ט"ז על יורה דעה סז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ג עריכה
אסור לאכול מבשרה חי. לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקת' אינ' יכולה לזנק ולהוציאו וחוזר ונבלע באיברים:
כדי לקרב מיתתה כו'. קשה מזה על מ"ש הטור סימן כ"ג כששוהה העוף למות אחר השחיטה מוטב שיכנו על ראשו להמיתו כו' ורבים מתרצים דשם לא בא אלא להשמיענו שלא יעשה שהייה ואמר מוטב שיכנו ממה שישחוט פעם אחרת אבל באמת אף בהכאה אסור משום מבליע הדם ואין זה נכון כלל. ונראה דרש"י ס"ל דדוקא בשובר מפרקת' חשו כן כמ"ש בהגה' אשיר"י בשם רבינו יהודא דוקא שובר שמחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אסר עכ"ל. ומשום הכי אין לאסור גם כאן שאר קירובי מיתה כגון להכות על ראשה ולא ס"ל כמ"ש רמ"א כאן והוא מדברי שבולי לקט שאסור לתחוב סכין בלבה וא"כ לא היה לרמ"א לפסוק בסימן כ"ג דיכנ' על ראשו וכאן אוסר כל קירובי מיתה ונראה דס"ל דלעיל מיירי ששהה זמן רב ועדיין חי וכבר יצא הדם מה שיש לצאת בזינוק ומה שנשאר קצת יהיה נבלע באיברים וכאן מיירי שרוצה למהר המיתה תיכף אחר השחיטה בעודו זונק ובזה יבליע הדם באיברים: בב"י דבור המתחיל נצרר הדם כו' כתב בשם הרשב"א ירא' לי שלא התירו בורידין אלא כשהוציאן מתוך הבשר כו' נ"ל שהוא טעות סופר וצ"ל שהן יוצאין מתוך הבשר וכן מצאתי בתה"א דף ס"ט וז"ל מסתבר לי משום דהם מופשטים ועומדים פניהם אצל האש כו' פירוש שכך הם בתולדה: בהג"ה ונהגו להחמיר כו' תיוהא חזינא הכא חדא מצד לשון ונהגו דמשמע דקאי על שובר מפרקתה והוא דבר שאינו מצוי לגמרי והיאך יכתוב על זה לשון ונהגו ותו דחתיכה מאן דכר שמיה בדין שובר מפרקתה ואם בא לחדש דבר זה מצד המנהג היה לו לכתוב ונהגו להחמיר ואף בצלי בוי"ו כיון שבא להורות שני חומרות חדשות מצד המנהג. ותו מה שייכות יש לדין חותך מבית השחיטה לדין שובר מפרקתה ולמה כ' על זה וה"ה כו' ותו דלמטה בסמוך כתוב בהג"ה ויש אומרים דמשום זה כו' דמשמע שחולק על מה שכתב לפני זה ובאמת לא הוזכר מזה שם ולכל הפחות לא היה לו לכתוב ויש אומרים אלא יש אומרים בלא וי"ו כדרכו מלבד מה שקשה מה שנזכיר בסמוך ונראה ליברור דהך ונהגו להחמיר עד נפשה מקומה בסעיף ד' אחר דין נצרר הדם שפסק הש"ע דלצלי א"צ חתיכה ומליחה ע"ז כתב ונהגו להחמיר בחתיכה ומליחה אפי' בצלי והוא באמת מנהג בכל יום בינינו בנצרר הדם וע"ז כתב שפיר וה"ה בחותך בשר כו' דהוה ג"כ טעמו משום נצרר הדם כמ"ש הר"ן בהדיא בפרק השוחט שהטעם כיון דמבית השחיטה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומה מתמצה דרך שם. ועל זה כתב שפיר אח"כ וי"א דמשום זה כו' רצונו לומר משום חומרא זו דבית השחיטה יש להחמיר אפי' בחותך בבית השחיטה אחר שתצא נפשה והשתא ניחא עוד מה דקשה כיון שכתב רמ"א כאן דבכל מקום יש להחמיר בבית השחיטה ולמה כתב לעיל דדוקא בחותך קודם שתצא נפשה ולפי מה שכתבתי ניחא דכאן כותב דברים אלו באמת דרך פלוגתא כנלע"ד ברור ואמת:
סעיף ה עריכה
להצמית דמו בתוכו. דרכן היה לתת בשר חי בחומץ ואוכלין אותו. ר"ן. ולפי פירושו היו מולחין אותו אחר כך לקדירה ולא קמ"ל בסוגיא זאת אלא שאין מזיק נתינה בחומץ ע"ש אבל מדברי הטור מוכח שלא היו מולחין אותו כלל כי החומץ מצמית הדם ולא יצא אפי' בקדירה וכן משמע מפירוש רש"י גבי כבד הביאו ב"י ריש סימן ע"ג דאין מפליט עולמית:
וגם הבשר מותר לאכלו חי. לכאורה משמע אבל לקדירה אסור בלא חתיכה ומליחה כשאר בשר דעלמא וקשה דהא כתב ב"י בשם התוס' והרא"ש אם נתנו בשר חי לחומץ ואינו שוהה בתוכו לא מפליט מידי ונצמת הדם בתוך הבשר והכל מותר ע"כ מבואר דמותר לקדירה בלא חתיכה ומליחה. ונראה דהטור וש"ע לא נתכוונו כאן למעוטי לקדירה דאסור בלא מליחה אלא לאפוקי מרישא שכתב דאם נתאדם כו' דהבשר אסור לאכלו חי ואין לו היתר לקדירה בלא חתיכה ומליחה וממילא כשכתב כאן דמותר לאכלו חי נדע דלקדירה יש היתר בלא חתיכה ומליחה דכבר השוה אותם בזה. ועי"ל דשלשה חילוקים יש בזה חם שהה עד דאסמיק הכל אסור ואם לא שהה כלל הוה כלא ניתן כלל בחומץ וצריך חתיכה ומליחה לקדירה ומותר לאכלו חי ואם שהה קצת מותר אפי' לקדירה בלא מליחה ורבינו לא פסיק ליה שיעור השהיי' ע"כ לא כתב רק היתר הבשר חי ובפרישה הביא בשם רש"ל דאסור לקדירה בלא חתיכה ומליחה וכתב עליו דהיינו לפי מנהגינו דאין בקיאין בחליטה אבל בזמניהם מותר אפי' לקדירה: