שולחן ערוך חושן משפט עז א
שולחן ערוך חושן משפט · עז · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
שנים שלוו כאחד או שלקחו מקח א' או שקבלו פקדון ביחד (המגיד פכ"ה) בין בשטר בין בעל פה (ב"י) שניהם ערבים זה לזה אע"פ שלא פירשו ואם אין נכסים לאחד מהם גובה מחבירו הכל אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה (כי יש לו דין ערב בכל דבר) (ב"י וכן משמע בפוסקים) וגובה מכל א' החצי שהוא מוטל עליו (הרא"ש בתשובה כלל ע"ג סי' י')
- (אא"'כ פירשו בהדיא שהן ערבים קבלנים זה בזה שאז תובע איזה מהם שירצה) (תשובת הרא"ש כלל ע"ג סימן י"ב ומהרי"ק שורש קפ"ב ואם פרע אחד מהם כל החוב חוזר וגובה מחבירו חלקו ולכן שנים שלוו ופרע א' מהן ודאי פרע בעד חבירו) (מרדכי ר"פ מי שהיה נשוי ומהרי"ק שורש ק"ך):
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
בין בשטר בין בע"פ. אכל הנ"ל קאי וכ"כ ב"י וד"מ:
שניהם ערבים זה לזה. כן הוא בירושלמי ויליף להו מקרא וכמ"ש בדרישה ומילת' דמסתבר ג"כ הוא דאמרי' דעל דעת נאמנות שניהן דוקא לוה או הקיף דמי הסחורה להן או הפקיד בידן ומסתמא היה דעתו דאם לא יהיה לזה יגבה מזה וק"ל:
לא יתבע הערב תחלה. ול"ד לשנים שערבו בעד אחד ואין להלוה לשלם דכ' המחבר בסמוך בס"ג דיכול לגבות כל החוב מאיזה ערב שירצה אע"פ דיש גם לערב השני לשלם כדי חלקו דשאני ערבים דהן לא נתחייבו לשלם מצד עצמן משום דבר שלקחו ממנו שנאמר לכל א' נתן או הפקיד חציו אלא ללוה הלוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השיעבוד חל לחצאין אלא כל א' נכנס בשיעבוד הלוה בכולו אבל שנים שלוו כאחד י"ל שכל א' נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי השני עבור חבירו וכיון שכל א' נעשה לוה בחצי המעות למה יניח הלוה עצמו ויפרע מן הערב דהיינו חצי השני' כ"כ מהרי"ק שורש קפ"ג והב"י ע"ש:
דין ערב בכל דבר דיני ערב יתבארו לקמן סי' קכ"ט והיינו שטוענין לערב שמא פרע הלוה והמלוה צריך לישבע קודם שיתפרע מהערב ואין לתבוע לערב עד שיהיה ידוע שאין להלוה ממה לפרוע ועיין ע"ש מדיני ערב כו':
שהן ערבים קבלנים. גם דין ערב קבלן מבואר בסי' קכ"ט ע"ש:
חוזר וגובה כו' קמ"ל בזה דאין לו דין הפורע חובו של חבירו דאין הלוה מחוייב לשלם לו. וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קכ"ח דשאני הכא כיון דגם הוא נשתעבד ונעשה ערב בעד חבירו ה"ל כנתן לו רשות לשלם בעדו כ"כ הרא"ש בתשובה הביאה הב"י וד"מ ומסיק מור"ם וכתב ולכן שנים שלוו כו' ור"ל ל"מ אם בשעת פרעון אמר בפי' שפורע בשביל חבירו דיכול לחזור ולגבות ממנו חלקו אלא אפי' פרע סתם אמרי' מסתמא דדעתו היה כדי לחזור ולגבות ממנו (הג"ה חוזר וגובה כו' וכתב ב"י בסי' ס"ה מחס"ב בשם הרשב"א דאם מתו הלווי' והיורשים של א' מהן מצאו השטר אצלם ותובעין ליורשים של שני באמרם שאביהם פרע השטר ופסק דאין גובין כלום בטענה זו עכ"ל:
ש"ך - שפתי כהן
(א) או שקבלו פקדון כו'. כתב הר"ב בתשוב' סי' כ"ז וז"ל ב' שומרי' שקבלו השמיר' ביחד לא אמרי' דא' ערב בעד חברו ואף על גב דכ' המ"מ פכ"ה מה' מלוה בשם הרמב"ן דאם הפקיד גבי שנים דינו כאחד שהלוה לשנים י"ל דהרמב"ן לא איירי בסתם פקדון אלא מיירי דהתנה בהדייהו בפי' וכמו ששנינו מתנה ש"ח להיות כשואל כו' וראיה מהא דאיתא פ"ק דב"ק מסר שורו לה' בני אדם דאמרי' אם סילק א' מעצמו מן השמירה הנשארי' חייבי' כמ"ש שם הרא"ש ולא מצינו שיחייבו זה שנסתלק מטעם שנתערב בעד חברו עכ"ל ולא נהירא לפע"ד דבדברי הרמב"ן והרא"ש והר"ן פ' שבועו' הפקדון מוכח דאף בסתם פקדון דינו כהלוה לשני' וכן משמע בדברי הרב המגיד שם בשם הרמב"ן והכי מוכח נמי להדי' מדברי הרמב"ן שבבעה"ת שער מ"ד חלק א' ע"ש והראייה שהביא הרב מפ"ק דב"ק אינה ראיה כלל דהתם בש"ס ובפוסקים (לקמן סי' שצ"ו סעיף ז') לא מיירי אלא אם יתחייב מדין מזיק דפריך התם בש"ס והא איכא נמי (הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו) ומסר שורו לה' בני אדם ופשע א' מהן והזיק חייב ומשני ה"ד כו' אלא דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד כלומר ומאי חייב משום מזיק אית ביה והלכך זה שפשע ודאי חייב ולא חבירו דנהי דחבירו נמי חייב מדין ערב היכא דאין לחבירו לשלם מ"מ היכא דיש לחבירו לשלם גובה מחבירו לבדו וכן אפי' אין לחבירו לשלם אע"ג דאיהו חייב משום ערב וכן אפי' למ"ד שנים שלוו או הפקידו כא' יפרע ממי שירצה אפילו יש לאחד מהם לפרוע הכל מ"מ משום מזיק אינו חייב דנימא ביה הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו ונפקא מיניה דחבירו לבדו חייב לשלם מדינא והלכך זה שפשע חייב לחזור ולשלם הכל לחבירו שלא פשע אבל אי הוה חייב לשלם משום מזיק לא הי' צריך לשלם לו לעולם רק חלקו וזה ברור:
(ב) בין בעל פה. כ"כ הב"י ומביאו בד"מ ולפע"ד אין דבריו מוכרחים דמה שהוציא כן שהרי בירושלמי שנים שלוו סתם אמרו אינה הוכחה דהרי איתא שם אף ע"ג דלא כתבין אחראין כו' משמע דבשטר מיירי גם מ"ש הב"י דמ"ש הרמב"ם בשטר הוא לאו דוקא הוא דוחק גם הטור ושאר כל הפוסקים כתבו שנים שלוו בשטר גם מ"ש הב"י ותדע שהרי כ' או שלקחו מקח אחד ומשמע אפי' שלא בשטר דסתם מקח אינו בשטר אינו הוכחה די"ל כיון שכתב מתחלה שנים שלוו בשטר א' לא הוצרך לכתוב אח"כ או שלקחו בשטר א' דמ"ש בשטר א' קאי נמי אמקח וה"ק שנים שלוו בשטר א' או שלקחו מא' בשטר א' א"נ הא כדאיתא והא כדאיתא סתם מקח אינו בשטר אבל מ"מ מיירי שהיו שותפים במקח דסתם מקח הם שותפים בו שהרי צריכים חלוקה ולעשות שומא ולחלק המקח שלקחו ביחד אבל סתם הלואה אינם שותפים בו שהרי יכולים לחלק המעות מיד וזוזי כמאן דפליגי דמי רק בשטר הם שותפים זה לזה וגם בתשוב' רשב"א סי' אלף פ"ב משמע דדוקא שטר וז"ל שנים שהלוו לא' מסתברא שיכול א' לתבוע כל החוב דכל שהלוו בשטר א' כשותפין נינהו דאי לא למה הלוו לו בשטר א' ותדע לך דהא שנים שלוו כאחד דנין אותן כערבאין זה לזה ומן הטעם הזו דאי לא למה לוו בשטר א' וכן אלו שהלוו לזה בשטר א' הרי הם כשותפים עכ"ל ודוחק לו' דגם הרשב"א לאו דוקא נקט בשטר אלא עיקר כוונתו הוא שלוו ביחד. וכן משמע ממ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ז סעיף כ"ו חמשה שלוו מא' די לו בפרוזבול א' ואם לוו בשטר א' אפי' אין לו קרקע אלא לא' מהם כותבים פרוזבול על כולם עכ"ל וטעמ' דבשטר אחר ערבאין זה לזה וכדאי' בהרא"ש פ' השולח. ודוחק לומר דגם התם בשטר הוא לאו דוקא שוב מצאתי בס' ג"ת די' ר"א שהשיג על הב"י בזה. ונ"ל דגם הב"י לא קאמר אלא כשניכר מתוך הענין שלוו בשותפות וה"ק דל"ש בשטר ול"ש בע"פ כשניכר שלוו בשותפות ערבאין זה לזה ולא נקט שטר אלא משום דאז מסתמא ערבאין זה לזה כיון שלוו בשטר א' וא"כ הוא הדין בע"פ כשניכר שלוו בשותפות וכן צריך לפרש דברי הרב בהג"ה אלא שקיצר בדבר:
(ג) שניהם ערבאין זה לזה כו'. בבית יוסף הבין מדברי מהרי"ק שורש ק"ך דהיינו דוקא כשחולקין המעות אבל כשלוו שניהם ביחד לצורך השותפות לא נעשו ערבאין זה לזה והשיג עליו ואחריו נמשכו הר"ב בד"מ ומהר"ש כהן ספר שני ס"ס ר"י ולפעד"נ דגם מהרי"ק מודה דשניה' אחראים זה לזה אלא דקאמר דהרמב"ם דנקט בכה"ג לשון אחראים משום דלשון ערבאין ל"ש בזה דמאי חולמ' דהאי מהאי הרי יד שניהם שוה בו אבל פשיטא שהם ערבין זה לזה לענין הדין ע"ש מבואר כך להדיא ואולי הב"י לא משיג אמהרי"ק אלא במה דמשמע מדבריו דבשלוו שניהם לצורך השותפות יד שניהם שוה בו והרי כאלו הם שניהם לווין וממי שירצה יפרע אע"פ שיש נכסים לכל אחד מהן כדי החוב וע"ז השיג הב"י דלא לישתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי אלא כולם כתבו סתמא שנעשי' ערבאין זה לזה (וגם בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קע"ז כתב דאף הרמב"ם דוק' בשנים שלוו הוא דאמר דהוי מדין ערב משום שאינן שותפים אבל השותפים שלוו לצורך שותפות אפי' לדעת הרמב"ם יגבה ממי שירצ' ובקשתי לי חבר ומצאתי רב והוא מהר"י קלון כו' עכ"ל ועיין עוד שם סי' קפ"ג) אך בד"מ ומהרש"ך שם הבינו כפשוטו וגם הב"י לא משמע לכאורה כן ע"ש ודוק:
(ד) לא יתבע הערב תחלה כו'. ול"ד לשנים שערבו לאחר דיכול להפרע ממי שירצה דשאני ערבים דהם לא נתחייבו לשלם מצד עצמן אלא ללוה הלוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השעבוד חל לחצאין אלא כל אחד נכנס בשעבוד הלוה בכולו אבל שנים שלוו יש לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי השני עבור חבירו וכיון שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות למה יניח הלוה עצמו ויפרע מן הערב דהיינו חצי השני כ"כ הרב המגיד בשם הרשב"א ומהרי"ק שורש קפ"ג וב"י וסמ"ע ס"ק ג':
(ה) ואם פרע אחד מהם כו' חוזר וגובה כו'. דין זה צל"ע ותמי' לי על המחבר שפסק כן בפשיטות כי אף שגם הבעה"ת כ' כן וכן הרא"ש בתשו' ומביאם ב"י וכן משמע בטור היינו משום דאזלי לטעמייהו דסבירא להו כהשגת הראב"ד דכשאומר לערב ערבני כמי שהרשהו לשלם דמי וכמו שהביאו הבעה"ת סוף שער ל"ה והטור לקמן ר"ס ק"ל סברת הראב"ד במסקנתם וכן משמע בבעה"ת שער מ"ד סוף ח"א שמביא הב"י כאן וז"ל חוזר ותובע מחבירו את חלקו כדין שאר ערב שתובע את הלוה כשמברר שפרע בשבילו ואע"ג דפסקנו (ר"ל לעיל שער ל"ה) שאין הלוה חייב לשלם לערב עד שיאמר לו בשעה שנכנס ערב ערבני ושלם או שהרשהו שיכנס ערב בשבילו דמסתמא כיון דנעשין ערבאין זה לזה כמי שהרשהו דמי שע"מ כן נשתתפו בכך עכ"ל משמע דר"ל כמי שהרשהו שיכנס ערב בשבילו דמי כיון דנעשים ערבין זה לזה וא"כ למאי דכתב המחבר לקמן סי' ק"ל ס"ב סברת הרמב"ם וסברת הראב"ד דלא הכריע והוי ספיקא דדינא והמע"ה ואינו חייב אף ע"פ שהרשהו להיות ערב עד שירשהו לשלם הכא נמי אינו חוזר וגובה מחביוו חלקו. וא"כ גם הרא"ש בתשובה יכול לסבור כהראב"ד. ועוד נראה ברור דהרא"ש וטור לטעמייהו אזלי דס"ל בשנים שלוו יכול לגבות מכל אחד ואחד הכל דהוו כקבלנים זה לזה ובקבלן גם הרמב"ם והמחבר מודים כמבואר להדיא לקמן סימן ק"ל ס"ב וכן משמע להדיא מדברי תשובת הרא"ש וז"ל כיון שמן הדין יכול המלוה לגבות ממנו כל חובו חבירו חייב לפרוע לו חלקו דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו היכא דמדעתיה קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מבריח ארי אבל היכא דמתחלה נעשו אחראים וערבאים זה לזה אין כאן מבריח ארי וצריך חבירו לפרוע חלקו עכ"ל ומביאו ב"י משמע דוקא מטעמח כיון שהיה המלוה יכול לגבות ממנו כל חובו היה מוכרח לשלם הכל וא"כ לדידן דקי"ל דאינן רק ערבין זה לזה ולא קבלנים א"כ לא היה יכול המלוה לגבות כל חובו מא' מהם ולא היה מוכרח לשלם הכל הוי כמו פורע חובו של חבירו לקמן ריש סי' קכ"ח דהפסיד מעותיו וגם בתשו' רשב"א שהביא ב"י סי' ס"ה מחו' ג' משמע להדיא דה"ל בכה"ג פורע חובו שלא מדעתו ופטור ודוחק לומר דשם היה כתוב על כל א' חצי המנה חוב בפני עצמו ונתפרש שלא נעשו ערבים זה לזה דהלשון שם לא משמע כן ע"ש וגם בסמ"ע בהג"ה ס"ק ו' מוכח דהבין דהרשב"א בתשובה מיירי בענין שהיו ערבים זה לזה ע"ש ודוק (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' קע"ז):
(ו) חוזר וגובה כו'. וכתב ב"י בסי' ס"ה מחס"ג בשם הרשב"א דאם מתו הלוים והיורשים של א' מהן מצאו השטר אצלם ותובעים ליורשים של שני באמרם שאביהם פרע השטר ופסק דאין גובין בטענה זו עכ"ל סמ"ע בהג"ה נראה מדבריו דיש חילוק בין לוה עצמו ליורשיו דאע"ג דמהלוה עצמו חוזר וגובה מ"מ מהיורשים אינם גובים אבל כשתעיין בתשו' שם תראה שגם בלוה עצמו פסק כן ואינו מחלק שם בין לוה ליורשיו רק לענין דלגבי יורשים ה"ל מלוה ע"פ ואינו גובה אא"כ תוך זמנו ע"ש:
(ז) ולכן שנים כו'. ר"ל ל"מ אם בשעת פרעון אמר בפירוש שפורע בשביל חבירו דיכול לחזור ולגבות ממנו חלקו אלא אפי' פרע סתם אמרי' מסתמא דעתו היה כדי לחזור ולגבות ממנו עכ"ל סמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וז"ל ודחוק פירושו דהיכא משמע מדבריו יותר פרע סתם מדברי המחבר ונ"ל פירוש דברי מור"מ נ"מ שאם שלם אחד חצי חוב אז אינו יכול המלוה לתבוע אף השני רק רביעית החוב ואינו יכול לומר חבירו נתן חלקו ואתה נשאר חייב חלקך אלא אמרי' שפרע גם בעד חבירו וכעין זה איתא במהרי"ק עכ"ל ודברי פי חכם חן אבל מה שפירש בדברי הר"ב וכתב וכעין זה איתא במהרי"ק קשה לי דליתא כן במהרי"ק ואדרבה במהרי"ק שם משמע להדיא שפרע כל החוב ע"ש וגם דינו צריך עיון אמאי לא יוכל לומר חבירך פרע חלקו אבל באמת כוונת הר"ב הוא דכשפרע א' מהן הכל ודאי פרע בעד חבירו ואין המלוה יכול לומר החצי פרע בשבילו וחצי האחר פרע לי מחמת חוב אחר שהיה חייב לי אלא מסתמא כל מה שפרע פרע על זה החוב גם בעד חבירו וכן הוא במהרי"ק שם להדיא ועיין שם (ועיין לעיל סימן נ"ח סעיף ג' בהג"ה ומה שכתבתי שם):
(ח) ודאי פרע כו'. אף שכתבתי בסעיף קטן ה' שדינו של המחבר צל"ע מ"מ דין זה יכול להיות אמת ואף שהר"ב כתב ולכן כו' מ"מ לפי האמת אין דין זה תלוי בדין שלפניו גם במהרי"ק לא תלהו בזה וגם מסיק שם מהרי"ק דיש להוכיח מתשובת מהר"מ שבמרדכי פ' מי שהיה נשוי דאפי' לדברי בעל העיטור וסייעתו דאינן אלא ערבים זה לזה יש לומר דמה דפרע גם בשביל חבירו הוא פורע ע"ש:
באר היטב
(א) פקדון: כתב הרב בתשובה וז"ל ב' שומרים שקבלו השמירה ביחד לא אמרינן דא' ערב בעד חבירו ואע"ג דכתב הה"מ בשם הרמב"ן דאם הפקיד גבי שנים דינו כאחד שלוה משנים י"ל דהוא לא איירי בסתם פקדון אלא בהתנה בפי' וכמ"ש מתנה ש"ח להיות כשואל כו' ע"כ ולא נהירא לענ"ד דבדברי הרמב"ן והרא"ש והר"ן מוכח דאף בסתם פיקדון דינו כהלוה לשנים וכ"מ בדברי הה"מ שם והכי נמי מוכח להדיא מדברי הרמב"ן שבבעה"ת כו' עכ"ל הש"ך וע"ש.
(ב) פה: כ"כ הב"י והשיג עליו הש"ך וכתב דמה שהוציא כן מהירושלמי אינה הוכחה דמשמע שם דבשטר מיירי כו' ושוב מצאתי בס' גד"ת שהשיג על הב"י בזה ונ"ל דגם הב"י לא קאמר אלא כשניכר מתוך הענין שלוו בשותפות אלא דבשטר מסתמא ערבאין זה לזה כיון שלוו בשטר אחד ובע"פ צריך שיהא ניכר וכן צ"ל דברי הרב בהג"ה אלא שקיצר בדבר עכ"ל.
(ג) תחלה: ול"ד לב' שערבו לאחד דיכול להפרע ממי שירצה שאני ערבים דהם לא נתחייבו לשלם מצד עצמן אלא ללוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השעבוד חל לחצאין אלא כ"א נכנס בשעבוד הלוה בכולו אבל ב' שלוו י"ל שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי השני בעד חבירו וכיון שכן למה יניח הלוה עצמו ויפרע מהערב דהיינו חצי השני כ"כ הה"מ בשם הרשב"א ומהרי"ק. סמ"ע וש"ך.
(ד) ערב: ע"ל סי' קכ"ט שטוענין לערב שמא פרע הלוה והמלוה צריך לישבע קודם שיתפרע מהערב ואין לתבוע לערב עד שיהא ידוע שאין להלו' ממה לפרוע ועיין עוד שם מדיני ערב. סמ"ע.
(ה) וגובה: כתב הש"ך דדין זה צל"ע דאף שגם בעה"ת כתב כן וכן הרא"ש בתשובה וכ"מ בטור היינו משום דאזלי לשיטתייהו דס"ל כהראב"ד דכשאומר לערב ערבני כמו שהרשהו לשלם דמי וא"כ לפי מ"ש המחבר בסימן ק"ל ס"ב סברת הרמב"ם וסברת הראב"ד ולא הכריעו הוי ספיקא דדינא והמע"ה ואע"פ שהרשהו לערב אינו חייב עד שירשהו לשלם ה"נ אינו חוזר וגובה מחבירו חלקו ועוד נראה ברור דהרא"ש והטור לטעמייהו אזלי דס"ל ב' שלוו הוו כקבלנים ויכול לגבות מכל א' הכל ובקבלן גם הרמב"ם והמחבר מודו כמ"ש בסימן ק"ל ס"ב וכ"מ להדיא מתשובת הרא"ש שהביא הב"י דדוקא מטעמא כיון שהמלו' יכול לגבות ממנו כל חובו אבל לדידן דקי"ל דאינן רק ערבים ולא קבלנים א"כ לא היה מוכרח לשלם הכל הוי כפורע חובו של חבירו דריש סימן קכ"ח דהפסיד מעותיו וגם בתשובת רשב"א שהביא הב"י בסימן ס"ה משמע להדיא דה"ל בכה"ג פורע חובו שלא מדעתו ופטור ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן קע"ו עכ"ל.
(ו) חלקו: כתב ב"י בסימן ס"ה בשם הרשב"א דאם מתו הלווים והיורשים של אחד מהן מצאו השטר אצלם ותובעים ליורשי השני באמרם שאביהם פרע השטר ופסק דאין גובין כלום בטענה זו עכ"ל הסמ"ע נראה מדבריו דיש חילוק בין לוה עצמו ליורשיו אבל כשתעיין בתשובה שם תראה שגם בלוה עצמו פסק כן ואינו מחלק שם בין לוה ליורשיו רק לענין דלגבי יורשים ה"ל מלוה ע"פ ואינו גובה אא"כ הוא תוך זמנו ע"ש. ש"ך.
(ז) חבירו: כתב הש"ך דאף שכתבתי לעיל (כמ"ש בס"ק ה') דדינו של המחבר צל"ע מ"מ דין זה יכול להיות אמת ואינו תלוי בדין שלפניו גם מסיק מהרי"ק דיש להוכיח כן מתשו' מהר"מ דאפי' למאן דס"ל דאינן אלא ערבים זה לזה י"ל דמה שפרע גם בשביל חבירו הוא פורע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל דנ"ל פי' דברי הרמ"א דאם שילם א' חצי החוב אז אין המלוה יכול לתבוע אף מן השני רק רביעית החוב וא"י לומר חברך נתן חלקו ואתה נ"ח חלקך אלא אמרינן שפרע גם בעד חבירו וכעין זה איתא במהרי"ק ע"כ וקשה לי דליתא כן במהרי"ק ואדרבא שם משמע להדיא שפרע כל החוב וגם דינו צ"ע אמאי א"י לומר חברך פרע חלקו אבל באמת כונת הרב הוא דכשפרע א' מהן הכל ודאי פרע בעד חבירו ואין המלוה יכול לומר החצי פרע בשבילו וחצי האחר פרע לי מחמת חוב אחר שהי' חייב לי (וכ"כ הט"ז) וע"ל סי' נ"ח ס"ג בהג"ה עכ"ל.
קצות החושן
(א) לא יתבע הערב תחלה ודעת הרא"ש וטור דגוב' מאיזה שירצה אפי' יש לזה נכסים ומשום דה"ל לוה בכולה ודעת הרמב"ן דלא הוי רק דין ערב הובא בר"ן פ' שבועת הדיינין וראייתו מפרק השואל דף צ"ו דגרסי' התם שותפין ששאלו ונשאל לא' מהם מהו כולו שואל בעינן וליכא או דלמא לההיא פלגא דשיילי' מיהת מי פטר ואם אי' דכל חד וחד מחייב בכולי' מדין בע"ח אמאי לא מיפטר ואפילו בכל דאי כולה שואל בעי הא איכא וכ"ת כיון דאיכא שואל אחריני בהדי' לאו כולו שואל הוא א"כ בההיא פלגא נמי דשיילי' לאו כולי שואל הוא דמאן פלג לך חד פלגא מאידך פלגא אלא ודאי משמע דמדין ערב בלחוד הוא דמחייב באידך פלגא מש"ה לא מיפטר אלא פלגא דידי' ע"ש ולדעת הרא"ש והטור צריך לישב הסוגיא ונראה לפמ"ש בפ"א משכירות וז"ל עבר השומר ומסר לשומר השני וכו' אף ע"פ ששאל או שכר בבעלים הרי הוא הוציא דבר השומר מידו לשומר אחד ע"כ וכתב שם הה"מ נראה לי טעמו לפי שאע"פ שהשואל בבעלים ופשע בו פטור כמו שנתבאר דוקא כשמתה הבהמה או נאבדה בפשיעתו ברשותו אבל כשמסרה לשני הראשון מתחייב באותה שעה שמתה הבהמ' ברשות השני ואינו שאלה בבעלים פוטר' אלא לשומר ששאל הבעלים אבל לא לשומר שני שלא שאל הבעלים והראשון מתחייב על רשות השני עכ"ל וכן פסק בש"ע סי' רצ"א ע"ש. וכיון דלשטה זו דנעשה לוה בכולו כל חד וחד ע"כ דנעשה נמי כל חד מלוה במחצית השני לחבירו דהא אם פרע כולו חוזר וגובה מחבירו חלקו וע"כ משום דנעשה לוה בכולו ומלוה במחצית לחבירו כיון שעל פיו הלוה לשני וכן השני נעשה לוה בכולו ומלוה במחצית לחבירו וכן בשותפין ששאלו נעשה כל אחד שואל בכול' ומשאיל במחציתו לחבירו דהא חבירו נמי משתמש בו ומש"ה אם מתה הבהמה ביד אחד לא הוי שאלה בבעלים אלא במחציתו דכיון דבמחצית השני נעשה משאיל לחבירו וחבירו לא שאל הבעלים הרי הראשון מתחייב על רשות השני כיון דלא מהני פטור שאלה בבעלים רק כשמתה ברשותו ולא כשמסר לשני ומחצית דידיה שלא מסר לשני בזה לבד פטור ואי נימא דכולו שואל בעינן יתחייב גם על מחצית דידיה כיון דלא הוי כולו שואל דהא אפי' הוה שואל בכולו כיון דמסר מחצית השני לאחר לא הוי תו שאל' בבעלים ולפי"ז ניחא דשפיר קא מבעי' ליה מי אמרינן כולו שואל בעי' וליכא דהא מסר מחציתו לשני וכמ"ש א"ד לההיא פלגא דשיילי' מיהא מיפטר והיינו דבמחצית השני ודאי יתחייב כיון דנעשה שואל בכולו ומתחייב על רשות השני מיהא האי פלגא דשיילי' ולא מסר לשני עכ"פ מיפטר ובזה מדוקדק לשון הש"ס לההיא פלגא דשיילי' מיהא מיפטר ולשון מיהא משמע דחייב ודאי אלא ההיא פלגא דשיילי' מיהא מיפטר ולפי מ"ש באידך פלגא ודאי חייב אלא בפלגא דידיה מיהא מיפטר אי לא בעינן כולו שואל וזה נכון ודו"ק: