שולחן ערוך חושן משפט עז ב
<< · שולחן ערוך חושן משפט · עז · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שותפין שלוה אחד מהם מאחר לצורך השותפות השני משועבד אע"פ שלא היה עמו בקנין בשעת הלואה ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות או שיתברר הדבר בעדים אז דינם כשנים שלוו כאחד:
- הגה: וי"א דאם לא נתברר הדבר בעדים רק שהשותף מודה א"צ לשלם אא"כ היה ממון בשותפות שאז המלוה גובה מחלק [פ השני] (ב"י בשם הר"י בי רב לדעת הרא"ש בתשובה כלל נ"ח סי' י"ג שהביאו הטור) וכן נראה לי להורות:
מפרשים
ודוקא שהוא מודה כו'. ז"ל הטור בשם הרמב"ן כשהוא מודה אע"פ שלא נכנס בתחלה בקנין שהשותפין שלוחין זה לזה אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשותפות אין הודאת שותף מזיקו לכלום עד שיתברר הדבר שלצורך השותפות לוה מה שלוה:
וי"א דאם כו' א"צ לשלם כו'. י"א זה הוא כדעת הרא"ש שהביאו הטור וע"פ מה שפירשו הרב ר"י בי רב והביאו הב"י והד"מ כי אחר שכתב הטור דעת הרמב"ן שכתב כמ"ש המחבר בשמו בס"ב כ' עליו ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ בתשו' שהשיב שאין המלוה יכול להוציא דבר מהשותף כשלא היה בשעת ההלואה בשעבוד דנהי שהיו שותפים בממונ' נר"מ כל זמן שלא שיעבד גופו וממונו לא חל השיעבוד עליו שאין שותף נשתעבד במאמר שותפו אמנם אם יש ממון בשותפות כו' וכ' ע"ז ר"י בי רב ז"ל אף אם נרא' שהרא"ש חולק על הרמב"ן יראה דהיינו דוקא כשהלוה סתם דאז לא נשתעבד חבירו על פיו דאפשר שלא לקחו אלא לצורכו אף אם יודה זה שלצורכו ג"כ הלוה מ"מ כיון שבזמן הלואה היה יכול להכחיש הדין נותן שלא ישתעבד לא הוא ולא נכסיו אבל דבר שהוא ידוע מן הענין שלצורך השותפות היה אפי' הרא"ש מודה וראיה לדבריו שכשכתב הטור ל' הרמב"ם (בסעיף ב') לא כ' שחלק עליו הרא"ש כו' ע"ש (דאדרבה כ' שם אחר דברי הרמב"ם דכן הוא מסקנת א"א הרא"ש אלא שהב"י כ' די"ל דלא אכולה מילתא דהרמב"ם כ' דכן מסקנת א"א הרא"ש מ"ה דייק מדלא כתב דהרא"ש פליג עליה וק"ל) וע"פ דברי הר"י בי רב הללו כתב מור"ם בדרכי משה ס"ז דהלכה כהרב רבינו אשר מאחר דהרב רבינו אשר ס"ל כהרב רבינו משה בר מיימוני ועוד דהרב רבינו אשר הוה בתרא נגד הרב רבינו משה בר נחמן ע"ש וכן הוא דברי מור"ם כאן בהג"ה זו ביש אומרים זה ומ"ה סיים נמי וכתב עליו וכן נ"ל להורות כמ"ש בד"מ ואף שלא נזכר בדברי ר"י בי רב שמודה הרא"ש אלא כשידוע הי' הדבר מן הענין בתחלה שהיה לצורך השותפות ס"ל למור"ם דה"ה כשיתברר הדבר ע"פ עדים דזיל בתר טעמא דכמו שבידוע בתחילה מודה הרא"ש משום דאף אם רוצה לכפור ולומר דלא בא לשותפות לא היה נאמן כיון שידוע הוא שהיה בא לשותפות ונעשה זה כשלוחו ה"נ כשנתברר עתה ע"י עדים שבא לשותפות ושההלואה היה לצורך השותפות גם אם היה רוצה לכפור לא היה יכול וגם מאחר שעדים מעידים על זה הרי הדבר ידוע להן משעה ראשונה ואיגלאי ג"כ למפרע וה"ל כידוע לכל בשעת הלואה כן נ"ל ברור שהוא דעת מור"ם בהגה"ה זו ודלא כע"ש שכתב דהי"א זה הוא דעה שלישית ואינו כדעת הרא"ש דמה לי ידוע בעדים ומה לי מודה בפיו ובשניהן ס"ל להרא"ש דלא נשתעבד לי' במאמר של חבירו ומאד נפלאתי על בעל ע"ש איך לא שם לבו לדברי ר"י בי רב לחלק ביניהן דשאני כשהודה שהיתה ההלואה לשותפות דמ"מ בתחלת השיעבוד היה יכול לכפור אם רצה משא"כ אם הדבר ידוע מן הענין או שיש עדים וכמ"ש וזה נ"ל ברור ודו"ק:
שהשותף מודה א"צ לשלם. אין להקשות אזה ממ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ג ססי"ג ז"ל אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעלי ממון השותפות הוא כו' ישבע ראובן כו' שאינו יודע כו' הלא אפילו ראובן יודע ששמעון לוה לצורך השותפות פסק כאן דאינו נשתעבד לא הוא ולא נכסיו דשם ה"פ שמעון טוען ראובן לוה עמי מנה מיעקב לפני זמן מה ואותו החוב לא פרענו עדיין ועתה בא יעקב לתבעני במנה וראובן יודע שזה החוב מנה הוא אותו מנה שלוינו מיעקב יחד וק"ל:
אלא א"כ היה ממון בשותפות כו'. ל' אלא א"כ כו' הוא קצת דחוק דהא עכ"פ מחלקו של שמעון דאיירי מיניה אינו גובה כלום ובטור כתב אמנם אם כו' ונתישב זה אבל אכתי קשה פשיט' כיון דממון ראובן ב"ח הוא בנמצא דגובין ממנו וי"ל דה"ק מאחר דאינו יכול לגבות משמעון אין להמלוה תקנה אלא א"כ ממונו של ראובן הוא בעין בשותפות כו' וקמ"ל דמחלק של לוה גובה כל מה שנתן לו וכמ"ש הטור אחר זה בסעיף ה' בשנים שלוו וא' כפר וק"ל:
(ט) וי"א דאם לא נתברר כו' בספר מגדול דוד ובסמ"ע ס"ק ח' האריכו להשיג על הע"ש ולפעד"נ נהי דמה שפי' הע"ש בדעת הרב ליתא מ"מ דבריו נכונים לדינא דדברי הר"י בי רב אינם מסתברים לחלק בין מודה לידוע בעדים דהא לפי טעם הרא"ש שכ' שאין שותף נשתעבד במאמר שותפו משמע דאין חילוק וגם דברי הרא"ש משמע שהיה ידוע בעדים וגם בב"י משמע להדיא דלא ס"ל לחלק בכך וגם בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר ב' סי' קנ"ז וסי' ר"י הניח דברי ר"י בי רב בצ"ע ופסק כהרא"ש ושאין לחלק בין מודה לידוע בעדים ע"ש וכן דעת מהר"י ן' לב ספר א' סי' צ' וגם בב"ח מסיק דהאמת נראה דאין לחלק בכך אלא שפסק כהרמב"ן כיון שהרמב"ם כתב כן ואלו הוה עיין בתשו' ן' לב שם שמפרש דהרמב"ם מיירי שהשותף השני היה באותו מעמד לא הוה כ' כן וגם נ"ל שאין צריך לפרש כן דברי הרמב"ם אלא דמיירי שלקח לצורך השותפות בציווי של השותף הב' פשיטא דבכה"ג לכ"ע חייב כיון דנעשה שלוחו בפירוש ולא הוצרך הרמב"ם לבאר זה דלא מיירי מזה אלא מיירי מדין ששניהם ערבאין זה לזה גם בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ד' כתב גם הרמב"ם דעתו כהרא"ש דלא נשתעבד שמעון בשעבוד ראובן כו' (ועיין עוד שם סי' קמ"ט) וגם בתשובת מהר"א ן' ששון סימן קל"ה האריך בזה ומשמע שם דדברי ר"י בי רב אינה מוכרחי' ושהב"י פליג עלייהו ע"ש הלכך לענין דינא כל דברי הע"ש נכונים בזה דאין חילוק בין נתברר בעדים או שמודה וכיון דהרא"ש דהוא בתרא חולק על הרמב"ן קי"ל כותיה ובפרט שהשותף הוא מוחזק דמספיקא לא מפקי' ממונא והלכך בין שמודה בין שנתברר ע"י עדים שלוה לצורך השותפות פטור השותף השני וכמ"ש הע"ש אא"כ נתברר או מודה שבהסכמתו ובציוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות. אך מ"ש בע"ש דכשאומר שלא בא הלואה זו לצורך השותפות אז יש לחלק לדעת הרא"ש בין נתברר ע"י עדים להודה מעצמו דכשנתברר ע"י עדים שבהסכמת השותף וציוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות ואח"כ טוען זה שלא בא ההלואה לצורך השותפות ולא נשתעבד מעולם אינו נאמן וחייב לשלם מדין ערב אפילו אין לחברו עכשיו אצלו כלום אמרינן מסתמא שליח עשה שליחתו ובודאי בא לתוך השותפות ונשאר עליו דין ערב אבל אם לא נתברר בעדים רק שהשותף מודה שבהסכמתו וציוויו לוה לצורך השותפות אם מודה ג"כ שההלואה זו בא לתוך השותפות אף ע"פ שטוען שעכשיו אין לחבורו כלום אצלו חייב לשלם מדין ערב שהרי מיד שבאה הלואה זו לתוך השותפות חל עליו דין ערבות אבל אם טוען שמעולם לא באה לתוך השותפות אין צריך לשלם דנאמן הוא לומר שלא באה לתוך השותפות במגו דאי בעי אמר מתחלה מעולם לא הסכמתי עמו שילוה הלואה זו לצורך השותפות ושלא ברשותי לוה וא"צ לשלם כשטוען שאין לחבירו עוד שום דבר בתוך השותפות שהרי לא עליו בא דין ערב מעולם עכ"ל אין נלפע"ד דמה בכך שיש לו מגו מ"מ עכשיו שמודה שבהסכמתו וציוויו לוה לצורך השותפות אפי' יהיה כן שלא בא לצורך השותפות מה לו למלוה בכך הרי הוא נתנו להשותף שהוא שלוחו וכאלו נתנו לידו דמי ותו דאם ביש עדים אמרינן מסתמא עשה השותף שליחותו ה"ה באין עדים שייך לומר כן ומה מגו יש כאן כיון דאמרינן מסתמא שליח עשה שליחותו וצ"ל דמיירי שהשותף הב' אמר להמלוה שלא יתנו לו אלא כשיתננו לפניו לצורך השותפות ודו"ק ולפ"ז י"ל דגם ר"י בי רב מודה לדינא למה שכתבתי ומה שכ' דהרמב"ם מיירי בדבר הידוע לשותפות היינו שהיה ידוע שלקחו לשותפות ע"פ ציווי של השותף הב' וכה"ג ודאי הרא"ש מודה ולפ"ז נתיישב מה שהניח בתשו' מהרש"ך שם דברי ר"י בי רב בצ"ע ודו"ק (והגאון אמ"ו ז"ל כתב בגליון סמ"ע שלו וז"ל נ"ל דרמ"י ס"ל דדוקא ניכר מתוך העסק שהיא לצורך השותפות ולא די בעדים לבד כי עכ"פ יש לחוש לקנוניא שיאמר שלקח לצורך ולא יהא לצורך השותפות כן נ"ל לרמ"י פי' דברי ר"י בי רב וכן נראה ע"ש וא"כ העיר שושן צהלה ושמחה עכ"ל ודבריו צל"ע ואולי יש לפרש דבריו כמ"ש ומ"מ נתבאר דאם בא לתוך השותפות פשיטא דחייב וכן עיקר ודלא כספר מגדול דוד שם ע"ש) שוב ראיתי בספר גדולי תרומה האריך בזה והסכים לדברי ר"י בי רב וכל דבריו שם לא מסתברים ובפרט הראי' העיקרית שלו שהביא מתשו' הרא"ש גבי יעקב ובנו שמעון שהיו שותפי' כו' שאינה ראי' כלל מכמה טעמים גם בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קל"ה כתב שאין ראי' משם ע"ש (וכבר כתבתי דגם ר"י בי רב י"ל דמודה לדינא למ"ש עיין בתשובת מהרשד"ם סימן קי"ב וסימן ק"נ):
(י) שהשותף מודה אינו צריך לשלם כו'. אין להקשות אזה ממ"ש הט"ו בסי' צ"ג ססי"ג וז"ל אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעליו ממון השותפות הוא כו' ישבע ראובן כו' שאינו יודע הלא אפי' ראובן יודע ששמעון לוה לצורך השותפות פסק כאן דאינו נשתעבד לא הוא ולא נכסיו דשם ה"פ שמעון טוען ראובן לוה עמי מנה מיעקב לפני זמן מה ואותו החוב לא פרענו עדיין ועתה בא יעקב לתבעני במנה וראובן יודע שזה החוב מנה הוא אותו מנה שלויני מיעקב יחד וק"ל עד כאן לשון סמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וז"ל לא ידעתי האיך מדמה זה לזה כאן מיירי שפטור נגד המלו' אבל השותף מצי טעין שבא הממון לשותפות וחלקו שוה בשוה וכן מיירי התם עכ"ל ויפה כוון ולפ"ז מ"ש בב"י וכן בירר הרמב"ם דבריו בסוף הל' שותפים כו' אינו נכון וצ"ל דלא קאי אלא אמ"ש דאין הודאת שותפו מזיקו לכלום וכן בבעה"ת שער מ"ד ח"א כתב על זה וכן בירר דבריו כו' ע"ש:
שנים שערבו כו' ואחד שערב לשנים כו' ע"ל סי' קל"ב סעיף ד' וס"ה מ"ש בזה:
(ח) מודה: כתב הסמ"ע דזהו כדעת הרא"ש שהביא הטור וע"פ שפי' הר"י בי רב וז"ל אף אם נראה שהרא"ש חולק על הרמב"ן היינו דוקא כשהלוה סתם דאז לא נשתעבד חבירו על פיו ואף אם יודה זה שלצרכו ג"כ הלוה מ"מ כיון דבשעת הלוא' היה יכול להכחיש הדין נותן שלא ישתעבד לא הוא ולא נכסיו אבל דבר שידוע שלצורך השותפות היה אפי' הרא"ש מודה כו' וע"פ דברים הללו כתב בד"מ דהלכה כהרא"ש ע"ש וכ"כ כאן בהג"ה וסיים נמי וכן נ"ל להורות ואף שלא נזכר בדברי הר"י בי רב שמודה הרא"ש אלא כשידוע כו' ס"ל להרמ"א דה"ה כשיתברר ע"י עדים דזיל בתר טעמא דאם היה רוצה לכפור לא היה נאמן וזה שייך בעדים ג"כ ועוד מאחר שעדים מעידים ע"ז הרי הדבר ידוע להן משעה ראשונה ואגלאי למפרע וה"ל כמו ידוע לכל בשעת הלואה כנ"ל ברור ודלא כע"ש שכ' די"א אלו הם דעה ג' ולא דעת הרא"ש דלדידי' אין חילוק בין ידוע בעדים למודה בפיו ונפלאתי עליו מאד כו' עכ"ל והש"ך הסכים להע"ש וכתב שדבריו נכונים לדינא ע"ש באורך (ועיין בט"ז מה שמחלק בזה וכתב ז"ל ונראה פשוט דע"כ לא ס"ל להרמב"ן לחייב שותף הב' אלא בשותפים סתם לכל דבר דכל א' הוי שליח חבירו אבל ב' שהניחו איז' סך להתעסק בזה לחוד והלך אחד ולקח בהקפ' שלא מדעת חבירו אין שייך כאן לומר שהוא שליח אע"פ שעוש' לטובת השותפות עכ"ל).
(ט) לשלם: א"ל מ"ש הט"ו בסי' צ"ג ססי"ג וז"ל אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעליו ממון השותפות הוא כו' ישבע ראובן כו' שאינו יודע הלא אפי' יודע ששמעון לוה לצורך השותפות פסק כאן דלא נשתעבד דשם ה"פ שמעון טוען ראובן לוה עמי מנה מיעקב לפני זמן מה ואותו החוב לא פרענו עדיין ועתה בא יעקב לתבעני במנ' וראובן יודע שזה החוב הוא אותו מנה שלוינו יחד מיעקב כן כת' הסמ"ע והגאון אמ"ו כת' ז"ל לא ידעתי היאך מדמ' זה לזה כאן מיירי שפטור נגד המלו' אבל השותף מצי טען שבא הממון לשותפות וחלקו שוה בשו' וכן מיירי התם ע"כ ויפה כוון כו' עכ"ל הש"ך.
(י) מחלק: קשה פשיטא כיון דממון ראובן ב"ח בנמצ' הוא דגובין ממנו וי"ל דה"ק מאחר דא"י לגבות משמעון אין להמלו' תקנ' אלא אם כן ממון ראובן הוא בעין השותפות וקמ"ל דמחלק של לוה גוב' כל מה שנתן לו וכמ"ש בס"ה בשנים שלוו ואחד כפר כו'. סמ"ע.