שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו/דף פג


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פג עמוד אעריכה

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא עכשו בא רבי יוחנן לחלוק על רבי אלעזר דאמר תברה ואוקמינהו תרווייהו בחד תנא ונתקל לרבי מאיר פושע הוא והילכך לענין נזקין חייב אלא שבנושא המשאוי הקלו למטרו אפילו מן הפשיעה ומשום התקנה. ופריש רבא היכי משתבע דהא אי אפשר לו לישבע שלא פשע דהא נתקל לרבי מאיר פושע הוא אלא משתבע שלא בכוונה שברתיה. הרמב"ן.

שבועה זו תקנת חכמים היא ואתא רבי יהודה למימר שומר חנם ישבו:    פירוש דאית ליה דנתקל לאו פושע הוא אבל מכל מקום לאו אנוס הוא ולא הוי כמו גנבה ואבדה ומשום הכי שומר חנם ישבע שומר שכר משלם. ואם תאמר והא בפרק המניח משמע דרבי יהודה סבר נתקל פושע הוא. ויש לומר דתברה מי ששנה זו לא שנה זו. ועוד יש לומר דודאי דרבי יהודה סבר דפושע הוא ושבועה זו דשומר חנם תקנת חכמים היא דאם לא כן אין לך אדם וכו' כדמשני לרבי מאיר ולא רבי מאיר לגמרי דאלו רבי מאיר אפילו שומר שכר מיפטר מהאי תקנה ורבי יהודה סבר דוקא בשומר חנם הקלו מפני התקנה אבל בשומר שכר לא הקלו דבשביל זה לא יהא נמנע מלהביא חבית כיון דבשכר הוא עושה. תלמיד הר"ף.

ואתא רבי אליעזר למימר גמרא כרבי מאיר ומיהו תמהני אם יכולין לישבע. רש"י פירש כדלעיל דרבי אליעזר סבר כרבי יהודה דנתקל כגנבה ואבדה הוא. ותמיהא מילתא כיון דהשתא סבירא ליה לרבי מאיר דשבועה זו תקנת חכמים היא מה יש לו עוד לתמוה על רבותיו דגמיר מינייהו גמרא כרבי מאיר ולמה ישבש דברי רבותיו לומר דלית להו תקנה בזו וטעו בעיקר דינא אין זה אלא מן המתמיהין.

לפיכך הנכון דאף רבי אליעזר סבירא ליה דאיכא הכא תקנת חכמים ומשום דסבירא ליה בעיקר דין נתקל כרבי יהודה היה תמה ואומר שאף לפי התקנה יש לתמוה היאך נאמר זה וזה ישבע כרבי מאיר שהרי תקנת חכמים היתה בנתקל ונתקל לאו פושע הוא וכיון שכן לא עשו חכמים תקנה לפושע אלא לאותם שהם כעין גנבה ואבדה ולא התיר בה תקנה לשומר חנם שלא פשע דהא כיון דנתקל סתם לאו פושע הוא מדינא נפטר ואינו צריך תקנה ולשומר שכר הוא שהוצרכה תקנה לפטרו ודוקא כשלא פשע אבל אם פשעו בין שומר חנם בין שומר שכר חייבים בדינם שלא עשו תקנה אלא בסתם נתקל שאינו פושע וזו היא תמיהתו של רבי אליעזר היאך נאמר כי לעולם זה וזה ישבע ויפטר דהתינח במקום מדרון דנתקל לאו פושע אבל במקום שאינו מדרון נתקל פושע הוא ושניהם חייבים ואפילו כמקום מדרון שנפטרים בשבועה שלא פשעו הניחא היכא דליכא רואים. אבל איכא רואים צריך הוא להביא ראיה כאיסי. והא דאמרינן היכי משתבע אמר רבא שבועה שלא בכונה שברתיה היינו אליבא דרבי מאיר דלדידיה אפילו פשע פטור ואינו משלם אלא כשעשה בכוונה אבל לרבי אליעזר דסבר דנתקל לאו פושע ולא עשו תקנה לפושעים משתבע שלא פשע. הריטב"א.

ולענין פסק הלכה איכא מאן דפסק כרבי מאיר ואמר דסתם מתניתין כוותיה. ולכאורה ודאי הכין משמע ורבא נמי דהוא בתרא אמר דמשתבע שלא בכוונה שברתיה אלמא לא מיחייב אלא בששכר בכוונה אבל בפשיעה פטור כרבי מאיר דאפילו בשומר חנם תקנו. והריא"ף ז"ל כתב דאין הלכה כרבי מאיר אלא נתקל לאו פושע הוא ונפק ליה מתורת פושע ולכלל אונס לא בא אלא דינו כדין גנבה ואבדה וכרבי יהודה דאמר שומר חנם נשבע דלאו פושע הוא.

ומיהו אין הלכה כרבי יהודה דאמר שומר שכר משלם דסתם מתניתין דלא כוותיה ומתניתין לא רבי מאיר דעושה אותו פושע ולא רבי יהודה דאמר שומר שכר משלם דלית ליה תקנת מעביר חבית אלא כחכמים דאית להו תקנה. ומיהו כשתקנה דוקא בשומר שכר שבו הוצרכו התקנה שאילולי כן אין לך מעביר חבית ממקום למקום שבשביל שכר מועט של העברה ישלם דמי כל החבית אבל בשומר חנם לא הוצרכו לתקן דלאו פושע הוא ופטור והא דקאמר רבא דמשתבע שלא בכוונה שברתיה לטעמיה דרבי מאיר קאמר וכו' ככתוב בהלכות.

ועוד יש ראיה לדברי הרב מדאתקין רב יוסף בסיקרא הני דדרו באגרא משלם פלגא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ודמי לפשיעה ואלו לרבי מאיר אפילו פושע פטור הואיל ושלא בכוונה נשברה. ועוד דהאי דדמי לאונס משום דנתקל אנוס הוא ודמי לפשיעה מפני שנשא יותר על משאו ולא אונס ממש אלא דלא הוי פושע כדפרישית. ומיהו פטרינן ליה הכא אפילו בנושא שכר דהני דתקין לאו בשכר היו עושים בודאי. ואינו יכול לפרש דמי לאונס מפני שנשא יותר על משאו ודרך מקצת בני אדם לישא כן ומפני שהוא משאוי כבד יותר מדאי נתקל ודמי לפשיעה משום שאף זה הוה ליה לעיוני ונתקל פושע הוא דכל מה שהוא יותר על משאו פשיעה היא ולא חלק רבי מאיר בין משאוי מרובה למשאוי מועט בענין נזקים אלמא בכולם פושע הוא. מילכך שמע מינה דלית הילכתא כרבי מאיר.

ומצינו רבי יוחנן גופיה דאמר בפרק המניח לא תימא מתניתין רבי מאיר דאמר נתקל פושע אלמא מהדר לאוקומי מתניתין דלא כרבי מאיר משום דלית הילכתא כוותיה. ובפרק הגוזל בענין טבח אומן שקלקל פליגי רבי יוחנן ושמואל דשמואל סבר בין שומר חנם בין שומר שכר חייב לשלם כרבי מאיר דאמר הוה ליה לעיוני ורבי יוחנן אמר שומר חנם פטור ומשמע דלית ליה דרבי מאיר וקיימא לן כרבי יוחנן. וכן נמי הנהו שקולאי דתברו חביתא דרבה בר בר חנה ושקל גלימייהו והנהו ודאי לאו בכוונה שברוה דאם כן לא הוה אמר ליה רב דליהדר גלימייהו וליתן להו אגרייהו ואפילו הכי מדינא הוה להו לשלומי דשמא בפשיעה נשברה ושקל גלימייהו עד שיביאו ראיה. שלא פשעו בה ואי כרבי מאיר אפילו פשעו פטורין ואפילו במקום דאיכא ראיה ישבעו ויפטרו אלא ודאי דלא כרבי מאיר ורבינו חננאל פסק כרבי מאיר ותקנת חכמים היא. הרמב"ן והרשב"א.

וזה לשון הרמב"ן: אבל רבינו הגדול אוקמה כרבנן דאמרי בעלמא נתקל לאו פושע הוא כרבי יהודה וכו'. אבל בשומר חנם לא תקנו כלום לדברי חכמים שאומרים נתקל לאו פושע הוא שהרי אינו מתחייב אלא בפשיעה גמורה והיה לו ליזהר מפשיעה כגון זה ואף רבי מאיר לא אמר שתקנו בשומר חנם אלא משום דקסבר כל נתקל פושע הוא דאיבעי ליה לעיוני ומיזל ואין דרכן של בני אדם ליזהר כל כך ולא יקבלו עליהם להעביר חבית ממקום למקום והיינו גמריה דרבי אליעזר דאמר זה וזה ישבע אלא שלא היה יודע דשומר שכר לא מן הדין הוא נפטר אלא מתקנת חכמים ומתניתין לא רבי מאיר בלחוד היא אלא אף רבנן וקיימא לן כסתם מתניתין וליתא לדרבי אליעזר דמפליג בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון דלא שמעינן להו לרבנן דהכא ודהתם דמפלגי בהכי ודרבי יהודה ליתא דסתם מתניתין דלאו כוותיה אף על גב דבענין נזקין קיימא לן כוותיה הכא לאו משום תקנתא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: וכיון דקיימא לן בבבא קמא דנתקל לאו פושע הוא לית הלכתא כרבי מאיר וכרבי יהודה נמי אין הלכה בכאן דאיהו סבר שלא עשו תקנה בכאן והוה ליה יחידאה דהא רבי מאיר ורבי אליעזר פליגי עליה בהא הילכך הלכתא כרבי אליעזר דסבר בעלמא נתקל לאו פושע הוא כדקיימא לן בעלמא וכסברת רבי יהודה וסבר דאיכא תקנה בכאן במעבירי חבית וסתם נתקל לאו פושע הילכך במקום שאינו מדרון חייבין דפושע הוא שם ובמקום מדרון ישבע זה וזה שלא פשע ופטור אלא שאם הוא במקום רואים צריך להביא ראיה כאיסי דסוגיין כוותיה וכן פסק הריא"ף כדכתיבנא אליבא דרבי אליעזר. ויש פירושים אחרים בשמועה זו ומה שכתבנו הוא הנכון בעיני הרמב"ן. מפי רבי.

ויש ראיה לפסק זה מעובדא דבסמוך דרסתקא דמחוזא דאמר ליה רבא זיל אייתי ראיה שלא פשעת והיינו כרבי אליעזר ודלא כרבי מאיר דלדידיה אין לו להביא ראיה אלא שלא שברה בכוונה דעל הפשיעה פטור הוא. ואפילו לנוסחי דגרסי זיל אייתי ראיה דלא שנית בה לא משמע לישנא אלא שלא שינה משאר מעבירין אלמא כל ששינה חייב משום דהוה ליה פושע ואף על גב דלא שבר בכוונה.

ובתוספות אמרו דלהאי לישנא דרבי יוחנן אף לרבי יהודה עשו תקנה בכאן והוא סובר נמי דנתקל פושע הוא ומיהו לא עשו תקנה בכאן אלא לשומר חנם בלחוד. והוצרכו לפרש כן מפני שנראה להם דבבבא קמא סובר רבי יהודה דנתקל פושע הוא. והא ליתא כדברירנא התם. כך הגירסא בכל הספרים אין כאיסי וסבירא לן כוותיה. ויש גורסים דסבירא לן כוותיה וליתא בנוסחי דוקאני והנוסחא הראשונה עיקר והכי פירושא אין כאיסי וסבירא לן כוותיה אפילו בשבועות דעלמא דילפינן משבועות השומרים דכתיב ביה אין רואה וכדאמרינן נמי באידך עובדא דחלא. עד כאן.

כתוב בהלכות דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וכו'. פירוש הלכה כסתם מתניתין שאינו מזכיר שם רבי מאיר אף על גב דבברייתא קתני בהדיא דרבי מאיר קתני לה אפילו הכי סתמא מיקרי והוי סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין. ה"ר יהונתן.

תברה מי ששנה זו לא שנה זו דהאי תנא דהכא דאמר זה וזה ישבע סבר נתקל אנוס הוא מיהו לאו אונס גמור אלא כאונס גנבה ואבדה ואפילו הכי שומר שכר נמי ישבע. מיהו רבי אליעזר לא סבירא ליה הכי אלא כרבי יהודה סבירא ליה בנתקל והיינו דמתמה עליה רבי אליעזר שומר שכר מאי משתבע. ואי קשיא לך לרב דאמר בבבא קמא בענין הוחלק אחד במים שאם הוזק הוא עצמו במים פטור מאי טעמא קרקע עולם הזיקתהו הכי נמי בשנתקל ושבר את החבית מאי טעמא נושא שכר ישלם כל החבית לימא קרקע עולם הזיקתהו ולא ישלם אלא המחצה. ולא היא התם לאו שומר הוא כלל אלא מזיק באונס הוא אבל הכא שומר הוא ומחייב בגנבה ואבדה ובכל דדמי ליה. ואפילו שומר חנם נמי תינח במקום מדרון נשבע שלא פשע דכהאי גוונא אמרינן נתקל אנוס אבל שלא במקום מדרון ודאי פושע הוא ובמקום שיש רואה לא מיפטר בשבועה עד שיביא ראיה שלא פשע כלל כאיסי.

ומסקנא כדדריש רבי יוחנן ופליג אדרבי אלעזר דאמר אלא. ומסקנא דלרבי מאיר כל נתקל פושע הוא ואפילו הכי מעביר חבית ממקום למקום נשבע ופטור שאפילו במקום פשיעה ואפילו נתכוון להורידה מכתפו ונפלה מידו שהיא פשיעה גמורה נשבע שלא בכוונה שברתיה ופטור מתקנת חכמים ואפילו במקום שיש רואה דלא כאיסי. מיהו אנן לא סבירא לן הכי דבמקום שאינו מקום פשיעה כגון מקום מדרון נשבע שנתקל ופטור וכגון שנשברה בזיז היוצא שהיה יכול להזהר בו ולא נזהר נשבע שלא פשע בה כלומר שדחפוהו בני אדם ופטור כי ההוא דריסתקא דמחוזא דאמר ליה רבא אייתי ראיה שלא פשעת בה ואפטר ולא אמר ליה אייתי ראיה דלאו בכוונה איתבר שמע מינה דהיכא דמתרמי כהאי גוונא שלא במקום פשיעה וליתיה מקום ראיה דמשתבע שבועה שלא פשע בה ולא משתבע שלא בכוונה נשברה ואם אינו יכול לישבע משלם דלא כרבי מאיר.

וההיא תקנתא נמי דתקין רבי חייא בר יוסף בסיכרא בהני דדרו אגדא והוא המוט הנשא בשנים לשלם פלגא דדמי לאונס ודמי לפשיעה נראה לי דלא כרבי מאיר ורבי אלעזר היא דהא דאמרינן דאפילו שלא במקום מדרון דהוי מקום פשיעה משתבע דשלא בכוונה נשברה ופטור ואם כן אף על גב דדמי לפשיעה אמאי משלמי ישתבעו שלא בכוונה שברוה ויפטרו אלא מחוורתא דלא כרבי מאיר ורבי אלעזר ודלא כרבי יהודה נמי דלרבי יהודה נושא שכר משלם לעולם ואיהו תקין בין לנושא שכר בין לנושא חנם מיהו בחד דדרי אכתפיה ותברה פטור ואפילו לרבנן מיהו בשבועה שלא פשע בה.

אלא שאני תמה הני רבנן מאן נינהו ותקנתא דסכרא כמאן אתקין דלרבי יהודה כל נושא שכר ישלם דלאו אונס גמור הוא אלא כאונס גנבה ואבדה ולרבי מאיר ורבי אלעזר כולן פטורין ואפילו בפשיעה חוץ מכוונה בלבד ואפילו במקום שיש רואה והכל מתקנת חכמים במעביר חבית בלבד מפני שהתקלה מצויה בו. ואנן במקום שיש רואה לא סבירא ליה כוותיה ובמקום שאין רואה נמי אם אינו יכול לישבע שלא פשע משלם ולא ידענא כמאן.

ואולי נאמר דכרבי יהודה סבירא ליה בנתקל דלאו פושע הוא וכרבי מאיר דאפילו בשומר שכר עבדינן תקנאא בנתקל הואיל ואנוס הוא הילכך הני דדרו אגדא ונתקלו ושברו כיון דדמי לפשיעה משלמי פלגא דלא מצו לאשתבועי דלא פשעו ופטורין מפלגא משום דדמי לאונס ומשתבעי שנתקלו ובהכי פטירי מפלגא אלא דתמיהא לי טובא בגוף המעשה אטו נתקל דפליגי ביה רבי מאיר ורבי יהודה מי מפלגינן ביה בין נושא משא על כתפו לשאינו נושא ובין נושא משא גדול לנושא משא מועט.

ונראה מכאן דלרבי יהודה מיהת מפלגינן בין מקום פשיעה לשאינו מקום פשיעה כגון מדרון שהוא מקום אונס דנתקל שם פטור ואם אינו מקום מדרון חייב כסוגיא דרבי אלעזר ובמקום מדרון נמי אם אינו נושא משא או שהוא נושא משא קלה ונתקל חייב והני דדרו באגדא אפילו במקום מדרון ונתקלו משלמין מחצה משום דזוטר לתרי ודמיא לפשיעה. מעתה בכל מקום שתמצא בו נתקל אנוס לרבי יהודה צריך אתה לפרש שהוא מקום אונס ומקום שהתקלה מצויה שם ושחיטת בהמה אחת מהן דוק ותשכח. והנהו שקולאי דתברי ליה חביתא לרבה בר בר חנה ושקליה לגלימייהו דמדינא מחייבי לשלומי ליה תרי דדרו אגדא הוו ופלגא מיהת משלמי. אי נמי במקום שיש רואה הוה ולא מצו להביא ראיה שנתקלו. הראב"ד.

וזה לשון הרמב"ן: מדקאמר בהנהו שקולאי דתברו חביתא דחמרא משמע דתרי שקולאי חברו חד חביתא ודרו באגדא הוו רש"י. אי נמי במקום שיש רואה הוי רבינו חננאל. ומדלא פירשו בגמרא לא נראה לי כדבריהם. ועוד ראיתי שהוזכר בירושלמי מעשה כזה ולא הוזכר שם בכל אותה גמרא דין אגדא ומקום רואה. אלא הכי פירושו שקל גלימייהו שלא יברחו ואתא קמיה דרבה בהדייהו לדינא אי פשעו אי שברו בכוונה אי במקום רואה ישלמו ואם לאו ישבעו כמתניתין. ואמר ליה רבא מיד הב להו גלימייהו ואמר ליה דינא הכי דלא יודו ולא ישבעו כלל ואמר ליה בסוף דליהב להו גלימייהו ואגרייהו ולא מן הדין אלא משום שנאמר למען תלך בדרך טובים ואורחת צדיקים תשמור. עד כאן.

וההוא מעשה דארבע מאה דני חסרא דתקיפו ואמר ליה רבא אייתי ראיה דחמרא הוה בעידנא דזבנת ליה ותקפו ותפטר בדלא אמר ליה למקפה ואמר ליה מרתף זו של יין דכהאי גוונא אפילו בקנקנים דמוכר לא מחייב באחריותיה משום דאמר ליה לא מיבעי לך לשהוייה. ואית דמפרשי שליחא הוה ואמר ליה אנא שליחותיה עבדי ואיתקף בתר הכי דלית לך דינא בהדאי ואמר ליה רבא ארבע מאה דני חמרא כי תקפי לחד גברא קלא אית להו פירוש קול צווחה ויללה שאדם צווח ומודיע צערו לרבים ואי לא צווחת אלמא מתחלתו חומץ היה ואתה חומץ קנית ואם תביא ראיה שצעקת במצאך אותו חומץ תפטר ונראה כי היה זמן הרבה בין הקנייה ויום שנגלה לו שהחמיץ ואם לא תביא ראיה על זה הקול אין דין הלוקח כי אם עמך ואתה תדון עם המוכר. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרמ"ך: ההוא דאמר ליה לחבריה זבון לי ארבעה מאה דני חמרא וליהוו גבך זבין ליה ותקיפו והוו חלא. אסיקנא דארבעה מאה דני חמרא כי תקפי קלא אית לה למילתא ואמרינן ליה זיל אייתי ראיה דחמרא זבנת לי כל ארבעה מאה דני ותיפטר ואי לא מייתית ראיה שלים דבמקום שיש רואין הוא ולא מהימן בשבועה. נראה לפרש ארבעה מאה דני חמרא כי תקפי קלא אית לה למילתא דלצדדין קתני והכי פירושא ארבעה מאה דני חמרא כי תקפי מילתא דלא שכיחא הוא הילכך לית לן להימונך בהא במקום שיש רואין דכיון דכי זבין איניש חמרא כי האי שיעורא קלא אית לה למילתא וחזו כולי עלמא הנהו שקולאי דממטו ליה מבית מוכר לביתו של לוקח וידעי אי הוי חמרא אי חלא הילכך אייתי ראיה דחמרא הוה כוליה ותפטר ואי לא שלים דלית לן להימונך בשבועה. מיהו לית לן להימוניה למוכר אפילו בעד אחד דאית לן למיחש דילמא קנוניא עבדו תרווייהו כן נראה. וצריך עיון.

וה"ר יהונתן ז"ל מפרש ההלכות כתב כי תקפי קלא אית לה למילתא שמנהג בעל היין לצעוק ולהודיע צערו וכיון דההוא גברא לא עבד הכי אית ליה לאיתויי ראיה דחמרא זבן או ליתי ראיה דצוח ואודיע לרבים. ואיכא לאתמוהי אהאי פירושא דהא אין לך מקום לקנוניא גדול מזה דלצווח ולצווח כי היכי דליהמנוהו ואיהו אפשר דחלא זבן. ואפשר לפרש קלא אית לה למילתא דכי תקפי ארבע מאה דני חמרא דחד גברא אי אפשר דלא ליתקיף מחמרא דשאר אינשי דודאי הענבים הם שנתקלקלו בכרם וההוא גברא דאמר דתקיפו ליה לא הוה אידך במתא דתקף ליה חמריה בהאי עניינא הילכך לית לן להימוניה אלא בראיה דחמרא זבן וצריך עיון. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ההוא גברא דאמר ליה לחבריה זבין לי ארבעה מאה דני דחמרא:    פירש רבינו דהאי עובדא מיירי בשעשאו שליח בעדים למזבן ליה חמרא בין מממונו דשליח ולמהדר לאשתלומי מיניה ובין דיהיב ליה בעל הבית זוזי לאלתר למזבן ליה ואי לאו דאיכא קלא להאי מילתא והוה ליה במקום רואין הוה משתבע דתקף שלא בפשיעה ומפטר דכיון דליכא כפירה בשליחות ושליח אמר עבדי שליחותאי וטעין הכי בברי ומשלח לא ידע משתבע אהן דידע ומפטר וכן כל כיוצא בזה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: זיל זבון ארבעה מאה דני דחמרא:    זבון גרסינן ושליח שוייה. והא דאמר ליה רבא ארבעה מאה דני חמרא כי תקפן קלא אית להו הכי קאמר ליה היה לך לצעוק ולהודיע לרבים ואי לא יש לחוש שמא חומץ קנית בזול ואינך נאמן בשבועה. עד כאן לשונו.

זבנית לך ותקיפו להו:    כלומר החמיצו אחר מכאן שבשעה שלקחתיו היה יין משובח וטובן ובעל הבית שעשאו שליח היה חושד אותו שפשע בלקיחתן שכבר החמיצו קודם שלקחן. אי נמי היה חושדו שמא החליפם בחביות של חומץ שהיו לו ונוטל היין הטוב שקנה לעצמו. ה"ר יהונתן.

זיל אייתי ראיה דמעיקרא חמרא מעליא הוא:    מהא שמעינן דלאו בדוקא בשבועת השומרים אמרה אלא אפילו בעלמא כי הכא אי אתרא דשכיחי ביה סהדי הוא לא מיפטר בשבועה אלא בעדים. הר"ן.

אתקין רב חייא בר יוסף וכו':    פירש רש"י דאגדא הוא מוט כפוף באמצעו ונותן על כתפו וכו' עד באותו מוט ונשבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד וכו'. ומרי פירש דלא כשנשבר המוט מיירי דבהא לא עביד תקנה אלא כשנתקל ונשברה החבית דומיא דכולה סוגיין דלעיל ואלו היה פושע היה חייב כדברי רבי אליעור ואם הוא קרוב לאונס הוא פטור מפני התקנה ולא עוד אלא דכיון דספיקא הוא אם פשע אי אפשר לחייבו על הספק כי המוציא מחברו עליו הראיה והילכך איצטריכא תקנתא דלישלם פלגא. הריטב"א.

רבה בר בר חנה חברו ליה שקולאי חביתא דחמרא:    פירש רש"י חברוה שלא במקום מדרון ובפשיעה אי נמי בריגלא ונכון הוא. ובירושלמי פירש כי בענין הוה דבשבועה היו פטורין אלא שעשה כן כדי להביאן לבית השבועה. הריטב"א.

וזה לשון הרמ"ך: הנהו שקולאי דתברו חביתא דחמרא במקום שיש רואין ואמרי אינהו דנתקלו באונס ושקלי מרי חביתא לגלימייהו. ואסיקנא דהכי דינא דלישלמו או ליתו ראיה דלא פשעו ובשבועה לא להימנו כלל כיון דהוה במקום שיש רואין ולמען תלך בדרך טובים הוא דאמר ליה רב לרבה בר בר חנה דהוה מרי חביתא דליהדר להו גלימייהו ולישלם להו אגרייהו מיהו שבועה לא רמי עלייהו מן דינא. ומצינו למימר דמצי אמר מרי חביתא נהי נמי דלית לי להימונך בשבועה אי לא בעינא אבל השתא כיון דאנא בעינא למיעבד טיבותא בהדך להימונך אשתבע ותיפטר. כן נראה. עד כאן.

סליק פרק ששי האומנין