שולחן ערוך חושן משפט צא ו


שולחן ערוך

אמר החנוני אתה אמרת לי ליתן לפועליך מנה והוא כופר ואומר לא אמרתי לך כלום בא נשבע בעל הבית היסת ונפטר ואם מודה בנ' נשבע שבועת התורה שלא ציוהו אלא חמשים ואם אמר חמשים צויתיך ליתן וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

נשבע בע"ה היסת כו' ולא כהר"ן והד"מ הביאו בס"ח שא"צ לישבע הבע"ה אפי' בהיסת הואיל ואף אם מודה הבע"ה שא"ל ליתן אין החנוני יכול להוציא מידו כ"א בשבועה א"כ כפירתו לא הוה כפירת ממון וכמו שנתבאר לעיל ס"ס פ"ז אבל אינך רבוותא ס"ל דשאני התם דאף שמודה נשבע ונפטר נמצא דאין עליו ממון אבל הכא כיון דבהודאתו החנוני נשבע ונוטל גם בכפירתו צריך לישבע היסת:


ט"ז

באר היטב

(כ) נשבע:    כתב הסמ"ע זהו דלא כהר"ן שכ' דא"צ לישבע אפילו היסת הואיל אף אם הודה בעה"ב שא"ל ליתן אין החנוני יכול להוציא כ"א בשבוע' א"כ לא הוה כפירת ממון וכמ"ש סוף סימן פ"ז אבל אינך רבוותא ס"ל דשאני התם דאף שמוד' נשבע ונפטר נמצא דאין עליו חיוב ממון אבל הכא כיון דבהודאתו החנוני נשבע ונוטל גם בכפירתו צריך לישבע היסת עכ"ל והש"ך כתב דנ"ל דאין כאן פלוגתא דהר"ן מיירי שהפועלים מכחישים ואומרים לא נטלנו הילכך כיון שלא היה יכול ליטול כ"א בשבוע' אינו נשבע היסת אבל כאן מיירי שמודים הפועלים שנטלו אלא שבעה"ב אומר שלא צוה אותו ליתן א"כ היה החנוני נוטל בלא שבוע' עכ"ל.


(כא) משלם:    בבעה"ת כתב הטעם דקי"ל כר"מ דדאין דיני דגרמי כו' וכי היכא דאי טעין בעה"ש על השורף שטרו כו' ואי מודי ליה במקצת ועל השאר אומר איני יודע משואיל"מ ה"נ גבי חנוני ע"כ ולי נראה דהכא בלא דינא דגרמי חייב כיון דבשבילו ובציוויו נתן ה"ל איהו לוה דמה לי הלוה לו או לשלוחו בשבילו והלכך אע"ג דבסימן שפ"ו ס"ב חלקתי על דברי בעה"ת גבי שורף שטר ע"ש מ"מ דין דהכא אמת לכ"ע. ש"ך.



קצות החושן

(ז) נשבע בעה"ב כ"כ הטור והוא מדברי בעה"ת. אבל הר"ן כ' בשם הרא"ה דא"צ לישבע אפי' היסת הואיל ואף אם מודה בעה"ב שאמר לו ליתן אין החנוני יכול להוציא מידו כי אם בשבוע' לא הוי כפירת ממון דמי יימר דמשתבע ע"ש והנה ז"ל בעה"ת שער כ"ט ח"ב ואם אמר נ' וכו' והשאר איני יודע משאיל"מ דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ודבר הגורם לממון כממון דמי כי היכא דאי טעין בעה"ש על השורף שטרו דהוי בי' מאה וא"ל אידך אינו אלא נ' משתבע כדין מודה במקצת ואי לא מודה ששרפו משתבע היסת ואי מודה ליה במקצת ועל השאר אומר א"י משואיל"מ ה"נ גבי חנוני כיון דחזק' שליח עושה שליחותו ודבר הגורם לממון כממון הכי דיינינן דכמאן דטען עלי' בגוף הממון דמי עכ"ל. והוא תמוה בעיני כל מעיין דאיזו דמיון דבר הגורם לממון לדין חנוני על פנקסו ומדברי הש"ך נראה שהבין דמה שהחנוני ניטל הוא ע"פ דינא דגרמי לפי שנתן ע"פ צווי בעה"ב אבל כבר דחה הוא עצמו דודאי אין זה דינא דגרמי ע"ש. אמנם נראה ביאור דברי בעה"ת דהוא לשיטתו דפוסק כר"ש דאית ליה דבר הגורם לממון כממון ולפי שסובר דדינא דגרמי ודבר הגורם לממון תרווייהו כחדא הוי וחד טעמא וכמ"ש בעה"ת בשער נ"א ח"ד ז"ל גם הראב"ד כתב בתשובותיו הריני מוסר לך מה שנרא' לי לענין פס"ד והלכ' למעש' פלוגתא דר"ש ורבנן הוי יודע שדעתי נוטה לקבוע מסמורות כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ודינא דדבר הגורם שייך בדינא דגרמי עכ"ל וזה הוא שרצה בעה"ת לומר כאן דקי"ל כר"מ דדאין ד"ג ודבר הגורם לממון כממון דמי וכי היכא דשורף שטר ומודה במקצת בעי שבוע' ומשום דדבר הגורם לממון כממון דמי בודאי למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון ליכא שבועה בשורף שטר כיון דאין גופו ממון אפי' למאן דדאין דינא דגרמי אלא משום דהוי דבר הגורם לממון כממון הוי גופו ממון וכיון דהוי דבר גורם לממון כממון א"כ ה"ה כאן בחנוני בעי שבוע' דאע"ג דמי יימר דמשתבע גורם לממון הוי וכדמשמע מלשון רש"י בשבועות פ' שבועת העדות דאמרינן שם הכל מודים בע"א שכנגדו חשוד על השבוע' ופריך דחשיד מאן אלימא דחשיד לוה דא"ל מלוה כו' מי יימר דמשתבע ופי' רש"י ז"ל ואכתי גורם לממון הוא דהוי ולרבנן פטור ע"ש וכיון דלר"ש כה"ג הוי כפירת ממון א"כ ה"ה הכא בעי בעה"ב שבוע' דחנוני תובע גורם לממון וכממון דמי וז"ב) (גם מדברי בעל העיטור משמע דתליא בדבר הגורם לממון ע"ש דף ס"ב תשוב' ראובן שהוציא שט"ח על שמעון בענין שנתרצ' בהיפוך שבוע' ומתו העדים ונתקיים אחד מן העדים ושמעון אומר לא נתרציתי ישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן כלום עליו ומיפטר ושבוע' דע"א ליכא דלא אסהיד בממון אלא בהיפוך ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי עכ"ל ומבואר דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון בעי שבוע' כה"ג והוא כמ"ש ולפ"ז קשה על הטור שפסק כבעה"ת דנשבע היסת דהא כיון דבעה"ת לשיטתו דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וכמ"ש ואנן לא סבירא דבר הגורם לממון אלא דיני דגרמי אבל לא הוי כממון דהא כ' בטור וש"ע סי' צ"ה דאין נשבעין על שטרות ולמ"ד כממון דמי א"כ שטרות לא אימעט כלל וכ"כ בסי' רכ"ז דאין לשטרות אונא' וצ"ע ואפשר ס"ל להטור בשאר דוכתי כר"ש דבר הגורם לממון כממון אבל בשטרות לא הוי כממון וכדאמרי' בב"ק דף צ"ח דע"כ לא קאמר ר"ש אלא בדבר שעיקרו ממון אבל שטר לא הוי עיקרו ממון אבל הבעה"ת ס"ל דהא דאמרי' דמוד' ר"ש בשטרות היינו לרבנן דלא ס"ל דיני דגרמי אבל לדידן דקי"ל כר"מ דדאין דיני דגרמי גם שטרות הוי גופן ממון:

אמנם קשה לפי דעת בעה"ת דגורם לממון כממון ובעי שבוע' אם כופר בו א"כ הא דכתבו כל הפוסקים דאין נותנין שבועה על שבוע' וכמבואר בסי' צ"ג כשהתובע אומר לא חלקנו ונתבע אומר כבר חלקנו דאין משביעין ע"ז ומשום דלא הוי כפירת ממון ולא מצינו שום חולק בו ולפי מ"ש בעה"ת דגורם הוי כממון א"כ למה אין נותנין שבוע' על שבוע' הא בש"ס משמע דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון משביע עד א' חייב כדאי' פ' שבועת העדות משביע ע"א פטור ור"א בר"ש מחייב ומוקי פלוגתייהו בדר"ש דאמר דבר הגורם לממון וכ' רש"י וע"א גורם לממון הוא שאלו הוא העיד הי' מחייבו שבועה ורוב ב"א אין נשבעין לשקר והי' משלם ע"ש הרי דכפירת שבוע' נמי הוי גופו ממון למ"ד דבר הגורם לממון ולא מצינו לחד מן הפוסקים שיאמר כן להשביע שבוע' על שבוע' ואלו למ"ד דבר הגורם לממון הי' ראוי להשביע וכמ"ש ולכאור' תיקשי גם לדידן דלא ס"ל דבר הגורם לממון כיון דעכ"פ דינא דגרמי ס"ל ועכ"פ שבועת היסת נשבעין אפי' בדבר שאין גופו ממון דהא אפי' על שטרות נשבעין א"כ לישתבע שבועת היסת על כפירת שבועת השותפין כיון דמידי גרמי לא נפק וכדמוכח בש"ס דלמ"ד דבר הגורם לממון הוי ממון ממש ולדידן ישבע היסת אלא כיון דהא דאין נותנין שבוע' על שבוע' היינו דוקא בשבוע' דדבריהם וכמ"ש רבינו האי והובא בטור סי' פ"ז ומשום תקנתא לתקנתא לא עבדינן א"כ ניחא דהא בכפירת שבוע' דאורייתא באמת צריך היסת ובשבוע' דדבריהם הוי תקנתא לתקנתא ואולי טעמא דרבינו האי דבכפירת שבוע' התור' צריך היסת הוא מטעמא דידן כיון דעכ"פ גורם לממון הוא ואפי' לאו כממון היסת מיהא נשבעין עליו כמו בשטרות אך לדעת בעה"ת דאפי' שבוע' דאורייתא נשבעין על כפירת דבר הגורם לממון א"כ בכפירת שבועת התור' ישבע שבועת התור' כגון היכא דאי' ע"א דחייב שבועת התור' כבר וזה כופר ישבע להכחיש העד וכמ"ש וצ"ע ואולי לא אמרי' משביע ע"א הוי גורם לממון היינו כמ"ש רש"י שם דף ל"ב שאלו העיז היה מחייבו שבוע' ורוב ב"א אין נשבעין לשקר והי' משלם ע"ש ומשמע היכא דא"י אם לשקר נשבע ל"ה גורם לממון דדוקא לשקר אין נשבעין והתם כיון דהעד יודע האמת א"כ הוי גורם לממון דרוב ב"א אין נשבעין לשקר אבל בכפירת שבוע' דאינו יודע אם לשקר ישבע לא הוי כפירת ממון דנתבע אומר האמת אתו וא"כ ליכא גורם לממון גם בהך דסי' צ"ג א"י דלשקר נשבע ודו"ק:


(ח) משאיל"מ וקשה דהכא פסק דצריך לישבע ואע"ג דהתובע צריך שבוע' ובסי' צ' פסק דא"צ לישבע נגד העד כיון דהתובע צריך שבוע' ע"ש בסעיף ג' ובסמ"ע שם ס"ק י"ג. ונרא' דהכא כיון דמדינא החנוני נוטל בלא שבוע' לדעת הש"ע והשבוע' אינו אלא מתקנת חכמים והיכא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבוע' כגון שהי' החנוני חשוד ומש"ה בזה נמי הוי כמו אינו יכול לישבע דהא זה כופר ולא פקע זכותו מש"ה חייב בעה"ב לישבע דהוי כופר ממון ממש אף דעדיין לא נשבע דה"ל כמו א"י לישבע כיון שכופר והיכ' דאומר בעה"ב אינו יודע ה"ל משאיל"מ והחנוני ישבע כיון דמשלם יכול לישבע ואע"ג דהרמב"ם ס"ל הי' מלוה חשוד אינו נוטל וכמ"ש בש"ע סי' פ"ב כבר כתבנו שם דאינו אלא משום קנס שקנסו לחשוד אבל מתוך אינו שייך בשבוע' דדבריהם ומש"ה אם בעה"ב כופר ה"ל כמו שאינו יכול לישבע ולא מפסיד זכותו אבל בסי' צ' דמדינא אינו נוטל אלא בשבועה מתקנת חכמים ומש"ה כל זמן שלא נשבע אין לו זכות ולא הוי כפירת ממון ומה"ט נמי ניחא פסק הרמב"ם בפי"ד מהל' מלוה כשטען שפרע השטר ואמר ישבע לי המלו' ויטול אומרין לו הבא מעותיו ואח"כ ישבע ויטול ואם טוען הלוה שאין לו מה לפרוע ישבע הלוה שאין לו וכ"כ בטור וש"ע סי' פ"ב ואע"ג דעדיין לא נשבע המלו' על שטרו ומי יימר דמשתבע ואפ"ה צריך הלוה לישבע משום דכיון דלא מצי המלו' לישבע כיון שזה טוען אין לי מפסיד זכותו והוי כנשבע והר"ן בשם הרא"ה נראה דס"ל כמו שטת הרמב"ן דדינא דחנוני אינו אלא בשבוע' ומש"ה כ"ז שלא נשבע אין לו זכות כלל והא דאמרי' בשבועת מי יימר דמשתבע משום דהתם מן התקנה בלבד הוא שכנגדו נשבע ונוטל עמ"ש בסי' צ"ב סק"י ע"ש ועוד דהתם הכפיר' בעד דהיינו דהעד כופר ושפיר קאמר מי יימר דמשתבע גם אם יעיד אבל הכא בין התובע והנתבע:

הוא הכפיר' והתובע אינו מפסיד זכותו כלל נגד הנתבע היכא דאינו יכול לישבע אך קשה בדברי הטור דנרא' מדבריו דסבירא ליה כשטת הרמב"ם דדינא דחנוני אינו אלא מתקנ' מדכ' דחנוני צריך שבוע' אע"פ שאין הפועלים לפנינו וכאן פסק דבעה"ב צריך שבוע' ולפי מ"ש היכא דאין לו ליטול כי אם בשבוע' א"כ כל זמן שלא נשבע אין לו זכות ולמה ישבע על כפירתו ואפשר דגם הטור ס"ל כדעת בעה"מ דדינא דחנוני דאורייתא הוא ואפ"ה הצריך שבוע' לחנוני אפי' אין הפועלים לפנינו משום דהכי תקנת חכמים במוציא הוצאות על חבירו דצריך לישבע וכמו מוציא הוצאות על נכסי אשתו דצריך שבוע' אע"ג דליכא אלא תשלום א' ודו"ק) (ובזה הוטב בעיני פסק הב"י בסוף סי' כ"ב וז"ל מי שנתחייב לחבירו ש"ד ואמר לחבירו השבע וטול וקפץ התובע ונשבע בלא נק"ח לא יוכל לחזור בו וחוזר ונשבע בנק"ח וכתב שם הב"י דאם כופר ואומר לא האמנתיו ישבע שלא א"ל כן ואח"כ ישבע ש"ד ע"ש ודבריו תמוהין לכאור' כיון דאכתי צריך התובע לחזור ולישבע בנק"ח א"כ אין כאן כפירת ממון דמי יימר דמשתבע וכבר הקשה עליו בש"ך בזה בס"ס כ"ב מדברי העיטור ע"ש ולפמ"ש דהיכא דמדינא א"צ התובע שבוע' רק מתקנת חכמים ה"ל כפירת ממון והתם נמי כיון דכבר נשבע ושוב אינו יכול לחזור בו אפי' לא נשבע בנק"ח אלא דצריך לחזור ולישבע בנק"ח משום איום ואינו אלא מדבריהם ומש"ה צריך לישבע בכפירתו ודו"ק וע"ש בסי' ע"ה סקי"ג:




▲ חזור לראש