טור אורח חיים ט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן ט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מיני בגדים החייבים בציצית, ומין וצבע הציציות

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

• כל מיני בגדים חייבין בציצית. וציצית של צמר או של פשתים פוטר כל המינין. אבל שאר מינין, כגון של משי או צמר גפן, אינן פוטרין, אלא אם כן יהא הציצית ממין הטלית.
• וכתב הרמב"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית: אם הוא אדום, יעשה הציצית אדום, ואם הוא ירוק, יעשה הציצית ירוק. וכן פירש רש"י. ור"י פירש שאינו צריך.
• וכתב בספר המצוות קטן: ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי.
• אף על פי שהגאונים ורבינו תם אסרו לעשות אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתן, רבינו שלמה ורב אלפס התירו, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש זצ"ל.

בית יוסף

• כל מיני בגדים חייבים בציצית וציצית של צמר או של פשתים פוטר כל המינים אבל שאר מינים כגון של משי או צמר גפן אינם פוטרים אלא אם כן יהא הציצית ממין הטלית – דברי רבינו נכוחים, דלכולי עלמא כל מיני בגדים חייבים בציצית. אבל אי מיחייבי מדאורייתא או מדרבנן, בהא איכא פלוגתא, דגרסינן בפרק התכלת (מנחות לט ב): אמר רחבה אמר רב יהודה: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ושל פשתן פוטרין בשל צמר. חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום, ואפילו בשיראין. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: השיראין פטורין מן הציצית. איתיביה רבא לרב נחמן: השיראין והכלך והסירקון, כולם חייבים בציצית? ומשני, מדרבנן. הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא: הן במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין. אי אמרת בשלמא דרבנן, היינו דמיפטרו במינן; אלא אי אמרת דאורייתא, צמר ופשתים הוא דפטר! אי משום הא לא איריא, כדרבא. דרבא רמי, כתיב (במדבר טו לח): "הכנף", מין כנף, וכתיב (דברים כב יב): "צמר ופשתים". הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן; שאר מינים, במינן פוטרין, שלא במינן אינם פוטרין. ורב נחמן כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים.

והרב רבי יצחק אלפסי פסק כרב נחמן. וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות ציצית (הלכה ב'), דטלית של שאר מינים אינם חייבין בציצית אלא מדרבנן. וכשכתב שצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, ושאר מינים במינן פוטרים, שלא במינן אין פוטרים, לא הביא דרשא דרבא דהכנף מין כנף, משום דכיוון דסבירא ליה דמדרבנן הוא דמיחייבי, לא אתי מקרא, אלא תקנת חכמים כך הוא, וכדאמרינן: אי אמרת בשלמא מדרבנן, היינו דמפטרו במינן. אבל התוספות כתבו שרש"י ורבינו תם פסקו כרבא, משום דהוי בתרא, וכן כתב המרדכי בשם ר"י, וכן פסק סמ"ג, וכן דעת הרא"ש.

ותימה על הרב רבי יצחק אלפסי, למה פסק כרב נחמן, כיוון דרבים פליגי עליה, רב יהודה ורחבה ורבא. ואי משום דתנא דבי רבי ישמעאל אתי כוותיה, הא איכא תנא דבי רבי ישמעאל אחריתא דאתי כוותייהו, כדאיתא בגמרא. ומכל מקום, כיוון דהרב רבי יצחק אלפסי והרמב"ם קיימי בחד שיטתא, הכי נקטינן.^(א)

ודע, דצמר סתם אינו אלא של רחלים לבד; אבל של עיזים, נוצה מיקרי. ושל גמלים, אף על פי שנקרא צמר גמלים, וכן צמר ארנבים נקרא צמר ארנבים, צמר סתם לא איקרי. והכי גרסינן בירושלמי פרק בתרא דכלאים (הלכה א):

"צמר". מה צמר שאין לו שם לווי, אף כל שאין לו שם לווי. מניין שאין לו שם לווי? אמר רבי יוסי בן לוי, דכתיב (מלכים ב ג ד): "ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר"; אין לך קרוי צמר, אלא צמר אילים בלבד.

ואם כן, לדברי הפוסקים כרב נחמן, לא מיחייב בציצית מדאורייתא אלא טלית של פשתים או של צמר רחלים לבד. וכן הא דאמרינן דצמר ופשתים פוטרין אפילו שלא במינן, בצמר רחלים דווקא אמרו.

וכתב הרמב"ם בפרק ב' דציצית (הלכה א), דרחל בת עז, צמרה פסול לציצית. והכי איתא בפרק שני דבכורות, שהכל מודים שצמרה פסול לתכלת, ואמרינן נמי שהכל מודים שאין לוקין על צמרה משום כלאים. ואם כן, לא חשיב צמר כלל, ואינו פוטר בציצית, אלא במינו דוקא.

• ואהא דאמרינן דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, כתוב בהגהות מיימון פרק ג', דהיינו דווקא יחדיו, ולכך נוהג לעשות בטלית של משי ציציות של משי. והאגור כתב בשם מהר"י מולין, דטלית של משי, רבים נוהגין להטיל בה ציצית של צמר, כלומר, ולא ציצית של פשתים, מפני מה שכתב ספר מצוות קטן, שאין מטילין ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי. אבל דעת הר"מ שצריך להטיל בה ציצית של משי דווקא. ובתרומת הדשן כתוב שאחד מן הגדולים השיב דלא נהגו עלמא כהר"ם, אלא כהרמב"ם, דמתיר בהדיא, וגם הוא העיד שכן נוהגין העולם, וכן משמע מפשט דברי הפוסקים.

• וכתוב עוד בתרומת הדשן שראה חד מרבוותא דהוה ליה טלית של משי מצוייצת בשלוש ציציות של משי וחד של צמר. וצריך עיון אי שפיר דמי בכהאי גוונא, דלא "הכנף – מין כנף" הוא, וגם לא "גדילים תעשה לך – מהם" אינם לגמרי. עד כאן לשונו.^(ב)

• ומה שכתב רבינו: וציצית של צמר או של פשתים פוטר כל המינים – מאחר שבזמן הזה אין לנו תכלת, צריך לפרש ד"פוטר כל המינין" דקאמר, היינו כל שאר מינין, בר מצמר ופשתים. כלומר, דציצית דצמר אינו פוטר לטלית פשתים, וכן ציצית של פשתים אינו פוטר טלית של צמר, משום דהוי כלאים שלא במקום מצוה. ואפשר דפוטר כל המינים כולם קאמר, אפילו של צמר לפשתים ושל פשתים לצמר, ולישנא דגמרא נקט, דמיירי בזמן דאיכא תכלת, וסמך על מה שכתב בסימן י"א: "ועתה שאין לנו תכלת, אין לעשותם מכלאים, אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים".

• וכתב הרמב"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית וכו' – בפרק ב' מהלכות ציצית (הלכה ח'). וכן פירש רש"י בפרק התכלת (מנחות מא ב) אהא דתניא: טלית, אין פוטר בה אלא מינה – אם אדומה היא, יטיל שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת, וכן שאר גוונים.

והרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב על דברי רבינו:

כשנדקדק בלשון הרמב"ם, לא נמצא בו מה שכתב הרב בשמו. ואעתיק פה לשונו אות באות:

טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין, עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה: אם ירוקה – ירוקים, אם אדומה – אדומים. היתה כולה תכלת, לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור, מפני שנראה כתכלת. וכורך על הכל חוט אחד תכלת, כדרך שעושה בשאר ציציות שאינם צבועים, עד כאן.

כשנעריך סוף המאמר עם תחילתו, ייראה לי שעיקר כוונת הרמב"ם להזהיר בטלית שכולה תכלת, שלא יהיו הציציות כולם מצבע תכלת או מצבע שחור הדומה לתכלת, רק שיהא הלבן שבה לבן כמות שהוא או צבוע ירוק או אדום. אמנם בטלית אדומה או ירוקה, עושה לבן שבה אם ירצה מאותו צבע עצמו. ואם לא צבעו כלל, אלא שהניחו לבן כמות שהיה, הלא טוב, כי לא כיוון הרמב"ם באמרו: "עושה לבן שבה כעין צבעה" – לומר שצריך דווקא כעין צבעה, אלא לומר שרשאי לעשותה כעין צבעה, מה שאין רשאי לעשות כן בטלית שכולה תכלת, אלא מן ההכרח צריך שיהו בציצית שני גוונים: האחד – פתיל תכלת; השני – חוטי לבן כמות שהן, או צבועים ירוקין או אדומים. והרי הרמב"ם כתב בתחילת פרק ראשון לשון זה:

ענף שעושין על הכנף ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו', וזה הענף הוא הנקרא לבן, מפני שאין אנו מצווין לצבעו, עד כאן.

ואם כוונת הר"מ כמו שהבין ממנו בעל הספר, שצריך מן ההכרח לצבוע הציציות מצבע הטלית, איך הניח יסוד הרמב"ם שאין אנו מצווין לצבעו? ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן זה. ועם כל זה כוונתי לומר, שאין אנו מוכרחים להבין בדברי הרמב"ם דין זה, שיהא מוכרח לעשות הציצית מצבע הטלית. ועל כל פנים לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקת כוונת הרמב"ם באמרו בשמו סתם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית, שהיה לו לפרש: זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת, כי בוודאי יש מקום לטעות בזה למי שלא יעיין דין זה בספר הרמב"ם ז"ל. ועתה שאין לנו תכלת, העושה טלית תכלת, יעשה כל הציציות לבן. ולמה לא יעשה כן כשיהיה הטלית ירוק או אדום, שיהא כל הציצית לבן? ובזה נסכים עם סברות רבים מהפוסקים, שאמרו שאין לחוש שיהא הציצית מצבע הטלית. עד כאן לשונו.

ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי הרמב"ם, בהיות דבריו מבוארים, שכיוון למה שכתב רבינו בשמו. שאילו היתה כוונתו כמו שפירש בו הרב הנזכר, הוה ליה להקדים: 'היתה כולה תכלת, לבן שלה משאר צבעונין', למה שכתב: "טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה" וכו' "עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה".

ומה שכתב בפרק א' שזה הענף נקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו, הדבר ברור שאין אנו מצווים לצבעו תכלת קאמר. וכל שאר צבעונין מיקרו בשם לבן. וכבר הרגיש הרב עצמו בזה, ומפני כך כתב: "ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן". וכיוון שכן, יש לתמוה, אמאי משכן נפשו לחלוק על פירוש רבינו בדברי הרמב"ם? מאחר שרש"י סובר כן.

ושמא משום דסוגיין דעלמא שלא לצובען, וגם כי הפוסקים לא כתבו כן, טרח להעמיד דבריו כמותם. ומכל מקום מה שכתב שלא דקדק בעל הספר באומרו בשם הרמב"ם סתם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית, שהוה ליה לפרש: זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת – לעניות דעתי נראה שיפה דקדק בעל הספר: דעד כאן לא קאמר הרמב"ם, אלא בזמן שהיה תכלת נוהג, כדי שלא יהא נראה שלא הטיל לבן, אלא תכלת לבד; אבל האידנא דאין לנו תכלת, אין חילוק בין צבע תכלת לשאר צבעונין. והילכך טלית שכולה תכלת, מטיל לה ציציות תכלת ושפיר דמי. ואדרבא צריך הוא לעשות כן, כדי שיהא הציצית מצבע הטלית, כן נראה לי.

• והתוספות הקשו על פירוש רש"י, מדאמרינן בריש ההוא פירקא (מנחות לח ב): מידי ציבעא גרים? ותירצו, דשמא משום "זה אלי ואנוהו" הוי. והראב"ד תירץ בענין אחר. ונראה מדבריו, שגם הוא סובר שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית. אבל סמ"ג כתב, דמדמקשי בגמרא (מנחות מ א) גבי סדין בציצית: לא יהא אלא לבן, יש ללמוד שהמטיל ציציות צבועים בטלית לבן – אין לחוש, דהא משמע שאינו חושש בצבע. ועוד, אומר בפרק התכלת (מנחות לח ב): "מידי ציבעא גרים"? ורש"י שפירש גבי טלית: "אין פוטר בה אלא מינה" – במין הצבע, לא דק, עד כאן לשונו. וכתבוהו הגהות מיימוניות בפרק ג'.

וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שמצא בתשובת הרשב"א שכתב על דין זה: לא ראיתי לאחד מרבותי שחששו לזה כלל, וכן נראה לי, עד כאן. וגם בתרומת הדשן סימן מ"ו כתב, דלא נהגינן האידנא בשום מקום, רק בציציות שהם לבנים ולא צבועים, ואפילו בטלית קטן שהוא ממיני צבעים לא ראיתי מימי אחד שהיה מצוייץ, רק בציצית לבן ולא צבוע. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב בשם בעל העיטור, שציציות של לבן קודמין לכל הצבעונים, באיזה צבע שיהיה הטלית; שכשאמרו "מין כנף", שיהיה הציצית ממין הכנף, סתם טליתות שלהם היו לבנים; אבל אם אין לנו לבן, אז צריך שיהיה הציצית מצבע הטלית.

ומכל מקום, כיוון דהרמב"ם ורש"י סוברים שצריך שיהיה מצבע הטלית, וגם התוספות והראב"ד נראה שאינם חולקין, נכון ליזהר בדבר. וכן ראיתי המדקדקים נוהגים לעשות הציצית מצבע הטלית.^(ג)

• וכתב בספר המצוות קטן: ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי – בספרי סמ"ק שבידינו כתוב בלשון הזה:

הג"ה: וכלאים בציצית אסור לגמרי, לדידן שאין לנו תכלת. טלית של פשתן, פטור אפילו במינו. מיהו נכון שלא לעשות שום ציצית של פשתן, אפילו בטלית של משי. עד כאן. צמר ופשתים פוטרין במינן ושלא במינן, ושאר מינין – במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין. עד כאן לשונו.

והכלבו רגיל בהרבה מקומות לכתוב סתם דברי סמ"ק והגהותיו, וכתב כאן כלשון הזה:

טלית של פשתן, פטור אפילו במינו. וצמר ופשתים, בין במינן בין בשאינן מינן פוטרין; ושאר מינין, במינן – פוטרין, בשאינן מינן – אין פוטרין. והרב רבינו פרץ כתב: נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן, אפילו בטלית של משי.

ורבינו, נראה שלא היה גורס בספר מצוות קטן כמו שהוא בספר מצוות קטן שלנו; דאם כן, הוה ליה להקדים דטלית של פשתן פטור אפילו במינו, כדי שיבא אחר כך: "מיהו נכון ליזהר שלא לעשות", כמו שהוא בנוסחי דידן דסמ"ק. אלא היה גורס בספר מצוות קטן כגירסת הכלבו, שעל מה שכתב דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, קאמר: "מיהו נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן" וכו'.

• ובטעם ספר מצוות קטן באזהרה זו, כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: נראה שהוא לפי שלא יבא להטיל ציצית של פשתן בטלית של צמר, לפי שמשי נראה מין צמר. או אולי חששו לזה, מפני שיש מי שסובר שציצית של פשתים אין לו מקום מן התורה. ויש מי שסובר שמטילין ציצית של פשתן לטלית של פשתן; ויש מי שסובר דמדאורייתא מטילין, אבל חכמים אסרוהו, וכמו שיתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא. ולפיכך כתב סמ"ק, שדי לנו שניתן מקום לפשתן בשל פשתן; אבל לא יהיה לו מקום להתיר בשאר המינים כמו צמר, עד כאן.

וקשה לי על הטעם הראשון, שהרי טלית של משי לא דמי לשל צמר. ועוד, שנראה מדברי הרב, דבטלית של שאר מינים דלא דמי לשל צמר, שרי להטיל ציצית של פשתן; ובספר מצוות קטן וכלבו כתוב: "מיהו נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי"; ומדקתני "אפילו", משמע דבכל טליתות אסר, ושל משי לאו דווקא. ורבינו לא חשש לכתוב "אפילו", משום דממילא משמע. ועוד, דאם איתא דלא אסרינן ציצית של פשתן בשל משי אלא משום דדמו לצמר, הוה ליה למימר נמי שנכון ליזהר שלא לעשות ציצית של צמר בטלית של צמר גפן או קנבוס, משום דדמו לשל פשתן.

ועל הטעם השני גם כן קשה; שמאחר שמדברי טעם זה נראה שסובר רבינו המחבר, דלספר מצוות קטן – ציצית של פשתן פוטר בטלית של פשתן, אם כן לית ליה סברת האומר דציצית של פשתן אין לו מקום מן התורה, וגם לא סברת האומר דאף על גב דמדאורייתא מטילין – חכמים אסרוה, שהרי כתב שדי לנו שניתן מקום לפשתן בפשתן, דאלמא סבירא ליה דלספר מצוות קטן, עוד היום ציצית של פשתן פוטר טלית של פשתן; ואם כן, על כרחין צריך לומר דסבירא ליה דבשאר מינים לבד מצמר פטר, אי מדאורייתא, וכדרבא דדריש "הכנף – מין כנף" וכו', אי מדרבנן, וכדרב נחמן דפטר שאר מינים מציצית דאורייתא. ואי אפשר לומר שנַאַסרֶנו בשאר מינים, ויהיה מותר בשל פשתן.

לכן נראה לי שסמ"ק פוסק כדעת רבינו תם, שטלית של פשתים פטור מלהטיל בו ציצית: לא מיבעיא משל שאר מינים, דהא לא פטרי שלא במינן, ושל צמר נמי לא, משום דהוי כלאים; אלא אפילו מינו, שהוא ציצית של פשתים, דפטר ביה מדינא, גזרו בו חכמים, משום כסות לילה. וזהו שכתב: טלית של פשתים פטור אפילו במינו. ומשום דמשמע שאין הפטור אלא בטלית של פשתן, אבל ציצית של פשתים פוטר בשאר מינים כדינו, לכך כתב: מיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בטלית של שאר מינים. ונקט משי, דהוא חד מאינך מיני, והוא הדין לשאר מינים. וטעמא, משום דחייש דלמא אתי להטיל ציצית בטלית של פשתן.

וגירסת הכלבו תתפרש גם כן בדרך זה, דכיוון שאחר שכתב שטלית של פשתן פטור אפילו במינו – כתב דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, משמע בהדיא דאף על גב דטלית של פשתן פטור, מכל מקום ציצית של פשתן פוטר בשאר מינים; לכך כתב הרב פרץ, שנכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן, אפילו בטלית של משי, מטעמא דפרישית.

• אף על פי שהגאונים ורבינו תם אסרו לעשות אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתים, רש"י והרב רבי יצחק אלפסי התירו, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל – בפרק התכלת (מנחות מ א) תנו רבנן: סדין בציצית, בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבים. והלכה כבית הלל. אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין. ופירש רש"י:

בית שמאי פוטרין – דלא דרשי סמוכים למישרי כלאים בציצית. והא דנקט לשון פטור וחיוב, ולא נקט לשון אוסרים ומתירים, משום דציצית חובה הוא לבגד, ואפילו אינו לובשה, ואיסור והיתר נמי בהא תליא. וכיוון דלבית שמאי פטור, הוה ליה כלאים שלא במקום מצוה, ועובר עליהם משום כלאים. ובית הלל דמחייבי ליה בציצית, דרשי סמוכים, ואין כאן משום כלאים, ומותר ללובשן. ובטלית של צמר, לבית שמאי אסור לעשות בה לבן של פשתן ותכלת של צמר, אלא הלבן והתכלת של צמר. והאי דנקט פלוגתייהו בסדין, משום דפסיקא ליה מילתא, דאין בו ציצית בלא כלאים, שעיקר מצות ציצית – תכלת כתיבא ביה, ותכלת עמרא הוא. מן המתמיהין – מתמיה את כל הרואין, שאומרים: כלאים הוא לבוש. אדבית הלל פליג רבי אליעזר.

ובתר הכי גרסינן, אמר רבי: אם כן למה אסרוה? ופירש רש"י: אם כן, דהלכה כבית הלל, למה אסרוה בירושלים? ושקיל וטרי תלמודא בטעמא דמילתא, ולבסוף מסיק רבא (מנחות מ ב), שמא ייקרע סדינו בתוך שלושה ויתפרנו, והתורה אמרה: "תעשה" – ולא מן העשוי. שרא רבי זירא לסדיניה. רב זירא אמר: גזירה נמי משום כסות לילה. ופירש רש"י:

שמא ייקרע סדינו – קודם לכן, בתוך שלושה אצבעות לשפת הכנף, דהיינו מקום הציצית, ויתפרנו בחוטי פשתן, ויניח סוף החוטין תלויין שם, ואחר כך יתן בה שני חוטי תכלת, ויצרף אותם שנים של לבן עמהם, והתורה אמרה: "תעשה" – ולא מן העשוי, ונמצא ציצית פסול, והוו כלאים שלא במקום מצוה. שרא רבי זירא לסדיניה – התיר ציציותיו מסדינו, שהיה של פשתן, ונטלן משום שמא ייקרע, וכדרבא. משום כסות לילה – שמא יתכסה בו בלילה, דפטור מציצית, ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה.

ובפרק במה מדליקין (שבת כה ב) איתא נמי להאי ברייתא, גבי הא דאמר התם שהיו תלמידי רבי יהודה ברבי אלעאי מחבין ממנו כנפי כסותם, לפי שהוא היה שונה בסדין בציצית: הלכה כבית הלל, ואינהו סברי: גזירה משום כסות לילה. וגם שם פירש רש"י כמו שפירש בפרק התכלת.

והתוספות (מנחות מ א ד"ה סדין) כתבו שכתב רש"י בתשובה שלא גזרו אלא על התכלת, אבל במינו חייב. ובשמעתין היה להם ציצית של מינו, והיו מחביאין מרבי יהודה, לפי שהיה מחייב לעשות תכלת, והיה סבור שעושים כבית שמאי מדאורייתא. ואינהו סברי, אפילו לבית הלל אסור מדרבנן, משום כסות לילה. וקשה לר"י, דבפרק התכלת מהדר לאתויי דציצית חובת טלית הוא, ואמאי לא מייתי מהכא, דלא קתני "אוסרין"? ועוד, דבהלכות גדולות פוסק דחובת גברא הוא, מדמברכין "להתעטף". ועוד, דאמרינן בפרק קמא דיבמות), דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא, במשנה תורה דריש, ואיך יתכן דלא דרשי בית שמאי סמוכין? ועוד, דרב עמרם פסק כבית שמאי בשישה דברים, וחשיב הך חד מינייהו. ועוד, אמאי נקט סדין בציצית? הוה ליה למינקט כלאים בציצית.

ונראה לרבינו תם, דכולי עלמא דרשי סמוכין, ובית שמאי פטרי מדרבנן, משום כסות לילה, או משום שמא ייקרע, ופטרי אפילו ממינו, מדקתני "סדין בציצית", ולא קתני "סדין בתכלת", ובית הלל מחייבין אפילו תכלת, דלית להו הנך גזירות דבית שמאי. וכבית שמאי קיימא לן, כדמוכח בסיפא דהך ברייתא. ואומר רבינו תם, דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית, אפילו מינו, דכבית שמאי קיימא לן דפטרי, והמברך מברך ברכה לבטלה, עד כאן לשונו. וסמ"ג וסמ"ק פסקו כדברי רבינו תם. וכתב הר"ן בפרק במה מדליקין שכן דעת הרז"ה. וכתב הרא"ש בתשובה כלל ב' שכן נוהגים באשכנז ובצרפת, שלא לעשות טלית של פשתן. וכתב האגור שאפילו מבגד שמעורב פשתן עם צמר גפן אין עושין טלית.

אבל המרדכי בהלכות ציצית כתב בשם רבינו שמשון, שנראה דוחק פירוש רבינו תם, דמנא לן לבדות הך גזרה מליבנו, מינו אטו שאינו מינו? ועוד, רוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו. הילכך נראה כפירוש הקונטרס, דבית שמאי פוטרין משום כלאים. ואפשר דסברי כרבי, דאמר שם (מנחות לח א): התכלת והלבן מעכבין זה את זה, וכיוון דליכא תכלת, לבן נמי ליכא, וניחא דנקט "פוטרין", דפטרי אפילו ממינה. והאי דקטינא (מנחות מא א) יש לומר דסבר כרבי, ופטור אפילו ממינה, כיוון דלא מצי למירמי בה תכלת. ורבי זירא, אי כרבי סבירא ליה, לא הטיל בה אפילו מינה; ואי כרבנן, שרא התכלת כדי להטיל בה מינה. ולהכי נקט סדין בציצית, ולא נקט תכלת בסדין. והשתא לא צריכין לפרש כדפירש הקונטרס, דציצית חובת טלית.

ותימה לומר דרב קטינא יסבור כרבי, דאין הלכה כרבי מחביריו (פסחים כז א), וכל שכן מרבותיו. וגם רבי זירא יישבנו בדוחק. ועוד מצאתי בסיפרי: "כסותך", פרט לסדין. ושאלתי לרבי, ואמר לי דאסמכתא היא, עד כאן לשונו.

והרא"ש בהלכות ציצית כתב כל דברי רש"י והתוספות, ואחר כך הביא דברי בעל העיטור שכתב בשם רבינו האיי, שמעולם לא היה אחד מהגאונים שהורה להטיל חוטי כיתנא בגלימא דכיתנא, ומאן דרמי להו עובר משום לא תשא.

והרי"ף כתב: והאידנא דלית לן תכלת, רמינן לסדין ציצית ממיניה, ושפיר דמי, דאמרינן: "איבעיא להו: של פשתן מהו שיפטור של צמר? תא שמע, דאמר רחבה אמר רב יהודה: 'חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, וחוטי פשתן פוטרין בשל צמר. חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום, ואפילו בשיראין' ". הא למדת דחוטי פשתן פוטרין בשל פשתן. ומהא נמי שמעינן הכי, דאמר רבי אליעזר: כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, ומפרשינן טעמא, לפי שאין בקיאין. ולירמו בי עשרה וכו', גזירה משום קלא אילן. ואקשינן, לא יהא אלא לבן? כלומר, דהא צמר לבן פוטר בפשתים. ופרקינן, הני מילי היכא דליכא מיניה; אבל היכא דאיכא מיניה, לא. כלומר, דכיוון דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן, לא רמינן לבן מצמר, כדריש לקיש, דאמר: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב; ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה.

וחזינן למקצת רבוותא דאסרי למירמי חוטי פשתים בטלית של פשתים, ואיתלו בהא דאמרינן בריש יבמות): סלקא דעתך אמינא כדרבא, דרבא רמי: כתיב "הכנף", מין כנף וכו'. הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן. וקאמרי: מדקאמר "סלקא דעתך אמינא כדרבא", מכלל דלית הילכתא כרבא דפטר בפשתן, אלא צמר לחוד הוא דפטר, וקא אסרי ציצית דכיתנא בסדינא. ומינייהו מאן דמחייב ליה מלקות. והני רבוותא דסבירא להו הכי לא דייקי בשמעתא, ולא ידעי מאי קאמרי רבנן. ומהאי שמעתא גופא גמרינן דעבדינן כיתנא בסדינא, דהכי אמרינן בגמרא: סלקא דעתך אמינא כי דוקיא דרבא, דאמר: "הכנף" – מין כנף; ואנן נמי נידוק כי דוקיא ונימא "הכנף" – מין כנף, והכי קאמר רחמנא: עביד צמר לצמר ופשתים לפשתים; וכי עבדת צמר לצמר, [תצבענו תכלת]; אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר – לא. כתב רחמנא "צמר ופשתים", דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. הא סברא דסמכא דסמכי עליה רבנן, ושמע מינה דפשתים לפשתים כשר הוא לדברי הכל, ולית בה פלוגתא, עד כאן.

וכתב עוד, שיש מי שמביא ראיה, מדאמר ליה מלאכא לרב קטינא: "סרבלא בסיתוא, סדינא בקייטא, ציצית מה תהא עליה?" אלמא סדין פטור בציצית לגמרי; דאם לא כן, למה לא היה מטיל רב קטינא חוטי פשתן בציצית? והוא ז"ל אומר, שאין מכאן ראיה: דהאי ציצית דקאמר ליה מלאכא, לאו אלבן קאי – דאפשר למעבדיה פשתן; אלא אתכלת קאי, דלא אפשר למעבדיה מפשתן. דתכלת נמי איקרי ציצית, דתנו רבנן: "סדין בציצית, בית שמאי פוטרין" וכו', וקאמר רבי אליעזר ברבי צדוק עלה: "והלא כל המטיל תכלת בסדינו" וכו', שמע מינה דהא דתנו רבנן "סדין בציצית", אתכלת קיימי, דצמר ניהו, וגזרו ביה משום כסות לילה, ומשום "תעשה" ולא מן העשוי. אבל לעניין לבן דפשתים בפשתים, ליכא למיגזר, וליכא בהא מילתא ספיקא. ועוד, דאיהו עדיף מצמר גפנים ושאר מינים, דחיובא דידהו מדרבנן, ופשתים בפשתים חיובא דאורייתא הוא.

ודעת הרמב"ם בפרק ג' כדברי הרי"ף. והרא"ש כתב וזה לשונו:

ותמיה אני, מהיכן אמרי רבוותא דחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאורייתא, כיוון דכתיב בקרא: "צמר ופשתים", "גדילים תעשה לך"? וכן אי דרשי "הכנף – מין כנף", אם כן כל דבר פוטר במינו.

וראיתי לבעל העיטור שכתב: והשתא דקיימא לן כבית הלל דסדין חייב בציצית מדאורייתא, ורבנן הוא דגזרי משום כסות לילה, כי היכי דתכלת ליכא, פשתן נמי ליכא, דקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דאמר (מנחות לח ב): אין לו תכלת, מטיל לבן; כלומר, צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת, ולבן כדינו. ובסדין ליכא למימר הכי; הילכך פשתים לא פטר בטלית כלל. והא דאמרינן בשיראין: או צמר או פשתים, רב נחמן דסבירא ליה דשיראין דרבנן הוא דמתרץ הכי, ומשום הכי מיפטרי בכל דהו; אבל טלית דאורייתא לא מפטרא בלא תכלת או צמר לבן במקומו, כי היכי דלא מיחסר ציצית אלא צבע חילזון. ורב קטינא דלא רמי ציצית, משום האי טעמא הוא. ומסתברא לן דהיינו טעמא דרבנן קמאי, דלא רמו ציצית של פשתן בטלית של פשתן, עד כאן לשון בעל העיטור.

ופירוש זר הוא לפרש, "אין לו תכלת מטיל לבן", דווקא צמר צבוע לבן; דרבי יוחנן בן נורי היינו רבנן דפליגי ארבי בהך ברייתא וכו'. ודבר פשוט הוא, דמדאורייתא אין לאסור ציצית של פשתן לטלית של פשתן. ואפשר שירדו לדעת רבינו תם (מנחות מ א ד"ה סדין), ואסרו מדרבנן. ונראה שהרב רבי יצחק אלפסי נמי סובר כרבינו תם, דבית שמאי דרשי סמוכים, ואסרו לתת תכלת בסדין משום הנך גזירות דמפרש תלמודא, מדהביא הך דרבי זירא: גזירה שמא יקרע סדינו וכו'. אבל במינו מחייב. ודייק דסדין בציצית היינו תכלת, מדאמר רבי אליעזר בר רבי צדוק: והלא כל המטיל תכלת וכו'. ומשום דעיקר המצוה היא תכלת, קרי ליה "ציצית" בסתם. אלא קשיא ליה לישנא ד"פוטרים", דכיוון דמחייב במינו, ולא אסר תכלת אלא משום גזירה, הוה ליה למימר "אוסרין". ומשום לישנא ד"פוטרין" פירש רבינו תם, ואפילו במינו. ואפשר דכשאמרו בית שמאי ובית הלל דבריהם בבית המדרש, אמרו בית הלל דבריהם בתחילה, ואמרו "מחייבים", ואפילו בתכלת מחייבי, והשיבו בית שמאי על דבריהם ואמרו דאיסורא איכא בתכלת מדרבנן. וכששנו מחלוקתן, הקדימו בית הלל דברי בית שמאי, מפני ענותנותן, שמקדימים כל פעם דברי בית שמאי לדבריהם (עירובין יג ב). ואגב דבית הלל שנו "מחייבין", שנו גם בדברי בית שמאי "פוטרין", ולעולם במינו מחייבין. וכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו. ואפילו לדברי רבינו תם, גזירה רחוקה היא, דגזרו במינו אטו תכלת, ותכלת גופיה – גזירה שמא ייקרע, או משום כסות לילה. והאידנא דליכא תכלת, לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחיתי באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן, שלא להרפות מצות ציצית בידם, עד כאן לשונו.

ולפי שראה רבינו שהרא"ש היפך ליישב דברי הרי"ף, וגם כתב שכדאי הוא לסמוך עליו, לפיכך כתב שהרא"ש הסכים לדברי הרי"ף. ולי נראה, שמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי רבינו תם; אלא שכדי שלא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד, לא רצה להורות להם כמותו. וכן כתב בהדיא בתשובה כלל ב' וזה לשונו:

וכן נוהגים באשכנז ובצרפת, שלא לעשות טלית של פשתן. ואני בבואי לארץ הזאת, ראיתי שכולם לובשים טלית של פשתן. אמר לי ליבי: אם תאסור להם טלית של פשתן, תבטל מהם מצות ציצית, כי אינם נמצאים כל כך טליתות של צמר בארץ הזאת. ואמרתי: הנח להם, כי נתלים באילן גדול שמתירו. ועוד, אף לפירוש רבינו תם, אין לאוסרו בזמן הזה. דעיקר טעם האיסור הוא דילמא אתי למירמי ביה תכלת, שהוא עיקר המצוה; ובכסות לילה, או אם ייקרע סדינו, הוה ליה כלאים שלא במקום מצוה. אבל בזמן הזה שאין לנו תכלת, ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל, לא שייך למיגזר כלל, דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במניין דאין לו היתר אלא על ידי בית דין גדול ממנו בחכמה ובמניין; דכיוון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם, נתבטל האיסור ממילא, דלא דמי לתקנת רבי יוחנן בן זכאי וכו'. כל זה דקדקתי שלא לאסור לבני הארץ הזאת טלית של פשתן, עד כאן לשונו.

הרי אתה רואה שהוא נדחק כדי להעמיד מנהג הארץ ההיא; אבל סברתו הוא לאסור כדברי רבינו תם. לכן כל ירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן, היכא דאפשר. אבל היכא דלא אפשר ליה, מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו, משיתבטל ממצות ציצית, וכמו שנהג הרא"ש עם אנשי ספרד.

וכבר כתבתי, דכיוון דהרי"ף והרמב"ם סוברים דשאר מינים, בר מפשתים וצמר רחלים, לא מיחייבי בציצית מדאורייתא, כמו שנתבאר בראש הסימן, נכון שלא לעשות הטלית משום דבר, אלא מצמר רחלים, כי היכי דליקיים מצות ציצית מדאורייתא. וכן כתב האגור בשם הרב רבי ישעיה והר"י מולין, שירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא, ולא יעשה טלית אלא מצמר^(ד). ומיהו היכא דלא אפשר ליה, יעשה משאר מינים; ובלבד שלא יעשה של פשתן, כדי לחוש לכתחלה לדברי האוסרים. ואי לא אפשר ליה, יעשה אפילו של פשתים, ומברך עליו, כהסכמת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל.

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל מיני בגדים חייבין בציצית נראה מדכתב רבינו בסתם חייבים בציצית אלמא דרצונו לומר דכל הבגדים שוין בדין דחייבים מדאורייתא וכדעת ר"ת ורש"י ור"י וסמ"ג והסכמת הרא"ש דהלכה כרבא ולא כהרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב נחמן דאינן חייבין מדאורייתא אלא בגד צמר ובגד פשתים אבל שאר הבגדים אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן דליתא אלא כל הבגדים דין אחד להם:

ומ"ש וציצית של צמר או של פשתים פוטר כל המינין בפרק התכלת קא מותיב רבא לר"נ מדתניא דשאר מיני בגדים צמר ופשתן פוטרין בהן וקס"ד צמר ופשתי' יחדיו פירוש שני חוטי תכלת ושני חוטי פשתן אא"ב דאורייתא היינו דמשתרו בהו כלאים אא"א דרבנן היכי משתרו בהו כלאים ומשני אימא או צמר או פשתים ודעת כל הפוסקים דאף לרבא צמר או פשתן פוטרין בשאר מיני בגדים אלא דאפי' צמר ופשתי' יחדיו דהוי כלאים נמי פוטרין אבל הגהות מיימונית ע"ש מהר"ם ומביאו בתה"ד ובספר האגור ס"ל דלרבא בשאר מינים דחייבין דאורייתא לא פטר אלא צמר ופשתים יחדיו דהיינו בזמן שהיה תכלת אבל עכשיו לא פטר צמר או פשתים בשאר מינים אלא דוקא במינן פוטרין כגון ציצית של משי במשי וצמר גפן בצמר גפן דדרשינן הכנף מין כנף דמין כנף דוקא ורבינו תופס דעת כל הפוסקים לכך פסק דצמר או פשתים פוטר כל המינים אף לרבא דשאר מיני בגדים חייבין דאורייתא:

וכתב הרמב"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית וכולי הכי משמע פשטא דסוגיא בפרק התכלת (דף מא:) דקאמרינן טלית אין פוטר בה אלא מינה וכמו שפירש"י אם אדומה יטיל בה ב' חוטין אדומים וב' חוטין תכלת אלא דקשיא מהא דאמרינן בר"פ התכלת מידי ציבעא גרים ובמרדכי הלכות קטנות תירץ דבשאר מיני בגדים דוקא כיון דלרבא דרשינן הכנף מין כנף כדתנא דבי ר"י השתא כיון דמדאורייתא אינו פוטר אלא במינן צריך שיהא ממש מינן דאף הצבע צריך שיהא כצבע הטלית ולא אמרו בגמרא מידי ציבעא גרים אלא בבגדי צמר ופשתים דתכלת פוטר בהן דכיון דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתול תכלת אלמא תכלת לאו מין כנף הוא ועוד תירץ דמדאורייתא ודאי לאו ציבעא גרים אלא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו בעינן שיהו צבועין בצבע הטלית ונראה דמה שנהגו כל ישראל בטלית של צמר לבן הוא כדי לאפוקי נפשין מפלוגתא דרבוותא ולכן יש להזהר שלא לעשות לו טלית קטן מתחת למדיו מבגדי צבעונין או ועשה גם הציצית מצבע הטלית דאף ר"י לא אמר אלא שאינו צריך אבל אם צבען מצבע הטלית הוה מצוה מן המובחר ועוד דפשטא דתלמן דא משמע כפירוש רש"י והרמב"ם ושרי ליה מאריה להסמ"ג שכתב אפירוש רש"י לא דק גם לא כמ"ש הרב בהגהת ש"ע דהאשכנזים עושין ציציות לבנים אף בבגדים צבועים ואין לשנות עכ"ד דלפע"ד שינוי זה הגון הוא אלא מיהו בצינעא מתחת למדיו דלא ליתי לאינצויי כיון דלא נהגו לצבען ועיין בתה"ד סוף סימן מ"ו:

וכתב בסמ"ק ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי כך היא הנוסחא בכל ספרי רבינו הישנים וכך היתה הנוסחא לפני בית יוסף ומהר"י אבוהב אלא שהמהרי"א הבין דפשתן הוא דאסור בשל משי אבל צמר בשל משי שרי משום דמשי מיחלף בשל צמר ולא מיחלף בשל פשתן ועל זה השיג ב"י דמשי לא דמי לצמר ובדין השיג עליו בזה אבל מה שהשיג עליו עוד מלשון הסמ"ק שאמר אפילו בשל משי אינה השגה דמהרי"א לא גרס בדברי רבינו בשם סמ"ק תיבת אפילו וס"ל דמ"ש בסמ"ק שלנו ובכל בו תיבת אפילו ט"ס הוא ואה"נ דלא צריך להזהר אלא היכא דמיחלף כגון ציצית של פשתן במשי דמיחלף משי בצמר וכן ציצית של צמר בקנבוס וצמר גפן דמיחלף קנבוס וצמר גפן בפשתן אבל היכא דליכא למיחש לאיחלופי שרי עוד כתב מהר"י אבוהב דדעת הסמ"ק הוא דדוקא של פשתן במשי נכון להזהר אבל פשתן בפשתן שרי והשיג עליו ב"י דהלא בין לרבא בין לר"נ ציצית של פשתן פוטר בשאר מינין כי היכי דפוטר בשל פשתן לרבא מדאורייתא ולר"נ מדרבנן וא"כ מאיזה טעם נאסרו בשאר מינין ויהיה מותר בשל פשתן ופירש הוא דדעת הסמ"ק שפוסק כר"ת דאסרו לעשות שום ציצית בטלית של פשתן אפילו ציצית של פשתן כמ"ש רבינו אחר דין זה אע"פ שהגאונים ור"ת וכו' ולכך נכון להזהר דאפי' במשי לא יעשה ציצית של פשתן פן יעשה פשתן בשל פשתן ולא נהירא דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב תחלה דעת הגאונים ור"ת ואח"כ מ"ש הסמ"ק דהוא נמשך מדעת ר"ת והגאונים אבל אין הדעת מקבלת שדברי הסמ"ק יהיו תלויין במה שפסק ר"ת ועדיין לא הודיע פסקו של ר"ת. ועוד לכולהו פירושי קשה לשון רבינו שכתב אח"כ אע"פ שהגאונים ור"ת אסרו כו' דלמה לו לומר אע"פ אם אין דין זה מקושר עם מ"ש קודם לו בשם הסמ"ק ועוד גזירה זו רחוקה הוא לגזור פשתן במשי דילמא יעשה פשתן בפשתן והיא גופה אינה אלא גזירה בזמן שהיה תכלת דגזרו ביה משום כסות לילה דהו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועכשיו אין מקום לגזירה זו כלל לכן נראה דדעת הסמ"ק הוא משום דבההיא דצמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם איכא תרי פירושי ולחד פירושא אין צמר ופשתים פוטרין שלא במינם אלא יחדיו דהיינו בזמן שהיה תכלת כדפרי' אבל עכשיו שאין תכלת אין צמר או פשתים פוטרין בשאר מינים ולפיכך כתב סמ"ק אע"ג דקי"ל כאידך פירושא דצמר או פשתים נמי פוטר עכשיו בשאר מינים מ"מ נכון להזהר שלא לעשות של פשתן בשל משי כדי לחוש לאידך פירושא וה"ה דשל צמר נמי אסור בשל משי אלא דנקט פשתן בשל משי לאורויי דיוקא דפשתן בשל פשתן שרי ובמשי אסור ולאו דוקא במשי אלא ה"ה בשאר מינים אלא משום דרגילין בטליתות של משי נקט משי והשתא ניחא דלאחר שפסק רבינו דצמר או פשתים פוטרין כל המינים כתב על זה דעת הסמ"ק דמיהו נכון להזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי כדי לחוש לאידך פירושא ויתיישב נמי דנקט אח"כ אע"פ שהגאונים ור"ת אסרו כו' כלומר מדברי הסמ"ק מבואר דפשתן במשי הוא דאסור אבל פשתן בפשתן שרי וא"כ הוא דלא כהגאונים ור"ת דאסרו כו' אין לחוש לזה דהלא רש"י ואלפסי התירו וכן הסכים א"א הרא"ש ז"ל נראה לי:

אע"פ שהגאונים ור"ת אסרו לעשות אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתים כו' כבר הציע ב"י סוגיית התלמוד ופירושה ופסקי הגאונים במאי פליגי ונתקבלו בעניות דעתי דברי בעל המאור בפרק במה מדליקין שכתב וזה לשונו ואמת הדבר כי עיקר האיסור משום חוטי תכלת הוא שנאסרה הציצית בסדין אי משום קלא אילן אי משום שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו אי משום גזירת כסות לילה וכדמפרש בגמרא וכיון שמצות תכלת ולבן תלוי זה בזה אפילו למ"ד אין מעכבין זו את זו הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסרה לבן עמה משום דתרוייהו ציצית ואין לך להפריש ביניהם שתהא מחייב את הסדין בלבן ואוסרו בתכלת נמצא זה מצוה וזה אסור וזה רחוק מאוד ואין הדעת סובלת ועוד האריך וע"ש ומדברי בעל העיטור שהביא הרא"ש בהלכות ציצית נראה עוד טעם נכון והוא דס"ל לגאונים דקי"ל כר"י בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן והיינו חכמים דפליגי ארבי וקאמרי דאין מעכבין זה את זה וקרא וראיתם אותו האי לחודיה והאי לחודיה כדאיתא בגמ' וה"פ האי קרא דהכנף מין כנף אפתיל תכלת דבתריה קאי לומר לך שאם אין פתיל תכלת יתן במקומו מין כנף אע"פ שאינו צבוע תכלת אלא צמר לבן מאחר שהוא מין כנף שגם הבגד הוא של צמר אבל אם אין הבגד של צמר אלא של פשתים אין לו תקנה לא בלבן של צמר דאינו מין כנף ולא בלבן של פשתים דאינו ממין תכלת שהוא של צמר כללו של דבר דרבויא דהכנף מין כנף מרבינן מיניה שאם אין כאן תכלת בעינן שיתן לבן ממין הבגד ושיהא ממין תכלת שהוא צמר ואין זה אלא בבגד של צמר לחודיה ולפ"ז בשאר מינים נמי לית להו תקנה לדידן דאין לנו תכלת והא דתניא בשאר מינים צמר ופשתן פוטרים היינו דוקא יחדיו וכסברת מהר"ם שהובא בהגהת מיימונית והא דאסיקנא בשאר מינים או צמר או פשתים היינו דוקא לר"נ דשאר מינים דרבנן ומשום הכי מפטרי בכל דהוא אבל לרבא דשאר מינים נמי דאורייתא לא מיפטר בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר אלא צבע חלזון ולפ"ז בזמן הזה אין לעשות שום ציצית אלא של צמר בשל צמר אבל זולת כל זה הויא ברכה לבטלה אפי' משי בשל משי וכל שכן פשתן בשל פשתן ואצ"ל צמר או פשתן בשל משי ואע"ג דאיכא נמי גאונים דפליגי עליה ירא שמים יוצא ידי כולם ואינו מברך אלא על ציצית של צמר בצמר והכי קטינן ודלא כדמשמע מהש"ע והרב בהגהתו דיש לברך גם אשאר מינין דלפע"ד אינו כך וכך ראיתי מהמדקדקים שהיו לובשים טלית קטן של צמר מצוייץ בשל צמר מתחת והיו לובשים למעלה טלית משל משי ומברכים על שניהם ביחד והכי שפיר טפי:

דרכי משה

(א) ואין דבריו נראין, אלא נראה לפסוק כדברי התוספות, מאחר שרבינו והפוסקים אחרונים הסכימו עמהם. וכבר הארכתי בזה בהקדמתי בסייעתא דשמיא.

(ב) ועיין להלן סימן י"א דאסור לעשות בזמן הזה, שאין לנו תכלת, ציצית של צמר בשל פשתים או איפכא, משום דהוי כלאים שלא במקום מצווה. ויתבאר בסימן זה בסמוך, דמשום גזירה – אסרו אף לעשות ציצית של פשתים בטלית של פשתים. ולכן כתב האגור בשם מהר"י מולין, דאסור לעשות טלית של פארכו"ט, משום דהשתי פשתים, והערב צמר גפן.

(ג) ואני לא ראיתי מימיי ציצית אלא לבן, ואין לשנות.

(ד) (ולא ראיתי נזהרים בזה). ^[1]

הערות

1. קטע זה אינו מ"דרכי משה" המקורי ולא נודע מי כתבו.