שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף ע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ע עמוד א עריכה

אמר רב פפא הילכתא ספינתא אגרא ופגרא ונהגו בני כופרא אגרא בשעת מכירה ופגרא בשעת שבירה: כך הגירסא הנכונה. כלומר שאין מקבלין אחריות כדאיתא בעינה והא אחריות שמקבלין כדפגרא אינו בדמים של עכשיו אלא בדמים שהיא שוה בשעת השבירה. ורש"י גורס אגרא בשעת משיכה ופגרא בשעת שבירה ופירש שפורעין השכר מיד ולכשתשבר פורעין דמיה. והגירסא הראשונה היא הנכונה.

ואיתא בנסחי דוקני ופרכינן אטו במנהגא תליא מילתא ומהדרינן משום דמתניתא איפכא תניא. כן גירסת כל הספרים שלא הגיה רש"י ז"ל. אבל הוא ז"ל גורס דמתניתא מנהגא תניא ופירש שאין טעם פסק זה של רב פפא מפני מנהג בני כופרא אלא משום דמתניתא דלעיל תניא כמנהגא דכיון שלא עשאן דמים מחיים אלא לאחר מיתה מותר וכדפריש רב ששת. ולפירוש זה עדיין קשה אמאי קאמר רב פפא נהגו בני כופרא.

וגירסת הספרים היא הנכונה והכי פירושו דהא דתלי רב פפא טעמא דידיה במנהג בני כופרא שהן בעלי הספינות משום דמתניתא דאייתי רב ששת איפכא תניא ולא כמו שהיה שונה רב ששת ומתניתא דייקא הכי קתני אין מקבלין צאן ברזל מישראל כיצד ישראל השם פרה מחברו ואמר לו פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין ואני אעלה לך סלע בחדש אסור לפי שעשאה דמים ומיהו לא פליגא אדרב פפא דרב פפא מיירי בשלא עשאה דמים מעכשיו כלל אלא כמנהג בני כופרא שהיו מקבלין השוכרין אחריות דלאחר שבירה כשעת שבירה כדאמר רב פפא פגרא בשעת שבירה והיינו וקאמר ספינתא אגרא ופגרא כעין שנהגו בני כופרא וכו' ואפשר דרב דשתיק לעיל ולא השיב מן הברייתא מפני שהיה מסופק בגירסת הברייתא אם כלשונו של רב ששת או כלשון שגורס רב פפא מעתה.

לענין פסק הלכה כל שקבל אחריות ואפילו דיוקרא וזולא רבית קצוצה. קבל אחריות דלאחר מיתה בלחוד ועשאה דמים כשעת משיכה אבק רבית. לא עשאה דמים מחיים ולא קבל אחריות אלא בשעת שבירה מותר. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: והילכתא ספינה אגרא ופגרא נהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה פגרא כמו ששוה בשעת שבירה דלא כמתניתא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: בני כופרא פירוש בני הכפרים. אגרא בשעת משיכה. כלומר מה שהתנו בשעת המשיכה פגרא בשעת שבירה. ואית דגרסי כשעת שבירה ותרווייהו חד טעמא נינהו. אטו במנהגא תליא מילתא דינא הכי הוא ומשום דמתניתא לא תניא איכא מנהגא כלומר שלא פירש במתניתא דרב ששת אי זו שומא יתן אם אותה ששוה בשעת שבירה או אותה ששוה בשעת שכירה. ומתחזי דהאי שומא כשעת משיכה היא שהרי השם בהמה לחברו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר קתני והאי שומא בשעת משיכה היא והם לא נהגו כן אלא כשעת שבירה מפני שהיו אומרים כיון דאלו היתה קיימת חוזרת בעיניה בפחתה אינו משלם אלא כמי שהיתה שוה סמוך לשבירתה וההוא דודא דבני מר עוקבא דהוה שמואל תקיל ויהיב תקיל ושקיל וכל כמה שהיה פוחת מן המשקל היה נוטל מן השוכר ונוטל עוד שכרו והלא זה מחיים אפילו עושה אותו בדמים שהרי אינו חוזר בעין בפחתו שהרי משלם לו דמי פחתו ואיך היה נוטל שכרו. אלא משום חוסכא דנחשא הוא דמקבל עליה שאפילו במה שנשאר ממשקל הדוד נפחתו דמיו משום דמיקלי בנורא דהיינו ככחש בהמה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: לפי שלא עשאה דמים מחיים אבל עשאה דמים לאחר מיתה. יש מפרשים שאם מתה ישלם כשעת משיכה ואף על פי שהוזלה או כחשה בין שעת משיכה לשעת מיתה וכן בספינה משלם כשעת משיכה ולא כשעת שבירה אם הוזלה או פחתה בינתים. ויש מפרשים דאם הזולה או כחשה בינתים לא משלם כלום ואם מתה לאחר שכחשה או לאחר שהוזלה אינו משלם אלא בדמים שהיתה שוה בשעת מיתה וכן בספינה פגרא בדמים שהיא שוה בשעת שבירה ונמצא אגרא על פגמה כדאמרינן לעיל גבי מרא.

ולשון הברייתא מוכחת לפי דעתי כדברי הפירוש הראשון דהא קתני הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין אלמא מהשתא קוצץ לה דמים ואף על פי שמשלם לו בשעת משיכה כיון שאינו חייב בתשלומין אלא אם מתה או נשברה ועומדת היא לחזור בעינה וכל זמן שחוזרת בעינה מחזירה לבעלים כמות שהיא אין זה כמלוה אלא שכירות אלא שמתנה לשלם לו אם תמות הבהמה או תשבר הספינה ואף על פי ששאר שוכרין אינן חייבין בכך הרי אמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל. ודודא דמר שמואל משום דחוזרת בעינה ואפילו הכי תקיל ויהיב תקיל ושקיל הוא דהוה קשיא ליה לרב ענן.

ולשון רש"י ז"ל נראה שדעתו כן שכן כתב לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם לו אלא לאחר מיתה אם תמות או תשבר. עד כאן.

ועל כן נהגו בני כופרא להחמיר שלא ליטול פגרא אלא כשעת שבירה ומשום דברייתא תניא איפכא דאינהו נהגו שלא ליטול כשעת משיכה אלא כשעת שבירה. וגירסאות יש דגורסים כן משום דמתניתא איפכא תניא. גם הראב"ד ז"ל שמפרש כן. ואף על פי שהוא גורס בבני כופרי משום דברייתא לא תניא תנא מנהגא כלומר מפני שהברייתא לא נתבארה היטב אם משלם כשעת משיכה או כשעת שבירה ואף על פי שנראה שהיו קוצצין בדמים שהיא שוה עכשיו מדקתני הרי היא עשויה עלי בשלשים דינרין אפילו כן היו מחמירין שלא לשלם אלא כשעת שבירה ולפי דברי מי שאומר דאינו משלם אלא דמי מה שהיא שוה בשעת מיתה אני אומר שיש לדחוק שעכשיו הוא ששמין לאחר מלאכה זו שהוא שוכרה לה כמה תפחת ובכמה תעמוד ושמאוה עכשיו באומד לשלשים דינרין ואפשר שהיא שוה עכשיו בשעת משיכה ארבעים זה נראה לי ליישב הברייתא לפי דבריהם. עד כאן.

והרמב"ן ז"ל כתב כפירוש שני. והיינו דאמרינן בסמוך דהא מקבל עליה חוסכא דנחשא הא לאו הכי אסור אף על פי שאינו נוטל בדמי הפחת אלא כשעת שבירה דיוקרא וזולא איתמי רמיא ואינו עושה אותה דמים. ומשמע דאי לא מקבל עליה חוסכא דנחשא רבית קצוצה הוי דאי לא היכי סלקא דעתך למימר ביתומים והא כל של דבריהם לא גזרו בהן דומיא דקרוב לשכר ורחוק להפסד וכן דעת המפרשים דלאו דוקא קרוב לשכר וכו' אלא כל רבית דדבריהם מותר ביתומים אלא דודא דשמואל רבית קצוצה היא.

ויש לי לפרש עוד דמעיקרא קסלקא דעתיה דרב ענן דאי אסור אפילו ברבית דרבנן הן אסורין ורב נחמן הוה מצי למימר ליה התם רבית דדבריהם ושרי אלא קושטא קאמר ליה דאפילו בדקנני מותר ושמואל דקא מקבל עליה חוסכא דנחשא לאו משום איסורא אלא משום שאין השוכרין עושין לקבל עליהן חוסכא דבר שאינו קצוב וצריך אומד כל היום.

וזה לשון הרשב"א: מעות של יתומים מותר להלותן ברבית. נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה לפי שהאפטרופוס אינו נוטל רבית והיתומים אינן חייבין במצות גם הם בעצמן אינם מלוים כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישן אפילו לדברי האומר קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו וכן אין זה בכלל מה שאמרו לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אין עושין בידים האיסור ואינו דומה למה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הב לי מפתח דהתם הא קעביד בידים דבר האסור לו לכשיגדיל.

ורב נחמן נמי לא אמר לו שעובר האפטרופס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה ומהא משמע דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא ואפילו לרב נחמן דאי לא לימא ליה הא אפילו למאי דסביר לך אבק רבית הוא ומעות של יתומים מותר להלותן באבק רבית וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד ולאו דוקא אלא הוא הדין לכל שאר רבית דרבנן וכן הסכימו הגאונים. וליתא דהא ודאי נראה לי דלאו רבית קצוצה היא והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכין אלא קושטא דמילתא קאמר ליה דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים וכו'. לפום פשטא משמע דאפילו ברבית דאורייתא שרי וטעמא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וגם אנו אין אנו מוזהרין על ממונם דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכל היכא דאזהר רחמנא למלוה אזהר ללוה ולערב ולעדים אבל היכא דליכא איסורא לגבי מלוה ליכא איסורא לערב ולעדים ולסרסור ואף על גב דקטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו הא בשר שחוטות נינהו וכיון דיתמי נינהו ושרי להו מדאורייתא לית לן למיסר מדרבנן כי היכי דליהוי להו רווחא ולא יכלו נכסיהם. ואמר ליה רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינן להו זוזי דרביתא דליהוי להו רווחא יתמי דאכלי לאו דידהו וכו' כלומר מוטב שימותו ברעב ולא יאכלו על ידינו זוזי דרביתא דליתו למיסרך בה לכי גדלי.

והאי לישנא דרב נחמן מוכח דמודה רב נחמן שאין לנו שום איסור בזה אלא משום דלא ניספי להו כעין איסורא דאי לאו הכי הוה ליה למימר ומשום דיתמי נינהו עברינן אנן אדאורייתא או אדרבנן ומדלא קאמר הכי שמעינן שהמלוה מעות של יתומים ברבית אין בו משום איסור תורה לא משום לא תשימון עליו נשך ולא משום לא תשיך ולא אסור מלוה ברבית מדרבנן ונפקא מינה דלא מפסיל בהכי לא מדאורייתא ולא מדרבנן וזה ברור וכן דעת רבותי.

אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה. אמר ליה דההוא דודא דבני רב עוקבא וכו' עד מה נפשך אי אגרא לא פחתא אי פחתא לאו אגרא. כלומר דאלו שוכר לא מחייב בפחתא דהא להכי יהיב אגרא והני כיון דיהבי פחתא אגרא דיהיב רבית הוה. ומיהו אינו אלא אבק רבית דרבנן ולאו רבית דאורייתא כיון שלא עשאוה דמים לגמרי ואינן חייבין באונסיה אלא בפחתא בעלמא והא דמייתי מינה רב ענן ראיה דסבירא ליה לשמואל דמעות של יתומים מותר להלוותן אפילו ברבית דאורייתא ואף על גב דאינהו לא מפקדי בהכי ואנן לא מפקדינן נמי מדאורייתא ממון של יתומים אפילו הכי לא שרו רבנן בהכי דמיחזי כאן דמוזיף ברבית דאורייתא אבל אבק רבית דרבנן שרי והיינו דמייתי ראיה מהאי עובדא דדודא דבני רב עוקבא דקסלקא דעתיה דהוה ביה רבית דרבנן.

אמר ליה בהא אפילו בדיקנני שרי דהא קא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא. פירוש שהנחשת הנשאר שם מתקלקל ונפחתין דמיו ועליה הוא דיהבי אגרא דאינהו לא משלמי אלא פחתא בלחוד אבל חוסכא דנחשא ליתמי הוא דמפסיד והוה ליה כספינתא דאגרא ופגרא כמנהגא דבני כופרא והא נמי עדיפא מההיא טובא דאלו התם מקבלי עלייהו פגרא דכולה משעת שבירה מיהת והכא לא מקבלי אלא פחת שנפחת מחמת תשמיש ואפילו משלמי ליה בדמים דשעת משיכה אין בכך כלום וכן הלכה. עד כאן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ליתומים ורחוק להפסד ונראה לומר דהוא הדין במעות הקדש נמי וצריך עיון. מיהו נהי נמי דליכא איסורא משום רביתא אבל מכל מקום היכא דקיימי הנהו זוזי לחלוק לעניים שבויים או להשיא יתום ויתומה אסור להתעסק בהן כלל כדגרסינן אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דילמא מיצטרכו ליה זוזי וליכא דיהיב להו כך כתב רבינו האיי גאון בספר מקח וממכר שער ס'. עד כאן.

הא דאמרינן מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כבר נתפרש בירושלמי דאמר ליה פסידא עליך רווחא דידי ודידך וכן פירשו הגאונים. ותמהני והלא רבית קצוצה היא כיון דקביל עליה כולי ממונא במלוה כי יהיב ליה כלום באגריה הוה ליה רבית קצוצה דומיא דמשכנתא דאמרן לעיל ויש לומר כיון דלא יהיב ליה אלא מנייהו בהו לאו רבית דאורייתא הוא. אי נמי זוזי פקדון נינהו בעסק ואחריותייהו כשומר שכר שמתנה כשואל הוא בשכר מחצה ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאורייתא הוא אלא מינייהו בהו דמי לפקדון שקבלו עליו צאן ברזל ומדרבנן הוא וביתמי לא גזור. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רב ששת מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד פירש רש"י לתת אותן למתעסק ושיטלו היתומים פלגא באגר ולא יטלו בהפסד כלל אלא דליקבל עליה מתעסק כולא פסידא דכיון דכי ליתא רווחא ליכא ליה למתעסק למיתן להו ולא מידי ורווחא דיהיב להו מיניה וביה הוא אין זה אלא אבק רבית דרבנן ואבק רבית דרבנן שרי בדיתמי דלא גזרו בהן רבנן וכן נראה בירושלמי שאמרו שם קרוב לשכר ורחוק להפסד דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך ואין זה נכון חדא דאם כן אמאי נקט האי לישנא לימא מותר להלוותן ברבית של דבריהם. ועוד דהא בהאי גוונא רבית קצוצה היא דכיון דמתעסק מקבל עליה כולה פסידא ואחריות כל העסק עליו זו מלאכה גמורה היא וכל מאי דיהיב אפילו מיניה וביה רבית קצוצה היא. ועוד מאי האי דקתני לקמן קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע פשיטא דמאן דיזיף ברבית דרבנן רשע הוא וכל שכן הא דהוי רבית דאורייתא.

ועוד דכיון דקרוב לשכר ורחוק להפסד היינו מאן דשקיל באגר ולא שקיל בהפסד אם כן קרוב להפסד ורחוק לשכר היינו דשקיל בהפסד ולא שקיל באגר והיכי קרי ליה חסיד הא ודאי זה חסיד שוטה הוא ועוד דאם כן קרוב לזה ולזה היינו מאן דשקיל פלגא באגר ופלגא בהפסד והיכי קרי ליה מדת כל אדם דהא איכא אבק רבית דרבנן כדתנן אין מושיבין חנוני למחצית שכר.

לכך הנכון לפרש בזה דמשום דאמור רבנן דבדיקנני דינא דעיסקא דשרו רבנן היינו דלישקלו בעלים או תילתא באגר ופלגא בהפסד או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וכדאיתא לעיל בעובדא דרב עיליש וכל דשקלי בעלים פלגא בהפסד וטפי מתילתא באגר ולא מטי לפלגא באגר זהו קרוב לשכר ורחוק להפסד וזהו מה שהתירו חכמים במעות של יתומים שאין בזה אבק רבית כיון דלא שקל פלגא באגרא אלא שהוא ממעט מן השיעור שקצצו חכמים מפני עמלו וטרחו ובעלמא מאן דעביד הכי נקרא רשע ומאן דלא בעי למשקל תילתא באגר אלא פחות מכאן ושקיל פלגא בהפסד זהו חסיד שהוא קרוב להפסד ורחוק לשכר וכשעושה כשיעור דאמור רבנן זהו קרוב לזה ולזה משום דרבנן אמרו תרי דיני חדא תילתא באגר ופלגא בהפסד וזהו הנקרא רחוק לזה ולזה רחוק לשכר שאינו נוטל מחצה כשיעור מעות הפקדון ורחוק להפסד דפסידא לא שכיח. וכי הוי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד זהו קרוב לזה ולזה קרוב לשכר דשקיל פלגא דידיה דנפיל בחולקיה וקרוב להפסד דדרי עליה תרי תילתי. ולפירוש זה אין הירושלמי הולך כשיטת הגמרא דילן. אי נמי דהכי פירושו כי המתעסק אומר לבעל העסק רובא דפסידא עלך דתשקול תרי תילתי ורווחא דידי ובאידך דתשקול ביה פלגא. מפי רבי. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: תנו רבנן אדם המקבל עסק מחברו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע שעובר על דברי חכמים שהוא נוטל פלגא באגר ואינו נוטל כלל בהפסד נמצא דהאי עיסקא כולה היא מלוה ונותן לו שכר מעותיו ורבנן תקינו דליהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון. ולא ישקול אלא פלגא באגר ודארי תרי תילתי בהפסד ואי לא דארי בהפסד אלא פלגא לא לשקול באגר אלא תילתא וזהו קרוב לזה ולזה קרוב להפסד שאם יפסיד בסחורה יהיה הכל למלוה ולא ללוה ואם ירויח יהיה לו קצת בשכר מחצה או שליש או רביע. חסיד שאינו חושב הלוה אלא כאלו הוא שליח. קרוב לזה ולזה מפורש דהיינו או פלגא באגר תרי תילתי בהפסד. ורחוק לזה ולזה. ואמר שני לשונות משום דאי בעי שקיל תילתא באגר ופלגא בהפסד שהם שני עניינים. אי נמי יש מפרשים רחוק לזה ולזה דשקיל תילתא באגר ותילתא בהפסד. ולאו מילתא היא דהא קא עבר על תקנת חכמים שבמצא שהוא טורח בשליש העסק שהוא פקדון בחנם לפי שהוא מלוה לו שני שלישי העסק. עד כאן.

אבל דבר מסוים לא: ואם תאמר והלא עשו בו תקנת השוק ובו'. ויש מתרצים שלא עשו תקנת השוק דנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא דכיון דשלח בה יד הוה ליה גזלן וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. הרשב"א.

וה"ר יהונתן תירץ דאפילו הכי איבעי להו לבי דינא למעבד מילתא שלא יבא על ידם פסידא לאינשי דהיינו בעל הפקדון. אי נמי הא אמרינן בתקנת השוק דישבע זה כמה הוציא ויטול והכא לא מצי משתבעי שהרי יתומים קטנים הם ואין אנו יודעין כמה היה להם על זה ושמא לא יהיה בית דין קיים דלישתבעי אינהו ואם יכתבו בית דין שטר על זה שכך וכך דינר מסרו בית דין על משכונות אלו אכתי איכא למיחש דילמא מרכס שטרא ופסדי יתמי הילכך דבר מסויים לא נקטינן מיניה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אבל דבר מסויים לא. וקשה והא קיימא לן עשו תקנת השוק בגנב וגזלן אם אינו מפורסם וכו'. ויש מי שתירץ קושיא זו מפני שהיתומים צריכים שבועה כמה הוציאו עליו ויתמי לאו בני שבועה נינהו. ואי אמרת ישבעו בית דין דילמא לא הוו בההיא שעתא. וכמה שגגות יש בזה התירוץ חדא דקאמר לאו בני אשתבועי נינהו ואי הכי ליקום חפצא בידייהו עד דיהוי בני אשתבועי ודקאמר ישבעו בית דין דילמא לא הוו בההיא שעתא ולעביד להו שטרא בסהדי וליקיימו חתימות ידייהו דתו לא צריכי שבועה כלל. ולישתבעי בית דין נמי דקאמר טעותא הוא אטו אי הוו בית דין דמסהדי מי איכא שבועה כלל. אלא תירוצא דמילתא משום דלא הוי לא כמכר ולא כמשכון אלא אחריותא בעלמא הוא משום דעיקר שעבודא דיתמי אעיקרא דעיסקא הוא דההוא גברא לא שרי ליה למישתי ביה שכרא ולא ליחודי עסקא לנפשיה אלא רווחא לתרווייהו ואם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואלו היה מכר או משכון אין בו אחד מכל אלו הילכך אין דנין בו תקנת השוק. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ויש הקשה ואפילו איכא עידי פקדון וראה מאי הוי כיון דהא דאפקדיה גבן לא הוה דידיה כי משכניה גבן הוה ליה שולח יד בפקדון ונקרא גזלן ובגזלן עשו תקנת השוק ואפילו במשכנתא ואפילו שוה מנה במנה כדאיתא בפרק הגוזל. והנכון בזה דאפילו תימא בשולח יד בפקדון כי האי דלא עבד ביה חסרון גזלן הוא לא עשו תקנת השוק אלא בגנב וגזלן גמור אבל לא בכיוצא בזה וכל שכן הא דלא חשוב גזלן אלא כשומר שמסר לשומר שהרי דעתו לפדותו שאינו אלא להבטיחנו על העסק שהוא מקבל ומעיסקא גופיה פריק ליה דפסידא דעיסקא לא שכיחא. והרמב"ן פירש דבמשכנתא כי האי שאין כל סמיכתנו על המשכון אלא על העסק שנתנו לא עשו בו תקנת השוק וכמדומה לי שאין צורך. עד כאן.

וכי אתי מרי דפקדונא ויהיב סימנא והאי לא טעין ולא מידי. אי נמי דהאי לא אמיד משתבע האיך דלא זבניה ניהליה ושקיל ליה. הראב"ד ז"ל.

דילמא פקדון נינהו ואתא מאריה יהיב סימניה ושקיל ליה: שמע מינה דבסימנא מפקינן ואפילו מיתמי ועיקרו בכתובות בפרק הכותב. בשקלים בתלמוד ארץ ישראל רב אדא בר זבינא איתפקד גביה מדלא דיתמי אתא שאיל לרבי מני אמר ליה איבעית דליהוי פסידא עלך ורווחא ליתמי ולך שרי. רבי חייא בר אבא אתפקד גביה מדלא דיתמי ועבד כן אגרא ביניה ובין יתמי והפסידא עליה דיתמי.

תוספתא הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות ובאחרונה אמר לא קניתי אין לו עליו אלא תרעומת. ואם יש עדים שקנה ומכר נותן לו בעל כרחו. (המבטל) המקבל שדה מחברו חייב לשפות לו. (המבטל) המקבל ספינת חברו וחנותו עלו בתיקו. וקיימא לן תיקו דממונא לקולא וחולקין. ויש אומרים פטור. רבינו חננאל.

ולא מקבל שמתא דרבנן עליה: כגון מי שנתחייב בבית דין והוא מסרב ומשמתין ליה בבית דין וכגון הנושא ונותן במעות ולא משך וחזר בו וקבל מי שפרע אלו וכיוצא בהן. אבל הטוען על חברו ונתחייב שבועה בבית דין ונשבע לו לא אמור רבנן. רבינו חננאל. וכן כתב ה"ר יהונתן.

דף ע עמוד ב עריכה

מתניתין. אין מקבלין צאן ברזל מישראל: פירש רש"י דמשנה יתירה היא ומשום דקא בעי למיתנא אבל מקבלין צאן ברזל מגוי תנא הכי. והא נמי יתירה היא דאפילו ברבית קצוצה מותר כדקתני ואין צריך לומר צאן ברזל. ויש לומר אורחא דתנא הוא אבל מקבלין מן הגוים שאפילו ברבית גמורה מותר ואפשר דהכי קתני אין שמין עגלים למחצה אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו אבל צאן ברזל איו מקבלין לעולם אפילו נותן לו שכר עמלו ומזונו.

ולי נראה דמשנה צריכה היא דאפשר למשרא צאן ברזל טפי ממחצית שכר וחנוני דהתם מחצה מלוה גמורה היא מעות שלוקח ומוכר בהם לעצמו אבל כאן כיון דלא להוצאה נתני אלא צאן שלו מחזיר אף על פי שקבל אחריותן שומר שכר שמתנה להיות כשואל הוא ואיצטריך. והא דאוקים אביי למתניתין דבכורות בדקביל עליה נותן אונסא וזולא הכי קאמר שהנותן קבל עליו אם נאנסו בליסטים מזויין או הוזל כל זמן שהן קיימין אבל מתו או הוקרו ברשות מקבל הן ומשום הכי קרי להו צאן ברזל ואפילו הכי אקשי רבא דלא מיקרו צאן ברזל אלא היכא דקביל עליה מקבל כלהו דאי לא תימא הכי ליפלוג וליתני בדידה דכהאי גוונא דלא קביל מקבל אונסא וזולא מחיים שרי כדאיתמר לעיל שלא עשה דמים מחיים אלא לאחר מיתה מדלא פליג ותני בדידה שמע מינה דלא הוי צאן ברזל עד דקביל עליה הכל וכן כתב רבינו הגדול בפרק אלמנה במסכתא יבמות. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: אין מקבלין צאן ברזל מישראל. פירש רש"י מנכסי צאן ברזל היינו שכל האחריות על המקבל ששם אותם במעות ומן הריוח שיהא בהן יחלקו ביניהן. וזה אינו אלא רבית דרבנן כיון דרווחא דשקיל היינו מיניה וביה ואפשר דלא הוי רווחא אבל מכל מקום הוי רבית דרבנן שהרי הנותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ומשנה יתירה היא דהא ממתניתין דאין מושיבין חנוני שמעינן לה בכל דכן דהתם דלא מקבל אחריות אלא דפלגא אסור וכל שכן הכא דמקבל אחריות דכוליה אלא נקטיה הכא משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים והקשה עליו רבינו תם חדא דסיפא גופא פשיטא טפי דלא הוה צריך אלא דינא דגר תושב בלחוד. ועוד דמאי שנא דהכא קתני מפני שהוא רבית ולא קתני ליה במתניתין דאין מושיבין חנוני אלא דהכא ודאי רבית דאורייתא.

ופירש רבינו תם בכאן דצאן ברזל פעמים דיהיב רווחא מיניה וביה ופעמים דכוליה רווחא דמקבל אלא דיהיב ליה דבר ידוע בכל חדש וכדתניא בברייתא דלעיל אין מקבלים צאן ברזל מישראל אבל השם פרה מחברו אומר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר ואני אעלה לך דינר בחדש דאלמא כך דין צאן ברזל ששם הבהמה בדמים ומקבל עליו בדמים לגמרי ואפילו מחיים ועליו לתת מכיסו דבר ידוע בחדש ובין הכי ובין הכי רבית דאורייתא קתני והא קמשמע לן דאף על גב דריוח דשקיל מיניה וביה כיון דכל האחריות קביל עליה רבית דאורייתא הוא ועוד דדילמא הוה סלקא דעתין דכיון דאינו יכול להוציא העסק בשאר דברים אלא להתעסק בו דלא חשיב מלוה דתיהוי רבית דאורייתא קמשמע לן דכיון דקביל עליה אחריות הכל מלוה גמורה חשיבה ורבית דאורייתא היא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכו'. פירוש כגון שמקבל מאה צאן במאה סלעים ואם מתו מתו לו ואם כחשו כחשו לו וקונה את הפירות במנה לשנה והכי איתא בתוספתא אפילו יתן לו שכר עמלו ומזונו אסור מפני שנתחייב לו בכל הדמים שלהן ואין לו ליטול עוד ריוח מהם. ואין זה דומה לשומת עגלים וסייחים שאמרנו ששם שניהם קבלו על עצמן אחריות הקרן ששוים עכשיו ואין שם איסור אלא בעמלו ומזונו וזו ואין צריך לומר זו קאמר. אי נמי דההיא שומא כיון דשקיל מקבל בגוף הבהמה הוה ליה שותף והעמל והמזונות לשניהם ואם לא יתן זה את חלקו הוה ליה רבית אבל צאן ברזל בעינייהו הדרי וכשוכר דמי ואפילו הכי אסור הואיל וקביל עליה כחשא ומתה. אי נמי דההיא שומא אפילו כחשו משלם פלגא בכחשא אבל בקבלנות דהכא אם כחשו או הוזלו הדרי בעיניהן.

ואקשינן עלה בגמרא למימרא דברשותא דמקבל קיימא והתנן בבכורות המקבל צאן ברזל מן הגוים ולדות פטורין מן הבכורה אלמא כיון דאם לא מתו ולא הותירו הדרי בעינייהו ברשותא דגוי קיימי הכא נמי ליקיימי ברשותא דבעל בהמה ויטול מחצה בפירות אף על גב דקביל עליה היאך אחריות דמיהן וכו' ושני ליה רבא לעולם ברשותא דהמקבל קיימי וגבי בכורה היינו טעמא כיון דאי לא יהיב ליה זוזי אתי גוי ותפיס להו לולדות אמר ולד בהמתו הוא הוה ליה יד גוי באמצע. ואביי דמתרץ לה למתניתין דבכורות דקביל עליה בעל הבהמה אונסא וזולא ומקבל קביל מתו או כחשו ומתניתין דהכא על המקבל. ולא דמיא לההיא דתניא ששם פרה מחברו ואמר הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר ואני מעלה לך סלע בחדש מותר שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה דכיון דמחיים הדר בעינה ואפילו כחשה או פחתה מן הדמים ואם השביחה כמו כן לבעלים השביחה לאו צאן ברזל היא.

ואי קשיא לך נוקי למתניתין דבכורות שקבל עליו ישראל במאה סלע והפירות למחצה דהוה ליה גוי משותף בולדות משום הכי פטורים. לא היא דקתני סיפא ולדות פטורים ולדי ולדות חייבין ואם איתא דהכי הוא אפילו כמה דורות פטורין שהרי שותפות גוי הוא אלא על כרחך שאין לגוי בולדות כלום ואפילו הכי פטורין ומתניתין דהכא נמי דקתני אסור בכל ענין קאמר מדלא מפליג אלא בין גוים לישראל. ואי אמרת לרבא גופיה תיקשי ליה ליפלוג בישראל גופיה בין קביל עליה ללא קביל ליה אונסא וזולא. לאו מילתא היא דלרבא היכא דלא קביל עליה בעל בהמה לאו צאן ברזל הוא ובצאן ברזל בעי לאיפלוגי ואשמועינן דבגוי מותר ולא חיישינן לאיקרובי דעתא בהדי גוי ולא לתפיסת גוי בולדות דהוה ליה כמוכר בהמה גסה לגוי והולדות של ישראל הן. עד כאן.

כתוב בתוספות ולפירושו ז"ל לא הוי רבית זה אלא דרבנן. פירוש דדמיא למשכנתא בלא נכייתא שמקבל הנכסים נתחייב המעות והנכסים כמו משכון שאין לו למקבל להוציאן אלא יהיו בעין לאחריות עד שיפרע המקבל המעות ונוטל הנותן הוולדות רק שהמקבל נוטל מחצה בשכר עמלם ומזונם כדרך מקבלי בהמות למחצה. הרא"ש ז"ל.

עוד כתבו בתוספות והכא קמשמע לן דהאי רבית דאורייתא הוא. פירוש דסלקא דעתך אמינא כיון שאינם ברשות המקבל להוציאם כשאר מלוה וכל כמה שהם יכול להחזירם לו ולהוציא ממנו המעות דלאו היינו מלוה קמשמע לן דמכל מקום כיון דכל האחריות על המקבל היינו מלוה. תלמיד הר"פ ז"ל.

למימרא דברשותא דמקבל קיימא ורמינהי המקבל צאן ברזל וכו': פירש רש"י ז"ל לא מיבעיא אמהות וכו' ולפי דעתי הוצרך ז"ל לפרש כן מפני שהוא פירש צאן ברזל שמקבלן במעות כלומר שקנאן בשומא של מעות וכל זמן שלא נתן מעות חולקים בשכר ומכר גמור הוא אלא שחולקים בולדות ובכל השבח עד שיפרענו וכיון שכן על כרחנו עד שלא חלקו כל הולדות פטורים ולא הוצרכו לפטור אלא אותן שהגיעו לחלקו של ישראל. ותמיהא לי דאם כן מקשה גופיה מי ניחא דאפילו אם תמצא לומר דברשותא דנותן קיימי מכל מקום ולדות שהגיעו לחלקו של ישראל שלו הן גמורין וברשותו ודאי קיימי ואם כן אמאי פטורין מן הבכורה ואי משום דכי לא משכח גוי בהמה אתי תפיס בולד ואומר בן בהמתי הוא אכתי לא ידעי לההוא טעמא.

ונראה דנותן אינו נוטל בשבח גופן כלום אלא ולדן וחלבן וגיזתן של מקבל הוא וכדגרסינן בירושלמי איזהו צאן ברזל וכו' עד ואתה מעלה לי שכר על כל חדש וחדש משלך באחרונה אסור עד כאן בירושלמי. ומשמע להו הכין מדפליג במתניתין בין מקבל מישראל למקבל מן הנכרי ולא מפליג בישראל גופיה דאלמא צאן ברזל לא מיקרי אלא במקבל עליה לגמרי ועושה אותם דמים אפילו מחיים וכדמשמע נמי בברייתא לעיל והילכך כל שמעלה לו ריוח משלו רבית גמורה היא והיינו דקא קשיא ליה אלמא ברשותא דמקבל קיימי לגמרי ואם כן ולדות כולן דמקבל נינהו ואמאי פטורין מן הבכורה.

ואם תאמר אם כן מאי שנא ולדות דקא קשיא ליה אפילו היא גופה דתתחייב בבכורה. יש לומר דאין הכי נמי דכולה מילתא קא קשיא ליה ואי נמי היא גופה לא קשיא ליה דכל שלא כחשה ולא הוזלה מחזירה לו בעינה וכיון שכן כדידיה דמיא. ועוד דלא גרע משותף באזנה דקיימא לן דפטורה מן הבכורה. ופרקה אביי בדקביל עליה נותן אונסא וזולא.

ואם תאמר וכי קבל עליה מאי הוי דכיון שהולדות כולן למקבל ולדות אמאי פטורין מן הבכורה דהא כלהו דישראל נינהו. יש לומר דהא בהא תליא כל צאן שהמקבל אינו מקבלו על עצמו לגמרי אף הנותן נוטל בשבחן בולדן וגיזתן וחלבן דלאו כמכר הוא וכל שהכל עומד ברשות מקבל אף הוא נוטל כל שבחן דכמכר הוא אלא שנותן שכר מכיסו לנותן וכך נהגו.

וכן נראה לי מן הירושלמי ששם הקשו מההיא דבכורות נמי כמו שהקשו כאן בגמרין ובלשון הזה הקשו ממנו שם. רבי ירמיה בעי תמן את אמר צאן ברזל לראשון והכא את אמר צאן ברזל לשני. אמר רבי יוסה תמן על ידי שעיקרן מן הראשון ולדן לראשון ברם הכא עיקרן לשני וולדן לשני עד כאן.

ונראה לי פירושן תמן את אמר צאן ברזל לראשון דהיינו מתניתין דבכורות דפטר ולדות מן הבכורה אלמא ברשות הראשון הן דהיינו גוי והכא את אמר במשנתנו צאן ברזל לשני כלומר דברשותא דמקבל קיימי ותרצה רבי יוסה כדתרצה אביי הכא בגמרין ואמר תמן בבכורות על ידי שעיקרן מן הראשון שקבל על עצמו קצת מהפסדן באונסא וזולא וכיוצא בזה ולדן לראשון שאף נוטל בולדות ושאר שבחים שהם עושין ברם הכא שעיקרן לשני שקבל הכל באחריותו ולפיכך ולדן לשני. כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: למימרא דברשותיה דמקבל קיימא פירוש דאלו קיימא ברשות נותן פקדון בעלמא הוא ואין כאן רבית ואפילו דרבנן. ורמינהי המקבל צאן ברזל מן הגוים ולדות פטורין מן הבכורה פירוש אפילו הולדות שנפלו בחלקו של ישראל פטורין מן הבכורה והבכורות שיולידו אותן ולדות אינן לכהן וכדפירש רש"י וטעמא משום דאפילו בולדות יש זכות לגוי וכל שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה. ואם איתא דברשות מקבל קיימי אמאי פטורות מן הבכורה ואפילו האמהות.

ואם תאמר ודילמא מפני שהן אצל הגוי באפותיקי מפורש שאינו יכול לסלקו מהן במטלטלים אחרים שכן דינו של צאן ברזל. יש לומר דהשתא קסלקא דעתין דאפילו הכי לית בה דהא קיימא לן דמשום דלוה ישראל מעות מן הגוי ועשה לו עדרו אפותיקי אינם פטורין מן הבכורה דכיון דאין לגוי עליהם אלא שעבוד לא חשיבא יד גוי באמצע וכדפרישנא בפרק קמא דפסחים אמר אביי לא קשיא. גירסת רש"י הא דקביל עליה אונסא וכו'. אמר ליה רבא ואי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה. ופירש הוא דקביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא ומתניתין דהתם בדקביל ומתניתין דהכא בדלא קביל עליה. ולא נהירא חדא דלישנא דקביל עליה לא משמע הכי ועוד היכי סלקא דעתיה דאביי דקרי צאן ברזל להנהו דקיימי ברשות בעלים לזולא ולאונסא.

והנכון כדפירש רבינו תם מתניתין דהכא דקביל עליה המקבל אונסא וזולא ומתניתין דהתם דלא קביל עליה המקבל אונסא וזולא אלא אונסא בלחוד וסלקא דעתיה דאביי דמשום דקביל עליה אונסא מיהת קרי להו צאן ברזל ואתקיף ליה רבא דהא ליכא כל כמה דלא קביל עליה מקבל אחריות זולא נמי לא הוו צאן ברזל. והכי גרסינן אמר ליה רבא ואי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה. אלא אמר רבא אידי ואידי דקביל עליה אונסא וזולא. גירסת רש"י וגבי בכורה היינו טעמא כיון דלא יהיב ליה זוזי אתי גוי תפיס לבהמה ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות הוה ליה יד גוי באמצע. ופירש הוא כיון דאי אתי גוי ותבע זוזי דשומת הבהמה שקבל עליו ולא יהיב ליה תפיס לבהמה גופה דצאן ברזל ואי לא משכח בהמה תפיס בזוזיה אפילו הולדות שנפלו בחלקו של ישראל הוה ליה יד גוי באמצע ולפיכך פטורין מן הבכורות אפילו הולדות וכל שכן האמהות ולפי דברי רבינו אף על פי דאיתא לבהמה גופה מצי מסלק ליה מקבל בזוזי השומא שקבל עליו אבל במטלטלים אחרים אינו יכול לסלקו ולא מן הבהמה עצמה ולא אפילו מחלקו של וולדות וכאפותיקי הם אצלו לענין זה ואשמועינן רבא דאף על גב דמשום אפותיקי בעלמא דאיכא לגוי לעדרו של ישראל אינו נפטר מן הבכורה ואף על גב דשעבודן נמי על שאר נכסיו.

וקשיא ליה לתוספות היכי קאמר דכי אתא גוי תבע זוזי שומת הבהמה בתחלה דאדרבה כל היכא דאיכא לבהמה גופה איהי גופה תבע דסתם צאן ברזל כל היכא דאיתנהו בעין הדרי למרייהו אלא שאם פחתו פחתו למקבל ואפילו תימא שיכול לסלקם במעות דבנכסי צאן ברזל של אשה אפילו למאן דאמר שנוטלת כליה היינו משום שבח בית אביה והכא ליכא למימר הכי מכל מקום אין דרך הבעלים לתבוע בתחלה אלא בהמה שלהן ובדידהו ניחא להו טפי עד שיאמר הלה שרוצה לסלקם במעות.

ובתוספות תירצו לפירוש רש"י ז"ל בשם ה"ר שמואל מאיוורא דלא קשה מידי דרגילות הוא שהנותן אומר למקבל דרך כלל תן לי מעותי או תן לי בהמותי כי הוא סבור שאין בהמתו בעין או שירצה יותר המקבל לסלקו במעות והמקבל אומר לו אין לי מעות מצויין אז אומר לו אם כן תן לי בהמות והוא תופס בבהמה.

והם ז"ל פירשו דעדיף טפי לפרושי דהני זוזי אינם זוזי שומת הבהמה אלא זוזי דרווחא שפסק לו לתת לו בכל חדש וחדש הן מיניה וביה הן מכיסו כפירוש רבינו תם דלעיל ואף על גב דזימנין דלא יהיב ליה רווחא אלא מיניה וביה לההוא רווחא קרו זוזי משום דזימנין דיהיב ליה זוזי וקאמר דבההוא רווחא משועבדין הבהמה והולדות דתפיס בהו בתורת אפותיקי ומשום הכי הוי יד גוי באמצע. ועם כל זה עדיין קצת קשה דהא ודאי משום זוזי דרווחא טפי הוה ליה למתפס מעיקרא בולדות כי לא משכח למתפס לבהמה גופא.

ויש גירסא אחרת בספרים הישנים והיא המתחוורת וכך הם גורסים וגבי בכור היינו טעמא כיון דאי אתי גוי בעי ממון ולא משכח תפיס בהמה בעי בהמה ולא משכח תפיס ולדות הוה ליה יד גוי באמצע. והכי פירושו דשתי תביעות יש לגוי על ישראל תביעת הבהמה עצמה או שומת דמיהם ותביעת הריוח ובכל חדא וחדא משועבד הבהמה והולדות כולם בתורת אפותיקי והיינו דקאמר דאי אתי גוי בעי ממון הריוח ולא משכח תפיס בולדות הא ודאי יד גוי באמצע אפילו בולדות ולפיכך פטורין מן הבכורה וכן הנכון. מפי רבי. עד כאן.

ניפלוג בדידה: לאביי הוא דשייך לאקשויי הכי דכיון דאמרת הכי קביל עליה אונסא וזולא קרית ליה בבכורות צאן ברזל ומתניתין דקתני אין מקבלין צאן ברזל אם כן שפיר הוה צריך לאשמועינן באיזה צאן ברזל איירי כי היכי דלא ניטעי למיגזר האי אטו האי. אבל לרבא לא צריך לאקשויי הכי. משאנץ.

כגון שבור מלכא: פירש רש"י מלך פרס. ואנא חזינא דשמואל הוא כדאמרינן שלהי מכלתין אמריתה קמיה דשבור מלכא והוא שמואל שהיה מלך בדינים. שיטה.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: כגון שבור מלכא. פירוש מלך פרס היה ונוטל ממון של ישראל וחונן בהם גוים שהם דלים מן המצות וכן פירש במדרש ירושלמי וכי שבור מלכא חונן דלים הוא. הכא אמרי גופה לחזורי ומחלקה לחזורי פירוש חזורי ישראל שנמשלו לתפוחים. עד כאן.

מאי לאו תשוך: פירש רש"י מותר אתה ליקח ממנו נשך. פירוש לפירושו שהוצרך הכתוב להתיר רבית דגוי אף על פי שגזלו אסור למאן דאסר או שהוצרך הכתוב להתיר כדרך שהוציך להתיר באונאתה. הרשב"א.

מאי לאו תשוך: כלומר הוא הדין לתשוך. לא תשיך דוקא. הראב"ד.

תשיך לא סגיא דלאו הכי וכי בא הכתוב וכו': כן פירש רש"י. והראב"ד פירש לא סגיא דלאו הכי וכי נחשא רמי בהו דמיצטריך ישראל למיזף מגוי אלא הוא הדין לתשוך ואיידי דקאי בתשיך דישראל נקט ליה תשיך בגוי. הרשב"א ז"ל.

לעבור עליו בעשה ולא תעשה: כלומר לנכרי תשיך ולא לישראל ולאו הבא מכלל עשה עשה וזו היא שאמרו בסיפרי לנכרי תשיך זו מצות עשה לומר מצות עשה שלא להשיך לישראל ולא כמו שפירש הרמב"ם שהיא מצות עשה להלוות לנכרי ברבית ולמאן דאמר נמי מאי לאו תשוך לאו למימרא שיזהיר הכתוב להלוות לנכרי אלא להתיר להלוות לו ברבית וכמו שפירש רש"י. הרשב"א.

וכיוצא בה בסיפרי כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף טמא הוא מצות לא תעשה. הרמב"ן.

ולי נראה כדברי הרמב"ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דגוי מדאורייתא שרי הדרינן למאי דסלקא דעתיה דרבא מאי לאו תשוך ואם איתא דקרא להתיר רבית איצטריך כדברי רש"י מדחיא ברייתא דסיפרי לגמרי דמנא לן דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא למשרי איצטריך אלא על כרחך כי סביר לן דרבית דגוי שרי נקטי לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא כדתניא בסיפרי וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דגוי מדאורייתא שרי נקטינן על כרחיך ברייתא דסיפרי כפשטה. הר"ן ז"ל.

מדאותביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי לאו תשוך משמע דלרב נחמן אסור להלוות לנכרי ברבית דבר תורה והלכה למשה מסיני דאי לא מאי קא מותביה מלנכרי תשיך ואי נמי דרבא טעי בדרב נחמן וסבר דדבר תורה קאמר ומאי דתריץ ליה רב נחמן לטעמיה קמשני ליה. ואפשר נמי דרב נחמן קושטא דמילתא קמתרץ ליה דתשיך דוקא ולמיקום עליה ברבית דישראל בעשה ולא תעשה וכדתניא בסיפרי וכו' ולאו למימרא דאיסור רבית דגוי אסור דבר תורה אפילו לרב נחמן. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: איתיביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי לאו תשוך. כלומר להלוות להן. ואם תאמר מאי קושיא דמודה רב נחמן דמדאורייתא שרי ולא קאמר אלא מדרבנן. ובתוספות דהכי פריך הואיל והתירו הכתוב אין להם לאסרו. והלשון הוה סתום דהא איכא כמה מילי שהתורה התירה ואמרו חכמים לעשות סייג לתורה. לפיכך יש לומר דודאי לישנא מוכח דדרשא דקרא בעלמא נסיב שזה דבר שאינו הגון ואדם מתמוטט בו ולאו דליהוי איסורא דרבנן ממש דגזרו ביה משום טעמא אחרינא כמו שאסרו כמה דברים שהתירה תורה ומשום הכי קשיא לן שאם זה דבר שאינו הגון והאדם מתמוטט בו מאי אמר הכתוב לנכרי תשיך ואי לאשמועינן שמותר להלותן ברבית פשיטא ממילא ידעינן לה מדכתיב לא תשיך לאחיך וליכא למימר דליקבע ביה עשה אתא ולא עוד אלא דאי איתא כל שכן בתוספות שהוא דבר הגון וראוי בתורה להלותם ברבית ולמוטטן כיון שקבעו הכתוב במצות עשה. עד כאן.