הגהות רבי עקיבא איגר/חושן משפט/סימן פז

סימן פז

[שו"ע] אם הוא מב"מ חייב שבועה מה"ת. נ"ב אם יודע בעצמו אסור לקבל עליו השבועה לומר אנכי אשבע למען הפחיד חבירו אע"פ שאין בלבו לשבע שנאמר לא תשא ואמרו במכילתא לא תקבל. רבינו יונה בשערי תשובה אות מ"ה:

[שו"ע] א"ל הילך המקצת. נ"ב תבעו ק' ומודה נ' ואמר הילך כ' יש לעיין אם נימא מגו דלא הודה רק כ' דהילך עיין באור זרוע שהקשה למ"ד הילך פטור בכל מ"מ יהי' נאמן במגו דהודה פרוטה והילך ותי' דשמא לא הי' מזומנות לו ועיי"ש. א"כ בנ"ד הוי מגו אבל בתוס' בב"ק דף ק"ז לא משמע כן עיי"ש גם בדבריהם בב"מ דף ה' ד"ה ושמא הילך ודו"ק ועיין בסמוך ס"ב:

[שו"ע] אא"כ יהי' המקצת שהוא מודה לו. נ"ב ואפי' בכופר הכל ועדים מעידין על אותו מקצת שהוא בעין ג"כ מקרי הילך כך נראה מדברי הש"ך לקמן סי' צ' ובלשון הש"ך לעיל סימן ע"ה ס"ק י"ב:

[שו"ע] והוא מודה לו. נ"ב מזה מוכח הדין שכתבתי בס"א בגליון דאם הודה נ' ואמר הילך כ' דחייב שבועה:

[שו"ע] שאותה מנה הוא מעשה ב"ד. נ"ב עיין שו"ת עה"ג סי' קי"ג:

[ש"ך אות י] והביא ראי' מתוס' פרק שבועות הדיינים. נ"ב לענ"ד משם לא מוכח רק כעין עובדא דדן עלי' בתשו' מהר"י לבית לוי בספק חיוב שבועת אפוטרופוס אבל בספק חיוב שבועה דאו' אין ראי' די"ל דדוקא התם דהוי ב' לישני אם חייב היסת בלהד"מ בזה כיון דמדאורייתא ודאי פטור והוי הספק רק בדרבנן מש"ה כ' תוס' דמספק פטור וכ"ה בר"ן שם שכ' וז"ל כיון דמדינ' בכל ענין פטור ובגמר' מספקא להו בדר"נ היכי אתקין אזלי' לקולא ואולם נלענ"ד ראיי' יותר מדברי תוס' שבועות דף מ' ע"א ד"ה להודיעך כוחו דר"ג דעדיף דמלתא דרבנן הוי כחו דפטור עכ"ל והיינו כמו דאמרינן כחו דהיתרא עדיף דעל המתיר להביא ראי' וכח האוסר לא אלם דמספק ג"כ אסור. ה"נ לענין שבועה כחו דמחייב עדיף דעליו להביא ראי' דמספק הוא פטור הרי להדי' דבספק חיוב שבועה דאו' לא משבעי' לי' ודו"ק:

[ש"ך אות יב בד"ה ותימה] וכן כתב הר"ן בר"פ שבועות הדיינים. נ"ב וכן הוא להדי' ברשב"א שבועות בסוגי' דמלוה את חבירו בעדים הביא תוספתא דעדים מעידין שיש בידו נ' פטור ומפרש הרשב"א דמיירי שאומרי' שבאמת לא פרע והוי שעבוד קרקעות וברייתא דר' אליעזר מיירי דעדים מעידין רק שלוה עיי"ש:

[שו"ע] י"א שפוטרו משבועה. נ"ב ובשבועה דרבנן אף אם העד המסייע קרוב ונתרחק נאמן לפוטרו משבועה מחנה אפרים הלכות עדות סי' ט"ו:

[ש"ך אות יד] אבל מ"מ יש לו עליו חרם סתם. נ"ב ואם בלא העד הי' עליו רק חרם סתם י"ל דע"א פוטרו מחרם עיין תשו' מקור ברוך סי' נ"ב ועיין בש"ך סי' ע"ה ס"ק ל"ו ובכנה"ג סי' ע"ה בטור אות י"ט:

[הגה] וי"א דה"ה בנשבע ונוטל. נ"ב עיין שו"ת ב"ח סי' ס"ד וע' לקמן סי' קל"א ס"ז בהגה:

[ש"ך אות טז] מיהו היכא דהוי משואי"ל. נ"ב עיין שו"ת דת אש סי' י"ח שכתב דדוקא היכא שזה נתחייב ממון בלי שבועת התובעו. משא"כ אם הנתבע חשוד דהדין שהכנגדו נשבע ונוטל עד המסייע פוטרו מלשלם ע"ש מתוך דבריו ניכר בשניהם חשודים דצריך לשלם ממון גמור אין עד המסייע פוטרו ועיין:

[סמ"ע אות יח] א"נ מיירי שהתובע נתרצה לשבע. נ"ב נלענ"ד דכונת הסמ"ע דמיירי דקודם שבא העד הי' חייב הנתבע שבועה דאורייתא והתובע נתרצה ואח"כ בא העד דכיון דבזה ל"א דיאמר אדעת' דהכי לא הפכתי די"ל דבאמת יכול לטעון אלא דאינו רוצה לשבע א"י להכריח שישבע התובע דע"א מסייע פוטרו וכמש"כ הש"ך לתרץ קו' הסמ"ע. אבל באמת דברי הש"ך תמוהים לי דלתי' א' דהסמ"ע דמיירי דנתחייב היסת הא בלא עד המסייע יאמר התובע דמתחלה הי' בידך להפך ועתה שיש לי ע"א ונתחייבת לי שבועה דאוריית' או השבע או תשלם. אע"כ דהפעולה היא דאף דהנתבע רוצה לשבע לא מהני ושפיר הקשה הסמ"ע דיאמר אדעת' דהכי לא הפכתי וע"ז כתב א"נ מיירי ושפיר י"ל כדברי הש"ך הנ"ל ודו"ק:

[הגה] ומותר לקראו עבריין. נ"ב משמע דמ"מ אינו פסול לעדות ועיין בתשובת זכרון יוסף חאה"ע סי' ט"ו:

[ש"ך אות כה] מספקא לי וצ"ע. נ"ב עיין תשובת רדב"ז סי' רי"ז:

[ש"ך בא"ד] ולי נראה ברור דאין. נ"ב נראה לענ"ד דכונת הש"ך דנהי דאפשר דלא שייך בזה לא שבקת כיון דצריך שתפס דוקא וגם עכ"פ צריך התובע לישבע. מ"מ אם לא מהני תפיסתו כיון דהנתבע חשוד פטור לגמרי בלי שבועה מה"ת והי' מועיל תפיסתו לישבע וליטול דדוקא בעלמא כשאין הנתבע חשוד דמוטל חיוב שבועה על הנתבע והב"ד כופין ומשמתי' ליה אלא דאין יורדין לנכסיו בזה י"ל דהיכא דתפס מהני טענתו שיעשה הנתבע חיובו לישבע אלא דיכול הנתבע לומר השבע אתה מדין היפוך אבל עיקר תפיסתו על חיובו דנתבע לישבע אבל בחשוד דל"ש כן והתפיסה יהא רק שישבע התופס ויטול מה"ת:

[הגה] איני חפץ ממך. נ"ב קשה לי דהא הכא לא שייך כלל שבועת היסת דהא טוען שמא ולא חל עליו רק שבועת שותפין. ולהט"ז לקמן סי' צ"ג שכתב דכל שותפין הוי כמו תיבה פרוצה ויכול להשביעו היסת בשמא אף היכא דליכא שבועת המשנה כגון בפחות משני כסף ניחא. אולם לפסק המחבר לקמן סי' ר"צ ס' י"ט דדוקא בטענו ודאי יכול להשביעו היסת דינא דהכא צ"ע:

[ש"ך אות לא] בבעה"ב שמחולק עם השכיר. נ"ב תמהני דבזה ל"צ מדין היפוך דפשיטא דיכול הבה"ב להטיל עליו שבועה דלא גרע מאלו הי' ב' עדים ששכרו דאינו נוטל אלא בשבועה וצ"ע. ועל מ"ש הש"ך בתחלה בטוען בשטר פקדון החזרתי אין להקשות כזה דבלאו ההיפוך יכול להשביעו בטענת אשתבע לי דלא החזרתי לך כמו בשטר מלוה די"ל דנ"מ בתוך זמנו כפי הסכמת הש"ך סי' ק"ח ס"ק ז' דנאמן במגו דנאנסתי דבזה צריך לבוא מדין היפוך:

[שו"ע] אם הי' הנתבע חשוד פטור. נ"ב ואם נשבע שלא אוכל ואכל י"ל דחשוד על להבא אינו חשוד לשעבר עיין לעיל סי' ל"ד ע"ה תשו' לחם רב סי' ק"ה:

[הגה] הוי טעות בדבר משנה וחוזר. נ"ב ע' בתשו' מהר"י לבית לוי סי' פ"ד:

[ש"ך אות לח בד"ה וכן נלענ"ד] ואם איתא מאי פריך. נ"ב תמהני הא ג"כ אם איתא לדרב חייא יכול לטעון הריני כשאר תובעים להשביעך היסת וכיון דאתה חשוד אנכי אשבע היסת בלא נקיטת חפץ ופשוט:

[ש"ך בא"ד] וגדולה מזו נ"ל דאם תפס התובע. נ"ב לפענ"ד לפי"מ שכתב הש"ך בס' כ"ה בשם הרקנטי דמחוייב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע והתובע תפס משלו מספק' לי'. לפי הצד דלא מהני ממילא הכא א"י לומר ק"ל דהיסת צריך נק"ח דיאמר הנתבע אני רוצה לשבע ולו יהא דהדין דצריך לשבע בנק"ח הא אף דאינו רוצה כלל לא מהני תפיסתו ולענין משמתי' אני אומר ק"ל דל"צ נק"ח. וצ"ל דיכול לומר ק"ל דבשבועה דרבנן ואינו רוצה לשבע מהני תפיסתו וגם ק"ל דהיסת בעי נק"ח והוי תרתי ק"ל:

[שו"ע] חוזר ונשבע שבועה דאורייתא בנק"ח. נ"ב עיין ב"י סי' ע"ה בשם הרמב"ן ותלמידי הרשב"א בטוען לקחת ממני רבית ועיין בתשובת הריב"ש סי' שמ"ד בס' תולדות אדם להרשב"א סי' רל"א ובתשובת הרשב"א שבב"י סי' צ"ב ובת' הראנ"ח ח"ב סי' פ"ד ולעיל סי' ע"ה בש"ך ס"ק כ"ד:

[סמ"ע אות מ] מוכח מזה דס"ל. נ"ב כבר כתב הוכחה זו הרמ"א בתשובה סי' ל"ד:

[שו"ע] י"א שאינו נפטר בשבועה הראשונה. נ"ב עיין שו"ת עה"ג סי' ע"ד ובשו"ת הראנ"ח סי' פ"ה:

[סמ"ע אות ס] פי' מכח מה פוטרין אותו. נ"ב לפמ"ש הב"ח סי' כ"ב דאם אמר איני נשבע שוב אינו יכול להיפוך ולומר דכונתו הי' לשבע שכנגדו א"כ בפשיטו' י"ל משו"ה כתב ונותן להשמיענו דין זה דמיד שפוטרים אותו צריך לשלם וא"צ התובע לשבע אולם הסמ"ע לשיטתו אזיל שחולק לעיל דמצי להפך משו"ה צריך לדחוק כאן ודו"ק:

[ש"ך אות נב] ודבר הגורם לממון לכמ"ד. נ"ב עיין ש"ך לעיל סס"י כ"ב:

[ש"ך אות סח] ואף את"ל דהי' נאמן בשבועה דאו'. נ"ב לענ"ד אין כאן שבועה דאו' דהא אף אם יודה דלא נשבע ליכא חיוב ממון אלא חיוב שבועה:

[ש"ך אות עב] ואם רצה התובע נוטל בע"כ. נ"ב ר"ל דהא דלא נפסל לשבועה היינו שהתובע יכול לומר שצריך לישבע ואינו נפסל ע"פ עצמו כדלקמן סי' צ"ג אבל תמוה לי דהתם שייך לומר איני מאמינך שאתה חשוד אבל הכא הא אומר ששבועת היסת הי' בשקר וא"כ בע"כ הוא חשוד וא"י להשביעו וההיא דלעיל ס' י"ד היינו דהנתבע יכול לומר אני אשבע ושבועת היסת שלי הי' באמת אבל באמת ביד הנתבע להפך שבועה דהא התובע אומר שנשבע בשקר והוא חשוד על השבועה ושכנגדו נשבע ונוטל וצ"ע לדינא:

[שו"ע] אם תפס התובע אח"כ משלו. נ"ב וכן בנתחייב הנתבע שבועה והי' לו עד המסייע ותפס התובע שלא בעדים נאמן להכחיש העד כ"כ שו"ת עה"ג סי' ק' ובשבות יעקב ח"א סי' קנ"א והיכא דהיפך שבועה ונשבע ואח"כ תובעו ואמר הנתבע ידעתי שנשבעת בשקר ואני רוצה לישבע עתה נאמן במגו דפרעתי עתה תשו' מקור ברוך סי' כ"ב ועיין בתשובת צ"צ סי' ז' דנראה דחולק על זה:

[סמ"ע אות צד] ואמרינן דאף אביהן ודאי לא הי' נשבע. נ"ב אינו מובן ושפת יתר הוא דאף אם הי' אביהן נשבע כיון דמודים שיודעים שאביהם חייב ונשבע לשקר חייבים לשלם:

[הגה] אלא יזהירו אותו ב"ד. נ"ב אם ב' מעידים שנשבע והוא כופר עיין תשו' מהרי"ט ח"א סס"י י"ד דאין כופין אותו דאדם נאמן על עצמו ועיין בס' אורים גדולים לימוד רי"ט ד' קי"ט ע"ד: