ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו/דף עה

< שיטה מקובצת על הש"ס | בבא מציעא | פרק ו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עה עמוד ב

עריכה

פרק ששי

השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת:    פירוש נקט אומנים למכלל בין פועלים שהם שכירי יום ובין קבלנים. ופריש בגמרא דהא דקתני והטעו זה את זה היינו שחזר בעל הבית בפועלים או פועלים בבעל הבית ואפילו הכי קתני שאין להם זה על זה אלא תרעומת. ומיירי בדליכא דבר האבד דאי בדאיכא דבר האבד הא קתני מציעתא שהוא שוכר עליהם או מטען. ומיירי נמי בשלא התחילו במלאכה עצמה שאם התחילו במלאכה הא קתני סיפא שאם חזרו בהם ידם על התחתונה. וסיפא בשהתחילו במלאכה היא ובדליכא דבר האבד וכדמוכח בגמרא בפלוגתא דרבי דוסא ורבנן דמיירי בהכי.

והאי סיפא כרבי דוסא אוקימנא בגמרא מכלל דדכוותה היא. ומשכתת לה לרישא דליכא דבר האבד לבעל הבית בחזרת פועלים בתלתא אנפי או כשמוצא פועלים לשכור בשכרן של אלו לאלתר או שיכול להמתין במלאכה זו עד שימצא פועלים או כשלא היה בעל הבית מוצא פועלים אחרים כששכר את אלו ומצא אחר כך. ומשכחת לה דליכא פסידא לפועלים בחזרת בעל הבית בתרי אנפי או כשמוצאים פועלים להשכיר את עצמן בשכר זה או כשלא היו מוצאין לשכור את עצמן מששכרן בעל הבית ועכשיו מצאו. ואף על גב דברישא ליכא דבר האבד אפילו הכי איכא תרעומת או משום דמיחזי כחוכא או משום דקפדי על שינוי דעתא בנשכרים לאחרים כדאמרינן בגמרא גבי ספינה או משום לזות שפתים שסבורין העולם דעילה מצאו זה בזה. הריטב"א.

השוכר את החמר ואת הקדר:    כלומר בעל הקרון להביא פרייפרין וחלילין לכלה ולמת ואת הפועלים להעלות פשתנו מן המשרה. וכל דבר שהוא אבד. פירוש בהאי בבא איירי תנא בדאיכא דבר האבד בתרי גווני או שיש דבר האבד בממון ממש דומיא דלהעלות פשתנו מן המשרה או בדאיכא הפסד רצונו שלא נעשה כוונתו ומתאחרין מעשיו כגון ההיא דמת וכלה וקתני דבתרווייהו שוכר עליהן או מטען.

ומיהו כל שלא שכר עליהן או הטען בסיפא דאיכא הפסד ממון משתלם מהן כדי שכרן או כדי החבילה שבאת לידו אבל באידך דליכא אלא הפסד רצון אין לדבר תשלומין. ובודאי דהוא הדין אם חזר בעל הבית ואיכא פסידא דפועלין דחייב בעל הבית בפסידתן וחדא מינייהו נקט תנא משום דבעי למתני דינא דשוכר עליהן עד כדי כפל שכרן דלא שייך אלא בפסידא דבעל הבית דאלו פסידא דפועלים דבר קצוב הוא שאינו אלא שכרן ונוטל להם כפועל בטל כדאיתא בגמרא. והא דקתני שחזרו בהן שחזרו מדעתן דאלו חזרו מחמת האונס פטורין דאונסא לא קבילו עלייהו. והטעם בתשלומין אלו ממה שאמרנו למעלה דכל שהבטיח לחברו וסמך חברו עליו ואלמלא הבטחתו לא היה בא לו שום הפסד חייב לשלם לו אם פשע בדבר דאלו כשנאנס פטור הוא.

ואם תאמר אם כן למה אינו שוכר עליהם אלא כדי כפל שכרן בלבד או כדי חבילה. יש לומר דמסתמא היינו דאסיקו אדעתייהו שאם לא יוכלו לעשות שימצא לעולם פועלים בכפל שכרן ועל זה בלבד הבטיחוהו אלא אם כן נתנו לו חבילה שלהן להתחייב לו עד כדי דמיה וכדבעינן לפרושי בגמרא.

ודעת מורי הרב שאין כל דיני משנתנו וגמרא דעלה אלא במי ששכר פועלים באמירה בלא קנין שאם נתחייבו פועלים בקנין הרי המלאכה מוטלת עליהן ואפילו אם נאנסו חייבין להשלימה על ידן או על ידי אחרים או לשלם מה שהפסיד בעל הבית והוא הדין כשקבלו כבר כל שכרן. וכבר ארוחנא בהא בחידושין הארוכין שכתבתי לפני רבינו. הריטב"א.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ו/דף_עה"