל אומר איני יודע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם בשחלה עליו שבועה על כך בלא גלגול והואיל וכן כי מחייב נמי על ידי גלגול נאמר כמו כן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ועוד שהטעם דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם זהו לפי שכיון שחייב שבועה לפטור עצמו כמו שאם יכול לישבע ולא היה נשבע חייב לשלם שאינו יכול ליפטר מלשלם אלא בשבועתו שהטילה עליו תורה ליפטר על ידה הוא הדין שאינו יכול לישבע לא יפטר בלא תשלומין כי התורה חייבתו לשלם אם לא ישבע. אלא כך נראה לי הטעם וכו' ככתוב בתוספות ובכאן עד כאן. והנכון בתירוץ קושייתנו דהאי בבא מיירי בשיש עדים שמתה כדרכה ואף על גב דאידך בבא דבתרה מיירי בדליכא עדים דמתה כדרכה וכדמוכח בגמרא הא לא קשיא דאיידי דבעי תנא למיתני הכי ארבעה דינים דאמרן נקט כל חד וחד כדמשכח ליה דליתיה דינא עליה. אי נמי והוא הנכון דכולה מתניתין דליכא עדים והא דקתני פטור מיירי במאמינו שמתה כדרכה ואידך דקתני ישבע מיירי בשאינו מאמינו. ותנא תרי דיני קתני כדאמרן והכי קאמר אם מאמינו פטור לגמרי ואם אינו מאמינו ישבע. ולא עוד אלא דקתני פטור כיון דהתובע טוען שמא ואינו רואה בנתבע שום הכחשה ושום שקר והוא רואה שהפרה מתה מלפניו ופשיעה ושליחות יד בפקדון לא שכיחי מאמינו שמתה כדרכה. אבל אידך בבא כי שניהן באין בטענת ברי ונראה לו למשאיל שהשואל מכחישו בשקר כשאומר שכורה מתה מחזיקו בשקרן ואינו מאמינך שמתה שלא בפשיעה.

זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו. ואוקימנא בגמרא כסומכוס דאלו לרבנן המוציא מחברו עליו הראיה. והאי דסתם לן תנא כסומכוס ואף דלית הילכתא כוותיה משום דהאי תנא בעא למיתבי היכי משכחת בה כלהו ארבעה דיני ולא משכח בה חלוקה אלא אליבא דסומכוס. והקשו בתוספות למה יחלוקו דהא בין לרבנן בין לסומכוס חייב הוא לשלם דאמר ליה אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומגלגל עליו דלשתבע דשכורה מתה וכיון דאמר איני יודע הוה ליה מחויב שבועה דאורייתא שאינו יכול לישבע ומשלם דשבועת גלגול דאורייתא היא. ותירצו שאין אומרים במחויב שבועה על ידי גלגול מחייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. והרמב"ן הוסיף על זה דגלגול שהוא בא בטענת ברי אומרים בו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע. משלם אבל לא כשהגלגול ההוא בא בטענת שמא כי הכא אלא נשבע שאינו יודע ופטור ובדין הוא למתני הכא שנשבע אלא דניחא ליה טפי למיתני דינא דחלוקה. ואין זה נכון בעיני רבינו דכיון שהכלל בידינו דכל מחויב שבועה דאורייתא שאינו יכול לישבע משלם וחיוב גלגול שבועה אפילו בשמא דאורייתא היא למה אין אומרים בו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע בטענת שמא כמו בטענת ברי שישלם יותר היה לו לומר כפי השיטה הראשונה דאפילו גלגול הבא בטענת ברי אין דין תורה אלא שישבע בטענתו כפי מה שטען אותה ואם טען איני יודע שישבע שאינו יודע ותו לא. והנכון דהך סיפא מיירי בדאיכא עדים אי נמי במאמינו וכל שהנתבע בא בטענת שמא ולא מצא בו התובע הכחשה ושקרא מוקי לה תנא במאמינו כי היכי דליתני כולהו דיני וכדאמרן. הריטב"א ז"ל.

גמרא: שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן. ואם תאמר ומאי קושיא דהא לא דמיא אלא לאומר הפקדתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב לכולי עלמא כדאיתא בפרק הגוזל דהא הכא מודה הוא ששאלה חצי היום אף על פי ששכרה לאחר מכאן והוא אינו יודע אם מתה לאחר עבור זמן השאלה או שמא עדיין לא עבר זמן השאלה ואם כן אחר שנעשה שומר עליה ואינו יודע אם עבר הזמן הרי זה כאומר איני יודע אם החזרתיה אם לאו. ויש לומר דסיפא דמתניתין מיהא הויא תיובתיה דאפילו בשכר אחת ושאל אחת ומתה אחת מהן שאינו יודע אם נעשה שואל עליה ואפילו הכי קתני חייב וזו ודאי דלא כרב נחמן. עוד יש לומר דאפילו מרישא דשאלה חצי היום קמותיב ליה כששאלה חצי היום לאו חצי היום ביום ראשון קאמר דהיא גופה מספקא ליה אם החצי ראשון של יום היתה שאולה או החצי האחרון או היום הראשון בשאלה או היום השני דהוה ליה כולה מתניתין באיני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו. ואלא מיהו לישנא דמתניתין טפי מכרעת כלישנא קמא מדקתני שאלה היום ושכרה למחר דאלמא אין ספק ביום השאלה וביום השכירות ושאולה ביום ראשון היתה אלא דמשאל אחד ושכר אחד קמותיב ליה אבל ברישא אפילו כרב נחמן אתיא כדאמרן. והרמב"ן כתב דאפילו כשאינו יודע אם מתה ביום ראשון שהיתה שאולה נמי פטור לדעת רב נחמן דכל שמסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הוה ליה כמי שאומר איני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו וכדעת רב פפא דאמר משעת משיכה איחייב לה במזונותיה ואלבו חייב באונסיה אלא משעת שבורה ומתה והך סוגיא דמקשה ממתניתין סתם לרב נחמן ומשמע דמכולה מתניתין קמקשה ליה אפשר דאליבא דרב פפא היא ואף על גב דפלוגתא דאמוראי היא בפרק הגוזל בתרא ובפרק אלו נערות דגרסינן התם הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים ואמרינן התם איכא דמתני לה כלומר להא דהניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם ארישא כלומר שאם מתה חייבים לשלם מנכסי אביהם ולומר דמשעה משיכה איחייב באונסיה ופליגא דרב פפא ואיכא דמתני לה אסיפא אבל ארישא פטורים והיינו דרב פפא. אפשר דהלכה כרב פפא בהדא דכל שאנו יכולין להעמיד ברייתא דלא תקשי לרב פפא טפי עדיף. ועוד דלישנא בתרא כרב פפא אלו דברי הרב. ועוד יש להביא ראיה דלעיל משמע דנקטי לה כרב פפא דאמרינן מסתברא שבורה ומתה עדיפא שכן חייב באונסיה ואי לאו שאלה שבורה מאי עביד מסתברא שאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה דאלמא דאינו חייב משעת שאלה אלא במזונותיה ולא באונסיה עד שעת שבורה ומתה וזה נראה לי עיקר. והרמב"ם ז"ל שפסק כמאן דמתני לה ארישא ופליגא דרב פפא לא נתחוורו לי דבריו. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: שמע מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב. פירוש כשאומר איני יודע אם לויתי או נתחייבתי לך דאלו באומר נתחייבתי לך ואיני יודע אם פרעתי אם נפטרתי מצד אחר כולי עלמא לא פליגי דחייב והכא נמי שאינו יודע אם שאולה מתה ונתחייב לשלם או שכורה מתה ולא נתחייב לשלם הרי זה כאומר איני יודע אם הלויתני ולא מיבעיא לההוא לישנא דאמרינן בפרק הגוזל דחיוב שואל משעת אונסיה אלא אפילו לההוא לישנא דאמרינן דחיוב שואל משעת משיכה ולא מצי למימר דכיון שיודע ששאלה ונתחייב בה ואינו יודע כיצד מתה הוה ליה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דהא ליתא דאפילו למאן דאמר התם דשואל מחייב משעת משיכה לאו דמיחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא וליכא על השואל שום חיוב אלא לומר דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא חיובא עליה משתעבדי נכסיה למפרע משעת משיכה ונפקא מינה למי שמכר נכסיו בינתיים או לענין דההיא דהניח להן אביהן פרה שאולה כדאיתא בפרק הגוזל. מכל מקום כל שאומר איני יודע אם שאולה אם שכורה מתה הרי הוא כאומר אלבי יודע אם נתחייבתי לך ונשתעבדו לך נכסי או לא נתחייבתי לך ונכסי לא נשתעבדו לך כלל. וזה ברור הוא אלא שמקצת הגאונים ז"ל נשתבשו בה קצת. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל: ויש כאן עוד שאלה שצריכה לפנים לפי ששנינו במשנת הגוזל זוטא אמר לו גזלתיך והלויתני והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב ואפילו לרב נחמן דאמר פטור מסייע ליה סיפא דמתניתין כדאיתא התם מכל מקום הכא מודה דחייב משום דהוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף על גב דאיכא חזקה דממונא. והא נמי להא דמיא דהא קא מודה ששכר פרתו של זה והוא כמו הפקדת אצלי וכשאמר איני יודע אם שכורה מתה או שאולה מתה הרי הוא כמי שאמר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו אין זה הספק של חזרה מוציא מידי ודאי שנתחייב בחזרה בתחלה. אבל משנתנו אינה כן שאף על פי שמודה בשכירות לא חייב עצמו במתה כדרכה כי השוכר אינו חייב בה מעתה אין כאן ודאי ונחזור על החזקה ואוקי ממונא בחזקת מריה. עד כאן. (נראה שחסר מעט מהתירוץ). וזה לשון הרא"ש ז"ל: והלה אומר איני יודע. דוקא שאומר איני יודע אם הלויתני וכו' ככתוב בתוספות. ואפילו הכי פריך שפיר לרב נחמן ממתניתין דאף על גב דמודה שמסר לו שתי פרות כיון שהחזיר לו האחת ועל האחרת מסתפקין בדבר הראוי להסתפק לא דמי לאיני יודע אם החזרתי לך כי היה לו לידע אם החזיר אם לא החזיר אלא דמי לאיני יודע אם השאלתני. עד כאן.

רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. תימה דבריש שור שנגח את הפרה אמר רב יהודה וכו' ככתוב בתוספות. וכתוב בגליון ואין סברא לומר דהתם רב יהודה אליבא דשמואל וליה לא סבירא ליה. עד כאן. ויש לומר וכו' ככתוב בתוספות. והך קושיא שפריך דרב יהודה אדרב יהודה יש להקשות ממשנה דבבא קמא בסוף המניח דהיו שניהם רודפים אחר אחד כו' ומוקי לה במסקנא דהתם בניזק ברי ומזיק שמא וקתני המוציא מחבירו עליו הראיה ולא כסומכוס הכי מוכח התם ולא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. ויש לתרץ כדפירשתי. מפי רבי. דאוקימנא מתניתין בדאיכא עסק שבועה שמודה לו בפרה אחת אפילו הכי במציעתא שהוא טוען ברי ומשאיל שמא פטור השוכר משבועה שאין המשאיל יכול להשביעו מספק אף על פי שמודה לו במקצת. מפי רבי. תוספות שאנץ.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ח/דף_צז&oldid=1055411"