שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו/דף פ


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פ עמוד אעריכה

מתניתין. השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור. לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב:    פירש בערוך קנקן הוא המנא שנזכה בגמרא והוא את כדכתיב איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו. ואת מחרשתו דומה כי הוא הברזל שחורשין בו מחרשתו הכתוב בתחלת הפסוק הוא מכלי החרש של עצים ומחרשתו האמור בסוף הפסוק הוא מחרישת הקרקע. וממה שכתוב במקום אחר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ידעתי כי האת היוצא מאתים הוא מברזל וגם מזה הפסוק עצמו שכתוב בו וירדו אל פלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו ואת מחרשתו ללטוש אינו אלא במעשה המתכות. ואיני יודע שני כלים של מתכת בצורך המחרישה ואם את הוא הקנקן כמו שפירש בעל הערוך מה יהיה מחרשתו האמור עוד בפסוק.

רק נראה כי אתו הוא מן הסכינים הגדולים שקוצצים בהם ענפי האילנות והוא במקום מזמרות לגפנים ואינו קנקן רק הקנקן הוא של עץ והוא המקבל המחרישה של ברזל ושוכב עליו ואיני יודע למה נקרא קנקן אם מפני שהוא מקבל כל עצי הצמד הצריכים לחרישה ועליו מתחברים ונתקעים או שמא קנקן הוא העץ הגס העקום העשוי כמין ברך שבו מתחברים כל עצי הצמד ונקרא קנקן על שם קנוקנות וכן קנקן הנגרר הנזכר בעירובין הוא יתד המחרישה שתוקעין בו את הדלת כשהם מעבירין אותו מן המחרישה ונקרא קנקן כי הוא אחד מן הקנוקנות שבה וכל העצים כשהם מחוברים עם הברזל נקראים צמד כגון ויצמד ישראל.

ושיילינן בגמרא היכא דלא שני מאן משלם. פירוש היכא דלא שני מבקעה להר אלא שאירעה הפשיעה בחרישתם כגון שנשמטה הפרה וברחה לה ושברה את העצים ושאלנו מי פושע בבריחתה ובשמיטתה. רב פפא אמר דנקיט פרשא משלם. פרשא משורש כצפעוני יפריש פוני"ר בלעז והוא העץ הארוך ובראשו כמו מתג לנחץ בו השוורים והוא הנקרא מלמד הנקר ונקרא מרדע והוא הפושע בהם בשמיטתם ובריחתם כי הכה אותם יותר מדאי. ורב שישא בריה דרב אידי אמר דנקיט מנא משלם והוא התופס כלי מחרשה בידו וחורש. והוא עץ אחד עקום מעט שנכנס בתוך הברך העקום הרבה ואינו עבה כמו הברך והוא מדריך את הבקר לתלמים וחורשים.

והלכתא כרב שישא בריה דרב אידי כי פעמים שאינו נזהרו ובהפיכתם מתלם לתלם כשמגביה את הצמד מכה בעקב הפרה בחודה של מחרישה ומסתבכת בה ובו הפשיעות מצויות מן האחר. וארעא דמחזקא בגרונדי תרווייהו משלמי. גרונדי כמו גריד והוא קרקע שמצויים בו סלעים קטנים שמעכבים המחרישה וצריכים שניהם להזהר בה מפני שתקלה מצויה שם. הראב"ד.

וזה לשון ה"ר יהונתן: פרשא לשון תרגום של מלמד הבקר דמתרגמינן בפרישא דתורא ומלשון וכצפעוני יפריש ופירושו נוקב העור. עד כאן.

כתוב בתוספות וכיון דליכא קלא ליכא למיחש להכי וכו'. וכתוב בתוספות שאנץ ומכל מקום אם ימצא שישנו מוכתב למלכות וליסטים מזויין אומר לו הרי שלך לפניך כדתניא בהדיא בריש המוכר פירות והכי משמע לישנא דקאמר עלה בקידושין פרק קמא מאי אמרת ליסטים מזויין כו' סמפון בעבדים ליכא דנמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו.

מאי אמרת:    פירוש הי סמפון מצית למימר דהוה לן למימר ליה משום דלא הגיעו ליסטים מזויין או מוכתב למלכות דבהנהו תניא אומר לו הרי שלך לפניך הנהו קלא אית להו ולא שכיח דזבני להו לפי שממון ידוע לכל. אבל לפירוש הקונטרס קשה למה אמר מאי אמרת על אלו יותר מעל הראשונים מפי רבי. עד כאן.

היה בו מום אחד וסנפו בין המומין האלו:    פירוש שלא הזכירו הרי זה מקח טעות שלא תאמר הואיל וקבל עליו מומים גדולים שהזכיר לו אפילו הזכיר לו המום האחר כמו כן היה מקבלו אלא הואיל ולא הוכירו מקח טעות אף על פי שלא פרשו. ושאלנו אם היו בה כל המומין הללו שהזכיר לו והוא יודע כן ואף על פי כן קבל עליו אם היה בו מום אחר ולא הזכירו יהיה מקח טעות או לא דכי אמרינן רישא דהוי מקח טעות הני מילי בשאינו רואה בה אותן המומין שהזכיר דסברן כשם שאין בה מומין הללו כך אין בה עוד שום מום ואם היה אומר לו שיש בה מום אחר לא היה קונה אותם אבל אם הוא יודע שיש בה מומין ואף על פי כן קבל עליו כשלא הזכיר לו שיש בה מום אחר מי הוי מקח טעות או לא. ופשט ליה שאם היו בה מומין הללו והוא יודע כן אין זה מקח טעות וכל שכן אם אמר לו מום זה ומום אחר. וה"ר יצחק פירש בענין אחר והמבין יבין. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: פרה זו נגחנית רבצנית היא:    פירוש ולא היה בה אחד מן המומין האלו. אבל אם היה לה מום אחר פירוש שאינו ניכר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות שיכול לומר הייתי סבור כי להשביח מקחו אומר ששוה הדמים אפילו היו בה כל המומין ההם והייתי סבור כי כמו ששקר באידך מומין שקר גם בזה. מום זה ומום אחר. כלומר שאם הראה לו מום אחר ניכר וסנפו למום אמר בין המומין אין זה מקח טעות כי היה לו לחוש שאומר אמת בזה כשם שאמר אמת באותה שהראה לו והוא הדין אם הכיר הוא מעצמו באחד מן המומין שהיו בה. היו בה כל המומין הללו מהו פירוש אם היו בה כל המומין אבל אם לא היה אחד מהן ניכר מהו מי אמרינן הוה ליה ללוקח לחוש שאומר אמת או דילמא סבור הוא דלהשביח מקחו הוא אומר כיון דמפריז במומין כולי האי אמר ליה אין זה מקח טעות. וכבר כתבתי בפרק הזהב מה שהרמב"ם דקדק בענין אונאה. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: המוכר פרה לחברו ואמר לו פרה זו נשכנית היא נגחנית היא רבצנית היא ולא היו בה מכל אלו המומין כלום והיה בה מום אחר בודאי וסנפו והזכירו עמהן עם אלו המומין שלא היו בה כלל אבל לא הכירו שהיה בה זה המום בשעה שמכרה לו ואחר כך היה ניכר הרי זה מקח טעות ואף על פי שהזכיר לו זה המום לפי שסבור זה הלוקח כי היכי דהני ליתנהו בה הכי נמי האי מומא לית בה ולפיכך הוה זבין לה.

אבל אם אמר לו פרה זו מום זה יש לה ואותו מום היה ניכר ונראה לעינים וגם היה בה עוד מום שלא היה ניכר לעין והזכירו לו כיון שקבל עליו את כולם אין זה מקח טעות כלומר שמא יאמר הלוקח אותו מום שהכרתי קבלתי אבל זה שלא היה ניכר אם הייתי יודע שהיה בה לא הייתי מקבל אותו עלין אך הייתי סבור כיון שלא היה ניכר שלא היה בה כללו להוציא אותך מכל תרעומת הזכרת אותו קמשמע לן כיון שהזכיר אותו לו היה לו להעלות בלבו כי היכי דהאי מום יש בה כמו כן נמי יש בה האי מום. בעי רב אשי וכו' היו בה כל המומין האלו שהזכיר לו בשעת מכירה שאמת היה שנשכנית ונגחנית ורבצנית היא אך זה הלוקח לא הכירם מי אמרינן הואיל ולא הכירם מקח טעות הוא דמשום דלא הכירם כסבור היה הלוקח שלא יהיו בה אלו המומין או דלמא אמרינן הואיל ולא הכירם הרי לא הטעהו שהרי לא הזכיר לו אלא אותם המומין שהיו בה ואינו מקח טעות דסבר וקביל.

ויש מפרשים שכל אלו נשכנית ונגחנית ורבצנית הזכיר לו וקבלם עליו בפירוש והיה בה מום אחר שלא הזכיר לו בפירוש ולא בסתם ועכשיו רוצה הלוקח לחזור בשביל אותו מום שלא הזכיר לו מהו מי אמרינן מצי טעין מוכר כיון שראיתיך שלא היית מקפיד על מומין לא רציתי להזכיר זה המום האחר או דילמא מצי למטען לוקח זה המום הוא כבד עליו מכל מום שבעולם. ופסקינן דאין זה מקח טעות דמי שאינו מקפיד בהני כמה מומין גדולים אינו מקפיד בשום מום שבעולם ומפני הזול שהוא מוזיל לו מן הפרה הוא נכנס ליקח אותה. עד כאן.

לרבינו האיי גאון. וכן נמי אם לא הזכיר לו שום מום כלל אלא שאמר לו מומין יש בה אין זה מקח טעות עד כאן. הרמ"ך.

כתוב בתוספות היו בה כל המומין הללו מהו ברייתא דקתני וכו'. וכתוב בגליון והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין היינו היה מום אחד שזה מקפיד עליו וסנפו בין מומין אחרים שאינו מקפיד ולעולם כולן נמצאו בה. עד כאן.

מתניתין: להביא חטים והביא שעורים תבואה והביא תבן חייב מפני שהנפח קשה כמשאוי:    פירוש זה הענין בגדוש לפי שכל סאה של שעורים מקבל גודש הרבה יותר מן החטים ובשהוסיף על המדות קא מיירי כדמפרש בסיפא דמתניתין וסיפא לפרושי רישא דהא דאמרינן ברישא להביא עליה חטים והביא עליה שעורים חייב כגון שהוסיף במדתו הוא אבל מדה במדה כגון לתך בלא תוספת שלשה קבין לחמור פטור אף על פי שהנפה יותר גדול מפני הגודש לפי שאין תוספת משאו די לגודש שישלים המשא ואפילו לאביי דאמר נפח כתיקלא. הראב"ד.

וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב וכו':    ודוקא נקט על משאו כלומר על הראוי לו שאלו שכר חמור שראוי להוליך לתך על מנת שיוציא בו מצי לתך והוציא בו לתך ומת פטור כי בודאי לא מת מחמת תוספת זו והכי מוכח בגמרא. והוא הדין נמי במי ששכר סוס לילך בו חמשה מילין והוא ראוי לעשרה מילין והלך בו עשרה מילין שהוא פטור אם מת אלא שחייב לפרוע לו שכר על מה שהוסיף. מפי רבי. הריטב"א.

וזה לשון הרמב"ן: השוכר את החמור להביא עליה חטין והביא עליה שעורין חייב פירוש שכרו להביא עליה לתך חטים שהוא כדי משאו של חמור והוא הביא עליה לתך שעורים והוסיף על משאו חייב אבל אם שכרו להביא עליה מצי לתך חטין והביא עליה יותר שעורים או חטים עד כדי משאוי של חמור כיוצא בו אף על פי שאין לו לעשות כן כדאמרינן לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה מיהו אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל חמור לישא לתך אינו יכול לומר להצי לתך שכרתי לך ובשביל התוספת מתה שהרי דרך כל חמור לישא כך. וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמשה מילין והלך עשרה מילין כיון שדרך כל חמור לילך עשרה מילין אם מתה פטור.

ואי קשיא הא דתנן שמתה מחמת אויר. התם הכי פירושו כגון שידוע הוא שחמור זה אינו רגיל לילך בבקעה ומשום הכי אפשר שמחמת אוירא מתה הואיל ולהוליכה בהר שכרה לו וכן פירש רש"י יכול לומר לו מחמת אויר מתה שלא היתה למודה לגדל בהר. אי נמי התם כגון שמתה ודאי מחמת אויר שנצטננה ומתה שכיון שודאי אויר המית אותה ואלו לא בא באויר דרך זו לא מתה עכשיו אף על פי שדרכה בכך פשיעותה גרמה אבל מתה סתם אין תולין בדבר שאינו ממית כדאקשי ליה אביי בפרק המפקיד ואמאי לימא אויר דהר קטלה אי נמי אובצנא אימא לרבא לא אמרינן הכי הילכך בתוספת משאוי הואיל ואנו רואין חמור זה שדרכו לישא משאוי זה או שכל כיוצא בו נושאין משאוי כיוצא בו אף זה השוכר פטור אלא אם כן מתה ודאי מחמת המשאוי כן נראה לי. דאי לא תימא הכי למה לי תקלא כתקלא ונפחא לתוספת אפילו בתוספת כל דהו ליחייב.

עוד ראיה לדבר הא דאמרינן בגמרא תא שמע להביא לתך חטין והביא לתך שעורין חייב הא שלשה קבין פטור קשיא לאביי ואמאי לא אוקימנא בגמל דתוספת שלו סאה אלא שמע מינה דגמל אם הוסיף סאה אלתך פטור שדרך כל גמל לישא יותר מלתך ואם הוסיף עליו פטור עד שיוסיף כדי משאו וזו גירסתו של רש"י.

אבל רבינו חננאל גורס דהביא שש עשרה שעורים פטור וקשיא לאביי. פירוש דלרבא אפשר דסאה נמי לא הוי תוספת דליכא תקלא כתקלא ודאמרן לא סאה לישנא דגמרא הוא אי נמי לאו דוקא אלא לאפוקי משלשה קבין. ומאן דמפרש לרבא לא קשיא דמוקי לה בגמל אבל לאביי קשיא דלדידיה סאה לגמל דקתני מתניתין מחטין ושעורין קתני ואמאי פטור לא דק ומה הועיל בפירושו דאכתי צריך לומר דסאה לא הוי תקלא כתקלא והדר ביה ממאי דאמרינן לא סאה. והך ברייתא בחמור היא שנויה בתוספתא דתני בה השוכר את החמור להביא לתך חטין והביא שש עשרה שעורים פטור. עד כאן.

גמרא: אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתקלא:    תימה הוא לאביי היכי אפשר דנפחא כתקלא והלא גלוי וידוע לכל שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מהתבואה. והרב רבי אברהם בר רבי דוד פירש דאביי בגדושות מוקים לה ומשום הכי חייב מפני שהשעורים גודש שלהם גדול מגודש החטים ובתוספת שלשה קבים ונפחא חייב והיינו דאמרינן תרגמא במחיקתא. ואף על פי שתקן מעט חטין ושעורין לא תקן תבואה והביא תבן אלא משמע דלאביי כל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו בדברים שאין דרכן בכך ואזדא לטעמיה דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב ולית הלכתא כוותיה. הרמב"ן. והרשב"א כתב וכל זה אינו מספיק. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתיקלא. ואי מוסיף שלשה קבין לחמור חייב. והיינו כפשטה דמתניתין דקתני סיפא דלתך בלתך בתוספת שלשה קבין לחמור חייב ואף על פי שצריך סאה יותר להשואת המשקל. ורבא אמר קשה למשאוי תנן תקלא כתקלא ונפחא הוי תוספת למשאוי במקום שלשה קבין הילכך בעינן תוספת סאה לחמור להשלים השואת המשאוי והנפח יהיה תוספת במקום שלשה קבין שהן תוספת לחטים בחטים ולשעורים בשעורים כדמפרש רבא לקמן. ורישא הכי קאמר להביא עליה חטים והביא עליה שעורים משקל במשקל חייב שהנפח הוי תוספת בשלשה קבין לחמור אבל לתך בלתך פטור שלא הושוה משקל משאו בנפחו ולדעת רבא לא פרשה המשנה כמה יהא התוספת לתך בלתך.

עוד קשה לי לדעת רבא אם הוסיף על משאו דקתני חייב מאי היא והלא עדיין משאו לא הושוה. ואולי יאמר דאחטים בחטים קאי כסיפא. תא שמע להביא. לתך חטים והביא שש עשרה שעורים בגמל פטור אף על פי שיש תוספת סאה תיובתא דאביי. לרבא ודאי ניחא הא דקתני במתניתין דסאה לגמל הוי תוספת הא אוקמה רבא דלחטים בחטים ולשעורים בשעורים קאי אבל לחטים בשעורים בעינן סאה יותר תוספת לחמור וסאתים לגמל כפלים בחמור כמו שהוא נושא משא כפלים בו כי משא החמור לתך ותוספתו שלשה קבין אחד משלשים חטין בחטין ומשא הגמל כור ותוספתו סאה חטים בחטים אבל חטים בשעורים בעינן טפי מסאה לחמור וסאתים לגמל ואם לא הביא אלא שש עשרה פטור. ואף על גב דאמר רבא לעיל לא סאה דאלמא בתוספת סאה הושוה משקל לתך בלתך ונפחא הוי תוספת. לא דק דבעי טפי.

מיהו קשה לי מתניתין דקתני לתך בלתך פטור הוה ליה למימר אפילו שש עשרה פטור. ומשום האי קושיא מפכינן לה למתניתא וגרסינן חייב ודייקי הכי הא שלשה קבין פטור וקשיא לאביי והוא עיקר. תרגמה אביי במחיקתא שאין שם נפח יותר הילכך בעינן סאה תוספת ופטור. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: להביא לתך חטין והביא שש עשרה שעורים חייב:    כך גירסת רש"י וקשיא לאביי. ורבינו תם גריס והביא שש עשרה שעורים פטור. ולפי גירסא זו יש אומרים דלתרווייהו מקשה דאפילו רבא מודה במוסיף סאה שהוא חייב וכדאמרינן לעיל דאקשינן ליה ממתניתין דקתני ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו שלשה קבין ופריק לא סאה אלמא מודה הוא בסאה דחייב. ויש מפרשים דלרבא לא קשיא דאפילו סאה של שעורים אינו משוה את המשקל ללתך חטין וסאה דקאמר לעיל לאל דוקא אלן בכדי משקלו קאמר. ונראה לי לפי פירוש זה דלפי ששנו במשנתנו שתי מדות בתוספת שלשה לוגין וסאה והקשו עליו מאי לאו שלשה לוגין אמר איהו לא השיעור הגדול שהוא במשנתנו דהיינו סאה ולאו דוקא. הרשב"א ז"ל.


דף פ עמוד בעריכה

תרגמה אביי:    פירשו בתוספות דיש ליישב פירוש ראשון ומה שהקשה בקונטרס לא קשיא דכיון שהתליעו והם גרועות כל כך כהאי גוונא לא יאמר אביי נפח כמשאוי וכו' ככתוב בתוספות. ואי משום תבן דמתניתין יש לומר דמיירי בתבואה במוץ שלה דדמי קצת לתבואה. תוספות חיצוניות.

וזה לשון הריטב"א: תרגמה אביי במחיקתא. יש שפירשו שעורים שהתליעו. והקשה רש"י מה לי התליעו מה לי לא התליעו הרי יש כאן נפח של לתך ושלשה קבין וקתני פטור ולאביי נפח כמשאוי דהא כי לא התליעו נמי השעורים קלים הם ומחייב ליה אביי. ויש מתרצים דלא בכל דבר קל אמר אביי שהנפח כמשאוי שהרי שק של נוצה אינו כשק של חטים ולא אמר אביי אלא בין חטים לשעורים או בין תבואה קלה לתבן שדומה קצת לתבואה הילכך כשהתליעו והם קלים הרבה לא אמר אביי ונכון הוא זה הטעם. ומיהו לשון מחיקתא נראה כפירוש רש"י שהשש עשרה סאין הללו לא היו אלא מחוקות שאינם עולות אלא חמש עשרה ושלשה קבין טפופות. ויש שפירש שנדחקו השעורים יפה עד שאין בהן נפח יותר מחטין אלא מעט כי בתוספת סאה אינו חשוב אלא כמשקל לתך ושלשה קבין. עד כאן.

אי דלא מצי ביה לישדייה:    כלומר וכי לא שדייה מחל ואיהו אזיק אנפשיה. אמר אביי כשחבסו לאלתר דהוו ליה גיריה. רבא אמר לאגרא יתירא. פירוש דלעולם כשלא חבסו ואנזקו פטור וכי קתני קב לכתף להתחייב לו בשכר התוספת דבפחות מכאן פטור. ומכאן אתה דן שכשם שכל השיעורים הללו לחיוב אונסים כך הם לחיוב שכר דבפחות מכאן פטור. מפי רבי. הריטב"א.

הא דאמרינן בקב לכתף כסבור חולשא הוא דנקיט ליה דמשמע דחייב משכיר בנזקיו תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו ואי בשוכר עבד מחברו אף הוא פטור אפילו מפשיעה ואם נאמר שנזקי אדם הם תימה הוא דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפילו הטעינו הוא. הרמב"ן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: רב אשי אמר כטבר חולשא הוא דנקיט ליה:    פירוש ולהכי לא שדייה. ואם תאמר מכל מקום הוא הטעה את עצמו ולא יהא חייב זה עליו. יש לומר מפני שהוא גרם לו הטעות שהיה סבור שאמר לו אמת וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזוק הרי זה גיריה כמראה דינר לשלחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה וכן כל כיוצא בזה. עד כאן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: השוכר את החמור להביא עליה לתך חטים והביא עליה לתך שעורים ושלשה קבין עוד שהם אחד משלשים בלתך פטור שהרי לא הביא עליה משקל לתך חטין. הביא עליה לתך וסאה שעורים שהרי משקלן כמשקל לתך חטים ונפחן יתר חייב דנפחא קשה למשאוי ותיקלא כתיקלא ונפחא הוי תוספת.

שכרה להביא לתך שעורים והביא עליה לתך חטים אפילו פחות ממנו שלשה קבין חייב שהרי משקלו גדול ממשקל לתך שלם של שעורים. ואף על גב דלעיל לא מחייב אלא אם כן הביא עליה מן השעורים כמשקל החטים או קרוב להן הכא מיחייב אף על גב דנפחא זוטר טפי כיון דתיקלא טפי חלק אחד משלשים דתיקלא קשי טפי ממאי דמקבל נפחא וצריך עיון הביא עליה לתך חטים פחות סאה פטור שמשקלו שוה ללתך שעורים.

שכרו להביא חטים או שעורים והוסיף על משאו הראוי לו אחד משלשים במשאוי בין באדם בין בבהמה חייב וכן לספינה. וסתם משא ספינה בינונית שלשים כור וסתם בורני גדולה תשעים כור. אדריב הוא חצי לתך מדינה. נפקא מינה למקח וממכר ומשוי.

שכר את הכתף והוסיף קב אחד על משאו שהוא בסתם שלשים קבין אם הזיקו לאלתר שחבסו חייב המשכיר בנזקיו וכן אם הזיקו לאחר זמן נמי מחייב לטפויי ליה אגרא ומשלם ליה נזקיה כרב אסי דאמר קסבר חולשא הוא דאלמא דאף על גב דלא סר טעוניה ואיחבס ואיתזק בסוף יומא לא אמרינן בר דעת הוא לישבקיה. ונראה לומר דהוא הדין אף על גב דלא אזקיה כיון דאוסיף על משאו מחייב לטפויי אגריה בין לאדם בין לבהמה בין לספינה אף על גב דלא איחבס ולא איתזק כיון דלא ידע ולא מחל ואליבא דרבא הוא דלא מחייב לטפויי ליה אגרא משיעורא דחד לתלתין וצריך עיון. ע"כ.

כתב רבינו בהלכות והלכתא כרב אשי וכן כתב רבינו חננאל וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא. ונראה לי דלאו לאפוקי פירוקי אחריני מהלכתא אמרה דרב אשי נמי לא פליג בהו אלא משום דאביי ורבא לית להו דרב אשי מדלא מפרקי הכי שהוא הפשט קאמר רבינו דהלכתא כרב אשי. שיטה.

כתוב בתוספות וקשה לריב"ם דבפרק מי שהחשיך אמר רב ירמיה מדפתי וכו'. ולא ידעינן מאי קושיא וכו' עד ואמנם משונה היה בין באכילה וכו' ככתוב בתוספות. וכולן שאמרו טול שלך והבא מעות שומר חנם. תימה דאפילו שומר חנם לא להוי כדאמרן בהזהב גבי אמרו ליה לית לן שומשמי תא ושקול זוזך. ויש לחלק דשאני הכא הואיל ונהנה מהנה מפי רבי. עד כאן.

מתניתין: הנח לפני שומר חנם:    איכא דמקשו כי אמר לו הנח לפני נמי אמאי חייב והא לא משך ואמרינן בפרק מרובה שתקנו משיכה בשומרים. ולאו קושיא היא דכי אמר לו הנח לפני כמי שאמר לו הכישה במקל והיא תבא דהויא משיכה ובסימטא עסקינן דמקום משיכה הוא וכי מייתי לה קמיה בשליחותא דידיה כמי שמשכה הוא דמי. אי נמי ד' אמות דידיה בסמטא כחצרו דמיא לכל דבר. הראב"ד.

גמרא: לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דאמר שוכר כשומר חנם:    ואומן כשוכר דמי שהוא עושה מלאכה בגוף החפץ כשוכר. הראב"ד. ואם תאמר והיכי מדמי שוכר לאומן שאני שוכר דלהכי לא חשבינן ליה שומר שכר משום דקיהיב שכר מלאכתו אבל אומן נותנין לו שכר. ויש לומר דשפיר מדמה דאומן נמי מה שנוטל שכר היינו על ידי טרחו שהוא מתקנו. תלמיד הר"פ.

הא דאקשינן הא גמרתיו שומר שכר משמע ודאי דאליבא דפירוקא בתרא דאמרינן כדמחליף רבה בר אבוה דוקא הוא אבל ללישנא קמא אף על גב שאמר גמרתיו שומר שכר ודאי הוא מן הדין דהא תפיס ליה אאגריה מה שאין כן שהחזירה לאחר ימי שאילתוה. הרמב"ן. והרא"ש תירץ דחשיב ליה קצת דלא תפיס ליה אאגריה כיון דלא אמר לו הבא מעות וטול את שלך דגמרתיו משמע קצת דאינו מעכבו על שכרו. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד: הא דאקשינן בגמרא הא גמרתיו שומר שכר. קשיא דמדמי ליה לשואל אחר ימי שאלתו והא לא דמי דהא מכל מקום אאגריה תפיס ליה אפילו אחר גמרו אבל שואל עוד אינו רשאי להשתמש בה. ואולי נאמר דהאי תפיס ליה אאגריה דקאמר שהוא רשאי להתכבד בו קאמר כדין שוכר כל ימי אומנותו טפי לא שהוא כפקדון בידו ואפילו הכי הוי עליה שומר שכר בתחלתו ושואל נמי נימא הכי. אי נמי אנן אמסקנא סמכינן דרבי מאיר תני לה והיינו טעמא לאומן ושוכר דהוו שומרי שכר משום דאומן קא רוח במלאכתו באותו הכלי ושוכר נמי שהוא עושה בה צרכו והני מילי בימי המלאכה אבל לאחר המלאכה לא ואם כן גמרתיו אמאי הוי שומר שכר. אלא אין הפרש בזה בין ימי שאילתה לאחר ימי שאילתה. עד כאן.