רש"י על הש"ס/תמורה/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מתני' כל האסורין [לגבי מזבח] אוסרין בכל שהן - אפי' נתערבו אחד באלף כולן אסורין למזבח אם אינו ניכר וכולהו משכחת להו דאינן ניכרין אבל טרפה לא משכחת לה אלא כדמוקים לה במסכת זבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו (דף עד.) כגון שנתערבה דרוסת הזאב בנקיבת הקוץ אי נמי בולד טרפה ואליבא דר"א דאמר לא יקרב:

גמ' וקשיא לן - התם מאי אפי' דקאמר דהא קתני כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות דמשמע אחד מן הזבחים נתערב בהרבה חטאות המתות ואפי' אחד דהיתר ברבוא דאיסור כולן ימותו ומאי קאמר פשיטא לן דכ"ש דכי הוי איסורא יותר טפי (גבי איסור) פשיטא דימותו דהא איסור רובא:

ומשנינן - התם דהכי קתני כל הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאות המתות דמשמע דחדא חטאת נתערבה בזבחים כשהיו הרבה ואפילו אחת דאיסור ברבוא דהיתר כולן ימותו ולא בטיל חד בינייהו ולמה לי למיהדר ולמיתני הכא:

התם הוא - גבי חטאות המתות ושור הנסקל:

דאיסורי הנאה נינהו - ומשום הכי חשיבי ולא בטלי:

אבל - הני דמתני' רובע ונרבע דמותרין באכילה להדיוט דבהכי עסקינן שרבע או נרבע על פי עד אחד דאינה נסקלת בכך או שהבעלים הודו ומודה בקנס פטור אימא ליבטלו קמ"ל מתניתין: ובזבחים (גרסי') תו ואי אשמועינן הא דתמורה ה"א הכא הוא דלגבוה מאיס ומשום הכי לא בטלי וירעו עד שיסתאבו ויאכלם ההדיוט אבל מילתא דלהדיוט נמי אסורה אימא ליבטל קמ"ל התם ימותו דאפי' לגבי הדיוט לא בטיל דאי בטיל לימא ירעו עד שיוממו ויפדו ויאכלם הדיוט: תנינא התם בזבחים (ברובע) אחד מן הזבחים שנתערב ברובע ונרבע דחולין ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהם קרבן מאותו המין. כלומר ממין אותו קרבן שנתערב בהן אם שלמים היו יביא בדמי יפה שבהן שלמים דיד הקדש על העליונה ואם עולה היתה יביא בדמי היפה עולה אלמא שמעי' מהתם דלא בטלי ברובא:

חדא בחולין - מתני' דהכא מיירי בנתערבו כשהן חולין ואחר כך הקדישן וההיא דזבחים מיירי דנתערבו כשהן קדושים דהתם קתני כל הזבחים:

אבל - הכא גבי חולין דלא מאיסי בשעת תערובות דלא שייך בהו חלק גבוה אימא ליבטלן וכי מקדיש להו קדשי שפיר דהא כבר איבטיל ליה איסור וליקרבו קמ"ל: ובזבחים קפריך ניתני הא דתמורה ולא בעי הא דזבחים ומשני הכא תקנתא איצטריכא ליה להכי הדר תנא לה הכא בזבחים דהתם בתמורה תנא אוסרין בכל שהן ולא תנא תקנתא והכא תנא תקנתא ימכרו ויביא בדמי יפה שבהן מאותו המין:

ובחולין נמי תנינא - דאפילו בחולין ממש לא בטלי ברובא בעלי חיים וכל הנך דחשיבי:

ועורות לבובין - מפרש במסכת ע"ז (דף לב.) שנוקבין כנגד הלב עגול בדרך אותו נקב הוציאו האימורין והקטירום לעבודת כוכבים ותקרובת עבודת כוכבים אסור בהנאה:

ושיער נזיר - אסור בהנאה דבעי שילוח תחת הדוד:

ובשר בחלב - חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ושוב נתערבה באלף חתיכות כולן אסורות ואליבא דמאן דאמר בשר בחלב אסור בהנאה בשחיטת חולין בפרק כל הבשר (דף קיד:):

מאי שנא התם - בקדשים דתני איסורי הנאה כגון חטאות המתות ושור הנסקל ואיסורי אכילה כגון טרפה בהדי הדדי:

תערובת דחולין כו' - כלומר דגבי מסכת עבודת כוכבים הוי תערובת דחולין איפסיק ותני איסורי הנאה לחוד דקתני ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן ואוסרין בהנאה יין נסך והדר תני בשיטה אחריתי ואלו דברים שאינן אסורין איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו כו' מיסתברא קאי גבי מסכת עבודת כוכבים משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך דדמיין ליה דהם נמי אסורין בהנאה: הכא נמי גבי זבחים דדמיין ליה דכולהו אסורין לגבוה:

מן הבהמה - משמע ולא כל הבהמה:

והלא דין הוא - ולא צריך קרא:

חורש בשור ובחמור יוכיח - שמותר לגבוה אם הקדישו אחרי כן:

טול לך מה שהבאת - דלאו פירכא היא מהאי טעמא:

הרי שנתעבדה עבירה בשני עדים - כלומר הרי יש לך להביא בדין זה אותו ששני עדים מעידין בו שרבע או שנרבע דהוא ודאי חייב מיתה ואסור לגבוה:

על פי עד אחד או על פי הבעלים - דליכא מיתה מנין לך שאסור לגבוה אי לאו קרא:

אני אדיננו - ולא צריך קרא:

הודאת עד אחד פוסלתו מהקרבה - דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא פסול מהקרבה:

פוסלתו מאכילה - שהרי בסקילה הוא:


ציפוייהן - אם סיככה עליו שום דבר לאחר שנתנו לה מותר הציפוי לבא לבית לעשות ריקועין למזבח דהתורה לא אסרה אלא גם שניהן ולא ציפוייהן:

נעבד שציפוייהן אסור - דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו':

נעבד שעשאוהו עבודת כוכבים אינו דין שיהא הוא אסור לגבוה - נהי דלהדיוט לא מיתסר דאין בעלי חיים אסורין כדאמרן טעמא לקמן אבל לגבוה מיהא אסור הואיל וציפויין אסור אפי' בהנאה להדיוט וקרא למה לי:

או חילוף - אי לא כתיב קרא איכא לחלופי דינא:

נעבד שהוא מותר - דלא אשכחן דאסור:

הכי קאמר א"כ ביטלת לא תחמוד כו' - הלכך ליכא למימר או חילוף הואיל ומדינא אתיא דאסור נעבד לגבוה לא צריך קרא דקאמר:

אני אקיימנו כו' - הלכך איכא למימר או חילוף והואיל והוא מותר אפילו לגבוה ציפויין מותר:

ת"ל מן הבקר ולא כל הבקר להוציא את הנעבד - דאסור לגבוה וכיון דאסור לגבוה ציפויין אסור אף להדיוט דקרינא ביה לא תחמוד וגו':

בית גליא - לשון גובה (ל"א) בית כלייא כמו כלוא כליון ל"א בית כריא בית הכסא לשון כרו שוחה (ירמיהו יח):

מעניינא דקרא - דאשכחן דברובע נסיב קרא בהמה ובדבר עבודת כוכבים נסיב לשון בקר:

מוקצה - שהקצוהו לצורך תקרובת עבודת כוכבים:

את הנוגח - שהמית את האדם בעד אחד דלא מיסתקיל:

אם נאמר רובע - דאסור להקרבה והלא שניהם שוין דאם היו ב' עדים בדבר שניהם נסקלין:

נוגח לא עשה בו אונס כרצון - לענין סקילה דתנן (ב"ק דף לט.) שור האיצטדין אינו חייב סקילה שנאמר שור כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים:

משלם עליו את הכופר - אע"פ שהשור נסקל:

והאי תנא מייתי מהכא - דרובע ונרבע אסורין לגבוה: שרוע וקלוט ל"ג:

שהן אסורין - להקרבה: רובע ונרבע דבר ערוה מוקצה ונעבד דבר עבודת כוכבים:

מזוהם - שמוציא זיעה ומסריח:

מן הכבשים וגו' - קרא אחרינא אם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה:

לשבעה שנים - שהוקצה עד לז' שנים ובסוף ז' שנים יקריבוהו לעבודת כוכבים דהכי הוי מוקצה:

ופר בן שבע שנים - שפיטמוהו שבע שנים אלמא הכי אורחייהו למעבד:

נעבד נמי הוה - לא ידענא מהיכן נפקא: ל"א אין איסור מוקצה אלא ז' שנים ומז' שנים ואילך לא הוי מוקצה דתו לא מקרבי ליה דכתיב ופר שני שבע שנים אלמא דמשום דחלפין עליה ז' שנים אישתרי:

לעולם עבדוהו - אלא מההוא לא גמרי מידי דחידוש הוא:

חוץ - שחוטי חוץ:

ובלילה הקריב - דהכי כתיב ויעש לילה:


וכלי שרת - כלומר שלא הוצרך לכלי שרת:

וכלי אשירה - שהקריב בכלי אשירה באותו שהיה משמש לאשירה שימש לשם:

ובעצי אשירה - הקטירו דכתיב התם ואת האשירה אשר עליה תכרות:

מנין למוקצה מן התורה - קס"ד דהכי קאמר מנין שחייב אדם להקצות קרבנו לשמים ולא יקריבנו מיד כשהקדישו:

שימור - לתורת גבוה:

אימרא דצומא - כבש רעב שלא נשמר מעולם ולא חששו:

לי ולא לאדון אחר - דהכי קאמינא למוקצה לעבודת כוכבים שאסור מן התורה מהכא:

עד שיעבדו - בו שום עבודה לצורך עבודת כוכבים או משיכת קרון או שום דבר שאסור אבל מקמי הכי לא מיתסר. ל"א אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו בו שום דבר שיעשו בו שום עבודה לצורך כומרי עבודת כוכבים אבל משיעבדו בו שום עבודה לא מיתסר דתו לא מקרבי ליה וכ"ש ולשון זה נראה לי עיקר מדתני אלא עד שיעבדו בו ואי ללישנא קמא לא ה"ל למיתני אלא והכי איבעי ליה למיתני אין מוקצה אסור עד שיעבדו בו ולשון ראשון ל"ש:

עד שימסרוהו לכומרים - לאכילה דתו לא מקרבי ליה:

עד שיאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים - שמפטמין אותו לצורך הכומרים ותו לא מקרבי ליה:

מכאן ומכאן הוה - מבבל ומארץ ישראל:

מנהני מילי - דמותרין לאכילה להדיוט:

ממשקה ישראל - גבי קרבנות כתיב במשכנא דיחזקאל משמע מן המותר לאכילת ישראל הבא קרבן:

ואי ס"ד - דמוקצה ונעבד אסירי להדיוט ל"ל הני קראי דלעיל מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ממשקה ישראל נפקא דמשאסור להדיוט אסור לגבוה:

מן הבקר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מן הבקר למטה - אם עולה קרבנו מן הבקר שאין ללמוד שאינו צריך לכלום דהא כתיב מן הבקר לעיל האי דלמטה ודאי להוציא את הטרפה וקמא לנעבד אלמא אתא קרא לטרפה:

איצטריכי - תרי קראי דאי ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי נטרפה ואחר כך הקדישה כו':

אימא תישתרי - להכי איצטריך מן הבקר אבל גבי מוקצה ונעבד תרי קראי ל"ל הא הקדישו ואח"כ הקצהו או עבדו לא מיתסר דלאו דידיה הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדאיצטריך למעוטי לגבוה ודאי להדיוט מישרא שרי:

שאינה עוברת - כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה וכי הכא נפקא נטרפה ואחר כך הקדישה:

איצטריכא - ג' קראי דאי ממשקה ישראל ה"א דוקא היכא דנולדה טרפה דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיב בההוא קרא דכתיב ברישיה מן המאתים ואמרי' בפסחים (דף מח.) ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה וכלאי הכרם שבטלין במאתים וכי היכי דערלה לא היתה לה שעת הכושר טרפה נמי לא נפקא לן מינה אלא דנולדה טרפה ולהכי איצטריכא כל אשר יעבור לנטרפה לאחר לידתה ואח"כ הקדישה ומן הבקר אתא להקדישה ואח"כ נטרפה: מתני' פלוגתא דרבי ורבנן מפרש בגמ':

גמ' דשקלה תרי - והוא לא התנה לה אלא חד ונתן לה ב' וקמ"ל דאתנן ריבה לה וכולהו אתנן נינהו (ולא מתנה חד) שמתפסת אותו שהתנה עמה:

ליחול עליה אתנן למפרע - הואיל ובשעת ביאה עדיין הטלה קיים וכיון שהוא בא עליה על שכר אותו טלה כל היכא דאיתיה חייל עליה אתנן דבשלמא בא עליה ואחר כך נתן לה טלה איכא למימר כיון דלא ייחדו בשעת ביאה לא מיתסר דמתנה בעלמא הוא:


שקדמה והקריבתו - קודם ביאה: ואי איצטריך לך שקול מעכשיו הלכך ברשותה הוא ומציא לאקרוביה וכיון דאמר לה לא ליקני ליך עד שעת ביאה איצטריך לאשמועינן דמותר אם קדמה והקריבתו דסד"א אתנן הוי:

דרבי אלעזר גופה קמיבעיא ליה - פי' פשיטא ליה לרבי אלעזר הקריבתו אין הקדישתו לא או דלמא הקריבתו פשיטא ליה הקדישתו מספקא לי' תיקו:

אמירתו לגבוה - ולא מצי למיהדר כאילו מסרתו להדיוט:

בטלה זה - הואיל דיהביה בשעת ביאה חייל עליה אתנן מיד:

טלה סתם - דמשדר לה בתר הכי מתנה בעלמא הוא ואין אתנן אלא המיוחד בשעת ביאה:

הא יהבית ניהלה מעיקרא - דהואיל וקאי בחצרה קניא ליה בשעת ביאה מיד ואמאי קרי ליה ואח"כ נתן ועוד פשיטא דאסור:

עד יום פלוני משקלין לך כך וכך ואי לא שקלי ליה - הלכך כי מטו ולא יהיב לה זוזי איגלאי מילתא [דדידה הואי בשע'] ביאה ומיהו אח"כ הוא דהא לא הוי דידה עד דמטי יום פלוני ואיצטריך לאשמועינן דאסור:

אתנן זכר - שבא על הזכר ונתן לו אתנן אסור להקרבה:

תועבה כתיב - כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם והאי נמי תועבה הוא דנדה כתיבא גבי עריות ואכולהי כתיב את כל התועבות האלה:

ולא זונה - דאם נתנה לו היא באתנן מותר:

הבאות לו בעבירה - שאין לך צד היתר בה אבל אשתו נדה דמותר בה לאחר זמן או שנתן לה לזונה שכר פקיעתה שכר מה שבטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה:

ואע"פ שאין ראיה לדבר - דלישתרי להקרבה זכר לדבר דלא הוי אתנן מה שהיא נותנת לו מדכתיב ותהי להפך:

עובדת כוכבים אין זרעו מיוחס אחריו - דלא מיקרי זרעו אלא בנה כדאמרינן ביבמות (דף כג.) בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה:

מאי טעמא ילפי מהדדי - במה מצינו:


ר' אלעזר היא דאמר פנוי הבא כו' - בעילת זנות קרי זונה הלכך אתנן נמי אסור דאתנן זונה קרינא ביה ואנא דאמרי כרבנן:

בנין אב הוא - אי נקט פנויה ה"א פנויה אין דליכא איסורא אבל כל אתנן של אשה האסורה לו לא ניתסר דהא כתיב בקרא זונה וסתם זונה היינו בפנוי ופנויה לר' אלעזר:

ובנין אב הוא - ללמד שאין אתנן אסור אלא בפנוי ופנויה אבל מאלמנה דאסירא ליה לכ"ג לא קמ"ל. ל"א הא מני דקתני אלמנה לכ"ג אתננה אסור ר"ע היא דאמר בפ'. החולץ אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הלכך כעריות דכריתות דמיין ולרבא דאמר כל זונה הוי אתנן מאי שנא דקתני כגון אלמנה אפי' פנויה נמי דהא רבא לא דריש להאי תועבה כאביי אף זונה נמי לא מיתסר עד דאמר לה בהדיא הילך אתנן אבל בסתמא מתנה בעלמא הוא דלא הויא זונה בחדא בעילה בסתמא ודלא כר"א אבל היכא דזונה מעיקרא היא לרבא נמי בסתמא אתנן הוא ואפילו פנויה:

משרא שריא - ואמאי קאמרי רבנן דהוי אתנן הא ליתא תנא דאסר אתנן המותרת אלא ר' אלעזר לחודיה:

אצלו - אצל הישראל עצמו ולדידיה אסורה שפחה:

לישנא מעליא - ועבד היינו אבר המשמש כ"ש:

שפחה לעבד עברי מישרא שריא - דכתיב משנה שכר שכיר עבדך שעובד בין ביום ובין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו:

אין רבו מוסר לו כו' - דכתיב אם בגפו יבא בגפו יצא ורבי דאמר לא הוי אתנן לית ליה האי סברא דודאי אפי' אין לו אשה ובנים מוסר לו רבו שפחה כנענית:

יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית - בעל כרחו של עבד דגזירת הכתוב היא דכתיב (שמות כא) אם בעל אשה הוא וכתיב בתריה אם אדוניו יתן לו אשה וגו':

מתני' שכנגד הכלב אסורין - להקרבה דמחיר כלב הן:

אתנן כלב - הילך טלה זה ותלין כלבתך אצלי:

מחיר זונה - שהחליף טלה בזונה וקנתה לשפחתו באותה טלה:

ולדותיהן - דמחיר ואתנן:

מותרין - שנאמר שניהם ולא ולדותיהן:

גמ' ולא רבית במחיריהם - אלמא מחיר היינו דמים:

אימא אתנן - ממש דהא מחיר כלב היינו אתנן:

ומחיר כלב כתיב - כלומר מדכתיב וי"ו גבי ומחיר מוסיף על ענין ראשון ובין חליפיו ובין אתננו אסור:

ומשני שנים ולא ג' - [היינו אתנן זונה ואתנן ומחיר כלב]:

מחד מינייהו - שאין באותן שכנגדו שום טלה ששוה דמי הכלב דהשתא דמי הכלב מעורבין בכולהו כגון שאותן שכנגדו שוה כל חד וחד דינר דהוו עשרה דינרין ואותן תשעה שעמו שוין כל חד דינר חסר מעה דהיינו תשעה דינרין פחות תשעה מעות והכלב שוה דינר ותשעה מעות הרי י' דינרים נמצא בתשעה מאותן שכנגדו מגיע מדמי הכלב והעשירי כולו כנגדו לשון ירושלמי כגון דשוי לכל חד וחד מאותן שכנגדו ארבע זוזי ופלגי חומשא דזוזא דהוו להו בין כולהו מ"א זוזא ואותן שעמו לא שוו כל חד אלא ד' זוזי דהוו שלשים ושש זוזי וכלבא שוי חמשא והוו מ"א נמצא בתשעה מעשרה שכנגדו בכל אחד חצי חומש מדמי הכלב והעשירי כולו כנגדו:


אין זנות לבהמה - דקתני מתני' אתנן כלב מותר:

תניא נמי הכי מנין כו' - גרסי' לה [מתניתין היא אלא משום דתני בברייתא מנין לאתנן כו' ומפרשה בהדיא להכי מייתי לה וגמגום ונ"ל דלא גרסינן]:

ולד מוקצה ונעבד מותר - דלא אקצייה אלא לדידה ולא פלחא אלא לדידה:

מתני' נתן לה מוקדשין - לא חייל עלייהו אתנן כדמפרש בגמ':

נתן לה עופות - חולין הרי אלו אסורין שוב להקרבה:

ולד טריפה לא יקרב - אבל להדיוט ד"ה מותר דלאו מגופה קא רבי:

גמ' איספורק - שם מקום:

לפרה - אדומה:

וריקועין - ציפוי למזבח אם נתן לה זהב:

אחורי בית הכפורת - דאמרינן בפ"ק דיומא (דף כא.) י"א אמה היו נותרים בעזרה אחורי חומת בית הכפורת דאפילו התם דקילא קדושתה אסור האתנן אם יש בנין לעשות והוא נתן לה אבנים באתננה:

אתנן ומחיר חל עלייהו - כדרבינן במתני' לכל נדר להביא את העוף:

בממנה על פסחו - הא דאיצטריך קרא למעוטיה כגון שהפריש פסחו ולאחר זמן אמר לזונה הבעלי לי והימני על פסחי באתנניך וכיון דאמר רבי רשאי אדם למנות אחרים אם יצטרך למעות לשום דבר אלמא ממונו הוא ואימא ליחול עליה אתנן להכי איצטריך לכל נדר להוציא הנדור:

ואם ימעט - דריש הכי שנתמעט ביתו שאין לו מה שהוא צריך [לקנות לצורך פסח דהיינו] מהיות משה החייהו משה שימנה אחרים עמו על פסחו ויתנו לו מעות:

מכדי אכילה - אם נתמעט הבית מכדי אכילה יקבל חיותו ומזונו מן השה שאין לו מה שיאכל החייהו משה אם אין לו עצים לצלותו מכדי אכילה הוא והחייהו ולא החייהו משה:

(ולא) מכדי מקח - שאם רוצה לעשות סחורה ונתמעט ביתו מכדי אותו מקח שאין לו מה ליתן בו אינו ממנה אחרים על פסחו בכך:

עובר ירך אמו הוא - והוא עצמו נרבע:

זה וזה גורם - הזכר שבא על בהמה זו והיא גרמו לולד שיבא והרי גרמוהו איסור והיתר דאביו מותר ואמו אסורה:


למ"ד כו' - פלוגתא היא באלו טרפות (חולין נז:) איכא למ"ד טרפה יולדת ואיכא למ"ד אינה יולדת:

זה וזה גורם - וליכא לפלוגי בעובר ירך אמו הוא אלא א"כ עיברה ואח"כ נטרפה דהתם למ"ד ירך אמו הוא אירע הטרפות בגופו אבל היכא דנטרפה ולבסוף עיברה ליכא למימר ירך אמו הוא שהרי יש בו צד היתר אלא בזה וזה גורם פליגי:

אפרוח - שנולד מביצת יונה טרפה שאסור ליקרב: ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך אבל ביצה כל זמן שאינה נגמרה אדוקה באשכול וגדילה ונגמרה מגוף התרנגולת. ל"א מאוירא קא רביא לאחר שנולד והולך וגדל הילכך עיקר גידולו אינו מאמו אבל ביצה מגופה דתרנגול' רביא והדבר מוכיח שלאחר שיצאת אינה גדילה משום הכי מודו רבנן לשון הירושלמי:

א"ל רבא לרב הונא כו' - אלישנא קמא למ"ד טרפה יולדת ללישנא בתרא למ"ד טרפה אינה יולדת שיחלא קמא שהיו כבר באשכול בשעה שנטרפה התרנגולת:

מלא תרווד - במסכת נזיר (דף נ:) מפרש שיעורו:

הבאה מאדם חי - ואח"כ מת:

רבי אליעזר מטמא - דגופיה הוא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה כו'. [ל"א ועיקר] דאפילו בחייו נמי מטמא ר"א דאבר מן החי מטמא במגע ובמשא ובאהל כאבר מן המת בהעור והרוטב (חולין קכח:) אבל באפרוח אפי' ר' אליעזר מודה דיקרב דהא גופא אחרינא הוא וגוף זה לא היה במעי הטרפה:

לבתר דאסרחא - אחר שהסריחה הביצה יצא זה ממנה וכשהסריחה פקע איסורא דהואי עפרא בעלמא הלכך מותר זה שיצא ממנה אחרי כן:

הכי נמי דאסירא - והא אמר לעיל דמוקצה הוא ואסור באכילת כרשינין אבל דלאו מוקצה לא. חלב רותח שחרית. כל ימיו:

הואיל ויכולה לעמוד - על אותו חלב של שחרית מעת לעת בלא שום אכילה אחרת וכשהגיע מעת לעת חזרה וינקה הלכך כל גדילתה ממנה היא ואפילו אכלה דברים אחרים בינתיים:

רק בכל אות נפשך (תאכל) בשר - בפסולי המוקדשין מוקמינן לה בסיפרי דבי רב: איכא דאמרי תזבח ואכלת בשר אין לך בו היתר אכילה אלא משעת זביחה. לאפוקי חלב וגיזה דהנאה דמחיים היא אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא מייתר ליה לואכלת למדרש ולא לכלביך ומהך דרשא משמע דלכלביך שפיר דמי דהכי משמע אתה לא תאכל קודם זביחה כלומר לא תתהני מחיים אבל כלביך דלאחר מיתה הוא אפי' בלא זביחה שפיר דמי ופודין את הקדשים להאכילן לכלבים תרי תנאי נינהו והכי מוקמינן (בשחיטת חולין) (דף קב):

פרק שביעי - יש בקדשי מזבח


מתני' קדשי בדק הבית - ממעטינן להו בשילהי פ"ק (לעיל יג.) דלא עבדי תמורה:

פיגול ונותר וטמא כו' - בשלמים כתיבי ובפ"ק דיבמות (דף ז.) מפרש שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח: