שולחן ערוך אורח חיים שכא ה

אסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת להניחה.

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

(ה) אסור למלוח בשר כו'. נראה דבאלו אין הטעם משום דדומה לעיבוד כי אין המלח משנה את טבעה של אלו כמו שהוא משנה את הצנון ושאר דבר שהוא חריף או מר אבל באלו אינו אלא ליתן טעם בהם ע"כ אין איסור אלא כשמניח' כנ"ל לדעת רש"י שזכרתי בסמוך אבל לרמב"ם שתלוי במה שדרכו לכבוש איני יודע למה יש איסור באלו שאין דרכו לכבוש ע"כ נ"ל דמרי דדין זה לא ס"ל כרמב"ם וא"כ קשה על הש"ע שהעתיק כרמב"ם ואוסר בזה וכתב ב"י בשם ש"ל הטעם דמליחה אב מלאכה הוא במשנה גבי צבי ואע"ג דההיא אינה מליחת בשר ועוד שיוכל לו' אמלח חתיכה ואוכלנה ואח"כ נמלך כו' אפ"ה אין לעשות כן במבושל הואיל ואין הבשר נפסד בלא מלח עכ"ל משמע לפי המסקנא שלו דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא"צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יוכל למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום וכ"כ ב"י בשם תשובת רשב"א בתשובה ס"ה דכל דבר שדרכו לעשות דק דק בשעת בישולו ומניחו לאחר שעה אסור וה"נ כאן במליחה לדיעה זאת נמצא לפ"ז שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר כנלע"ד:

מגן אברהם

עריכה

(ז) להניחה: משמע להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפילו לצורך אותה סעודה אסור ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגרק"ס חיין דהא רגילים לעשות מהם כבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון וה"ה לכל כיוצא בזה ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי כמו לרבי יוסי ומותר לתת מלח על נתחי העוף או דגים ואחר כך נותן עליו מים או יין (הג"מ פכ"ב בשם ס"ה), בשר או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא יסריח עיין סוף סי' ת"ק דמשמע אפילו במקום הפסד אסור (ב"י בשם ש"ל ע"ש) והתוס' והרא"ש בחולין דף י"ד כתבו דאפילו רוצה לאוכלו כך חי אסור למלחו ואף על גב דאין עיבוד באוכלין כמ"ש סוף סי' ת"ק מ"מ אסור דמיחזי כעיבוד וכ"כ הר"ן בחולין לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו כדאמרי' גבי פוגלא וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ"ש אי אסרת ליה בלא מליחה דהוי תיקון טפי [ועמ"ש רסי' שי"ד ] עכ"ל וכ"כ הרשב"א בית ג' ש"ג וע"ש שכתבו דמולח בשר להצניעו לדרך חייב חטאת וצ"ע דבגמרא משמע דהלכה כרבא דפטור דבתרא הוא וכ"פ הרמב"ם פי"א:

ונ"ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאוכלו כמ"ש ביורה דעה סוף סי' ס"ז ומבואר מדבריהם שמותר להדיח הבשר כדי לאכלו והקשה בספר פורת יוסף מ"ש מטבילת כלים שאסור משום שמתקן כלי כמ"ש סי' שכ"ג ס"ז וה"נ ליתסר ונדחק בישובו ולא ראה מ"ש שם ס"ח דמותר להדיח הכוס וה"נ כיון שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו שרי ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו כמ"ש סי' שכ"ג ס"ו וסי' ש"ב ס"ג וכ"ה רפ"ז דפסחים דאפי' בפסח לא התירו להדיח הקרביים כיון שאינו צורך היום:

ומ"כ שגאון אחד התיר כמ"ש סי"א גבי ירקות דכיון דראוים לאכילה ביומן מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלן ול"נ דאסור דמתקן הבשר שיתרכך וכמש"ל בשם הר"ן אבל גבי ירקות אינו מתקן כלום ועוד לפמ"ש סי' ש"ח סל"א דבשר אסור לטלטלה א"כ ה"ה דאסור ליתן מים עליו ועוד דאפי' הכנה בעלמא אסור לצורך חול כגון להביא יין למ"ש וכ"ש כה"ג ול"ד לירקות דאפשר דאכיל מינייהו ביומיה משא"כ בבשר דמוכח מילתא דלצורך חול הוא לכן אין להקל ועיין סי' תצ"ז ס"ב ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל דליכא פסידא כ"כ דיכול לאוכלו צלי עיין סי' ש"ז ס"ה ובמהרי"ל ה' פסח כתב וז"ל ואלולי דרבוותא גמגמו בדבר ה"א דשרי להדיחם דהוי צורך קצת שלא יחמץ ויפסד הכלי דאפילו למוקצה עושין תקנה כגון כופין עליו כלי כו' אך לא מלאני לבי להקל לכן טוב להדיחם ע"י עכו"ם עכ"ל ועיין סי' תנ"ט ומ"מ הכא לא הוי פסידא דאפשר לאכלו צלי:

באר היטב

עריכה

(ט) להניחה: משמע אפי' להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפי' לצורך אותה סעודה אסור (אבל בספר אליהו רבה מסופק בו) וכתב הט"ז נראה דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא"צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יכול למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום נמצא לפי זה שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אחר כך כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר עכ"ל. ועיין בתשובת פנים מאירות סי' ט"ז. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' י"ב. וכתב המ"א ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגערק"ס חיין דהא רגילין לעשות מהן כבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון וה"ה כל כיוצא בזה. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' י"ב שהורה פנים להיתר. ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי. בשר או דג חי אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח עיין סוף סי' ת"ק דמשמע אפי' במקום הפסד אסור ב"י בשם ש"ל. והתוס' והרא"ש בחולין דף י"ד כתבו דאפי' רוצה לאכלו כך חי אסור למלחו ואע"ג דאין עיבוד באוכלין כמ"ש סוף סי' ת"ק מ"מ אסור דמיחזי כעיבוד לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ"ש אי אסרת ליה בלא מליחה דהוי תיקון טפי. ונ"ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאוכלו כמ"ש ביורה דעה סוף סי' ס"ז. ומבואר מדבריהם שמותר להדיח הבשר כדי לאוכלו כיון שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו שרי. ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו כמ"ש סי' שכ"ג ס"ו. ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל דליכא פסידא כ"כ דיכול לאכלו צלי. מ"א ע"ש.

משנה ברורה

עריכה

(כא) אסור למלוח וכו' - דהא דמתירין לעיל בביצה למלחה היינו לצורך אותה סעודה אבל למלוח הבשר וביצה כדי להניח לאחר זמן דמי לעיבוד וכבישה והנה דעת המ"א וט"ז דאפילו דעתו לאכול ביומו אם הוא לצורך סעודה אחרת יש ליזהר בזה [והיינו כשהסעודה אחרת נמשך זמן רב אחר סעודה ראשונה] אבל הא"ר מצדד דאין לאסור רק אם בדעתו להניח לאחר שבת וכן משמע מביאור הגר"א ובפרט אם העת חם והוא עושה כן כדי שלא יסריח בודאי יש להקל לצורך סעודה אחרת דגם הט"ז מתיר בזה - בשר או דג חי אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח ואפילו במקום הפסד אסור ואפילו רוצה למלחו כדי לאכלו אחר מליחתו חי אסור דאע"ג דאין עיבוד באוכלין מדאורייתא מ"מ אסור דמתחזי כעיבוד שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו אבל מותר להדיח הבשר כדי לאכלו אח"כ חי ואין זה מקרי תיקון שאין התיקון בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו. ומ"מ נראה דאסור להדיח הבשר שלא נמלח כשחל יום ג' להיות בשבת וכדי שלא יאסר אח"כ לבישול כיון שאין רוצה לאכול היום וגם אין דרך לאכול חי ניכר שעושה לצורך חול ואפילו ע"י א"י אסור להדיח שאין כאן הפסד כ"כ אם לא ידיחנו שיוכל לאכול צלי כ"כ המג"א ומיירי ביחיד בביתו אבל בקצב המוכר לאחרים בודאי יש הפסד בזה ויכול לעשות ע"י א"י וכן באווזות פטומות שיפסיד השומן אם יצלם גם להמ"א מותר ע"י א"י אפי' יחיד בביתו. ואפי' בבשר בהמה הסכימו הרבה אחרונים דיש להקל להדיח ע"י א"י ודלא כמ"א ועיין בא"ר ובתשובת נודע ביהודה שכתבו דאם אי אפשר ע"י א"י מותר גם ע"י ישראל אך אם מונח הבשר בכלי טוב שירחוץ ידיו עליו עד שיהיה שרוי הבשר במים:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}