ש"ך על חושן משפט עז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) או שקבלו פקדון כו'. כתב הר"ב בתשוב' סי' כ"ז וז"ל ב' שומרי' שקבלו השמיר' ביחד לא אמרי' דא' ערב בעד חברו ואף על גב דכ' המ"מ פכ"ה מה' מלוה בשם הרמב"ן דאם הפקיד גבי שנים דינו כאחד שהלוה לשנים י"ל דהרמב"ן לא איירי בסתם פקדון אלא מיירי דהתנה בהדייהו בפי' וכמו ששנינו מתנה ש"ח להיות כשואל כו' וראיה מהא דאיתא פ"ק דב"ק מסר שורו לה' בני אדם דאמרי' אם סילק א' מעצמו מן השמירה הנשארי' חייבי' כמ"ש שם הרא"ש ולא מצינו שיחייבו זה שנסתלק מטעם שנתערב בעד חברו עכ"ל ולא נהירא לפע"ד דבדברי הרמב"ן והרא"ש והר"ן פ' שבועו' הפקדון מוכח דאף בסתם פקדון דינו כהלוה לשני' וכן משמע בדברי הרב המגיד שם בשם הרמב"ן והכי מוכח נמי להדי' מדברי הרמב"ן שבבעה"ת שער מ"ד חלק א' ע"ש והראייה שהביא הרב מפ"ק דב"ק אינה ראיה כלל דהתם בש"ס ובפוסקים (לקמן סי' שצ"ו סעיף ז') לא מיירי אלא אם יתחייב מדין מזיק דפריך התם בש"ס והא איכא נמי (הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו) ומסר שורו לה' בני אדם ופשע א' מהן והזיק חייב ומשני ה"ד כו' אלא דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד כלומר ומאי חייב משום מזיק אית ביה והלכך זה שפשע ודאי חייב ולא חבירו דנהי דחבירו נמי חייב מדין ערב היכא דאין לחבירו לשלם מ"מ היכא דיש לחבירו לשלם גובה מחבירו לבדו וכן אפי' אין לחבירו לשלם אע"ג דאיהו חייב משום ערב וכן אפי' למ"ד שנים שלוו או הפקידו כא' יפרע ממי שירצה אפילו יש לאחד מהם לפרוע הכל מ"מ משום מזיק אינו חייב דנימא ביה הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו ונפקא מיניה דחבירו לבדו חייב לשלם מדינא והלכך זה שפשע חייב לחזור ולשלם הכל לחבירו שלא פשע אבל אי הוה חייב לשלם משום מזיק לא הי' צריך לשלם לו לעולם רק חלקו וזה ברור:
(ב) בין בעל פה. כ"כ הב"י ומביאו בד"מ ולפע"ד אין דבריו מוכרחים דמה שהוציא כן שהרי בירושלמי שנים שלוו סתם אמרו אינה הוכחה דהרי איתא שם אף ע"ג דלא כתבין אחראין כו' משמע דבשטר מיירי גם מ"ש הב"י דמ"ש הרמב"ם בשטר הוא לאו דוקא הוא דוחק גם הטור ושאר כל הפוסקים כתבו שנים שלוו בשטר גם מ"ש הב"י ותדע שהרי כ' או שלקחו מקח אחד ומשמע אפי' שלא בשטר דסתם מקח אינו בשטר אינו הוכחה די"ל כיון שכתב מתחלה שנים שלוו בשטר א' לא הוצרך לכתוב אח"כ או שלקחו בשטר א' דמ"ש בשטר א' קאי נמי אמקח וה"ק שנים שלוו בשטר א' או שלקחו מא' בשטר א' א"נ הא כדאיתא והא כדאיתא סתם מקח אינו בשטר אבל מ"מ מיירי שהיו שותפים במקח דסתם מקח הם שותפים בו שהרי צריכים חלוקה ולעשות שומא ולחלק המקח שלקחו ביחד אבל סתם הלואה אינם שותפים בו שהרי יכולים לחלק המעות מיד וזוזי כמאן דפליגי דמי רק בשטר הם שותפים זה לזה וגם בתשוב' רשב"א סי' אלף פ"ב משמע דדוקא שטר וז"ל שנים שהלוו לא' מסתברא שיכול א' לתבוע כל החוב דכל שהלוו בשטר א' כשותפין נינהו דאי לא למה הלוו לו בשטר א' ותדע לך דהא שנים שלוו כאחד דנין אותן כערבאין זה לזה ומן הטעם הזו דאי לא למה לוו בשטר א' וכן אלו שהלוו לזה בשטר א' הרי הם כשותפים עכ"ל ודוחק לו' דגם הרשב"א לאו דוקא נקט בשטר אלא עיקר כוונתו הוא שלוו ביחד. וכן משמע ממ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ז סעיף כ"ו חמשה שלוו מא' די לו בפרוזבול א' ואם לוו בשטר א' אפי' אין לו קרקע אלא לא' מהם כותבים פרוזבול על כולם עכ"ל וטעמ' דבשטר אחר ערבאין זה לזה וכדאי' בהרא"ש פ' השולח. ודוחק לומר דגם התם בשטר הוא לאו דוקא שוב מצאתי בס' ג"ת די' ר"א שהשיג על הב"י בזה. ונ"ל דגם הב"י לא קאמר אלא כשניכר מתוך הענין שלוו בשותפות וה"ק דל"ש בשטר ול"ש בע"פ כשניכר שלוו בשותפות ערבאין זה לזה ולא נקט שטר אלא משום דאז מסתמא ערבאין זה לזה כיון שלוו בשטר א' וא"כ הוא הדין בע"פ כשניכר שלוו בשותפות וכן צריך לפרש דברי הרב בהג"ה אלא שקיצר בדבר:
(ג) שניהם ערבאין זה לזה כו'. בבית יוסף הבין מדברי מהרי"ק שורש ק"ך דהיינו דוקא כשחולקין המעות אבל כשלוו שניהם ביחד לצורך השותפות לא נעשו ערבאין זה לזה והשיג עליו ואחריו נמשכו הר"ב בד"מ ומהר"ש כהן ספר שני ס"ס ר"י ולפעד"נ דגם מהרי"ק מודה דשניה' אחראים זה לזה אלא דקאמר דהרמב"ם דנקט בכה"ג לשון אחראים משום דלשון ערבאין ל"ש בזה דמאי חולמ' דהאי מהאי הרי יד שניהם שוה בו אבל פשיטא שהם ערבין זה לזה לענין הדין ע"ש מבואר כך להדיא ואולי הב"י לא משיג אמהרי"ק אלא במה דמשמע מדבריו דבשלוו שניהם לצורך השותפות יד שניהם שוה בו והרי כאלו הם שניהם לווין וממי שירצה יפרע אע"פ שיש נכסים לכל אחד מהן כדי החוב וע"ז השיג הב"י דלא לישתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי אלא כולם כתבו סתמא שנעשי' ערבאין זה לזה (וגם בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קע"ז כתב דאף הרמב"ם דוק' בשנים שלוו הוא דאמר דהוי מדין ערב משום שאינן שותפים אבל השותפים שלוו לצורך שותפות אפי' לדעת הרמב"ם יגבה ממי שירצ' ובקשתי לי חבר ומצאתי רב והוא מהר"י קלון כו' עכ"ל ועיין עוד שם סי' קפ"ג) אך בד"מ ומהרש"ך שם הבינו כפשוטו וגם הב"י לא משמע לכאורה כן ע"ש ודוק:
(ד) לא יתבע הערב תחלה כו'. ול"ד לשנים שערבו לאחר דיכול להפרע ממי שירצה דשאני ערבים דהם לא נתחייבו לשלם מצד עצמן אלא ללוה הלוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השעבוד חל לחצאין אלא כל אחד נכנס בשעבוד הלוה בכולו אבל שנים שלוו יש לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי השני עבור חבירו וכיון שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות למה יניח הלוה עצמו ויפרע מן הערב דהיינו חצי השני כ"כ הרב המגיד בשם הרשב"א ומהרי"ק שורש קפ"ג וב"י וסמ"ע ס"ק ג':
(ה) ואם פרע אחד מהם כו' חוזר וגובה כו'. דין זה צל"ע ותמי' לי על המחבר שפסק כן בפשיטות כי אף שגם הבעה"ת כ' כן וכן הרא"ש בתשו' ומביאם ב"י וכן משמע בטור היינו משום דאזלי לטעמייהו דסבירא להו כהשגת הראב"ד דכשאומר לערב ערבני כמי שהרשהו לשלם דמי וכמו שהביאו הבעה"ת סוף שער ל"ה והטור לקמן ר"ס ק"ל סברת הראב"ד במסקנתם וכן משמע בבעה"ת שער מ"ד סוף ח"א שמביא הב"י כאן וז"ל חוזר ותובע מחבירו את חלקו כדין שאר ערב שתובע את הלוה כשמברר שפרע בשבילו ואע"ג דפסקנו (ר"ל לעיל שער ל"ה) שאין הלוה חייב לשלם לערב עד שיאמר לו בשעה שנכנס ערב ערבני ושלם או שהרשהו שיכנס ערב בשבילו דמסתמא כיון דנעשין ערבאין זה לזה כמי שהרשהו דמי שע"מ כן נשתתפו בכך עכ"ל משמע דר"ל כמי שהרשהו שיכנס ערב בשבילו דמי כיון דנעשים ערבין זה לזה וא"כ למאי דכתב המחבר לקמן סי' ק"ל ס"ב סברת הרמב"ם וסברת הראב"ד דלא הכריע והוי ספיקא דדינא והמע"ה ואינו חייב אף ע"פ שהרשהו להיות ערב עד שירשהו לשלם הכא נמי אינו חוזר וגובה מחביוו חלקו. וא"כ גם הרא"ש בתשובה יכול לסבור כהראב"ד. ועוד נראה ברור דהרא"ש וטור לטעמייהו אזלי דס"ל בשנים שלוו יכול לגבות מכל אחד ואחד הכל דהוו כקבלנים זה לזה ובקבלן גם הרמב"ם והמחבר מודים כמבואר להדיא לקמן סימן ק"ל ס"ב וכן משמע להדיא מדברי תשובת הרא"ש וז"ל כיון שמן הדין יכול המלוה לגבות ממנו כל חובו חבירו חייב לפרוע לו חלקו דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו היכא דמדעתיה קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מבריח ארי אבל היכא דמתחלה נעשו אחראים וערבאים זה לזה אין כאן מבריח ארי וצריך חבירו לפרוע חלקו עכ"ל ומביאו ב"י משמע דוקא מטעמח כיון שהיה המלוה יכול לגבות ממנו כל חובו היה מוכרח לשלם הכל וא"כ לדידן דקי"ל דאינן רק ערבין זה לזה ולא קבלנים א"כ לא היה יכול המלוה לגבות כל חובו מא' מהם ולא היה מוכרח לשלם הכל הוי כמו פורע חובו של חבירו לקמן ריש סי' קכ"ח דהפסיד מעותיו וגם בתשו' רשב"א שהביא ב"י סי' ס"ה מחו' ג' משמע להדיא דה"ל בכה"ג פורע חובו שלא מדעתו ופטור ודוחק לומר דשם היה כתוב על כל א' חצי המנה חוב בפני עצמו ונתפרש שלא נעשו ערבים זה לזה דהלשון שם לא משמע כן ע"ש וגם בסמ"ע בהג"ה ס"ק ו' מוכח דהבין דהרשב"א בתשובה מיירי בענין שהיו ערבים זה לזה ע"ש ודוק (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' קע"ז):
(ו) חוזר וגובה כו'. וכתב ב"י בסי' ס"ה מחס"ג בשם הרשב"א דאם מתו הלוים והיורשים של א' מהן מצאו השטר אצלם ותובעים ליורשים של שני באמרם שאביהם פרע השטר ופסק דאין גובין בטענה זו עכ"ל סמ"ע בהג"ה נראה מדבריו דיש חילוק בין לוה עצמו ליורשיו דאע"ג דמהלוה עצמו חוזר וגובה מ"מ מהיורשים אינם גובים אבל כשתעיין בתשו' שם תראה שגם בלוה עצמו פסק כן ואינו מחלק שם בין לוה ליורשיו רק לענין דלגבי יורשים ה"ל מלוה ע"פ ואינו גובה אא"כ תוך זמנו ע"ש:
(ז) ולכן שנים כו'. ר"ל ל"מ אם בשעת פרעון אמר בפירוש שפורע בשביל חבירו דיכול לחזור ולגבות ממנו חלקו אלא אפי' פרע סתם אמרי' מסתמא דעתו היה כדי לחזור ולגבות ממנו עכ"ל סמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וז"ל ודחוק פירושו דהיכא משמע מדבריו יותר פרע סתם מדברי המחבר ונ"ל פירוש דברי מור"מ נ"מ שאם שלם אחד חצי חוב אז אינו יכול המלוה לתבוע אף השני רק רביעית החוב ואינו יכול לומר חבירו נתן חלקו ואתה נשאר חייב חלקך אלא אמרי' שפרע גם בעד חבירו וכעין זה איתא במהרי"ק עכ"ל ודברי פי חכם חן אבל מה שפירש בדברי הר"ב וכתב וכעין זה איתא במהרי"ק קשה לי דליתא כן במהרי"ק ואדרבה במהרי"ק שם משמע להדיא שפרע כל החוב ע"ש וגם דינו צריך עיון אמאי לא יוכל לומר חבירך פרע חלקו אבל באמת כוונת הר"ב הוא דכשפרע א' מהן הכל ודאי פרע בעד חבירו ואין המלוה יכול לומר החצי פרע בשבילו וחצי האחר פרע לי מחמת חוב אחר שהיה חייב לי אלא מסתמא כל מה שפרע פרע על זה החוב גם בעד חבירו וכן הוא במהרי"ק שם להדיא ועיין שם (ועיין לעיל סימן נ"ח סעיף ג' בהג"ה ומה שכתבתי שם):
(ח) ודאי פרע כו'. אף שכתבתי בסעיף קטן ה' שדינו של המחבר צל"ע מ"מ דין זה יכול להיות אמת ואף שהר"ב כתב ולכן כו' מ"מ לפי האמת אין דין זה תלוי בדין שלפניו גם במהרי"ק לא תלהו בזה וגם מסיק שם מהרי"ק דיש להוכיח מתשובת מהר"מ שבמרדכי פ' מי שהיה נשוי דאפי' לדברי בעל העיטור וסייעתו דאינן אלא ערבים זה לזה יש לומר דמה דפרע גם בשביל חבירו הוא פורע ע"ש:
סעיף ב
עריכה(ט) וי"א דאם לא נתברר כו' בספר מגדול דוד ובסמ"ע ס"ק ח' האריכו להשיג על הע"ש ולפעד"נ נהי דמה שפי' הע"ש בדעת הרב ליתא מ"מ דבריו נכונים לדינא דדברי הר"י בי רב אינם מסתברים לחלק בין מודה לידוע בעדים דהא לפי טעם הרא"ש שכ' שאין שותף נשתעבד במאמר שותפו משמע דאין חילוק וגם דברי הרא"ש משמע שהיה ידוע בעדים וגם בב"י משמע להדיא דלא ס"ל לחלק בכך וגם בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר ב' סי' קנ"ז וסי' ר"י הניח דברי ר"י בי רב בצ"ע ופסק כהרא"ש ושאין לחלק בין מודה לידוע בעדים ע"ש וכן דעת מהר"י ן' לב ספר א' סי' צ' וגם בב"ח מסיק דהאמת נראה דאין לחלק בכך אלא שפסק כהרמב"ן כיון שהרמב"ם כתב כן ואלו הוה עיין בתשו' ן' לב שם שמפרש דהרמב"ם מיירי שהשותף השני היה באותו מעמד לא הוה כ' כן וגם נ"ל שאין צריך לפרש כן דברי הרמב"ם אלא דמיירי שלקח לצורך השותפות בציווי של השותף הב' פשיטא דבכה"ג לכ"ע חייב כיון דנעשה שלוחו בפירוש ולא הוצרך הרמב"ם לבאר זה דלא מיירי מזה אלא מיירי מדין ששניהם ערבאין זה לזה גם בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ד' כתב גם הרמב"ם דעתו כהרא"ש דלא נשתעבד שמעון בשעבוד ראובן כו' (ועיין עוד שם סי' קמ"ט) וגם בתשובת מהר"א ן' ששון סימן קל"ה האריך בזה ומשמע שם דדברי ר"י בי רב אינה מוכרחי' ושהב"י פליג עלייהו ע"ש הלכך לענין דינא כל דברי הע"ש נכונים בזה דאין חילוק בין נתברר בעדים או שמודה וכיון דהרא"ש דהוא בתרא חולק על הרמב"ן קי"ל כותיה ובפרט שהשותף הוא מוחזק דמספיקא לא מפקי' ממונא והלכך בין שמודה בין שנתברר ע"י עדים שלוה לצורך השותפות פטור השותף השני וכמ"ש הע"ש אא"כ נתברר או מודה שבהסכמתו ובציוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות. אך מ"ש בע"ש דכשאומר שלא בא הלואה זו לצורך השותפות אז יש לחלק לדעת הרא"ש בין נתברר ע"י עדים להודה מעצמו דכשנתברר ע"י עדים שבהסכמת השותף וציוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות ואח"כ טוען זה שלא בא ההלואה לצורך השותפות ולא נשתעבד מעולם אינו נאמן וחייב לשלם מדין ערב אפילו אין לחברו עכשיו אצלו כלום אמרינן מסתמא שליח עשה שליחתו ובודאי בא לתוך השותפות ונשאר עליו דין ערב אבל אם לא נתברר בעדים רק שהשותף מודה שבהסכמתו וציוויו לוה לצורך השותפות אם מודה ג"כ שההלואה זו בא לתוך השותפות אף ע"פ שטוען שעכשיו אין לחבורו כלום אצלו חייב לשלם מדין ערב שהרי מיד שבאה הלואה זו לתוך השותפות חל עליו דין ערבות אבל אם טוען שמעולם לא באה לתוך השותפות אין צריך לשלם דנאמן הוא לומר שלא באה לתוך השותפות במגו דאי בעי אמר מתחלה מעולם לא הסכמתי עמו שילוה הלואה זו לצורך השותפות ושלא ברשותי לוה וא"צ לשלם כשטוען שאין לחבירו עוד שום דבר בתוך השותפות שהרי לא עליו בא דין ערב מעולם עכ"ל אין נלפע"ד דמה בכך שיש לו מגו מ"מ עכשיו שמודה שבהסכמתו וציוויו לוה לצורך השותפות אפי' יהיה כן שלא בא לצורך השותפות מה לו למלוה בכך הרי הוא נתנו להשותף שהוא שלוחו וכאלו נתנו לידו דמי ותו דאם ביש עדים אמרינן מסתמא עשה השותף שליחותו ה"ה באין עדים שייך לומר כן ומה מגו יש כאן כיון דאמרינן מסתמא שליח עשה שליחותו וצ"ל דמיירי שהשותף הב' אמר להמלוה שלא יתנו לו אלא כשיתננו לפניו לצורך השותפות ודו"ק ולפ"ז י"ל דגם ר"י בי רב מודה לדינא למה שכתבתי ומה שכ' דהרמב"ם מיירי בדבר הידוע לשותפות היינו שהיה ידוע שלקחו לשותפות ע"פ ציווי של השותף הב' וכה"ג ודאי הרא"ש מודה ולפ"ז נתיישב מה שהניח בתשו' מהרש"ך שם דברי ר"י בי רב בצ"ע ודו"ק (והגאון אמ"ו ז"ל כתב בגליון סמ"ע שלו וז"ל נ"ל דרמ"י ס"ל דדוקא ניכר מתוך העסק שהיא לצורך השותפות ולא די בעדים לבד כי עכ"פ יש לחוש לקנוניא שיאמר שלקח לצורך ולא יהא לצורך השותפות כן נ"ל לרמ"י פי' דברי ר"י בי רב וכן נראה ע"ש וא"כ העיר שושן צהלה ושמחה עכ"ל ודבריו צל"ע ואולי יש לפרש דבריו כמ"ש ומ"מ נתבאר דאם בא לתוך השותפות פשיטא דחייב וכן עיקר ודלא כספר מגדול דוד שם ע"ש) שוב ראיתי בספר גדולי תרומה האריך בזה והסכים לדברי ר"י בי רב וכל דבריו שם לא מסתברים ובפרט הראי' העיקרית שלו שהביא מתשו' הרא"ש גבי יעקב ובנו שמעון שהיו שותפי' כו' שאינה ראי' כלל מכמה טעמים גם בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קל"ה כתב שאין ראי' משם ע"ש (וכבר כתבתי דגם ר"י בי רב י"ל דמודה לדינא למ"ש עיין בתשובת מהרשד"ם סימן קי"ב וסימן ק"נ):
(י) שהשותף מודה אינו צריך לשלם כו'. אין להקשות אזה ממ"ש הט"ו בסי' צ"ג ססי"ג וז"ל אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעליו ממון השותפות הוא כו' ישבע ראובן כו' שאינו יודע הלא אפי' ראובן יודע ששמעון לוה לצורך השותפות פסק כאן דאינו נשתעבד לא הוא ולא נכסיו דשם ה"פ שמעון טוען ראובן לוה עמי מנה מיעקב לפני זמן מה ואותו החוב לא פרענו עדיין ועתה בא יעקב לתבעני במנה וראובן יודע שזה החוב מנה הוא אותו מנה שלויני מיעקב יחד וק"ל עד כאן לשון סמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וז"ל לא ידעתי האיך מדמה זה לזה כאן מיירי שפטור נגד המלו' אבל השותף מצי טעין שבא הממון לשותפות וחלקו שוה בשוה וכן מיירי התם עכ"ל ויפה כוון ולפ"ז מ"ש בב"י וכן בירר הרמב"ם דבריו בסוף הל' שותפים כו' אינו נכון וצ"ל דלא קאי אלא אמ"ש דאין הודאת שותפו מזיקו לכלום וכן בבעה"ת שער מ"ד ח"א כתב על זה וכן בירר דבריו כו' ע"ש:
שנים שערבו כו' ואחד שערב לשנים כו' ע"ל סי' קל"ב סעיף ד' וס"ה מ"ש בזה:
סעיף ד
עריכה(יא) וצריך לפרוע החצי כו' כתב הסמ"ע נראה דה"ה אם ג' ערבים למלוה בשביל לוה והעני הלוה וגבה המלו' מא' מהג' כל החוב וא' מג' הערבים ג"כ העני או שהוא דר במקום רחוק שצריך לפרוע זה הערב השני המחצ' לזה שפרע כבר למלו' אבל אם שלשתן נמצאים ויש להן לפרוע אלא שעם הא' צריכים ליטפל ביותר להוציא מידו נראה דאין כח ביד זה שפרע להוציא המחצ' מהשני לבדו אלא צריך לטפל עם השלישי בהשליש המגיע עליו אם לא שנעשו בפירוש ערבים קבלן זה לזה ע"כ:
סעיף ה
עריכה(יב) והוד' א' כו' ל' הטור זה שהוד' נתחייב בכל כו' ונראה דאפי' לדעת הרמב"ם והמחבר דלעיל ר"ס א' דא"י לגבות כל החוב מא' מהן אא"כ אין לשני לשלם כאן כיון שאי אפשר לגבות מהשני שהרי הוא כופר ה"ל כאין לו וגובה הכל מן זה שהודה וע"כ כתב המחבר ג"כ לעיל סי' ל"ז סעיף ד' דזה שהודה הוא יתחייב בכל וכן מוכח להדי' בבעל העיטור דס"ל דא"י לגבות כל החוב מאחד מהן אא"כ אין לשני וכמ"ש הטור ר"ס זה בשמו וכתב באות שי"ן שיתוף וז"ל שנים שלוו מאחד אחראין וערבאין זה לזה והלכך אם מת א' מהן או העני או כפר א' והודה א' אותו שהוד' מתחייב בכל ואין מקבלים ערותו על חבירו עב"ל וכ"כ בהגהת מרדכי פי"א דכתובות ומביאה ב"י לקמן סי' קע"ו מחו' כ"ה:
(יג) אין עדותו כו'. בבית חדש הוי קשיא לי' דאם יש לא' או לשנים שהודו נכסי' מאי ל"מ בעדותו יגבה הכל ממנו ותירץ דמיירי שאין לו נכסים ואפ"ה נוגע בעדות שמא יתעשר וע"כ כתב דהדין שכ' המחבר לעיל סי' ל"ז סעיף י' דאין נוגע בעדות בשביל שמא יתעשר צ"ע ולפע"ד הדין דין אמת וכמש"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"ג וכאן מיירי שיש להמודה נכסים במקום אחר ולהכופר יש נכסים כאן א"נ שיש לזה בינונית ולזה זיבורית וכה"ג וק"ל:
(יד) אבל אם הוציא כו'. כתב הב"ח ומה ששינה דברישא קאמר שכפר כו' וכאן קאמר ואמרו פרענו כו' נראה דכאן דאיכא שטר בעדים אין צריך לעדות השנים כו' אבל ברישא צריך לומר דכפר האחד דאלו טען הא' פרעתי אין כאן ש"ד נגד העד שאמר לוה וכן אין חייב לשלם כנגד שנים שמעידים שלוה אפי' אין נוגעים בעדות דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ואפי' עד אחד או שנים מעידים שלוה ולא פרע אין כאן ש"ד ולא חיוב תשלומים אפי' אמרו לא זזה ידו מתוך ידינו כו' דשמא הי' אצלו כנגדו כסות או כלים דממילא פרע לו כבר חובו עכ"ל ומ"ש במעידים שלוה ולא פרע אין כאן ש"ד ולא חיוב תשלומים כו' הוא טעות דפשיטא בכה"ג בשנים חייב ממון ובעד א' נמי ה"ל משאיל"מ וכמ"ש כל הפוסקים והטור והמחבר לעיל סי' ע"ה ס"ג:
(טו) מעידים זה על זה כו'. והיכא ששלשה הלוו מנה לאחד וא' טוען ושנים מעידים ומוציאים ממנו המנה ואחר כך מודים בדבר צריכים להחזיר לו המנה ואין נאמנים במגו. כ"פ מהרש"ל פ' שור שנגח ד' וה' סי' י"ח ע"ש ואין דבריו נ"ל ודו"ק:
סעיף ו
עריכה(טז) ומחל לאחד מהם אע"פ שהזכיר בפירוש שמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מאותו שטר לא מחל לו אלא חלקו שלא יכול לתבוע ממנו החוב וגובה מחברו חצי החוב כיון שאין א' חייב בחצי של חבירו אלא מדין ערב וכדלעיל ס"א והלכך אם היו שניהם קבלנים זה לזה אם מחל לא' מהם מחל הכל ושניהם פטורים וכמ"ש הר"ב וגם המחבר מודה בזה וכן מבואר בב"י והוא פשוט:
(יז) כל החוב מחול כו'. כתב ב"י שמשמע מדברי הרא"ש שטעמו משום דמסתמא על ידי פיוס מחל אבל אם נודע שמעצמו מחל בלא פיוס לא מחל אלא לאותו שמחל ולא לחברו ונראה עוד מדבריו שאם לא מחל כל החוב אלא מקצתו אע"פ שע"י פיוס מחל לא מהניא מחילה אלא לאותו שמחל ולא לחבירו עכ"ל ומביאו ד"מ ולפע"ד משמע איפכא דז"ל הרא"ש שם ומה שמחל לא' מן השותפים הוא מחול לכל השותפים דתניא בתוספתא השותפים שמחלו להם מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו והקשה רבינו שמחה פשיטא שאם מחלו להם מחלו לאמצע ופי' שותפים שבקש אחד מהם למחול לו מה שמחלו לא' מהם מחלו לאמצע כאלו היה שלוחו ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו שמעצמם אמרו בלא שום פיוס שלא בקש אחד למחול לו שעתה אין כאן שליח מה שמחלו מחלו לו ואין דרך שאדם ימחול לחבירו בלא פיוס הלכך תלינן שבפיוס מחל והוי מחילה לשניהם ועוד ההיא דתוספתא מיירי שלח מחלו לו כל החוב מדקתני ואם אמרו בשביל פלוני מחלו לו דמשמע דמנכין לו מחלקו מה שמחלו והשאר יפרעו אבל הכא שמוכח מלשון המחיל' שמחל כל החוב אין לפרש שמחל לראובן שלא יגבה ממנו כל החוב אבל משמעון יגבה כל החיב דכיון דכתב המחילה בסתם לכל השותפים מחל ועוד דאת"ל דלראובן מחל שלח יגבה ממנו אבל משמעון יגבה מה היה צריך ראובן למחילה זו בלא מחילה ילך ויגבה משמעון כו' עכ"ל הרי דאף ע"ג דמתחל' קאמר הרא"ש הטעם משום דסתמא ע"י פיוס מחל מ"מ בתר הכי מסיק דהכא כיון שמחל כל החוב לא דמי להך דתוספתא וא"כ אפי' ידוע שמחל שלא ע"י פיוס מחל גם לחברו מאידך תרי טעמי שמסיק הרא"ש. וגם בסמ"ע ס"ק י"ז כתב בפשיטות דאפי' היתה המחילה בלא פיוס מחל גם לחברו וכתב שמש"ה סתם הטור ומור"ם בכאן ולא זכרו האי חילוק שאם המחילה היתה ע"י פיוס או לא כו' ע"ש אך מ"ש בדעת מור"ם צ"ע דהא מור"ם מביא בד"מ דברי הב"י בסתם ולא השיג עליו גם כתב עוד אח"כ בד"מ לתרץ קושית הב"י דמ"ש הרא"ש בתשובה אחרת דלא מחל אלא לאותו שהזכיר מיירי כשהי' ידוע שמחל בלא פיוס ולכך אמרי' דלא מחל לו רק חלקו עכ"ל ואולי הואיל וסתם דבריו בהג"ה חזר בו:
גם מ"ש הב"י וד"מ שנראה מדברי הרא"ש דאם לא מחלו אלא מקצתו ואפי' ע"י פיוס לא מחל לחברו לא ירדתי לסוף דעתו דהרי מבואר להדיא מדבריו איפכא דהא מפרש התוספת' במחל מקצתו ואפ"ה קתני ברישא דמחלו לאמצע והיינו על ידי פיוס. ואפשר שכוונת הבית יוסף היה למה שכתב הרא"ש שם בתשוב' אחרת בה' שהיו קבלנין זה לזה ואחד מהם הוציא שטר מחילה לשנים מהם ואומרים שכיון שמחל לשנים מהם הכל מחול אין טענתו טענה אלא אותן שמחל להן פטורים וג' החלקים יגבה מידי דהוי אאם פרע לו מקצת שאין השטר פרוע ה"ה אם מחל קצת אין השטר מחול עכ"ל אבל על כרחך אין משם ראיה דהרי הוזכר שם בשאלה שמחל לשנים מאלו החמשה כל תביעה שהיה לו אצלם מחילה גמורה וא"כ הרי מחל להם כל החוב אלא ודאי מ"ש הרא"ש בתשובתו וה"ה אם מחל קצת אין כוונתו קצת מהחוב אלא קצת מהלוים וא"כ בעל כרחך צריך לתרץ דשאני התם כיון דמחל לב' ונחית למנינא לא מחל אלא להם וכן תירץ בתשוב' מהר"ר אלי' ז' חיים ס"ס ס' וז"ל אמנם מ"ש בה' שהיו קבלנים כו' גם בזה יש לחלק דהואיל ונחית למנינ' גלי דעתיה דלא מחל לכולם דאי מחל לכולם ה"ל למחול לחד מנייהו והוה משמע דמחל לכולם ומש"ה חשיב ליה מידי דהוה אפרע מקצת החוב דחייב עדיין בשאר ע"כ. ודע דאית' בתשובה אחרת להרא"ש דאם מחל לא' מהלוים כל תביעה שיש לו עליו ששאר הלוים יפרעו חלקם ותי' הב"י דשאני התם כיון שלא הזכיר כל תביעות שיש לו מאותו שטר וכתב שכן מצא בספר חזה התנופה שהרגיש בזה והעלה שיש לחלק כן וגם הב"ת והסמ"ע הסכימו לתירוץ זה וכן בתשו' מהר"ר אלי' ן' חיים שם וכן בס' גדולי תרומה סוף שער מ"ד והוסיף בטעם הדבר כיון דנראה מתשובת הרא"ש שהכל תלוי במה שנוכל לומר מתוך הענין דהוי כשליח וזה שייך דוקא כשמחל לו כל תביעות שמאותו שטר אבל כשהמלו' עשה לא' מחילה כללית על כל מין תביעה שיש לו בעולם עליו מבואר הדבר דמחילה זו אקרקפת' דההוא גברא מנח' ולא שייך בזה לומר דהוי כשליח לאחרים כי על תביעותיו מחל לו אפי' במה שאין לאחרים חלק בהם והוי כאומר בשביל פלוני מחלנו כו' וכה"ג כתב מהר"א ן' חיים שם דכיון שצירף עמו תביעות אחרות שאין בזה פטור לחבירו ה"נ לא אפטור מחלקו שהי' בשטר ועוד נ"ל טעם יפה לחלק דהא עיקר טעם הרא"ש הוא דאל"כ בלא מחילה ילך ויגבה משמעון וזה לא שייך כשמחל לו גם תביעות אחרות שהי' צריך ראובן למחיל' זו משום תביעות אחרות לכך כלל ומחל לו בסתם כל תביעות:
ובס' גדולי תרומה שם הקשה על טעם זה של הרא"ש דאם כן בשני ערבים דלקמן סעיף ח' נמי נימא אם איתא דמחבירו גובה מה הי' צריך למחיל' זו בלא מחילה ילך ויגבה מחבירו כו' והניח בקושיא ולענ"ד לק"מ דאטו אם ימחול לאחד מן השוק נאמר דע"כ מחל ללוה שלו דאל"כ בלא מחילה ילך ויגבה מלוה שלו אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא בשני לווין כיון שא' ערב בעד חבירו וכל א' וא' יש לו דין לוה וחבירו ערב בעדו אם כן הדבר ידוע מי שמחל ללוה מחל גם לערב אפי' הוא קבלן וא"כ אמרי' אם איתא כו' אלא ודאי מחל לו שלא יגבה גם מחבירו אבל בערבי' כיון שאינם ערבים רק בעד הלוה ואינם ערבים זה לזה ואע"פ שמחל לא' מהם נשאר החוב על הלוה א"כ היאך שייך לומר אם איתא כו' אלא ודאי מחל גם לחברו והרי עיקר השעבוד קיים על הלוה ומה ענין הערב השני לזה ודוק. עוד כ' בסמ"ע דדוקא כשא"ל במחילתו אני מוחל לך כל תביעות שיש לי עליך בזה השטר אבל אם א"ל סתם אני מוחל לך מה שלויתי לך עם חבירך בזה השטר לא יפטר חברו עכ"ל ולא ידענ' מנליה הא דהא כיון ששניהם לוים וקבלני' זה לזה ה"ל כאלו הלוה לא' מהן הכל וחברו ערב וא"כ כשאומר אני מוחל לך מה שלויתי לך עם חבירך גם חברו פטור וצ"ע. עוד כ' בסמ"ע דדוקא כשמחל לו המלוה בלא קבלת דמים אז אמרי' כיון דידע שהם שותפים בחוב והן כשלוחי' זה לזה מחל לשניה' אבל כשלא מחל לו אלא משום דפרע לו האי חלקו אף שמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מזה השטר מ"מ אנו רואין שלא בשליחתו עשה מה שעשה אלא הוצרך ליתן לו מעותיו וסתמ' לא מחל אלא מחמת שפרע לו חלקו ולא מחל לחברו שעדיין לא פרע חלקו וכ"כ הב"י ושכ"כ הרא"ש עכ"ל והב"ח השיג עליו ובאמת בב"י משמע כהסמ"ע וכן נ"ל וכ"כ בתשו' מה"ר אלי' ן' חיים ס"ס ס' וגם לפי טעם שכתב הרא"ש דאל"כ בלא מחילה ילך ויגבה משמעון משמע דכשפרע לו לא מחל אלא חלקו דלא שייך לומר מה צריך למחיל' זו דהכא לא מחל לו מרצונו הטוב אלא שפרע לו ולא רצה לפרוע לו עד שיתן לו כתוב שנמחל לו חלקו כדי שלא יוכל שוב לתבעו משא"כ כשמחל לו מרצונו וק"ל:
(יח) שאז צריך לתבוע כל א' כו'. כתב הסמ"ע מור"ם לטעמי' אזיל שהסכי' בד"מ לפסק דב"י והמחבר שפסק לעיל בסעיף א' כן אבל כבר נתבאר דהרא"ש ס"ל דאפי' לא כתב ע"ק כנכתב דמי עכ"ל ולחנם כתב כן דהא פשיט' דקי"ל דלא כהרא"ש בזה כיון דכל הפוסקי' ראשוני' ואחרוני' חולקים עליו וכמ"ש בספרי ע"ש:
סעיף ז
עריכה(יט) אפילו שניהם כתובים בשטר א'. כן כתב בד"מ סי' ע"ו בשם תשובת רשב"א סימן אלף פ"ו וכן נרשם בכל ספרי הש"ע ובסמ"ע אבל באמת ליתא שם כן בתשו' רשב"א רק ז"ל שם שאלת אם מחל הא' כל חלקו שיש לו באותו שטר אם יהי' כולו מחול או לא תשובה אין מחול לו אלא המחצית שיש לו בו שהרי לא מחל לו בפירוש אלא החלק שיש לו ואפי' מחל את הכל אין חלק חבירו מחול דלתבוע ולדון שויה שליח למחול לא שויה שליח עכ"ל ונרא' דמשמע ליה להר"ב כן דבתשו' שלפני זה בסי' אלף פ"ו שקיל וטרי אם א' כתוב בשטר ואם השטר יוצא על שניהם נראה שכל א' מהם יכול לתבוע הכל כו' ומשמע ליה להר"ב דבתשובת שאח"כ קאי אדסמיך ליה דהיינו אם השטר יוצא על שניהם אבל אין זה הכרח כל כך גם לישנא דלתבוע ולדין שווייה שליח כו' משמע שמחל לו אותו שלא נכתב השטר על שמו והיה בא בשליחות חברו ג"כ דאם מחל אותו שנכתב בשטר לא שייך לומר שויה שליח שהרי הוא בעל השטר עצמו. גה בב"י הי' קע"ו מחו' כ"ט הביא ל' תשו' רשב"א ואפי' מחל לו הכל בפי' אע"פ שנתן לו הרשאה אין חלק חברו מחול עכ"ל משמע מזה דאותו שלא נכתב על שמו מחל והי' בא בהרשאת חברו ג"כ ואין לומר דכי היכא דהי' בא בהרשא' אינו יכול למחול ה"ה היכא שהשטר כתוב על שניהם דהא בלאו הכי יש חילוק בין שליח לשותף דהשליח שטעה קי"ל לקמן סי' קפ"ב סעיף ג' אפי' בכל שהוא המקח בטל שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובשותפין לא שייך לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כדלקמן סי' קע"ו וא"כ שפיר יש לחלק בינייהו דבשלמא כשבא בהרשא' אינו אלא שלוחו ואמרי' לקמן סי' קכ"ג סעיף ה' הבא בהרשא' שמחל אינו כלום שזה יאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל בשותפים שדרך הוא שכל א' וא' יש לו כח לעשות מה שירצה הוה כאלו התנה עמו בין לתקן בין לעוות דמועיל מחילתו וכדלקמן סי' קכ"ג שם ומדברי תשובת מהר"מ שבתשוב' מיימוני לספר נזיקין ס"ס י"ב משמע לכאורה דשותף אינו יכול למחול דכתב שם על ב' שותפים שפטרו לעכו"ם בלא השלישי משלמים שניהם לשלישי הפסדו וכן משמע בתשו' מהר"מ שבמרדכי פ' הגוזל בתרא בשותף שאנסו השר לפטור החוב דכתב דוקא אנסו השר פטור אבל אם פטרו מדעתו חייב לשלם ומביאו הר"ב לקמן סימן שפ"ח ס"ד בקצרה ואם איתא דשותפים ה"ל כאלו התנו בין לתקן בין לעוות אמאי צריכים לשלם מיהו י"ל דהתם מיירי שנסתלקו זה מזה אלא שמתחלה היו שותפים א"נ י"ל נהי דיש בידו למחול היינו דהוה כאלו התנו כך שכל א' יכול לעשות מה שירצה ואם יעוות ישלם לחבירו חלקו דאל"כ אין מי שיהיה לו עסק עם שותף עד שיתרצה השותף השני אלא ודאי לגבי אחרים כל מה ששותף אחד עושה כאלו שניהם עושים אבל לגבי שותף חברו אם הוא פוטר או מוחל צריך לשלם לו חלקו וצ"ע:
סעיף ח
עריכה(כ) י"א שיכול כו'. הא דכתב בל' י"א היינו משום דיש אומרים דאפי' בלא מחילה אינו יכול לגבות רק חצי החוב מהאחר וכדלקמן סי' קל"ב אבל חצי החוב גובה מהאחר לכ"ע אע"פ שמחל לערב א' ואינו דומה לשני לווין קבלנין שבסעיף ו' בהג"ה דשאני בערב שאף שמחל לו נשאר עיקר החוב על הלוה וכן הוא בתשובת הרא"ש ובטור ולפ"ז כשאין להערב שמחל לשלם יכול לגבות כל החוב מהערב השני לכ"ע דבכה"ג כ"ע מודה דגובה מהערב השני כדלקמן סי' קל"ב סעיף ג' וע"ש:
סעיף ט
עריכה(כא) ובא א' מהן. עמ"ש לקמן ס"ס קכ"ב:
(כב) אין שומעים לו כו'. כתב הע"ש והסמ"ע דוקא ליתן חלקו א"י להכריחו אבל צריך לדון עמו על חלקו אפי' אין שותפו בעיר וכמו שכתב הטור והמחבר לקמן סוף סי' קכ"ב עכ"ל ואין זה נלפע"ד כמ"ש לקמן ס"ק כ"ה ע"ש.(כג) ושמע ולא בא. משמע הא ידעינן דלא שמע אף שהוא בעיר אין צריך ליתן לו לזה הבא עד שיודיעוהו עכ"ל סמ"ע וזה פשוט וכך ה"ל לכתוב משמע הא אם לא ידעינן דשמע כו' והיינו אפי' בסתמא לא יתן לו עד שיתברר ששמע ודוק:
(כד) צריך ליתן לזה התובע הכל דאמרי' ודאי ניחא ליה שיתנו לזה ושליחותי' קעביד האי.(כה) וכל זה בשנים כו' צריך טעם מה חילוק יש בין שנים שהפקידו לא' שהפקיד ומת והיו לו ב' בנים וגם מנ"ל להר"ב לחלק בכך ואי משום שכ' הרשב"א בתשו' סי' אלף ק"ב דמי שהפקיד ומת והי' לו ב' בנים נותנים לאחד חלקו ומביאו ד"מ אין מזה ראיה דאפי' חלקו וחלק אחיו יכול לתבוע להרשב"א כמ"ש הב"י משמו ונראה דהרשב"א לטעמיה אזיל (ואע"ג דנראה דהך דסי' אלף ק"ב הוא תשוב' מהר"מ מ"מ י"ל דמהר"מ ס"ל כהרשב"א וגם בב"י כ"כ בשם תשובת הרשב"א ע"ש) דגם בשני שהלוו או שהפקידו ס"ל דיכול א' לתבוע הכל ומחויב ליתן לו הכל וכדמשמע להדיא מדבריו בתשו' סי' אלף פ"ב ואלף פ"ו ומביא' ב"י וטעמי' שהוא מפרש הירושלמי היפך מה שפי' הרא"ש והר"ן אלא כמו שפי' הראב"ד דאם א' מהשותפים תובע הכל מחויב ליתן לו הכל וכמ"ש הר"ן בהדיא בס"פ שבועת הפקדון שהרשב"א מסכים לדברי הראב"ד ע"ש אבל לדידן דקי"ל דבשותפים א"י לתבוע אפי' חלקו עד שיבא חבירו י"ל דה"ה לאחים. ומ"מ החילוק לדעת הר"ב נראה דהוא בשותפין כיון שהלוו לכתחלה שניהם ביחד א"כ מתחלה מיד נתחייב לשניהם לא' הכל כמו לחבירו אבל מאחים מעולם לא נתחייב להם רק עכשיו נתחייב לכל א' וא' החצי ויותר נראה לחלק דבשותפין לא נודע של מי הממון ואפשר שהוא כולו של אותו שאינו כאן וכן מדוקדק בל' הרא"ש והר"ן שכתבו מפני שלא הי' חייב ואינו רשאי ליתן לא' מהן חצי מן הממון עד שיבא חבירו עמו ויתן לשניהם עכ"ל ולא כתבו ואין רשאי ליתן לא' מהן חלקו כו' משמע שאין חלקו ידוע ולזה דקדק הטור וכתב שנים שהלוו או הפקידו כו' ולא כתב שותפים שהלוו כו' וכדאיתא בירושלמי אלא בא לומר דהך שותפים פירוש שהלוו ביחד אבל אינו ידוע שהם שותפים בשוה אבל באחים כשמת אביהם הרי נודע שהוא של שניהם בשוה לכך נותנים לו חלקו (שוב מצאתי בס' גדולי תרומה דף קצ"ט ע"ד כתב חילוק זה) ולפ"ז גם בשותפים כשנודע שהממון הוא של שניהם בשוה נותנים לו חלקו וכן עיקר. ובזה א"ש מ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס קכ"ב בפשיטות דאף כשאינו בעיר יכול לתבוע חלקו דדוחק לומר כמ"ש הע"ש והסמ"ע דדוקא ליתן לו חלקו א"י להכריחו אבל צריך לדון עמו על חלקו אפי' אין שותפו בעיר דכיון שאין יכול להכריחו ליתן לו חלקו (וגם א"י להכריחו להניחו אפי' ביד ב"ד) למה יתחייב לדון עמו יאמר הלא אפי' אתחייב אני לך א"צ ליתן לך כלום ומה צורך לדון עמך ועוד דמדברי הרא"ש והטור לקמן ס"ס קכ"ב משמע להדיא בפשיטות דצריך ליתן לו חלקו ע"ש גבי מה שכתבו שיאמר לו מאן פליג לך כו' וכן משמע מדברי ב"י שם וכאן פסקו הרא"ש וטור וב"י דא"צ ליתן לו חלקו אלא ודאי התם מיירי שחלקו ידוע ולא מיירי התם אלא אם צריך לדון עמו על השאר או לא ובזה ניחא נמי דבסוף שער מ"ד כתב הבעה"ת גבי האי דינא דלקמן ס"ס קכ"ב היכא דאיתי' במת' וז"ל ומיהו דוקא לדון על הכל יכול לכופו אבל אם טען הלוה אם יצא חייב או שאין ביניהם דין אלא שמודה חובו ולשותפו וטען שלא יתן כ"א חלקו אבל חלק שותפו יתן ביד ב"ד הרשות בידו עכ"ל וזה סותר למה שכתב הרא"ש וטור כאן וגם בעל התרומות גופיה כתב שם לעיל בשם הרמב"ן ובכולא נמי משתעי דינא בהדיה ואי אודי ליה יהיב ליה כולה ממונא אלא ודאי כאן מיירי שאין חלקו ידוע הלכך כי ליתא במתא א"צ ליתן כלום אבל לקמן מיירי בשחלקו ידוע הלכך יכול להניח החצי ביד ב"ד אבל המחבר שכתב כאן אדברי הטור ואם טען שחלק שותפו יתן ביד ב"ד כו' נראה מדבריו דס"ל דבכל ענין יכול להניחו ביד ב"ד וכן נראה מדבריו בב"י ונ"מ שאם כבר נתן לו כולו תו לא מצי חברי' למיתבעי' כיון שהיה בעיר אבל לפעד"נ עיקר כמ"ש:
(כו) והיו לו ב' בנים כו'. ע"ל סי' קע"ה ס"א בהג"ה:
סעיף י
עריכה(כז) לוה משנים כו'. ע"ל סימן נ' בהג"ה וסי' ס"א סעיף ד' וסי' קע"ו סעיף ל"ד ועיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קל"ב:
(כח) וה"ה אם שניהם כתובים בשטר כו'. ואם טען שפרע להשני ע"ל ס"ס ע"א ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' קל"ו:
(כט) לפרוע החצי מכתובתה. אם מת בעלה או שנתגרשה ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן כ"ד ואם חייבת למכור כתובתה בחיי בעלה בטובת הנאה ע"ל סי' תכ"ד סעיף י':
(ל) חוזרים ונפרעים כו'. עיין בעיר שושן דהיינו דוקא במקום שנושאין ונותנין הנשים בממון בפני עצמן דאל"כ נהי דהמלוה מצי לגבות ממנה החצי מ"מ מסתבר שאין הבעל ויורשיו נפרעים ממנה אלא נאמנת לומר שבעלה לקח כל הממון והיא נכנסה ע"ק ומביאו הסמ"ע:
(לא) והרי הם בטענות הללו כב' לוין כו'. ע"פ האופנים שיתבארו לקמן סימן ק"ל סעיף ג' ד' ועיין מה שכתבתי שם וע' בתשו' מהרשד"ם סי' ר"ו ור"ח:
סעיף יא
עריכה(לב) לפי שלוי כו'. עיין בא"ע ס"ס צ':