רש"י על הש"ס/ראש השנה/פרק ד




ברכת הלחם - של אכילת מצה שמברכין (לפני) המוציא:

וברכת היין - שמברכין לפני קידוש:

מהו - על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה אי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב ליה לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה מאי:

כיון דחובה היא - אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק:

או דלמא - בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף בכל ההניות היא נוהגת:

לא יפרוס - ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו:

פרק רביעי - יום טוב


מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין - בגמרא מפרש לה:

אבל לא במדינה - לא בירושלים ולא בגבולין:

אלא ביבנה - שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה סנהדרין אבל לא בבית דין של עשרים ושלשה:

ועוד זאת היתה ירושלים - בעודה בבנינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה:

שכל עיר שרואה - את ירושלים:

ושומעת ויכולה לבא כו' - מפרש בגמרא מאי תנא דקאמר ועוד:

גמ' זכרון תרועה - ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו:

מלאכה היא - בתמיה:

גזירה שמא יטלנו וכו' - ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש:

והיו כל הערים - שסביבות יבנה:

מתכנסים - לשם לשמוע תקיעה משלוחי בית דין לפי שהיו רגילין כן בירושלים:

בני בתירה - גדולי הדור היו:

נדון - אם יש לגזור אף במקום בית דין שמא יטלנו:

ואין משיבין לאחר מעשה - גנאי הוא שנוציא לעז טועים על עצמינו:

בית דין דאקראי - לתנא קמא תקעינן ותנא דאמרו לו סבר אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין קבוע דומיא דיבנה:



ועם בית דין - הוא דתקעינן:

אלא דאילו בירושלים - תוקעין בשבת יחידים שאינן שלוחי ב"ד והא מילתא חסרה ממתניתין ומיבעי לן לתרוצה הכי:

בין בזמן בית דין - עד שש שעות שהיו בית דין יושבין:

בין שלא בזמן בית דין - שהלכו לבתיהן:

איכא דמתני לה וכו' - מאי ועם בית דין (בפני ב"ד) דקאמר רב הונא בזמן ב"ד דהא ליכא לפרושי האי ועם ב"ד בפני ב"ד דהא בכל ארצכם כתיב (ויקרא כה):

ובר"ה לא היו תוקעין - כשחל להיות בשבת אלא בב"ד הגדול של סנהדרין הגדולה המקדשין את החדשים ורבי אליעזר היא:

כי מסיים שליחא דציבורא כו' - ואף בי"ט שחל להיות בשבת דלהכי נקט יבנה:

אלא לאו דאילו ביובל תוקעין - היחידים בין בזמן בית דין כו':

לא לעולם בזמן ב"ד - והכי קאמר ביובל כל יחיד ויחיד תוקע בזמן ב"ד אפי' שלא בפני ב"ד ובר"ה בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא:

איתמר נמי - כרב הונא:

אין תוקעין - יחידים ביוה"כ ביובל אלא בזמן שב"ד יושבין במקומן והתוקעין תוקעין בכל העיר:

ננערו לעמוד - נעקרו ממושבם כדי לעמוד ולילך:

מתני' בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה - דכתיב (שם כג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ובמדינה יום אחד דכתיב (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון:

ושיהא יום הנף כולו אסור - יום הנפת עומר כולו אסור לאכול מן החדש ומדאורייתא משהאיר מזרח מותר כדאמרינן במנחות (דף סח.) כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה וכתוב אחד אומר עד הביאכם וגו' הא כיצד בזמן הבית עומר מתיר ובזמן שאין עומר עצם היום מתיר:

גמ' כי אעלה ארוכה לך וגו' - סיפיה דקרא ציון היא דורש אין לה:

מאי טעמא - גזר עליה:

דאיבני אימת - שיהא לנו לחוש עכשיו לכך:

הרי האיר מזרח התיר - דהא לא היה מזבח:

אלא דאיבני בחמיסר - שהיה שהות לקצור במוצאי י"ט ולהביאו למחר כמצותו:

מחצות היום ולהלן לישתרי - השתא ולא לגזור עליה רבן יוחנן אלא עד חצות היום ואי נמי מהרה יבנה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו מחצות היום ולהלן השתא נמי ניכול שפיר אכלי ואפי' הרחוקים מירושלים שלא ראו הקרבתו יש להם לסמוך דודאי קרב כבר דאמר מר הרחוקין היו מותרין בזמן הבית מחצות היום ולהלן כו': לא צריכא דאיבני סמוך לשקיעת החמה דחמיסר אי נמי דאיבני בלילה. רבן יוחנן חושש לשמא יבנה לשקיעת החמה או בליל ששה עשר בחצי הלילה או סמוך לבקרו שלא יהא שהות לקצירתו והבהובו באבוב של קלאין וטחינתו והרקדתו והקרבתו עד חצות ואי הוו רגילי למיכל חדש מחצות היום בזמן הזה אתי למיכל נמי ההוא יומא הכי ועבדי איסורא ואם תאמר היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר בי"ט ודאיבני בליליא והא קיימא לן במסכת שבועות (דף טו:) דאין בנין בהמ"ק לא בי"ט ולא בלילה הני מילי בנין בידי אדם אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא:



בשיטת ר' יהודה אמרה - דאמר מן התורה אסור כל היום בזמן הזה דקסבר עד ועד בכלל:

א"ר יהודה גרסי' ולא גרסי' אמר לו ר' יהודה שהרי לא ראהו מימיו אבל תמה בדורו על תקנת רבן יוחנן בן זכאי ואמר מה חידוש חידש ר' יוחנן בן זכאי והלא מן התורה אסור:

מדרבנן קאמר - כלומר הוא בא לגזור עליו משום ההוא טעם דלעיל דשמא יבנה:

דרש והתקין - דרש להם המקרא והתקין שינהגו איסור לפי שעד עכשיו היה היתר בדבר משקרב העומר שהעומר מתיר: מתני' בראשונה היו מקבלין עדות החדש כו':

הלויים בשיר - בגמרא מפרש:

נוהגים אותו היום קודש - בר"ה קאי דמשחשכה לילי עשרים ותשעה נהגו בו קודש שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו ב"ד ונמצא שהלילה הזה ליל י"ט הוא וכן למחר כל היום עד המנחה ואם באו עדים קודם המנחה ב"ד מקדשים את החדש ונודע שיפה נהגו בו קודש ואם מן המנחה ולמעלה באו אע"פ שאין ב"ד מקבלין אותן לקדשו היום ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר אעפ"כ גומרים אותו בקדושה ואסור במלאכה דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום ויאמרו אשתקד נהגנו בו קודש חנם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול:

גמ' ה"ג מאי קלקול קלקלו הלוים כו' - ולא גרסינן ת"ר:

הכא תרגימו - בבבל:

שלא אמרו שירה כל עיקר - בתמיד של בין הערבים לפי שלא ידעו מה שיר יאמרו שמא עוד סוף העדים לבוא היום ושיר של י"ט יש לומר או לא יבואו ונמצא שהוא חול אבל בתמיד של שחר אין ספק שמתוך שברוב השנים אין העדים באין קודם תמיד של שחר וספק יתקדש היום ספק לא יתקדש לא תקנו שיר של י"ט שחרית בר"ה כדתני לקמן תמיד של ר"ה שחרית קרב כהלכתו אבל לתמיד של בין הערבים תקנו שיר של י"ט שכבר באו העדים לפיכך אותה שנה שנשתהו לבא לא ידעו מה יאמרו:

פוק תני להו - לבני בבל האומרים לא אמרו שירה כל עיקר שנה להם ברייתא זו שממנה ילמדו שאמרו שיר של חול:

קרב כהלכתו - אומרים הלוים על נסכיו שיר של חול כמשפט היום כמו שאנו שונים במסכת תמיד (פ"ז משנה ד) השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש ביום הראשון כו':

הריעו לאלהי יעקב - וכל המזמור והוא שיר של חמישי בשבת בשחרית בחול ואומרין אותו על מוספי ר"ה לפי שהוא יום תרועה:

קול ה' יחיל מדבר - כדי להזכיר בר"ה זכות קול שופרות של מתן תורה:

ואם חל ר"ה בחמישי בשבת - ובאו עדים קודם תמיד של שחר:

לא היו אומרים שחרית - שיר של חול דהיינו הרנינו מפני שחוזר וכופלו שניה במוסף:

הפרק - המזמור:

הסירותי מסבל שכמו - משום דבר"ה יצא יוסף מבית האסורים:

ואם באו עדים - בחמישי בשבת אחר תמיד של שחר דבשעת שיר של תמיד לא היו יודעין אם יתקדש היום וי"ל הסירותי או שמא חול הוא ושירו הרנינו יאמרו [הרנינו] מספק ויחזרו ויאמרו אותו במוסף ונמצא שכפלוהו:

אע"פ שהפרק שלו אומרו וכופלו - אע"פ שהפרשה של מזמור זה תהא אמורה וכפולה היום:



שאני התם דשירה דיומיה היא - דלעולם כל היכא דמסתפקא מילתא כגון במנחה דאי היום קודש לא שייך למימר דחול ואי הוא חול לא שייך למימר דקודש לא אמרינן כלל והכא היינו טעמא דאמר שירה דחול בחמישי בשבת דשירה דיומיה היא שיר הראוי ליאמר היום הוא ואפי' בראש השנה נאמרת שירת החול בכל תמידי השחר אלא בחמישי בשבת היו מחלפין אותו משום כפילה הלכך כי מסתפקא לן משום ספק כפילה לא מבטלינן שיר של תמיד:

לה' הארץ - כל המזמור:

שקנה - שמים וארץ:

והקנה - תבל ליושבי בה כלומר קונה כדי להקנות:

ושליט בעולמו - יחידי שלא נבראו המלאכים עד יום שני:

שחילק מעשיו - הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו:

שגילה ארץ - מקום מצב עדתו שנאמר (בראשית א) ותראה היבשה בשלישי נאמר:

שברא חמה - ברביעי:

שברא עופות ודגים לשבח לשמו - כשאדם רואה עופות משונים זה מזה נותן שבח למי שבראם:

ליום שכולו שבת - שעתיד העולם להיות חרב ואין אדם וכל המלאכות שובתות על אותו יום אומרים שיר של שבת:

מה ראה ר' עקיבא לחלק בין הפרשיות הללו - שכל ששת ימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר ושל שבת על שם להבא:

וקא מיפלגי בדרב קטינא - ר' נחמיה לית ליה דרב קטינא אלא דאביי הלכך ליכא למימר על שם יום אחד שכולו שבת דהא תרי נינהו:

במוספי דשבתא - מאי שיר אמרי:

הזי"ו ל"ך - פרשת שירת האזינו חולקים אותה לששה פרקים הראשון האזינו השני זכור ימות עולם השלישי ירכבהו על במותי ארץ הרביעי וירא ה' וינאץ עד כאן ששה פסוקים לפרק ומכאן ואילך שמונה פסוקים לפרק החמישי לולי כעס אויב אגור הששי כי ידין ה' עמו:

כדרך שחלוקין - פירקי השירה הזאת כאן:

כך חלוקין בבית הכנסת - כך קוראין אותה ששה הקוראין בספר תורה והשביעי קורא מן השירה ולהלן:

אז ישיר - שירת הים עד מי כמוכה:

ומי כמוכה - עד סוף השירה:

ואז ישיר - ישראל דעלי באר (במדבר כא):

כולהו בחד שבתא אמרי להו - הלוים והיו חולקים הפרקי' בנעימת הקול להפסיק ובמחלפות כלי שיר ובתקיעת חצוצרות:

או דלמא - כל פרק ופרק לשבת אחת פרק אחד:

עד שהראשונה - שירת המוספין חוזרת חלילה פעם אחת:

שנייה - שירת המנחה של תמיד הערבים:

חוזרת שתים - דהתם שית פירקי והכא תלתא: האזינו בשבת אחת זכור בשבת שניה וכן כולם:

עשר מסעות כו' - משום דאיירי מתני' בתקנות של יבנה נקט לה הכא למימר ששם גלתה סנהדרין בימי רבן יוחנן שהיה גלות ראשונה שגלו מירושלים:

נסעה שכינה - להסתלק מעל ישראל מעט מעט כשחטאו:

מכפרת - שהיתה רגילה לשכון שם נסתלקה על אחד מן הכרובים שעשה שלמה העומדין בארץ אחד לצפון הארון ואחד לדרום:

ומכרוב למפתן - הבית:

וממפתן הבית לחצר - לעזרה בין האולם ולמזבח:

ומחצר למזבח - החיצון:

וממזבח לגג ומגג לחומת העזרה ומחומה לעיר - לירושלים:

ומעיר להר - הזיתים וכל סלוקים הללו לפי שבקושי היה מסתלק ומצפה שישובו: וירכב על כרוב לא גרסינן דההוא ביציאת מצרים קאמר והכי גרסינן מכפרת לכרוב ומכרוב למפתן דכתיב ונועדתי לך שם וגו' וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית למדנו שתחילת עיקר שכינה היתה על הכפרת ובימי יחזקאל נסתלקה משם לכרוב ושהתה שם כמה ימים כדכתיב מעל הכרוב אשר היה עליו (ומשם) למפתן:

וימלא הבית וגו' - ביחזקאל כתיב אחר סילוק מן הכרוב אל המפתן:

נצב על המזבח - ואע"ג דהאי קרא עמוס קאמר ליה ועמוס מקמי יחזקאל דורות הרבה היה מתנבא על העתיד ועל כרחך סילוקו כסדרן היו דרך יציאת חוץ:

טוב לשבת על פנת גג - מאשת מדנים ובית חבר על השכינה אמרו שלמה המלך טוב לה להסתלק אל גג משבת עם אשת מדני' כנסת ישראל שהעמידה צלם בהיכל ובית חבר בית שחברו בו את הסמל עם השכינה:

טוב לשבת בארץ מדבר - סיפיה דקרא מאשת מדנים [וכעס]:

עד אשר יאשמו - שיחזיקו את עצמם אשמים:

ומנוס אבד מנהם - מעוזם נסתלק מהם:

מלשכת הגזית לחנויות - חנויות עשו להם בהר הבית וישבו שם לומר שלא דנו דיני נפשות דחזו דנפישי רוצחים כדאמרי' בסנהדרין (דף מא.) וכל הנך גליות דסנהדרין דבית שני קאמר ומסעות דשכינה בבית ראשון קאמר:



ומיבנא לאושא - כשהיה הנשיא דר בו כיון שהיתה סנהדרין עמו וכשמסתלק הוא או בנו למקום אחר גולה הישיבה אחריו יבנה בימי רבן יוחנן אושא בימי רבן גמליאל וחזרו מאושא ליבנה ובימי רבן שמעון בנו חזרו כדתניא לקמן בפרקין (דף לב.) וכשקידשו בית דין כו': בית שערים וציפורי וטבריא כולן בימי רבי הוו כדאמרי' (סנהדרין דף לב:) אחרי רבי לבית שערים ושוב כשחלה הוליכוהו לציפורי כדאמרינן בכתובות (דף קג:) ובטבריא היה בימי אנטונינוס:

וטברי' עמוקה מכולן - שפלים היו אז מכל המסעות שגלו:

שש גלות - השח חדא ישפילנה תרי ישפילה תלת עד ארץ ארבע יגיענה חמשה עד עפר שש דמצי למימר ישפילנה עד ארץ ולעפר: מתני' אמר רבי יהושע בן קרחה כו' שאפילו ראש בית דין בכל מקום. שנצרך לפרוש ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלויה בו כדתנן בפרקין דלעיל (דף כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וילפינן מקראי:

לא יהו - צריכין עדי החדש להלך אחריו:

אלא למקום הועד - של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש ב"ד:

גמ' פתיחא - שטר שמתא:

דא"כ - אם אתה מטריחן:

אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן - שנושאין כפיהן ובמסכת סוטה מפרש טעמא בפרק ואלו נאמרין (דף מ.):

שית דהאי פירקא - חדא האי וחמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהא לולב ניטל שבעה ושיהא יום הנף כולו אסור ושיהו מקבלין כל היום ושלא יהו עדים הולכין אלא למקום הוועד:

וחדא דפירקא קמא - (דף כא:) שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד:

צריך שיפריש רובע לקינו - רובע שקל דהיינו חצי דינר והן הן דמי קן כדתנן (כריתות דף ח.) עמדו קינין בו ביום ברבעתים שהגר חייב בקרבן כדתניא (שם דף ט.) ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים דכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק וגו' ואין הזאה בלא טבילה והרצאת דמים דכתיב וחצי הדם זרק על המזבח אף הם לא יכנסו אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו' במסכת כריתות בראש פרק ארבעה מחוסרי כפרה (שם) מסיק מילתא דסגי ליה בעולת העוף הלכך יפריש רובע לקינו שמא יבנה בית המקדש בימינו ויקריבנו:

מפני התקלה - דלמא אתי לאתהנויי מיניה:

היה עולה לירושלים - הפירות עצמן אע"ג דמן התורה בין מעשר שני בין כרם רבעי נפדים ומתחללים בפסיעה אחת חוץ לחומה רבנן גזור בכל מהלך של יום אחד שיעלום ויאכלום שם כדי לעטר שוקי ירושלים:

במזרח לוד - היינו בין לוד לירושלים שהרי ירושלים למזרחה של לוד היא:

להפקירו לעניים - שישאו שם פירות ויאכלום שם שהיה עליו טורח להעלותן:

והתירוהו - לפדותן ולהעלות הדמים דכיון דחרבה ירושלים לא חשו לה חכמים לעטרה מעתה:

מי הוה לשון של זהורית מלבין - בימים שהיה רבן יוחנן מורה הוראות ומתקן תקנות:

ותנן משחרב בהמ"ק התקין - תקנות אלמא לאחר החורבן היה שנה או שתים וכיון דארבעים שנה קודם חורבן לא הלבין הלשון ביום הכפורים נמצא שלא הלבין בתוך שנותיו האחרונים שלימד בהם לאחרים ותיקן תקנות:



וקבעיה בשמיה - למנותה עם שאר תקנותיו ולהכי תנא תשע תקנות:

מתני' סדר ברכות אומר אבות וגבורות כו' וקדושת היום ותוקע כו' — דמצוה בשלש תקיעות של שלש שלש כדתניא לקמן בפירקין (דף לג:):

גמ' רחמנא אמר אידכר - כדתניא בברייתא לקמן:

לימא תשע דהואיל ואשתני - מלכיות מזכרונות לענין תקיעה שאין תוקעין בהן אשתנו נמי לפחות מהן:

בני אלים - לישנא דתקיפי כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז):

הבו לה' - הזכירו לפניו האיתנים:

מפני מה לא נאמר שבתון שבות שהרי פתח בו הכתוב תחילה - והוא בא להזהיר על המלאכה שהיא עיקר וכך יפה לדרוש הואיל והוא ראשון במקרא והשביתה ראשונה לכולם:

אני ה' אלהיכם - דלעני ולגר תעזוב וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה:

אני ה' אלהיכם - הוא לשון אני אדון לכם:

אף כאן באמצע - והיום תשע ברכות הן ואומרה בחמישית:

ירד רבי יוחנן בן ברוקא לפני התיבה - לפי שמצוה להתפלל במקום נמוך קתני ירד:

כר' יוחנן בן נורי - דמתניתין:

לא כך היו נוהגין ביבנה - בימי אבא כשהיתה סנהדרין שם: מתני' אין פוחתין מעשרה מלכיות כו':

גמ' הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר - הנך דהללו אל בקדשו:

כנגד עשרת הדברות - דכתיב בהו נמי שופר ולא שמעתיה אלא ראיתיה ביסוד רבינו יצחק בן יהודה:

עשרת מאמרות שהעולם נברא בהן - בראש השנה:

בראשית נמי מאמר הוא - ואף על גב דלא כתיב ביה ויאמר יהי שמים כמאן דכתיב דמי דבאמירה נמי איברי ולא בידים דכתיב (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו:

היכי קתני - האי דר' יוחנן בן נורי האי מכולם דקאמר אמאן קאי אתורה נביאים וכתובים קאי דהא מכולהו אמר כדתנן מתחיל בתורה ומשלים בנביא והכי קאמר אם אמר שלש מן התורה ושלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים מכל אחת ואחת יצא ולא פליג אדרבנן אלא אחדא דאינהו אמרי עשרה ואיהו אמר תשעה:

או דלמא - האי ג' ג' אמלכיות וזכרונות ושופרות קאי שלש למלכיות ושלש לזכרונות ושלש לשופרות דהוו להו אחת מן התורה ואחת מן הנביאים ואחת מן הכתובים:

לא יפחות משבע וכו' - ואי סלקא דעתך שלש מן התורה ושלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים לכל אם כן שבע נמי שבע מן התורה ושבע מן הנביאים ושבע מן הכתובים הוה ליה רבי יוחנן בן נורי מוסיף:

מתני' אין מזכירין זכרון כו':



גמ' דרבים אתו מינה - בההיא פקידה:

רבי יהודה אומר ראשונה אחת שניה שתים - מי הוא זה מלך הכבוד לאו ממניינא:

זמרו למלכנו - לא קא חשיב רבי יהודה דלא אמליכתיה אלא על אומה אחת:

ושוין במלך אלהים כו' - דלא מנינן ישב על כסא קדשו בלשון מלכות:

אינו אומרה אלא עם הזכרונות - תרועה לאו לשון שופרות הוא עד דמזכיר שופר בהדיא:

ומתחיל בתורה ומשלים בנביאים - והכתובים בינתיים:

היו משלימין בתורה - דהוו להו ארבע מן התורה שלש בתחלה ואחת בסוף:

ואנן בעינן עשר - וארבע מהן תורה דקאמר רבי יוסי משלים בתורה:

מתני' העובר לפני התיבה כו' השני מתקיע - המתפלל תפלת מוספין מתקיע:

גמ' בשעת גזרת המלכות שנו - אויבים גזרו שלא יתקעו והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית לכך העבירוה לתקוע במוספין: מתני' שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו וכו' ואין מעבירין עליו את התחום. לילך חוץ לתחום לשמוע תקיעה:

ואין חותכין אותו - מפרש בגמרא:

אם רצה ליתן לתוכו מים כו' - ולא אמרינן קא מתקן מנא:

גמ' השתא דרבנן אמרת לא - איסור תחומין ופיקוח הגל דליכא למגזר אטו דאורייתא אמרת לא:

דאורייתא - רוכבין דאיכא למימר שמא יחתוך זמורה ועולה באילן דאיכא למימר שמא יתלוש דאורייתא מיבעיא ויש גמגום בדבר ונראה בעיני דלא גרסינן לה:



ואין חותכים אותו - אם בא לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות כלי שאין דרכו לחתוך בו שופרות כגון מגלא שרפ"א בלע"ז דתיקון כלאחר יד הוא ואין בו אלא משום שבות:

סכינא - דדרכו בכך והוי מלאכה גמורה:

תינוקות הוא דלא מעכבין - דבעי לחנוכייהו:

הא נשים מעכבין - דפטורות לגמרי דמצות עשה שהזמן גרמא הוא וכי תקעי איכא בל תוסיף:

בני ישראל סומכין - דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם וגו' וכתיב בההוא ענין וסמך ידו וגו':

סומכות רשות - אלמא אף על גב דפטרינהו קרא ליכא איסורא וה"ה למצות עשה שהזמן גרמא:



קטן שהגיע לחינוך - מתעסקין בהן שילמדו וכל שכן שאין מעכבין:

מתעסק הוא דלא - שאינו מתכוין לתקיעה ואפילו דלאו מצוה אלא מנבח נבוחי או שהיה נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה אבל תוקע לשיר שמתכוין לתקיעה בעלמא יצא:

תנא סיפא נמי מתעסק - ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא:

מתני' סדר תקיעות שלש כו' - אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות:

שלש של שלש שלש - תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת:

שלש יבבות - שלש קולות בעלמא כל שהוא:

תקע בראשונה - פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה:

ומשך בשניה - תקיעה של אחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות:

אין בידו אלא אחת - דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן:

מי שבירך - התפלל תפלת מוספין ובירך תשעה ברכות:

תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים - תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות:

גמ' תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי - והכי קאמר שיעור שלש תקיעות כשלש התרועות:

ותנא ברא קא חשיב דחדא בבא - שיעור התקיעה כשיעור התרועה ותרוייהו חדא מילתא אמרי:

שברים - ארוכים מיבבות:

אמר אביי בהא ודאי פליגי - אע"ג דאוקימנא דברישא לא פליגי על כרחך בהא סיפא פליגי דלית לשנויי בה מידי והיינו פלוגתא:

דמתרגמינן - תרועה יבבה ובאימיה דסיסרא כתיב נמי האי לישנא ותיבב:

מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח - כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן:

ילולי יליל - כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה:



שאין תלמוד לומר בחדש השביעי - דהא כתב לן בכמה מקומות דיום הכפורים בחדש השביעי הוא והכא יוה"כ כתיב:

והעברת - פשוטה משמע העברת קול אחד:

ביוה"כ תעבירו - הרי העברה תחילה וסוף ותרועה כתיבא בינתים:

ומנין שלש של שלש שלש - מנין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן תלתא זימני למלכיות חדא ולזכרונות חדא ולשופרות חדא:

ת"ל - תרועה תלתא זימני לכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:

ומנין ליתן את האמור של זה בזה כו' - לפי ששלש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה והאחת ביובל מנין ליתן האמורות בראש השנה ביובל וליתן האמורה ביובל בר"ה שיהו כאן וכאן שלש:

שביעי שביעי לג"ש - נאמר בר"ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי:

ותנא מעיקרא אייתי בהיקישא - ללמוד זה מזה מניין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר"ה מיובל בהיקישא דאין ת"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תרועות של חדש השביעי שיהו שוות:

ולסוף גמר בג"ש - ליתן האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקישא דאי כדכתיבן שיהו שתים בר"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות:

ה"ק אי לאו ג"ש - אי לא נאמרה ג"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקישא כלומר מעצמו:

והאי תנא מייתי לה ממדבר - שתהא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:

תקיעה בפני עצמה כו' - דלא תימא חדא היא והכי קאמר היו תוקעין תרועה אלא ה"ק ותקעתם תקיעה ואחריה הריעו תרועה:

או אינו - אלא אחת היא והכי קאמר היו תוקעין תרועה:

כשהוא אומר תתקעו ולא תריעו - מכלל דבמסעות תתקעו ותריעו קאמר ותרועה לא קרי לה תקיעה הרי על כרחך תקיעה בפני עצמה כו':

תלמוד לומר ותקעתם - והדר תרועה:

שאין ת"ל שנית - שכבר אמר ותקעתם תרועה ונסע מחנה פלוני כי הדר אמר ותקעתם תרועה ונסע מחנה פלוני פשיטא דשנית היא:

תהא תקיעה שניה לה - והכי קאמר ותקעתם תקיעה שנית לתרועה: ה"ג ושלש תרועות נאמרו בר"ה שבתון זכרון תרועה והעברת שופר תרועה יום תרועה יהיה לכם ושתי תקיעות לכל אחת ואחת מצינו למדין לר"ה שלש תרועות ושש תקיעות שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה מד"ת יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא רבי שמואל בר נחמני אומר אחת מד"ת ושתים מד"ס והעברת שופר תרועה מד"ת שבתון זכרון תרועה ויום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא מאי לתלמודו הוא בא וכו':

שתים מד"ת - תרי קראי דרוש למניינא כדקתני ואזיל והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה מד"ת כלומר מכאן נלמוד שתים יום תרועה יהיה לכם לא תדרשיה למניינא שהרי לתלמודו הוא בא מופנה לג"ש שדרש תרועה תרועה לג"ש אלא סופרים אמרוה כדי להשוות מלכיות וזכרונות ושופרות לתקיעותיהן:

רבי שמואל בר נחמני אומר כו' מאי לתלמודו הוא בא - בשלמא חד לג"ש אידך למאי:

לא משמע ליה - למדרש מיניה פשוטה לפניה:

דרך העברתו - למעוטי הפכו ותקע בו כדאמרן (לעיל דף כז:):

ניעבריה ביד - ואי לאו דהדר כתביה לא הוה משתמע תעבירו לשון תקיעה:

מספקא ליה - ועבד תרווייהו:

ודלמא גנוחי הוא - ואין לך לעשות תרועות יבבות וקא מפסקא תרועה בין שברים לפשוטה שלאחריה:

ודלמא ילולי היא - ואין לנו שברים וקא מפסקי שברים דקשר"ק דר' אבהו בין תקיעה ראשונה לתרועה ואין כאן פשוטה לפניה:

ברישא גנוחי גנח - גניחות ארוכות קומפלייני"א בלע"ז:

והדר מיליל - רצידי"ר בלע"ז:



תשע תקיעות - תרועות נמי קאמר:

מתשעה בני אדם כאחד לא יצא - תרי קלי לא משתמעי כך פירושה לפי מה שכתוב בספרים ולאו מלתא היא דהא אוקימנא (לעיל דף כז.) תרי קלי מתרי גברי משתמעי וה"ג לה בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא ואפי' בסירוגין ואפילו כל היום כולו ולא גרסינן תקיעה מזה ותרועה מזה יצא דהיינו רישא ואי גרסינן לה הכי הוא דגרסי' מט' בני אדם כאחד תקיעה מזה ותרועה מזה יצא ואפי' בסירוגין כו':

אם שהה - בסירוגו כדי לגמור את כולו חוזר:

לדידי לא סבירא לי - מה שהפסקת דאית ליה לר' יוחנן במסכת ברכות (דף כד:) היה קורא קריאת שמע והגיע למבואות מטונפות מניח ידו על פיו וקורא ולא סבירא לי נמי דמשום שהה יהא צריך לחזור:

לדידך דסבירא לך - ואתה חולק עלי בשתיהן דכיון דקא בעית מהו לגומרה מכלל דסבירא לך סירוגין מעכבי קרייה ומבעיא לך בכמה הוי סירוגין:

תקיעות - וברכות דעלמא כגון תעניות אין מעכבין זו את זו אם בירך ולא תקע: מי שבירך כו':

כי נהירנא לך - לסימן שסיימתי הברכה:

אלא בחבר עיר - חבורת צבור אבל יחיד מברך את כולו ואח"כ תוקע תשע תקיעות:

דהא ודאי והא ספק - ודאי הוא לו שאם ילך אצל המברכין ימצא שם עשרה ויתפלל ש"צ ויוציאנו ידי חובתו ואם ילך אצל התוקעין שמא כבר עמדו והלכו לביתם: כשם שש"צ וכו':

למה צבור מתפללים - בלחש:

מודים חכמים - אחר שנחלקו חזרו והודו:

אמר ליה - ר' חייא לרב דימי:

רבה בר בר חנה נמי - דמריה דשמעתא הוא:

הכי קאמר - שנחלקו על רבן יוחנן כשאמר כן:



כי סליק רבי אבא מימי - שהפליג בספינה לים וחזר:

בברכות של ר"ה - לקמן מפרש מ"ש הני:

מאן מודים - לו בברכות של ר"ה ויוה"כ ר"מ:

והלכה מכלל דפליגי - דקאמר ר' יוחנן הלכה כרבן [גמליאל] בהך דמשמע מכלל דעמדו במחלוקתן:

רבנן - שאר החכמים חוץ מר"מ:

אילימא משום דנפישי קראי - דאיכא דמוספי ר"ה ור"ח ומלכיות וזכרונות ושופרות:

כיון שאמר ובתורתך כתוב - כלומר כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך:

אין צריך - לומר מקראות המוספין:

אלא משום דאוושי - שהרי כאן תשע וארוכות ומטעות דאין הכל בקיאין בהן ורבותי מפרשין להא דרב חננאל במלכיות וזכרונות ושופרות וקשיא לי הא דלא כרבנן ולא כר' יוחנן בן נורי דתנן (לעיל דף לב.) אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו':

ושל פרקים - מועדות:

מתלתין לתלתין - שהיה מחזר תלמודו כל שלשים יום:

פוטר היה כו' - שש"צ מוציאם:

אינן בכלל ברכה - ואע"פ שעם שבשדות בכלל ברכה הני דמצו למיתי קמי כהנים ויפנו כהנים אליהם ויברכום והם לא באו אינן בכלל ברכה:

אבל דעיר לא - משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפלתן: