שולחן ערוך חושן משפט פז כה


מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

כל הטוען לחבירו טענה שאפילו אם הודה לא יתחייב ממון אע"פ שכפר אין מחייבין אותו היסת כיצד אמרת ליתן לי מנה להד"מ אין משביעין אותו לא היסת ולא חרם שאף אם הודה אינו חייב לו כלום וה"ה אם אין לו לפרוע אין משביעין על כפירתו (תשובת הרא"ש גבי אשת איש והטור הביאו סי' צ"ז וב"י בשם ר"י נכ"ג ח"ו) אתה קללת אותי אתה הוצאת עלי שם רע להד"מ אין מחרימין על זה וכן כל כיוצא בזה:

הגה: וי"א דמחרימין על זה דהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו (טור) טוען על חבירו גזלתני או גנבת ממני והוא כופר אע"פ שלפי טענות התובע פסול לישבע אפ"ה נשבע לו (מרדכי פ"ק דמציעא) ודוקא שתבעו הממון שעיקר התביעה הוא משום ממון אבל אם עיקר התביעה היא משום האיסור אין משביעין (פסקי מהרא"י סי' ל"ד) מי שתובעת אחד שנדר לה דבר באתננה והוא כופר חייב לישבע (ריב"ש סי' ש"ע):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

לא יתחייב ממון כו'. אע"פ שהי' מחוייב שבועה בהודאתו:

אין מחייבין אותו היסת. וגם חרם סתם אין מטילין ע"ז וכמ"ש אחר זה:

אמרת ליתן לי מנה דהיא דבור בעלמא ויכול לחזור בו אף אם אמר כן והא דלא כתב אפילו באמר הודית לי א"צ לישבע ואפי' הית' ההודאה ע"י תביעה דהא אף אם יאמר אמת שהודיתי ע"י תביעה נפטר בשבועה שכוונתו היה להשטות ואין משביעין אותו אא"כ נתחייב בהודאתו ממון ולא שבועה משום דבהני אם יאמר מה לי להשטאתך או להשבעתך תן לי המנה שאתה ח"ל הי' צריך שבועה לטענה זו וכמ"ש הטור והמחב' בסי' פ"א סי"ד משא"כ בתבעו שא"ל ליתן לו שמוד' שאין בידו שום חיוב כ"א מ"ש ליתן לו מתנה וק"ל:

אתה הוצאת עלי שם רע. פי' שתובע לחבירו שהוציא עליו ש"ר ואפי' ע"ז כתב מור"ם די"א דמחרימין כיון שקונסין ע"ז אם הוא אמת ולא איירי דוקא באיש שהוציא ש"ר על אשתו שחייבתו תור' (נ') ק' כסף שהרי קנס הוא ואין דנין אותו בזמן הזה ועפ"ר:

וי"א דמחרימין על זה. אבל אין משביעין היסת ע"ז כיון דאף בהודאתו אין כאן חיוב ממון כ"א קנס משום מגדר מילתא אבל אם טענו אתה חבלת בי והוא כופר מסיק בי' הרמב"ם והטור הביאו שנשבע היסת על כפירתו כיון שאם יודה זה הי' חייב בשבת וריפוי שהוא ממון לדעת הרמב"ם ועפ"ר:

אפ"ה נשבע לו. דאמרינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו לזה הנתבע על התובע מ"ה גזלו או גנבו כדי להתפיס את אשר בידו וכמ"ש לעיל ר"ס זה ויתבאר לקמן בסי' צ"ב ולא כע"ש שכתב לעיל וכאן דאמרי' דחשיד אממונא לא חשיד אשבועת':

שעיקר התביעה הוא משום איסור כו'. פי' אע"ג דנ"מ ג"כ לענין ממון:

ש"ך - שפתי כהן

(נ) אין מחייבין אותו היסת כו'. כלומר אפי' היסת וכ"ש ש"ד כגון במ"מ או עד א' מכחישו. וה"ה כשהיה חייב ממון בלא העד ע"י שבועת התובע אינו חייב ש"ד ע"ז כיון דלא היה חייב ממון כפשוטו וכמ"ש לעיל סי' ע"ה סעיף י"ג ס"ק מ"ה ועמ"ש לקמן סי' צ"א סעיף ו' ס"ק כ"ו. ונראה דכ"ש אם עד א' מעידו שעשה שותפות עמו והוא כופר פטור לישבע להכחיש העד דאפי' הי' מודה לדברי העד לא הי' לו עליו רק שבועת השותפות וע"ל סי' צ"ג ס"ט:


(נא) אמרת ליתן לי מנה כו'. נראה דאם הוא עני כיון דא"י לחזור בו וכמו שנתבאר לקמן סי' רמ"ג ס"ב ובי"ד סי' רנ"ח סי"ב משביעין אותו היסת שוב מצאתי במרדכי פרק הגוזל בתרא כ' ור"מ פסק דאם עני תובע לעשיר נדרת לי כו"כ נשבע ומביאו מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' ל"ט שוב מצאתי בשלטי גבורים פ' המקבל דף קל"ג כ' דמדברי ר"מ יצא לנו דין פשוט. דהטוען לחבירו נתרצית למכור לי חפץ זה ונדרת לי בכך וכך זה כופר על ערך החפץ ולא נתרצה מעולם למכרו דצריך בעל החפץ לישבע דדין אמירת מתנת עשיר לעני ודין אמירת למכור חפץ חדא נינהו לענין שבשניהם יכול לחזור בו וכיון דהכא גבי מתנה אע"פ דאם יודה קא מצי מיהדר ביה צריך שבוע' ה"נ גבי מכירה עכ"ל ונראה לי דלא דק ואשתימטתי' הירושלמי שהביא הרי"ף והרא"ש פ' הזהב והמרדכי ג"כ בפ"ק דב"ב ושאר כל הפוסקים דבאמירת מתנה לעני אינו יכול לחזור בו וכן הוכיחו עוד הרי"ף והרא"ש פרק שור שנגח ד' וה' מדאמרינן בפיך זו צדקה אלמא בדבור מחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכ"פ כל הפוסקים וכמו שנתבאר בי"ד סי' רנ"ח ולקמן סי' רמ"ג ס"ב וכן הוא בתשו' מהר"מ עצמו ד"פ סי' תשכ"ו חבל באומר למכור [לא] הרי נתבאר דקנהו לגמרי מיד באמירה כמו מסירה להדיוט והכי אמרי' בש"ס פ"ק דקדושין (סוף דף כ"ח) כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק ע"כ אלמא דבאמירה לגבוה הוי קנין גמור כמו משיכה בהדיוט אבל באומר למכור חפץ לחבירו בענין שיכול לחזור בו פשיטא שאין משביעים אותו על זה (שוב מצאתי כן להדיא בתשובת מהר"ם ד"פ סי' תתקצ"ו דבאומר למכור אין משביעין על זה והבאתי קצת בתשובה לקמן סעיף ל"ד עיין שם דלא כבעל שלטי גבורים) וזה ברור:


(נב) אין משביעים כו'. תשובה ראובן שהוציא שטר על שמעון בקנין שנתרצה בהפוך שבועה ומתו העדים ונתקיים א' מן העדים ושמעון אומר לא נתרציתי ישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן כלום עליו ומיפטר ושבועה דעד א' ליכא דלא אסהיד בממון אלא בהפוך ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי עכ"ל בעל העיטור דף ס"ה ע"ב. ועיין בש"ס שבועות (דף ל"ב ע"ב):


(נג) וה"ה אם אין לו לפרוע כו' צ"ע כי בר"י לא כתב כן בהדיא רק כתב שם דאשת איש אין משביעין אותה כי אין לה לשלם עד שתתאלמן או תתגרש וא"כ הרי המחבר פסק לקמן ס"ס צ"ו דמשביעין אשת איש וצ"ע מיהו לקמן ס"ע צ"ו העליתי כדברי ר"י וע"ש:


(נד) אתה קללת כו'. עיין ב"ח:


(נה) הג"ה וי"א דמחרימין כו' ע"ל בסי' ת"כ סעיף ל"ח מ"ש בזה:


(נו) טוען על חבירו גזלתני כו'. אפ"ה נשבע וכ"כ המחבר לעיל סי' ע"ה סעיף ח':


(נז) עיקר התביע' משום איסור כו'. פי' אע"ג דנ"מ ג"כ לענין ממון עכ"ל סמ"ע. והיינו כגון היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך או כגון שהיא אומרת ממנו נבעלה והולידה ולד זה שהוא ממזר והוא חייב לזונו כדאיתא בפסקי מהרא"י שם. אבל גנבתני או גזלתני מסתמא עיקר התביע' משום ממון וכן מוכח בפסקי מהרא"י שם ומ"מ אין דברי מהרא"י והר"ב מוכרחים והדין צ"ע דהא אדרבא באיסור' אמרי' בפ"ק דקדושין (דף כ"ח ע"א) גבי סוטה אשכחן איסור' ממונא מנלן וילפינן גלגול דממונא מאיסורא דסוטה ועוד דהא הרמב"ם כתב פט"ו מהל' אישות ובכל זה משביעה היסת שלא הפילה או שהפילה שלם שבטענה זו יתחייב ליתן כתובה וכ"כ הטור והמחבר בא"ע סי' קצ"ד סעיף ט"ו ועוד כ' הרמב"ם פכ"ד מהל' אישות והסמ"ג עשין מ"ח דף קכ"ח ריש ע"ב משביע' בנק"ח שלא זנתה תחתיו ואח"כ תגבה כתובתה וכ"כ בהגה"מ פ"ב דיבמות וכ"כ הטור והמחבר בא"ע סי' קט"ו סעיף ז' וסעיף ט' ע"ש. ודוחק לומר דהתם מיירי שתובעת הכתובה להדיא דהלשון לא משמע כן וגם בה' המגיד פט"ו מה' אישות משמע להדיא דמיירי שאינה תובעת הכתובה ע"ש ועוד דאי בתובעת הכתובה הבעל נאמן וכמ"ש הטור והמחבר שם בסי' קנ"ד סעיף ז' וצ"ע:


(נח) שנדר לה דבר באתננה והוא כופר חייב לישבע. והב"ח כתב ע"ז וז"ל וצ"ע דבפרק הפועלים (דף צ"א) משמע בפירש"י שאינו חייב בדיני אדם אי תבעי ליה בדינא קמן כשהוא מחייבי כריתות דקם ליה בדרבה מיניה וכיון שכל המזנות אינן חוששים לטבול והם מוחזקין בנדות וכמ"ש הרא"ש בתשו' הביאו הטור בא"ע סי' כ"ו א"כ חייבים כרת על ביאתן וקם ליה בדרבה מיניה ופטור מלשלם בדיני אדם אפי' הודה וכפר נמי אין משביעים אותו עכ"ל ולא דק דרש"י קאי התם באתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו דמחויבי מיתות ב"ד הוא אבל בחייבי כריתות סוגיין דעלמא בכל הש"ס לאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה כדאי' בכתובות [דף ל'] ובשבועות (דף ל"ג) ובכמה דוכתי וכן פסקו כל הפוסקים בהרבה מקומות וכן נתבאר לקמן סימן ש"ן ועיין לקמן סי' ש"פ סעיף ג' מה שהשגתי על הסמ"ע ס"ק ז' בזה:



באר היטב

(נה) ממון:    אע"פ שהי' מחויב שבועה בהודאתו. שם.


(נו) היסת:    וכ"ש ש"ד כגון במוד' מקצת או עד אחד מכחישו וע"ל סי' ע"ה סי"ג וסי' צ"א ס"ו ונרא' דכ"ש אם ע"א מעידו שעשה שותפות עמו והוא כופר פטור לישבע להכחיש העד דאפי' היה מודה לדברי העד לא היה לו עליו רק שבועת שותפות וע"ל סי' צ"ג ס"ט. ש"ך.


(נז) כלום:    כתב הש"ך נראה דאם הוא עני משביעים היסת לזה כיון דא"י לחזור בו כמ"ש בסי' רמ"ג ס"ב וביורה דעה סי' רנ"ח סי"ב שוב מצאתי במרדכי שכתב דר"מ פסק דאם עני תובע לעשיר נדרת לי כך וכך נשבע ומביאו מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סימן ל"ט ודלא כבעל ש"ג כו' ע"ש.


(נח) לפרוע:    צ"ע כי רבי' ירוחם לא כ"כ בהדיא רק כתב דאשת איש אין משביעין אותה כי אין לה לשלם עד שתתאלמן או תתגרש וא"כ הרי המחבר פסק בסוף סימן צ"ו דמשביעין א"א וצריך עיון. ש"ך.


(נט) דמחרימין:    אבל אין משביעין היסת כיון דאף בהודאתו אין כאן חיוב ממון כ"א קנס משום מגדר מלתא אבל אם טענו אתה חבלת בי והוא כופר דעת הרמב"ם והטור הביאו שנשבע היסת דאם יודה חייב בשבת וריפוי שהוא ממון לדעת הרמב"ם. סמ"ע.


(ס) נשבע:    דאמרי' שמא ספק מלוה ישנה יש לזה הנתבע על התובע מ"ה גזלו או גנבו להתפיס את אשר בידו עכ"ל הסמ"ע וע"ל סימן ע"ה ס"ח (ועיין מה שהקשה הט"ז על דין זה מש"ס פ"ק דקידושין בתובע לחבירו עבדי אתה כו' והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב עליו ע"ש).


(סא) עיקר:    פי' הסמ"ע אע"ג דנ"מ לענין ממון ג"כ והש"ך כתב דאין דברי הרב מוכרחים דאדרב' באיסורא אמרינן בפ"ק דקידושין גבי סוטה אשכחן איסור' ממונא מנ"ל וילפינן גלגול דממונא מאיסור' דסוטה ועוד דהרמב"ם כתב פט"ו מהלכות אישות משביעה היסת שלא הפילה או שהפילה שלם שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה וכ"כ הט"ו באבן העזר סימן קנ"ד סט"ו ועוד כתב הרמב"ם והסמ"ג משביעה בנק"ח שלא זינתה תחתיו ואח"כ תגבה כתובתה וכ"כ הט"ו באבן העזר סימן קט"ו ס"ז וס"ט ע"ש ודוחק לומר דהתם מיירי שתובעת הכתוב' דהלשון לא משמע כן וגם בהה"מ הלכות אישות שם משמע להדיא דאינה תובעת הכתוב' ועוד אי בתובעת הבעל נאמן וכמ"ש הט"ו שם סי' קנ"ד ס"ז וצ"ע עכ"ל.


(סב) באתננה:    הב"ח כתב דצ"ע בזה דברש"י פ' הפועלים משמע שאינו חייב בדיני אדם כשהוא מחייבי כריתות דקלב"מ וכיון שכל המזנות אין חוששות לטבול והן מוחזקות בנדות וכמ"ש הרא"ש בתשובה הביאו הטור באבן העזר סי' כ"ו וא"כ חייבים כרת על ביאתן ופטור מלשלם בדיני אדם אפי' הודה וכי כפר נמי אין משביעין אותו עכ"ל ולא דק דרש"י קאי התם בבא על אמו דמחייבי מיתות ב"ד היא אבל בח"כ סוגיין דעלמ' בכל הש"ס לאפוקי מדר"נ בן הקנה וכ"פ כל הפוסקים בהרבה מקומות וכן נתבאר בסי' ש"ן וע"ל סימן ש"פ ס"ג. ש"ך.



קצות החושן

(כא) אומרת ליתן כתב הש"ך נראה דאם הוא עני כיון דאין יכול לחזור בו משביעין אותו היסת ע"ש ולכאורה לפ"מ שכ' מוהרי"ט ח"א סי' ל"ט וסי' כ"ב דכיון דאמירה לעני אינו עושה קנין כמסירה ויכול לשנותו מה"ט עד שלא בא ליד הגבאי ומה"ט נמי נראה שם דיכול נמי לשנותו מעני לעני וע"ש וא"כ לא הוי ממון שיש לו תובעין דהא יכול לומר אתן לעני אחר כיון דיכול לשנותו אך נרא' עיקר כמ"ש בסי' רי"ב דהא דיכול לשנותו עד שלא בא ליד גבאי היינו אותו המטבע אבל מעני לעני לא וע"ש בתומים כתב דהיינו דוק' למ"ד דאמיר' לעני עושה קנין והוי כמו מסיר' להדיוט וכמו אמיר' לגבוה אבל למ"ד דאמיר' לעני אינו אלא מטעם נדר א"כ הוי כמו דאין נותנין שבוע' על ת"כ וגם למ"ד דהוי כמו מסיר' להדיוט היינו דוקא בחפץ מיוחד אבל באומר אתן לך מנה איך שייך בי' מסיר' להדיוט וכן בהקדש לא קדשו מטלטלין ע"ש וליתי' דודאי בהקדש אם אומר הרי עלי מנה לגבוה נתחייבו נכסיו כמו בנותן שט"ח להדיוט כמבואר פ"ק דב"ק דף ד' באומר הרי עלי מנה לבדק הבית דהוי כמו בע"ח וכן באומר הרי עלי עולה דנתחייבו נכסים ושעבוד' דאוריי' וכמבואר פ"ק דקידושין דף י"ב ע"ש וה"ה באומר הרי עלי מנה לעניים למ"ד אמירה לעני כמו אמירה לגבוה ועושה קנין ונתחייבו נכסים כמו בנק"ח או בקנין וזה פשוט וכן מבואר מתשובת מיימוני לס' משפטים סי' ס"ד ז"ל תשובת רבי על ראובן שנדר לשמעון חתנו ב' ליטרין כדי שילמוד עם בנו (נינו) של ראובן זה ועתה ראובן רוצה לחזור בו כיון שלא הי' קנין בדבר ואינו חפץ ליתן השיב בקצר' אם שמעון ירד מנכסיו כ"כ עד שלא היו לו מאתים זהובים והי' צריך ליטול מן הצדק' בדיבור בעלמ' חייב ליתן כו' אבל בעני נעשה נדר ואם ראובן הי' מודה בדבר חייב ליתן לו מה שנדר השתא דקא כפר ואמר להד"מ ישבע היסת שלא נדר לו ויפטור ע"ש ומשמע שם אפי' נדר ליתן דבר שאינו מיוחד אלא חוב נמי כי כפר צריך לישבע ומיהו לפי מ"ש בסי' פ"א דכי נדר לעני הוי כקנין משום שכירות כיון שלא נתכוין להשטות ע"ש לאו ראי' הוא מיהו לקושטא דמלתא אפי' למ"ד דאמירה לעני אינו אלא משום נדר נמי צריך שבוע' והא דאין נותנין בכופר בת"כ שבועה היינו מטעמא שכתבו בס"ק כ"ח ע"ש והכא לא שייך ה"ט ומש"ה צריך שבוע' ודו"ק:


(כב) שאף אם הודה כתב בכנה"ג ז"ל אמר המאסף יש להסתפק בדבר שאם הודה לא יתחייב ממון אבל צריך לקבל מי שפרע כגון אם מכר לו מטלטלין ולא משך שאם הי' מודה הי' צריך לקבל מי שפרע ואי אפשר לו להשתמט ממנו אלא באיסור אם הוי בכלל אם יודה לא יתחייב ממון לא ישבע או דלמ' כיון דאינו יכול להשתמט ממנו אלא באיסור צריך לישבע והניחו בספק ובש"ך בסי' ר"ד פשיטא לי' דא"צ שבוע' ולענ"ד נרא' כיון דלדעת הש"ע בסי' ר"ד במי שפרע אין הב"ד אוררין אותו לנוכח לומר הוא יפרע ממך אלא הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו וא"כ כשכופר נמי הב"ד אומרין כך דאם האמת אתו א"כ קלל' ואינו אלא כמו חרם סתם ואפי' לדעת הרמ"א בסי' ר"ד דהכא אוררין לנוכח אבל בזה שהוא כופר סגי בלשון שפסק בש"ע דהב"ד אומרין בלשון נסתר) (ובזה יצאנו מידי ספק:


(כג) באתננה עש"ך שכ' דאם נדר לאשת איש דבר באתננה א"כ שבועה דהא קים לי' בדרב' מיני'. אמנם יראה דאם תובעת חמשין אתנן וחמשין דהלוא' אם מודה בחמשין דאתנן חייב לישבע על חמשין דהלוא' ואע"ג דחמשין דאתננה א"צ לשלם דהא קים לי' בדרב' מיני' מ"מ כיון דחייב הוא לשלם וכמו שפירש"י פ' הפועלים דף צ"א דחיוב גמור הוי עלי' אלא דהב"ד אין בידם כח לעונשו בממון כיון דנתחייב מיתה אבל אי תפס לא מפקינן מיני' ע"ש וא"כ הוי כמודה בחיוב גמור אלא דהוי כמו אלם שאין כח ביד ב"ד לעונשו אבל מודה במקצת הוי ואין זה כמו מודה בשאר חיוב' דחייב לצי"ש דודאי אין בו משום מב"מ כיון דאינו חייב בדיני אדם משום דקים ליה בדרבה מיניה חיוב גמור חייב אפי' בדיני אדם ומש"ה מהני תפיס' בזה אע"ג דהיכא דחייב לצי"ש לא מהני תפיס' וכמ"ש מוהרש"ל ביש"ש הבאתיו בסי' כ"ח סק"א ע"ש ועמ"ש בסי' פ"ח:





▲ חזור לראש