שולחן ערוך יורה דעה סז ג


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

השובר מפרקתה של בהמה, אסור לאכול מבשרה חי, אלא אם כן מולחו יפה. וע"י מליחה מותר אפילו לקדירה, ולצלי מותר אפילו בלא מליחה.

הגה: ונהגו להחמיר לחתכו ולמלחו אף בצלי. והוא הדין אם חותך בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה (ר"ן). י"א שיש ליזהר לכתחילה לשבור מפרק הבהמה או לתחוב סכין בלבה כדי לקרב מתתה, משום שמבליע דם באיברים (בנימין זאב וב"י בשם שבלי לקט):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(ב) השובר מפרקתה של בהמה. קודם שתצא נפשה דוקא כדאית' בש"ס ופוסקים:

(ג) אסור לאכול מבשרה חי. לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששבר מפרקתה אינה יכולה לזנק וחוזר ונבלע באבריה. טור:

(ד) וע"י מליחה מותר. דע"י מליחה יוצא ולא דמי לנמלח בכלי שא"מ דלא מהני ליה מליחה אח"כ כמ"ש בסי' ס"ט ס"ק ס"ח ע"ש:

(ה) ולצלי מותר כו'. כתב הר"ן ובצלי נמי עד שנצלה כל צרכו דאי לא נצלה כל צרכו ה"ל כבשר חי עכ"ל וע"ל ס"ס ע"ו ומ"ש שם:

(ו) ונהגו להחמיר כו'. הוא ע"פ גירסת רש"י ובעל העיטור דמליחה לא מהני לא לקדרה ולא לצלי כמ"ש הר"ן וכתב ר' ירוחם נט"ו אות ד' שכן כתב רב אחא ושנכון להחמיר וס"ל להר"ב דחתיכה ומליחה מהני מיהא לכ"ע אפי' לקדרה דלא גרע מנצרר הדם מחמת מכה דבסעיף ד' וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהמ"א דין ט' השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול מבשרה חי אלא כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואחר כך יבשל או יצלה עכ"ל וכתב הב"ח דהכי נקטינן ולא כהעט"ז שהבין דלחומרא בעלמא נהגו כן:

(ז) וה"ה אם חותך כו'. העט"ז השמיט זה ולא ידעתי למה ואפשר דס"ל דהיינו הך דבסעיף ד' בהג"ה ובאמת אינו ענין לכאן דהכא קאמר דבחותך כזית בשר קודם שתצא נפשה שצריך חתיכה ומליחה אף לצלי ויצא לו להרב כן מדברי הר"ן פרק השוחט ופג"ה דכתב דאע"ג דבצלי דעלמא לא בעי מליחה בחותך כזית בשר מבית השחיטה צריך מליחה דע"י שחיטה מתעורר הדם ופורש ממקום למקום עכ"ל ומשמע ליה להרב דמדתלה טעמא בפורש ממקום למקום א"כ דמי לשובר מפרקתה דאיסורו משום דפורש ממקום למקום דקי"ל דצריך חתיכה ומליחה אף לצלי אבל בחותך אחר יציאת נפשה א"צ חתיכה ומליחה לצלי כלל אלא דינו כשאר בשר לצלי לקמן סי' ע"ו אלא לקדרה צריך חתיכה קודם מליחה והיינו הך דסעיף ד' בהג"ה:

(ח) אם חותך כו'. ונראה מדברי הר"ן פ' השוחט ופ' גיד הנשה דבחותך כזית בשר מביה"ש צריך מליחה מדינא לצלי ואף דיעבד אסור אם לא מלחו משא"כ בשובר מפרקת דלא נזכר המליחה בש"ס ואדרבה רוב הפוסקים לא מצרכי מליחה לצלי וכן נראה מדברי התוס' פ' השוחט ריש דף ל"ג דבחותך כזית בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה אסור מדינא לצלי אף דיעבד בלא מליחה:

(ט) כדי לקרב מיתתה כו'. ואע"ג דלעיל סי' כ"ג ס"ה בהג"ה כתב דמותר להכותה על ראשה לקרב מיתתה אפשר דאין הדמים נגררין כל כך אחר הראש ועיין בדרישה בסי' זה סעיף ד':


ט"ז

אסור לאכול מבשרה חי. לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקת' אינ' יכולה לזנק ולהוציאו וחוזר ונבלע באיברים:

כדי לקרב מיתתה כו'. קשה מזה על מ"ש הטור סימן כ"ג כששוהה העוף למות אחר השחיטה מוטב שיכנו על ראשו להמיתו כו' ורבים מתרצים דשם לא בא אלא להשמיענו שלא יעשה שהייה ואמר מוטב שיכנו ממה שישחוט פעם אחרת אבל באמת אף בהכאה אסור משום מבליע הדם ואין זה נכון כלל. ונראה דרש"י ס"ל דדוקא בשובר מפרקת' חשו כן כמ"ש בהגה' אשיר"י בשם רבינו יהודא דוקא שובר שמחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אסר עכ"ל. ומשום הכי אין לאסור גם כאן שאר קירובי מיתה כגון להכות על ראשה ולא ס"ל כמ"ש רמ"א כאן והוא מדברי שבולי לקט שאסור לתחוב סכין בלבה וא"כ לא היה לרמ"א לפסוק בסימן כ"ג דיכנ' על ראשו וכאן אוסר כל קירובי מיתה ונראה דס"ל דלעיל מיירי ששהה זמן רב ועדיין חי וכבר יצא הדם מה שיש לצאת בזינוק ומה שנשאר קצת יהיה נבלע באיברים וכאן מיירי שרוצה למהר המיתה תיכף אחר השחיטה בעודו זונק ובזה יבליע הדם באיברים: בב"י דבור המתחיל נצרר הדם כו' כתב בשם הרשב"א ירא' לי שלא התירו בורידין אלא כשהוציאן מתוך הבשר כו' נ"ל שהוא טעות סופר וצ"ל שהן יוצאין מתוך הבשר וכן מצאתי בתה"א דף ס"ט וז"ל מסתבר לי משום דהם מופשטים ועומדים פניהם אצל האש כו' פירוש שכך הם בתולדה: בהג"ה ונהגו להחמיר כו' תיוהא חזינא הכא חדא מצד לשון ונהגו דמשמע דקאי על שובר מפרקתה והוא דבר שאינו מצוי לגמרי והיאך יכתוב על זה לשון ונהגו ותו דחתיכה מאן דכר שמיה בדין שובר מפרקתה ואם בא לחדש דבר זה מצד המנהג היה לו לכתוב ונהגו להחמיר ואף בצלי בוי"ו כיון שבא להורות שני חומרות חדשות מצד המנהג. ותו מה שייכות יש לדין חותך מבית השחיטה לדין שובר מפרקתה ולמה כ' על זה וה"ה כו' ותו דלמטה בסמוך כתוב בהג"ה ויש אומרים דמשום זה כו' דמשמע שחולק על מה שכתב לפני זה ובאמת לא הוזכר מזה שם ולכל הפחות לא היה לו לכתוב ויש אומרים אלא יש אומרים בלא וי"ו כדרכו מלבד מה שקשה מה שנזכיר בסמוך ונראה ליברור דהך ונהגו להחמיר עד נפשה מקומה בסעיף ד' אחר דין נצרר הדם שפסק הש"ע דלצלי א"צ חתיכה ומליחה ע"ז כתב ונהגו להחמיר בחתיכה ומליחה אפי' בצלי והוא באמת מנהג בכל יום בינינו בנצרר הדם וע"ז כתב שפיר וה"ה בחותך בשר כו' דהוה ג"כ טעמו משום נצרר הדם כמ"ש הר"ן בהדיא בפרק השוחט שהטעם כיון דמבית השחיטה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומה מתמצה דרך שם. ועל זה כתב שפיר אח"כ וי"א דמשום זה כו' רצונו לומר משום חומרא זו דבית השחיטה יש להחמיר אפי' בחותך בבית השחיטה אחר שתצא נפשה והשתא ניחא עוד מה דקשה כיון שכתב רמ"א כאן דבכל מקום יש להחמיר בבית השחיטה ולמה כתב לעיל דדוקא בחותך קודם שתצא נפשה ולפי מה שכתבתי ניחא דכאן כותב דברים אלו באמת דרך פלוגתא כנלע"ד ברור ואמת:

באר היטב

(ב) מפרקת':    פי' קודם שתצא נפשה והטעם לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקתה אינה יכולה לזנק וחוזר ונבלע באיברים.

(ג) ולצלי:    כ' הש"ך בשם הר"ן דוקא שנצלה כל צרכו דאל"כ ה"ל כבשר חי וע"ל ס"ס ע"ו.

(ד) ונהגו:    כתב הט"ז דהג"ה זו שייך לקמן בסעיף ד' גבי נצרר הדם (שפסק הש"ע דלצלי א"צ חתיכה ומליחה ע"ז כתב ונהגו להחמיר כו' וע"ז כ' שפיר וה"ה בחותך בשר כו' דהוי ג"כ טעמא משום נצרר הדם כי עד שלא תצא נפשה הדם נעקר ממקומה. וע"ז כ' שפיר אח"כ וי"א דמשום זה ר"ל משום חומרא זו דבית השחיטה יש להחמיר אפילו בחותך מבית השחיטה אחר שתצא נפשה ועש"ך) דכאן לא שייך ונהגו בדבר שאינו מצוי.

(ה) שמבליע:    כתב הש"ך אע"ג דבסימן כ"ג פסק דמותר להכות על ראשה לקרב מיתתה אפשר דאין הדמים נגררין כ"כ אחר הראש ובט"ז תירץ דשם מיירי שכבר יצא הדם מה שיש לצאת בזינוק וכאן מיירי שרוצה למהר מיתתה תיכף אחר השחיטה ולזה יבליע הדם באברים (ועיין ט"ז).



פתחי תשובה

פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש