באר היטב על אורח חיים שכא
סעיף א עריכה
(א) למאכל: וסתמא הוו כהכניסן למאכל בהמה תוס' דף קכ"ח.
(ב) ומולל: מפרך השרביטין לאכול הזרע שבתוכן. רש"י.
סעיף ב עריכה
(ג) מי מלח: וה"ה בכל המשקין. הגהות סמ"ק.
(ד) מעט: לצורך טיבול אותה סעודה. ר"ן.
סעיף ג עריכה
(ה) צנון: וה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו. ועיין בט"ז שהאריך והעלה דהענין בזה הוא דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד. הא' הטעם שוהא הרבה כדי שיצא מרירתו אחר שיזיע כדרכו ובזה אפילו כי מטבל חדא חדא ומניח קצת זמן אסור. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד ואז אפילו אינו שוהא אסור דגם בזה דומה לעיבוד. אבל כל שמולח ביחידות כל א' מכל מה שלפניו ורוצה לאכול תיכף אין איסור כלל אלא שאי אפשר ליזהר אם מפזר מלח על כל אחד בפ"ע שלא יבא גם על חבירו המונח בקרוב לו ע"כ צריך לטבול כל א' בפ"ע ולאכול תיכף. ולאו דוקא תיכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה. והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל א' במלח ואוכל ועדיין צ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו הא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפי' אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כל א' בפ"ע. ונראה דהטעם דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים ל"ד לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטין ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח עכ"ל הט"ז וכן העלה המ"א שלא למלוח הצנון כלל רק מטביל כל אחד במלח ואוכל. אבל כתב בשם הש"ג שמותר ליתן מלח על השלאטי"ן ואח"כ שמן וחומץ ע"ש.
(ו) ככובש: ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוי ככבוש דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ. ט"ז ועיין יד אהרן.
(ז) בצים: שאין המלח מועיל להם כ"כ מ"א ע"ש.
סעיף ד עריכה
(ח) ולהניחם: עיין ס"ק ה' כתבתי בשם האחרונים שמנהג שלא לשהות כלל במלח אלא מטבל ואוכל מיד ע"ש.
סעיף ה עריכה
(ט) להניחה: משמע אפי' להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפי' לצורך אותה סעודה אסור (אבל בספר אליהו רבה מסופק בו) וכתב הט"ז נראה דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא"צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יכול למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום נמצא לפי זה שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אחר כך כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר עכ"ל. ועיין בתשובת פנים מאירות סי' ט"ז. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' י"ב. וכתב המ"א ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגערק"ס חיין דהא רגילין לעשות מהן כבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון וה"ה כל כיוצא בזה. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' י"ב שהורה פנים להיתר. ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי. בשר או דג חי אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח עיין סוף סי' ת"ק דמשמע אפי' במקום הפסד אסור ב"י בשם ש"ל. והתוס' והרא"ש בחולין דף י"ד כתבו דאפי' רוצה לאכלו כך חי אסור למלחו ואע"ג דאין עיבוד באוכלין כמ"ש סוף סי' ת"ק מ"מ אסור דמיחזי כעיבוד לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ"ש אי אסרת ליה בלא מליחה דהוי תיקון טפי. ונ"ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאוכלו כמ"ש ביורה דעה סוף סי' ס"ז. ומבואר מדבריהם שמותר להדיח הבשר כדי לאוכלו כיון שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו שרי. ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו כמ"ש סי' שכ"ג ס"ו. ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל דליכא פסידא כ"כ דיכול לאכלו צלי. מ"א ע"ש.
סעיף ו עריכה
(י) ועדשים: משמע אפי' לאוכלם לאלתר וכיון דהמליחה מועלת הוי כצנון דנראה ככובש כבשים.
סעיף ז עריכה
(יא) ובקערה: פי' או בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור. אבל במכתשת או לחותכם בסכין אסור וה"ה בכל תבלין ועסי"ב. ונ"ל דאין לשים הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהא מוליד ריחא. ט"ז.
סעיף י עריכה
(יב) במורג: בל"א קורין רי"ב אייזי"ן דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור ריב"ש. וא"כ אפי' לאכול מיד אסור. ונ"ל דה"ה בכלי קטן מאוד העשוי כזה אסור דעכ"פ כלי הוא אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ"ש ס"ט. ונ"ל דאפי' הוא קשה מאוד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגירה כדאיתא במשנה פי"ז. ודבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כ"מ ברש"י דף קל"ג ועיין סי' של"א ס"ז. מ"א.
סעיף יא עריכה
(יג) התלוש: כיון דירקות הללו ראוין לאכילה ביומן מותר להשקותן. מ"א ע"ש.
סעיף יב עריכה
(יד) פירות: שהם גדולי קרקע ושייך במינו טחינה.
(טו) לאכלו: או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך ר"ן ב"י. ומזה היתר לעשות מזריע"ה דהיינו שחותכין הצנון דק דק. ועכ"פ אסור לעשות עד אחר יציאת בה"כ דבעי סמוך לסעודה ממש כמ"ש סי' שי"ט אחרונים.
סעיף יג עריכה
(טז) נתלשו: משמע דבתלושין לא בעי ריסוק אבל בגמרא ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק כמ"ש סי' ש"כ ס"ב בזתים וענבים ועיין מ"א. (ועיין בס' אליהו רבה במה שמסיק בזה).
סעיף יד עריכה
(יז) שאינו קלי: ובזה אפי' מעט מעט אסור.
(יח) כלש: ונ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול מ"א עי' סי' ש"ך סי"ד וכתב הט"ז נ"ל ללמוד דין א' חדש דהיינו שהקמח שעושין מטחינת מצה אפויה שקורין מצה מע"ל ורגילים לערבו עם יין או מי דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בשבת אפי' ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה וכו' וכאן דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשינוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסור בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה עכ"ל. ובסי' תע"ג ס"ק ס"ו כתבתי דהח"י חולק עליו ע"ש.
סעיף טז עריכה
(יט) ביד: ואם נתן המשקה מע"ש מערבו בכף. מרדכי. מ"א.
(כ) בחרדל: וה"ה בקמח קלי עי' סי' שכ"ד ס"ג מ"א. ופשוט הוא דאם נתנו קצת המשקה לתוכו בע"ש שנראה בו קצת גיבול מותר להוסיף עליו בשבת כפי שירצה ט"ז ע"ש. ומ"א אוסר אפילו נתן מעט משקה מע"ש דלא חשיב כמגבל ע"י כך ע"ש ועיין סי' תע"ג ס"ה.
(כא) שינוי: ודוקא ברכה אבל בעבה לא מהני שינוי ולכן כתב רמ"א כמו בשתיתא וגם כתב באצבעו כלומר ולא בכף. וכל זה אפי' לצורך אותה סעודה אסור מ"א ע"ש. ועי' ט"ז שהעלה דמי ששכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ תחילה ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או אוחז בכלי עצמו ומנענע אותו וצ"ע לדעת רמ"א דמצריך שינוי באוכל במה שנוהגין לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגערק"ס דק דק ושופכין אח"כ חומץ לתוכו ואין עושין שום שינוי ונראה שכאן לא החמירו כמו בקרי"ן כיון דא"א לעשות זה בע"ש דיתקלקל טעמו של צנון ע"כ לא הצריכו שינוי כיון דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא וא"כ צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח או ע"י הכלי כמ"ש ומן המובחר שישים תחלה החומץ בכלי כנלע"ד דברים אלו. ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל ששמע להקל בחרדל וקרי"ן שאנו עושין כי בזמניהם היו עושין אותה כמו עיסה משא"כ במדינתינו שאין שרייתו גיבולו וכתב מו"ח ע"ז שאין להקל מאומד הדעת ובירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כי אינו נכנס בכלל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק כנלע"ד בדברים אלו עכ"ל ט"ז ועס"ק ט"ו מש"ש ועס"ק כ' מש"ש.
סעיף יז עריכה
(כב) יינומלי"ן: ולא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותקון גדול הוא זה ב"י ססי' שי"ט ש"ל. כתב מהרי"ל אסור לתת קידה לתוך חומץ לעשות טיבול וכן לעשות בצים קשים עם פיטרזיל"ן בחומץ אסור דדמי להילמי עכ"ל וכתב המ"א וצ"ע דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים אבל זה דמי ליינמולין דשרי. ומעט שרי לד"ה כמ"ש ס"ב. אסור לטרוף בצים מגולגלים בקערה דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה רש"י דף ק"ט. מ"א.
סעיף יח עריכה
(כג) מאתמול: דבלאו רפואה נמי משקה הוא. ר"ן.
(כד) בחמה: ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה.
סעיף יט עריכה
(כה) בלא זה: הא אי אפשר לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן והמחליק הוי כממחק. ומותר למרח התפוחים על הלחם עיין מ"א.
(כו) לקלוף: משום בורר וא"כ אף תפוחים אסור לקלוף להניח כמ"ש סי' שי"ט ס"ג.