שולחן ערוך אבן העזר קנד ז


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת ואפילו לא שהתה י' שנים (טור), וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה, יתן לה כתובה.

ויש אומרים דאף על פי שיכול לבעול אחרת, צריך ליתן לזאת הכתובה; הואיל ולא יכול לבא עליה, יכולה לומר: מסרתי עצמי לך, ומה אעשה לך יותר (ב"י בשם א"ח).

במה דברים אמורים, כשאינה תובעת כתובתה. אבל אם תובעת כתובתה, אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין.

הגה: ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות, אינה נאמנת (מרדכי פרק עשרה יוחסין). ומכל מקום, במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת (מהרי"ק שרש ע"ב). ואם יש לתלות שלא יוכל לבא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה, שלא יוכל לבא עליה מכח רכות שניו וחולשתו, תולין בזה ואין כופין להוציא (תשובת הריצב"א סוף אשות). ויש אומרים דאפילו במקום שאין כופין אותו, מכל מקום אין כופין אותה להתפייס עמו, ואין דנין אותה כדין מורדת, אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שישהה עשר שנים ולא תלד (מהרי"ק שרש קל"ה בב"י בשם הרשב"א). והוא הדין אם קידש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר, כופין אותו להוציא (תשובת הרא"ש כלל מ"ג). אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים:

מפרשים

 

בית שמואל

(יח) י"א שהיא נאמנת:    הטעם כל שהבעל יודע אם היא משקרת אין מעיזה להכחישו מ"ה אפילו תוך י"ש נאמנת ודוקא שאמרה כן בפניו כמ"ש בסי' י"ז באמרה גרשתני ואפי' בלא טענה בעינן חוטרא לידי מהני כאן כיון דא"י לקיים העונה:

(יט) ולא יתן לה כתובה:    כיון דהוא מכחיש' ואם הוא מודה צריך ליתן לה הכתובה ות"כ, /ולענין תוספת כתובה/ כתב הרא"ש בתשו' שהביא הטור והרשב"א בתשו' דא"צ ליתן ת"כ כי למשקל ולמיפק לא הוסיף לה ואפי' אם תפסה מוציאים ממנה מיהו בתו' מבואר הטעם דלא יתן תוספ' משום דהוי ככנסה לחופה ולא נבעלה ועלתה בתיקו כמ"ש בסי' ס' לפ"ז מהני תפיסה אבל הטעם דלא הוסיף לה למעל ולמיפק לא שייך דידע דנשאת לו מתחלה לכך ועיין בסעיף אח"ז ועיין תשובת רשב"א סי' תרכ"ח אפי' נדוניא אינה נאמנת להוציא ממנו כשהו' מכחיש' ועיין סימן י"ז שם הביא הפלוגתא כשאומרת גרשתני אם היא נאמנת להוציא הכתובה וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה ובאמת דיני' הללו שוים ועיין תוספות סוף נדרים:

(כ) ואם מגרשה מעצמו וכו':    יתן לה כתובה ולענין ת"כ משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן ת"כ דאדעתי' למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמ"ש בכלל מ"ג סימן ג' ד' מיהו למ"ש תוס' ס"פ הע"י ובסוף נדרי' א"צ ליתן לה ת"כ כיון דא"י לבא עליה הוי כנכנסה לחופ' ולא נבעלה דלית לה כתובה כמ"ש בסי' ס' ואם יכול להתקשו' ויכול להכניס עטרה ואין לו כח למרק כתבו תוס' ס"פ הע"י דיש לה ת"כ דיש כאן חיבת ביאה ותוס' סוף נדרים כתבו אף על גב העראה כגמר ביאה מכל מקום לענין חיבת ביאה לא הוי ביאה ואין לה ת"כ:

(כא) ואסורה להנשא לו:    אז כופין אותו אפילו בלא טענה בעינן חוטרא לידי כמו אם אין לו גבורת אנשים כיון דאסורה להנשא מחמתו:
 

ט"ז - טורי זהב

י"א שהיא נאמנת הטעם בטור כיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם היא אמת או לאו לא היתה מעיזה פניה נגדו אם אינו אמת והקשה הדרישה ממ"ש הטור סי' ע"ז בשם הרמב"ם שאם טוענת שהוא מוריד לתשמיש והוא אומר לא אלא כדרך כל הארץ אני עמה כו' ועושין פשרה כפי כח הדין ולא כתב שם שכופין אותו להוציא כיון שהיא אינה מעיזה בדבר שהוא יודע ותירץ דאה"נ דכופין שם להוציא אלא שהיא אינה מבקשת להתגרש אלא שיתן לה כתובתה ויוציאה ותירוצו זה אינו עולה יפה דלענין כתובה ודאי אין שומעין לה כלל אפילו בטענת גרשתני כדלעיל וקושיא זו נראה דלק"מ דלענין אם החילוק ביניהם במורד מתשמיש דבר זה תלוי בבחירה (שאינו רוצה) או שונא אותה בזה ודאי ראוי לחפש כל מה דאפשר לעשות שלום (ביניהם) כדנקט התם שמייחדים אותם ולפי' (הרא"ש) עושין שיעור עד (שיתפייסו) ועושין פשרה כפי הדין היינו שנותנים זמן לפי ראות עיני הב"ד מתי יוכלו להתפייס ולא מוקי' אנפשיה בהרחקת תשמיש עמה ואח"כ יוציא ויתן כתובתה כ"ז שלא יהא אפשרי בהשוואה משא"כ כאן שיש בו חסרון כפי דבריה שאין לו גבורת איש בזה לא (שייך לומר) השוואה אלא צריכין לעשות הדין שיוציא אותה בגט (ע"י כפיי') ואה"נ באם יש אפשרות ברפואה כמו שהעתיק ב"י תשובת (רשב"ץ אם) טוען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל כו' ודאי (דאין כופין) ואם כופין הוה שלא כדין כ"ז הוא פשוט לפי ע"ד:

אינו שוכב עמה כו' תימא הוא זה שהרי מבואר (דאין הדין דומים לאין לו גבורת אנשים וכפי מה שביארנו והיא מוכרח עכ"פ (ובטור מביא תשובה) בכאן ע"ש וכתב לענין זה לא חלתה השבועה (כי כבר היה מחויב הראשונה לפרנס) כתב בדרישה וקשה דלעיל סי' קי"ח כ' תשובת (הרא"ש ראובן חייט) שנשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ובאותו חצי שהרויח אין בו כדי סיפוקו לפרנסת אשתו ואשתו תובעת מזונות והשיב שהשבועה חלתה וצריך לקיימה וי"ל הך דהכא שלא חלתה השבועה היינו שלא חלתה על כל מה שירויח אבל על החציה חלתה ולעיל נמי לא חלתה אלא על החצי אלא שאין טעם לדבר (וגם שם בתשובה) לא תלה הטעם במה שהניח החצי אלא משום דאין שיעבוד על גופו עכ"ל ולפי ע"ד לק"מ דכבר קי"ל דאע"ג דאין איסור חל על איסור מ"מ באיסור מוסיף חל איסור על איסור כדאי' פ' ד' אחים ובהרבה דוכתי ה"נ לעיל סי' קי"ח דנשבע לתת חצי הריוח וחלה השבועה עכ"פ באם ירויח כ"כ שיספיק החצי לאשתו ע"כ ה"ל איסור מוסיף וחל על הכל אפילו אם לא יספיק אלא שעדיין י"ל שם כיון שבשעה שבאים לדין כבר מונח המעות שהרויח ויש להאשה ג"כ שייכות על הממון מצד חיוב פרנסתה נמצא ה"ל ממון זה משועבד לשניהם לזה כתב שם דאפי' במוכר נכסיו אין שיעבוד למזון האשה והבנות על אותו הממון ק"ו כאן בשיעבוד גופו אבל כאן דנשבע לשני' לתת לה כל מה שירויח אפי' אם ירויח הרבה נמצא מפקיע חיוב שעליו לפרנס הראשונה ואין השבועה חלה בזה רק שעכ"פ חייב לפרנס גם השניה מצד שהיא ג"כ אשתו לזה פסק שיחלוק הדין ב' ב"ח הבאים כאחד ומ"ש הרא"ש אח"ז ואין היתר לשבועתו כיון שנשבע לה על טובה שעשתה לו במחילת המזון מה שכבר נתחייב לה קשה הא א"צ היתר כלל דהא אינה חלה כלל צ"ל דה"ק שאין שום סברא לומר אעפ"י שנאמר שהשבועה חלה מ"מ ירצה להתיר השבועה זה אינו עוד הקשה דכאן כתב הרא"ש מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה חובות דלא שייך (קדימה) אלא בשעבוד קרקעות משמע דבשעבוד קרקעות שייך קדימה אפילו במזונות ופרנסה ולעיל סי' קי"ח כתב אפי' אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאין מהם למזון האשה והבנות כו' וכ"ה בח"מ סי' צ"ז בדין סידור ב"ח דאין משיירין למזון אשתו כו' והאריך בזה ולפע"ד אין כאן קושיא כלל דודאי גם כאן אם היה בו קרקע ושיעבד אותה בפי' לאשה ראשונה לפרנסתה פשיטא שאפילו אם היה אחר (כך) לאדם אחר חוב עליו שאין לו בה כלום וכ"ש אשתו השניה שאין אחר השעבוד כלום ולא אמרו אין מוציאין למזון האשה אלא כשלא שעבד לה בפירוש קודם לזה אלא שלא תטעה לומר שמה ששעבד גופו לפרנסת הראשונה בכתובה ואנא אפלח ואזין כו' ה"ל כמו שעבוד קרקע בפי' ויש לה קדימה לזה כתב הרא"ש שאינו דומה לקרקע שהוא יכול לשעבד גופו לכמה נשים ואין זה שעבוד בפי' לבטל זכות השניה. נמצא דלק"מ מן סימן קי"ח דכתב שם אפילו אם מוכר נכסיו אין מוציאין דשם לא מיירי ששעבד הנכסים בפי' תחלה לראשונה ע"כ אמר שם דיש ק"ו דאפי' בקרקע שנמכרת לזה מוציאין כ"ש באשה וזה פשוט לפע"ד ואין כאן קושיא כלל:
 

באר היטב

(כ) נאמנת:    הטעם כל שהבעל יודע אם משקרת אין מעיזה להכחישו מש"ה אפי' תוך י"ש נאמנת. ודוקא שאמרה כן בפניו כמ"ש בסימן י"ז באמרה גרשתני. ואפילו לא טענה בעינא חוטרא לידי מהני כאן כיון דא"י לקיים העונה עיין כנה"ג קפ"ב ע"א סעיף ל"ב. והרדב"ז ח"א סימן קי"ח. כל שלא אמרה בפניו אעפ"י שנשמעו הדברים להבעל שלא בפניו מיקרי ואינה נאמנת. הראנ"ח ח"א סי' ס"ג. אבל בספר בנימין זאב כתב דאם נשמעו דבריה לו בפניו מיקרי ע"ש סימן קכ"ו וכנה"ג קפ"ד ע"א.

(כא) כתובה:    כיון דהוא מכחישה ואם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה. ולענין תוספות כתובה צ"ע. ואם תפסה מהני תפיסה. ותוספת דידן נוטלת דדין נדוניא יש לו ואם היא מכחישה צ"ע אי נוטלת אפי' נדוניא שלה עיין בפוסקים.

(כב) כתובה:    ולענין תוספת כתובה נמי צ"ע. ואם יוכל להתקשות ויוכל להכניס עטרה ואין לו כח למרק נמי צ"ע אם יש לה ת"כ עיין ב"ש. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנידתה ובעלה מכחישה בדורות הללו שהנשים פרוצות אינה נאמנת מהר"מ ווייל סי' כ"ז משפט צדק ח"א סי' נ"ט כ' אם תובעת כתובה אינה נאמנת אבל אם אינה תובעת כתובה נאמנת ודוקא שטענה כך בפני הבעל ובפני הב"ד. היכא דאיכא קטטה בינו לבינה מתחלה ואמרה ששכב עמה בנדתה אינה נאמנת. אבל אם אין אנו יודעין סבת הקטטה מה היא והיא טוענת שבשביל שרוצה לשכוב עמה בנידתה מריב עמה נאמנת. משפט צדק שם.

(כג) כתובתה:    ל"ד תובעת כתובתה בפירוש אלא אפי' הזכירה ברמז אינה נאמנת וכל דבר הנראה לב"ד שמערמת היא להסתיר טענת הכתובה לא מהימנא כנה"ג קפ"ד ע"א. אם תפסה מנכסי בעלה כדי כתובתה שאינה צריכה לתבוע כתובתה יש להסתפק שמא טענה שקר רלנ"ח סי' כ"ט.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש