חידושי הריטב"א על הש"ס/ראש השנה/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק רביעי

דף כט עמוד בעריכה

יום טוב של ר"ה:    פי' וק"ל לרבנן בקביע דירחא. במקדש היו תוקעין דאין שבות במקדש. אבל לא במדינה פי' הרמב"ם דהיינו כל א"י חוץ מירושלים וכן פי' תוס' ואע"ג דבעלמא במדינה היינו ירושלים כדאמרינן במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו הכא ע"כ מפ' כל שאר א"י מדקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו' אלמא בירושלים היו תוקעין קודם חרבן משא"כ בשאר מקומות והיתה עוד יתירה כדאמרן ואינו נכון דהא מדקתני סיפא בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א' פי' ובמדינה היינו ירושלים ה"ה דמדינה דקתני רישא היינו ירושלים וכדמתפרש בעלמא וקתני שלא היו תוקעין אף בירושלים משום גזירה דרבה (שאני) [ושאני] התם דלעולם ידעינן בקביעא דירחא וכיון שכן במקום מצוה ודאית של תורה לא גזרו משום דרבה אבל בר"ה שחגו בן יומו וזמנין דלא ידעי בקביעא דירחא שלא היו עדים באים אלא מן המנחה ולמעלה חששו בו לגזירה דרבה לעולם שלא לחלוק בדיניהם וב"ד מתנין לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות וכ"ת א"כ דקודם חרבן לא היו תוקעין בירושלים מאי האי דקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים וכו' וכ"ת דההיא קודם חרבן הוה ומתקנת ריב"ז שהתקין שיהו תוקעין בירושלים ובנותיה הסמוכות לה מה שלא התקין אח"כ ביבנה שאין תוקעין אלא ביבנה עצמה הא ליתא דאנן לא אשכחן שתיקן ריב"ז אלא תשעה תקנות שמנו כאן וזו תקנה עשירית היא ואינה בכלל תקנת יבנה שהרי היא יתירה עליה ויש לומר דלעולם קודם החרבן כשגלו סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם (שילכו) [שהלכו] ליבנה חזרה ירושלים כמקדש לתקוע בה ובעיירותיה ועל זה שנינו ועוד זאת היתה וכו' אבל כשהמקדש קיים וב"ד בלשכת הגזית לא היו תוקעין בירושלים וכן עיקר:

משחרב בהמ"ק וכו':    פי' ועם ב"ד ובפני ב"ד כדאיתא בגמרא דהשתא ליכא משום גזירה דרבה שב"ד אין מניחין אותן לטעות להעביר השופר וזה שלא התקין כן בלולב מפני שבשופר שא' תוקע לכולן ליכא למיחש לגזירה אבל בלולב שכל א' וא' חייב בלולב יש לחוש עדיין אף בב"ד לגזירה דרבה ועוד דלולב יש לו זכר בשאר ימים משא"כ בר"ה שהוא יום א' ושמא ישתכח מישראל:

א"ר אלעזר:    פי' כשגלתה שם סנהדרין מירושלים.

א"ל וכו' ובגמרא פריך אמרו לו היינו ת"ק ופרקינן איכא ביניהו ב"ד דאקראי פרש"י דכולהו תנאי סברי אלא במקום שיש שם סנהדרין גדולה וכדאמ' בגמרא ובר"ה לא היו תוקעין אלא בב"ד שקדשו בו את החדש וסבר ר' אלעזר דדוקא ביבנה כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואידך תנאי סברי דה"ה כל מקום שיש בו סנהדרי גדולה אלא דבהא פליגי דת"ק סבר אפילו ב"ד דאקראי כלומר שאין סנהדרין קבועין שם אלא שבאו שם דרך מקרה ורבנן בתראי אתו לטפויי דבעינן קבועה ויש מוסיפין שדין סנהדרין אפילו יש שם ג' של ב"ד (סומכין) [סמוכין] וכ"ש בזמן דליכא ב"ד סמוכין אבל הרי"ף הביא משנה זו וגמרא דילה בהלכות נראה שהוא סובר שזה נוהג אפילו בזמן הזה ותלמידיו העידו עליו שהיה נוהג לתקוע שופר בב"ד שלו בשבת משום דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ונראה שהוא מפרש משנתנו כן (דכר') [דר'] אלעזר סבר שלא התקין ריב"ז אלא ביבנה דוקא כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואמרו לו סברי דה"ה כל מקום שיש שם ב"ד דסנהדרי גדולה או קטנה או ג' מהן שראוין לקדש החדש ות"ק סבר אפילו ב"ד שאינו סמוך אלא חשוב וקבוע במקומו וזהו ב"ד דאקראי והלכה כת"ק ומ"ש בגמרא שאין תוקעין אלא בב"ד שקדשו החדש אתיא כר"א ודלא כהלכתא וזה אינו נכון ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל:

גמ' מ"ט וכו':    פי' וה"ה דאיכא למיחש שמא יוציאנו מרה"י לרשות הרבים אלא דנקט הא בלחוד לרבותא שאפילו היה השופר בר"ה או בכרמלית עדיין יש לחוש מ"מ שיעבירנו ד' אמות בר"ה ובמס' סוכה אמרינן גבי הא דתנן בראשונה היה לולב ניטל במדינה בשבת ביום ראשון דטעמא משום דהוי דאוריית' ופרכינן השתא נמי בזמן הזה נדחי ומשני דהשתא לא ידעינן בקביעא דירחא פי' דלא ידעינן במעשה אע"ג דעבדינן בידיעה משום מנהג אבותינו כדכתיבנא לעיל ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו פי' שהרי בא"י שהיו עושין בתחלה יום א' בזמן הזה ג"כ עושין יום א' חוץ מר"ה דעבדינן ב' ימים ופריק כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו שכך התקנה דכל היכא דלא דחינן אנן דלא לדחי אינהו ולפי ההיא סוגיא משמע בהדיא דלא דחינן מצות של תורה משום גזירת רבה אלא היכא דלא ידעינן בקביעא דירחא כגון שופר בכל מקום קודם החרבן ולולב בזמן הזה דלא ידעינן בקביעא דירחא או בזמן שבהמ"ק קיים במקום דלא מטו שלוחים (ועבריתה) [ועבדי תרי] יומי הא כל היכא דידעי בקביעא דירחא דחו והיינו טעמא דמילה דחיא שבת ולא גזרו בה משום דרבה משום דלית בה ספיקא ששמיני של ודאי ומאי דאמרינן הכא והיינו טעמא דמגילה לאו דוקא דהתם טעמא משום דמגלה דרבנן ויש לגזור בה משום דרבה בודאי אלא משום דבהני נמי כל היכא דלא ידעינן בקביעא דידחא והוי ספק ה"ל כמצוה דרבנן תלו להו בחד טעמא משום דהוי דרבנן גזרו בכולם גזירת רבה ובזה יש ליישב דברי הרי"ף שכתב במס' מגלה מ"ש במס' סוכה בלולב לא דחי שבת משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וכתב והיינו טעמא דמגילה ותמהו עליו דהא דמגלה לאו משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ושופר נמי לא היו תוקעין בירושלים שהיו יודעין בקביעא דירחא ובמה שכתבנו נתיישב הכל דכולהו חשיבי במעשה כמאן דלא ידעי בקביעא דירחא וכדכתיבנא:


דף ל עמוד אעריכה

ועם ב"ד ואמר בגמרא איכא דמתני לה להא דרב [הונא] אהא בי"ה תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל א' וא' חייב לתקוע:    כלומר ולא כר"ה שאחד תוקע לכולן ואמר רב הונא ועם ב"ד ואמרינן מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד לאפוקי שלא בזמן ב"ד דלא ואמרי' עלה אתמר נמי א"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי בר שאול א"ר אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין והשתא קשה לן בדברי הרי"ף ז"ל שכתב גבי ר"ה לאפוקי שלא בפני ב"ד ולא בזמן ב"ד דלא ואלו בגמרא לא אתמר גבי ר"ה אלא בפני ב"ד בלחוד ותו דאייתי הא דר' חייא בר גמדא גבי ר"ה ובגמרא לא אתמר אלא גבי יובל ואשמעתין דגמרא קשיא לן דהא רב הונא בין ביובל [ובין] בר"ה חד לישנא קאמר דהיינו ועם ב"ד וא"כ מהיכא משמע להו בגמרא דהאי ועם ב"ד דקאמר גבי ר"ה פי' בפני ב"ד ואידך דאתמר גבי יובל פי' בזמן ב"ד ובהא אית לן לפרוקי דבר"ה שחל להיות בשבת דאיכא משום גזירה דרבה בעינן בפני ב"ד שיזרזום ולא יטעו כדרבה והוי נמי מלתא דאפשר שיבאו כולם לב"ד ויצאו כולם בתקיעת ב"ד אבל גבי יובל דליתיה להאי טעמא דהא לית ביה כלל משום גזירה דרבה שא"כ לא היו תוקעין בו לעולם די"ה דינו כשבת (בעיכוב) [בעירוב] והוצאה והא ידעי נמי בקביעא דירחא כשאר מקומות וכיון דלית ביה משום גזירה דרבה ומצוה על כל יחיד ויחיד לתקוע אינו בדין לחייבם לתקוע בב"ד ולא בזמן ב"ד אלא משום דאיכא חיובא לתקוע ב"ד שופר ביובל בב"ד דנפקא לן מדכתיב והעברת שופר תרועה ובתר הכי כתיב תעבירו שופר דהוי חיובא ליחידים משמע דתלויה תקיעת יחידים בשל ב"ד ובב"ד ממש ליכא למימר מטעמא דכתיבנא הא אין לך לומר אלא בזמן שב"ד יושבין ולענין מה שהקשינו בדברי הרי"ף ז"ל יש לנו לומר כפי מ"ש כי מ"ש גבי יובל בזמן ב"ד בא למעט דלא בעינן בפני ב"ד מטעמא דכתיבנא אבל מ"ש גבי ר"ה בפני ב"ד לא בא למעט בזמן ב"ד דהא ודאי כיון דבפני ב"ד ממש בעינן לא סגיא אלא בזמן שב"ד יושבין ולפי שהדין כן הוא פי' כן הדברים בדברי רב הונא והביא עליו אתמר נמי א"ר חייא וכו' לא לענין שהביאוהו בגמרא דאלו בגמרא הביאוהו על יובל שאינו בזמן הזה אבל רבינו ז"ל תפס לשון הגמרא לענינו כיון שהוא נאות לנו וכן דרכו במקומות הרבה לאחוז לשון הגמרא לענינו ולא לאותו ענין שנאמר וכדכתיבנא בע"ז ויש נוסחאות ישנות דגרס בדר' חייא בר גמדא לעולם אין תוקעין וכו' ובודאי להאי גרסא אתי שפיר דברי רבינו ז"ל דהא דנקט ר' חייא בר גמדא לעולם היינו לכלול ר"ה ויובל ונמצאו דברי ר' חייא נאמרים אף בר"ה ולפי שעתה אין היובל נוהג קיצר ממנו רבינו ז"ל לשון לעולם כדי שלא יהא יובל נכנס בכלל ותהא מימרא בר"ה בלחוד כנ"ל.

הא דתנן בראשונה וכו' מפורש במה שכתבנו ומאי דקתני שיהא יום הנף כלו אסור פי' בגמרא דקסבר איסור חדש בזמן שאין העומר האיר מזרח מתירו כדכתיב עד עצם היום הזה ובזמן דאיכא עומר הקרבת עומר מתיר כדכתיב עד הביאכם והתקין ריב"ז שאף בזמן הזה יהא יום ששה עשר אסור בחדש משום יבנה וכו':

דף ל עמוד בעריכה

דף לא עמוד אעריכה

דף לא עמוד בעריכה

דף לב עמוד אעריכה

מתני' סדר ברכות אומר אבות וגבורות וכו':    פי' קתני הא לאשמעינן שאין משנין בהם כולם אע"פ שמוסיפין בשאר התפלה וא"כ זה שנהגו לומר זכרנו ומי כמוך וכו' הוא טעות שהרי אמרו לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אבל במס' סופרים נמצא סעד למנהגנו שכך אמר שם כשם שחתימתן של ר"ה וי"ה [משונה] משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו ומי כמוך בג' ראשונות אלא בשני ימים טובים של ר"ה וי"ה (ואפילו) [ואף באלו] בקושי התירו ואם חל ר"ה בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה שבת בגבולין ע"כ ולפי זה יש לי לומר לפי שטתנו דמתניתין קתני מ"ש בחיוב ולומר דאומר ג' ראשונות ושלשה אחרונות כדרכו ואינו צריך יותר שאין זכרנו ומי כמוך מעכבין ולפי שהיו נוהגין לאומרן הוצרך התנא לומר כך ומ"מ מודה תנא שאם בא לאומרן אין מוחין בו שאע"פ שאין אדם שואל צרכיו בג' ראשונות בכאן שהוא [ר"ה] וי"ה התירו לשאול צרכי רבים אבל לא בשאר ימים ופשוט הוא שאם לא אמר שאין מחזירין אותו אבל אם אמר האל הקדוש במקום המלך הקדוש מחזירין אותו.

ועוד נהגו לומר ובכן ובכן ובג' אחרונות ובספר החיים ולא מצינו לו עיקר אף במס' סופרים ואעפ"כ אין מבטלין מנהג בזה ויחידי החכמים אין אומרים אותן בתפלתן והא ודאי צריך ליזהר שלא לפחות מנוסח הברכות כלום ואין אומר זכרנו עד שיאמר מלך עוזר ומושיע ומגן שלא לפחות מנוסח הברכה ואם פיחת חוזר לראש כדין הטועה בג' ראשונות.

עוד נהגו שהיחידים שוחחין בתפלתן בר"ה ולא ידענו טעם דבר זה שהרי אמרו חכמים שאין שוחחין אלא באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ואומר רבינו נרו בשם רבינו ז"ל דמשום דאמרינן התם דמלך כיון שהתחיל לשוח בתחלת ברכה ראשונה שוב אינו זוקף וטעמא משום דמלך נידון בכל יום כדכתיב לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו ה"נ שהוא יום הדין אנו שוהין כמותו בכל התפלה וכך היה נוהג הרב ז"ל אבל דעת מורי נרו שאין לשוח אלא במה שהוסיפו מפני הדין דהיינו מלכיות זכרונות ושופרות ובתפלה וקראי בלחוד ולא בברכות. עוד י"ל דהא דקתני אומר אבות וגבורות וכו' אתא לאשמעינן שאין ש"ץ מוציא י"ח בתפלת ר"ה אף למי שמתפלל אא"כ עומד שם מראש התפלה ועד סופה:

ר"ע וכו':    והלכה כר"ע והכי נקטי':

ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים:    נקט ליה מטעמא דכתיבנא באבות וגבורות:

מתני' אין פוחתין וכו':    פי' ג' פסוקים מלכיות חד מדאוריתא וחד דכתובים וחד נביאים וכן בזכרונות וכן בשופרות ובודאי דלא פליגי ר"י אלא בדיעבד והכי מוכח לישנא דר"י והיינו דקי"ל כריב"נ ואפ"ה מהדרינן בגמרא בתר עשרה פסוקי משמע דבעינן להו לכתחילה אף לר"י ותנא דבריתא דאמר ריב"נ אומר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר ג' יצא פליג אתנא דמתניתין ולית הלכתא כוותיה וזה דעת הרי"ף בודאי בין לת"ק בין לר"י אין פוחתין הוא דקאמר אבל אם רצה להוסיף מוסיף אע"פ שאמר בגמרא הני עשרה כנגד מי כנגד עשרה מאמרות היינו כדי שלא לפחות מהן וכן אמר במגלה לענין שאין קורין פחות מעשרה פסוקים ?בבו"ה הני י' כנגד מי והיינו שלא לפחות ואם רצה להוסיף מוסיף וכן הדין בזה ושלא כדעת מקצת המפרשים ז"ל שאמרו שאין פוחתין ואין מוסיפין עליהן:

ר' יוסי וכו':    פרישנן בגמרא דהכי קתני ומשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא וכדתניא ר' יוסי אומר אם השלים בתורה הרי זה זריז ומשובח והלכתא כוותיה וי"א דלר' יוסי אינו מתחיל בתורה אלא שמסיים בפסוקים של תורה וא"כ בג' של תורה סגי ליה ואלו אנו מהדרינן בתר ד' פסוקי תורה במלכיות וא"ר יוסי דשמע ישראל מלכות היא אלא ודאי דנראין דברים כפשוטן דר' יוסי מודה לת"ק דמתחיל בתורה ואומר ג' פסוקי תורה לכתחילה אלא שמוסיף עליו שמשלים ג"כ בתורה לומר פסוק אחד כמו שכתכנו וכך שנויה בתוס' בפי' המתחיל מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה. והוי יודע דלדברי ר' יהודה שהיה מקדים כתובים לנביאים אפשר שהיה מפני כבוד הנביא להשלים בו אבל בדברי ר' יוסי דק"ל כוותיה לא ידענו איזה מהם ראוי להקדים והגאונים נסתפקו בדבר ומנהג פשוט בכל ישראל להקדים כתובים לנביאים ובודאי שבמס' סופרים יש סעד למנהגנו שאמר בענין ט' באב שקורין ד' פסוקים של ירמיה המאוס מאסת ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה קודמין לדברי קבלה בכאן אינו כן ע"כ הרי שאמר להקדים כתובים לנביאים בכ"מ חוץ מט' באב לפי שפסוקי ירמיה הם עקר בחרבן הבית והיה שם לפיכך מקדמין אותם משאר ימים וזה תימא שהרי לגבי סדר כתיבתן הקדימו נביאים לכתובים כדאיתא (בב"ק) [בב"ב] פ"א וגם בכל מקום מזכירין אותם תחילה בתלמוד וכאן אמר נגד תורה נביאים וכתובים ור"י בעל התוס' כתב דודאי נביאים וכתובים שוים בקדושתן שהרי כשהקפידו בספרי הקדש (כסדר) במס' מגלה בסדר הנחתן לא הפרישו בין נביאים וכתובים אלא שאמרום ביחד מניחין תורה ע"ג נביאים וכתובים ולא נביאים וכתובים ע"ג תורה וכן לענין דמיהן כדאיתא פ' בני העיר אלא שבסדר כתיבתן אמרו לכתוב נביאים תחלה מפני שכן סדר הראוי שהרי מקצת נביאים קדמו לכתובים ואין מחלקין בין נביאים וכתובים תחלה ומפני זה מזכירין נביאים [וכתובים] בכל מקום אבל כשאומר בתפלה וכיוצא פסוקים [אומר כסדר אותן] שאמרו אותם פסוקים וגם מפני שאין חושבין קדושה גדולה בכתובים לפי שהוא כולו מזמור לדוד ולמשוררים ולא נאמר בהם שהם דברי ה' כמ"ש בנביאים וכדי שלא יזלזלו בקדושתן ולהראות שכולן ברוח הקודש תקנו לאומרם תחלה וזה נכון מפי רבינו נרו:

גמ' הלכה כר"י:    כתב הרי"ף ואסיקנא בסוף פרקין א"ר חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך נראה מדברי רבינו ז"ל דהא דרב חננאל אפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות היא ולא פליג אדר"י ב"נ כלל אלא פרושי מפרש מימריה דהא דקאמר ריב"נ שאם אמר ג' מכולן א' של תורה וכו' יצא כדאסיקנא בגמרא שעדיין יש להקל בדבריו למי שאינו בקי בפסוקים שאפילו לא הזכיר הפסוקים כלל אלא שאמר במלכיות ותמלוך עליהם וכו' ככתוב בתורתך וכן כתוב בדברי קדשך וכן כתוב ע"י עבדיך הנביאים יצא שהרי יש כאן הוכחה לפסוק א' של תורה ולפסוק א' של נביאים ולאחד של כתובים כאלו הזכיר הכתובים וכן בזכרונות וכן בשופרות והא ודאי לא אתיא לרבנן דבעו עשרה פסוקים דמלכיות ועשרה דזכרונות ועשרה דשופרות ולא לריב"נ למאי דקס"ד דבעי ט' בכל חד מניהו דהא כי אדכר כמ"ש בתורתך בלחוד ליכא הוכחה לג' פסוקי תורה וכן באידך ואתיא שפיר הא דאמרינן בשילהי פרקין גבי הא דפסקינן הלכה כר"ג בברכות דר"ה וי"ה של יובל שש"ץ מוציא את הבקי מ"ש הכי אלימא משום דנפישי בהו קראי והא"ר חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך פי' וכיון דכך הא ודאי עדיפא ליה למעבד אפי' לכתחילה כדרב חננאל מדלפיק ליה ש"ץ דתפלה ע"י עצמו עדיפא בכל דוכתא כ"ש שאנחנו מבטלין תפלת צבור לגמרי ופריק משום דאוושא מלתא פי' שהתפלה ארוכה מאד והעם מרימין קול ואינן מכוונין וכיון דא"ר חננאל דבהני קראי דמלכיות זכרונות ושופרות דהוי חובה אינו צריך להזכירם בפי' כ"ש בפסוקי מוספין שאינו צריך להזכירם כלל בשום מקום אלא שיאמר כמ"ש בתורתך ולפיכך נהגו כל הארצות הללו שלא להזכיר פסוקי מוסף אלא בתפלות שבת ור"ח דרגילין בהו ולא אתו למטעי אבל בר"ה וי"ה וג' רגלים דאתו למטעי אין מזכירין אותן וכ"כ כל הגאונים אבל רש"י ז"ל משמע ליה דהא דרב חננאל לא הוי בפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דא"כ פליגא אדריב"נ דבעי ג' ג' מיהת ואנן קי"ל כריב"נ ופי' הוא ז"ל דהא דרב חננאל בקראי דמוספין הוא בלחוד והכי אמרינן מ"ט אלימא משום דנפישא קראי דמוספין דר"ה ודר"ה וקראי מלכיות וזכרונות ושופרות והאי אי בעי לא אמר קראי דמוספין כלל דהא אמר רב חננאל כיון שאמר בקרבנות דמוספין נעשה ונקריב לפניך כמ"ש בתורתך שוב אינו צריך לומר פסוקים ופריק אלא משום דאוושא להו ברכות והא פירושי לא נהיר חדא דא"כ אדמפריק ליה משום דאוושא ברכות לימא ליה דאכתי נפישי ברכות נצטריך להזכיר ג' ג' מכולן ודילמא אתי למטעי בהו ועוד דהא דרב חננאל סתמא הוא ומהיכן מוכח דמשום קראי דמוספין בלחוד הוא ועוד דהא קושיא מעיקרא הוי על תפלת ר"ה וי"ה דיובל ובתפלת י"ה דיובל ליכא קראי דמוספין בתקיעות שהרי לא הי' אומר ברכות של מלכיות זכרונות ושופרות במוסף אלא בתפלת יוצר שהזריזין מקדימין למצות ומהשמד ואילך הוא שתקנום במוסף כדלקמן ובשעת היובל אין שמד ומן התימא הגדול על דברי התוס' ז"ל שכתבו דהא דרב חננאל אתאמרה אפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בלחוד אבל פסוקי מוספין צריך להזכירם וזה תימא גדול האיך עושין את העיקר טפל ואת הטפל עיקר והיכן הוזכר בתלמוד שיאמ' אדם פסוקים במוסף כלל הרי לא הוזכר במשנה ובתלמוד ובספרא ובספרי ואלו תפלת המוספין אינו אלא שיאמר השיבנו לירושלם עירך ולציון בית מקדשך ונעשה לפניך מוסף היום הזה וכן אמר בירושלמי פ' תפלת השחר אפילו לא אמר אלא ונעשה חובתינו בתמידי יום וקרבן מוסף יוצא אלא ודאי עיקר הפי' כשיטת הגאונים והרי"ף דהא דרב חננאל בקראי דמלכיות זכרונות ושופרות וכ"ש בקראי דמוספין שבכל מקום אינם מזכירם כלל אם ירצה וכמו שנהגו אלא אומר ונעשה לפניך תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן את מוספי יום הזכרון הזה שהרי יש בו מוסף היום ומוסף ר"ח כדכתיב מלבד *[עולת] החדש ומנחתה וכל קרבן החדש מקריבין בו ואפילו שעיר וכן אמר בתוס' דשבועות בפירוש שמקריבין בר"ה ב' שעירים לכפר ומ"מ אינו מזכיר בפירוש את מוסף יום ראש חדש הזה אלא שאומר מוספי יום הזכרון הזה כשם שאינו מזכירו בתפלה אלא שאומר זכרון א' ועולה לכאן ולכאן ובירושלמי אמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה אינו צריך להזכיר של ר"ח חד בר נש עבר קומי תיבותא ולא אדכר דירחא וקלסוהו ובגמרא דילן בעירובין אמר רבא כי הוינן בי רב הונא אבעיא לן מהו להזכיר של ר"ח בר"ה כיון שחלוקין במוספין אמרינן או דילמא אומר זכרון א' ועולה לכאן ולכאן ומסקנא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן ואיכא מרבנן ז"ל מאן דפריש דהיינו מאי דאמרינן התם בפ"ק דמכילתין איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זהו ר"ה שפי' שאין החדש נזכר בתפלת ר"ה אלא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן וזה אינו דהא פלוגתא דאמוראי הוא בעירובין והאיך נזכר בפסוק זה ולא למדוהו משם ולא הקשו ממנו למי שאומר שמזכיר של ר"ח וכן פי' בו אחרים שאין שעיר דר"ח קרב בר"ה שהרי כתוב מלבד עולת החדש ולא אמר מלבד חטאת החדש (מ"ש) [כמ"ש] מלבד חטאת הכפורים וזה אינו שהרי מפורש בתוספתא שמקריבין בר"ה ב' שעירים לכפר ומה שהוקשה להם מן הכתוב אינו כלום שהרי אף בי"ה יש להקשות למה אמר הכתוב מלבד חטאת הכפורים ולא אמר מלבד עולת הכפורים שהרי יש באחרי מות איל אחד לעולה שהוא יותר על המוספין האמורין בפ' פנחס וכן (בי"ה) [ביום הבכורים] לא אמר הכתוב במה שאמר שם בפ' פנחס שהוא מלבד מ"ש בו בפ' מועדות והקרבתם על הלחם אבל טעם כולם לפי שדבר ידוע שכל מה שמחייב הכתוב בפ' פנחס הוא מלבד מ"ש במקום אחר שלא בא לספר כולם ולא הוצרך הכתוב לומר מלבד אלא במה שהוא כדי לטעות בו כמו בחטאת הכפורים כי מפני שבכאן מצוה לעשות שעיר לחטאת ושם באחרי מות צוה ג"כ על שעיר לחטאת היה במשמע שהכל שעיר אחד לכך הוצרך לומר מלבד חטאת הכפורים שאותו שעיר שנאמר באחרי מות הוא שעיר הפנימי וזה שנזכר כאן הוא שעיר הנעשה בחוץ כשאר שעירי מוסיפין שמוזכר בפ"ב דשבועות על מה הן מכפרין אבל בעולת הכפורים שבפ' אחרי מות אינה כדי לטעות שתהי' מכלל הכפורים שנזכר בפ' פנחס ולפיכך לא אמר מלבד עולת הכפורים וכן ביום הבכורים אין בו כדי לטעות שיהו הקרבנות שבפ' מועדות בכלל שהרי הוזכר שם והקרבתם על הלחם שהם בגלל הלחם וחובה לו ואלו הקרבנות שבפ' פנחס אינן תלוין בהם אלא שהם מוספין לחובת היום וע"כ לא הוצרך שם לומר מלבד וכן ביום ר"ה הוצרך לומר מלבד עולת החדש מפני שהוא כדי לטעות שכיון שהחג הוא בר"ח שיהיו אלו הקרבנות במקום מוספי שאר החדשים ולפיכך הוצרך לפרש שהן מוספין עליהן ולא הוצרך לומר מלבד חטאת החדש שכיון שאמר מלבד עולת החדש נודע הדבר שאין אלו הקרבנות במקום מוספי ר"ח אלא מוספין עליהן ויש במשמע שהם מלבד עולת וחטאת החדש וזה ברור אבל פי' שהחדש מתכסה בו שהירח אינה נראית בו כבשאר החגים והירח נקרא חדש ע"ש חדושה וכסה לשון כסוי לפי שכתוב בה"א א"נ הפי' שהחדש מזדמן ונקבע בו מלשון ליום הכסה יבא ביתו שפי' לזמן כך וכך וזהו לשון הכתוב תקעו בחדש שופר כלומר בר"ח ובאיזה ר"ח בכסה ליום חגנו כלומר בר"ח שבא בזמן יום חגנו וזהו ר"ה ונכון הוא:

מתני' אין מזכירין וכו':    פי' לפורעניות דישראל אבל דאו"ה מזכיר:


דף לב עמוד בעריכה

ואין מזכירין זכרון יחיד [כו'] כגון וה' פקד:    פי' והאי זכרון דרבים חשיב כיון דתלו בה רבים כדאיתא בגמרא ולא חשיב דיחיד ולפיכך יוצא בו לר' יוסי ונהוג כ"ע כר' יהודא דלא למימר פקדונות. בגמרא אמרינן שהפסוק שיש בו ב' מלכיות עולה לב' כגון מי הוא זה מלך הכבוד וש"מ דכיון דאמר המלכות או הזכרון או השופר אינו צריך לגמור כל הפסוק ואמרינן זכרון שיש עמו תרועה כגון זכרון תרועה אומר עם הזכרונות ואומרו עם השופרות דברי יוסי ר' יהודא אומר אינו אומר כל עיקר וק"ל כר' יוסי ויש מרז"ל אומרים דהא דנהיגי לסיים דשופרות בפסוק של ותקעתם בחצוצרות טעות הוא דאפילו ר' יוסי אינו אומר אלא בתרועה שאין עמה כלום שנאמרה בענין היום כגון יום תרועה או תרועת מלך בו אבל בתרועה שאינה נאמר' לענין מצות ר"ה אלא לענין שהיו מתריעין על הקרבן ויש בה ג"כ חצוצרות שאינם חובת היום אפי' ר' יוסי מודה שאינה אומרה כלל ולא ה"ל להשלים אלא בפסוק של יום תרועה או זכרון או ותרועת מלך בו שהרי רשאי להזכירה כאן וכאן כדברי ר' יוסי ואין אנו יוצאין עכשיו ע"י השלמה בתורה אלא דהא קי"ל דאם השלים בנביא יצא:

ויש לקיים מנהגנו ולומר דר' יוסי אשכחן דקאמר רבותא דאפילו תרועה שיש בה זכרון אומרה עם השופרות ואומרה בזכרון ואין זה מעכב לזה כדברי ר' יהודא כ"ש בפסוק ותקעתם בחצוצרות שאין בו אלא תקיעה שראוי לאומרו עם השופרות דהא בסיפרי דרשי' מיניה סדר מלכיות זכרונות ושופרות כדכתיבנא בפ"ק וכיון דקי"ל כר' יוסי שאם השלים בנביא יצא וקי"ל כריב"נ דבג' פסוקים סגי אי משום השלמה בתורה שפיר איכא השלמה בתורה בהאי קרא ותקעתם בחצוצרות שנדרש בספרי לענין היום כמ"ש זה אנו אומרים ליישב המנהג אבל הראוי והטוב שיאמר אח"כ ובחודש השביעי שבפרשה פנחס וכן כתב הרמב"ן וכן דעת מורי הרשב"א מפי מורי נרו:

מתני' השני מתקיע:    כתב רבינו האיי גאון דהא דקאמר מתקיע ולא קאמר תוקע שראוי באחר יותר מש"ץ כדי שלא יטעה בתפלתו כדרך שאמרו בברכת כהנים שש"ץ אינו נושא את כפיו ומיהו אי ש"ץ בקי ומובטח שחוזר לתפלתו בכונה ולא יטעה תוקע כדרך שאמרו אם הוא בקי שנושא את כפיו מ"מ אשמעי' תנא אגב אורחי דאחרינא עדיף טפי וכן היה מנהגם ויפה כיוון אבל עקרן של דברים דמתקיע לאו היינו תקיעת שופר אלא שמברך ברכות התפלה של מלכיות זכרונות ושופרות ונקט האי לישנא ולא נקט והשני מברך משום דאשמעי' דברכות ותקיעות כי הדדי ואין אומר ברכות אלו אלא בשעת תקיעה כגון בזמן הזה במוסף ובשעה שאין שמד ביוצר ולפיכך נקראו הברכות תקיעות כדאמרי' תקיעתא דר"ה כי המברך הוא המביא תקיעות ולכך נקרא מתקיע וכמ"ש מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע לומר שאינו מזכיר הברכות האלו אלא כשתוקע להוציא מדברי רבינו זרחיה הלוי שכתב שהברכות האלו אומרין אותן בר"ה בכל ד' תפלות בערבית שחרית ומוסף ומחהה וסמך לו על מה שאמרו בברכות ז' דשבתא כנגד מי ט' דר"ה כנגד מי אלמא כשם שז' בכל ד' (תקיעות) [תפלות] כך ט' דר"ה בכל ד' (תקיעות) [תפלות] ולא שפיל מרן לסיפא דסוגיין דאמרינן כ"ד בתענית כנגד מי והנהו ודאי ליתנהו בכל ד' (תקיעות) [תפלות] והנה משנתינו הוצאנו מסברא זו לגמרי ועוד יש לנו ראיה ברורה ממה שאמרו בירושלמי בפ"ק דשבועות העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת בשחרית בש"א ח' וב"ה אומרים ז' פי' שקובעין ב"ש ברכה לשבת במוסף בש"א י' ובה"א ט' ופריך ויאמר י"א לב"ש מפני ר"ח שאדם מזכיר במוספין א"ר יוסי מה פליגין בדבר שטעון ברכה בפני עצמו ברם הכא שכן אפילו בחול אינו אלא כוללן פי' שכשחל ר"ה בחול אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן מודים ב"ש שאינו קובע לו ברכה בשבת הרי הזכירו בפירוש לב"ה בשחרית ז' ולב"ש ח' ובמוסף לב"ש י' ולב"ה ט' אלמא אין אומר ברכות של ר"ה בתפלת שחרית אלא במוסף וזה מבואר:

ובשעת:    פי' ביום שיש בו הלל דאלו בר"ח ליכא הלל כדאיתא בגמרא ולהכי נקט ובשעת ההלל למימרא דהשתא ביום זה ליכא הלל:

הראשון מקרא ההלל:    שהזריזין מקדימין למצות והא דלא אמרינן תקיעות ג"כ בשחרית א"ר יוחנן בשעת השמד שנו ופרשו שהי' להם שעת השמד שלא היו רשאין לקיים המצות אלא בסתר ולא חיו תוקעין אלא עד חום היום שנתפזרו בני אדם לכאן ולכאן וכיון שבעונותינו אנו בגלות ויש לחוש לכך גזירה במקומה עומדת ולא עוד אלא שכל גזירה שב"ד גוזרין אע"פ שבטל הטעם גזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויבטל ועוד בירושלמי פי' שעת השמד היה בע"א דאמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן משום מעשה שהיה פעם אחת תקעו בראשונה והיו סבורין שונאין שעליהן באין עמדו עליהם והרגום תקנו בתפלת מוספין ומגו דאינון קרו באוריתא ומצלי וקרו באוריתא ומפטיר ומצלי והדר תקעי אמרי בנימוסיהן אינון עסקין ריב"ל שמע לה מן הדא שמעה ה' צדק וכו' הקשיבה רנתי זה רנון תורה האזינה תפלתי זה מוסף מה כתיב בתרי' מלפניך משפטי יצא ולפי הני מעמא שפיר נהיגינן לאומרן במוסף דאכתי איכא למיחש לשונאים ולדרשא דר' הושע:

מתני' שופר של ר"ה כו':    פי' אע"ג דכל הני שבות דרבנן נינהו לא דחינן להו משום מצות שופר כי היכא דלא דחינן מלאכה גמורה דלא אתי עשה ודחי את ל"ת די"ט וה"ה שבות דרבנן שחכמים העמידו דבריהם במקום מ"ע שאין בו כרת שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות מיהו דוקא עשה שאין בו כרת דדחי דדבריהם אבל עשה שיש בו כרת לא דחי דדבריהם כדאמרינן בגמרא אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים וכן טובל יום טמא וטומאת בית הפרס שוחטין עליהן את הפסח ונדחית טומאה של דבריהם ואיזמל דלא דחי שבת דרך גגות דהוי שבות דרבנן משום מילה בזמנה משום דליכא כרת במילה בזמנה אלא בגדול שלא מל את עצמו ולפיכך עשאוהו כעשה שאין בו כרת (ואשכחן) ולא מבעיא שהעמידו דבריהם במכשירי מצוה דאפי' (במילה) [במצוה] עצמה לא דחיא דבריהם כדאשכחן גבי כסוי הדם ואע"ג דבהדי דמכסי עביד גומא וערל והזאה שהעמידו דבריהם במקום כרת של פסח כדאמר בפסחים פ' האשה בגר שנתגייר בערב הפסח דאמור רבנן הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ואינו עושה פסח וכן בטמא בשביעי שלו שאין מזין עליו ודוחין פסח שיש בו כרת משא"כ באנינות וטבול יום ובית הפרס משום דהנהו דאיסורא דידהו בגופייהו בלחוד ותקנות קבועות בכל מקום ואפשר להם להתקיים בעלמא לא העמידום כאן במקום כרת אבל הזאה וערל אינם אסורין בעצמן אלא שבמקום הזה אסרום מפני שיש בה גזירה של תורה כדאמרינן בה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד' אמות בר"ה ובערל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כדאיתא התם ואיזמל שהוא משום שבות ואיסור עצמו שאסרם בכל מקום להביא דרך חצירות שום דבר והעמידו בו דבריהם לפי שאין בו כרת כדאמרן ובשופר ולולב כיון שלא גזרו משום גזירה דרבה אע"פ שאין בו כרת אלא משום דלא ידעינן נמי בקביעא דירחא מפני שהיא מצוה שבכל ישראל ואם נדחית נדחית (לעלה) [לכולה] וכיון שכן כשהיא ודאית של תורה אין גוזרין בה גזירת רבה ובמילה עצמה לא גזרו משום גזירה דרבה מפני שהיא ודאית ואינה דומה להזאה שגזרו בה כי המילה עצמה שהיא אב מלאכה נדחית מן התורה בשבת כדי לקיים מצות מילה והאיך חכמים דוחין משום גזירה דרבה ויש שואלין א"כ האיך לא אסרו תקיעת שופר משום שבות ואינה שאלה דדוקא באלו שהם מכשירי מצוה או מצוה שאינה זמן קבוע כגון כסוי דלא דהו מצוה גופה לגמרי ופעמים שתתקיים המצוה על ידו או ע"י אחרים אבל לדחות מצוה גופה בזמנה הקבוע אינו בדין שיעמידו דבריהם לדחות מה שצותה תורה לגמרי והיינו דאע"ג דתקיעת שופר שבות דרבנן בשבת או בי"ט לא העמידו דבריהם לאסור התקיעה בר"ה משום שבות ולדחות מצות שופר שא"כ נמצאת מצוה זו מתבטלת מכל ישראל לעולם ואינה נעשית והאיך יאסרו לגמרי ויסתרו מה שצותה תורה ואע"פ שאסרוה בשבת משום גזירת רבה התם אפשר להתקיים בי"ט שחל בחול משא"כ בזה שנדחית מכל ישראל בכל זמן שלא העמידו דבריהם וכיון שהתירו לצורך מצוה עצמה התירו לגמרי אפי' להתעסק כדי שילמדו שתיעשה המצוה ולפרסם הדבר שאין נדנוד איסור בתקיעה ביום זה ואית דמתרצי בכולהו לפי שאין תקיעה שבות גמורה שיש בו מעשה אלא קול בעלמא א"נ שאני תקיעה דבעידנא דעקר לשבות מקיים עשה דהוי דומיא דמילה וצרעת דדחו ל"ת של תורה מהאי טעמא דדינא הוא דלידחי מצות שבות דרבנן בי"ט אע"פ שיש בו עשה ולא תעשה ולתירוץ זה קשה ההיא דכסוי ומסתברא דדוקא שבות שע"י ישראל לא דחינן משום מצות שופר כדקתני מתניתין אבל שבות דשבות דחינן דמותר לומר לגוי לעשות דברים אלו שאינן לישראל אלא שבות דבמקום מצוה דחינן שבות דאמירה לגוי לעשות דברי שבות וכדאמרינן בגמרא בההוא ינוקא דאישפוך חמימי מקמי מילה דא"ל לגוי דליתי ליה מגו ביתיה דרך חצירות וגגות דהוי שבות דרבנן ואמרי' התם דלא אמרי' ליה זיל אחים להוי שבות שיש בו מעשה דהיינו מלאכה גמורה אלא זיל אייתי ליה דהוי לישראל שבות והוי אמירה לגוי שבות שאין בו מעשה והוי שבות (דשבת) [דשבות] וכמו שפירש הרי"ף במקומו והתם ודאי מקמי מילה אישתפוך ולקיים מצות מילה דחו שבות שע"י גוי דאי לבתר מילה ומשום סכנה אפילו ע"י גדולי ישראל מחמין לו והיכא אמרי' דלא א"ל זיל אחים לי אלא ודאי כדאמרן וש"מ שדוחין שבות דשבות שע"י [גוי] בכל מקום משום קיום מצוה ויש שדוחין לומר דשאני מילה שהיא מצוה שדוחה שבת ולפיכך הקילו בה בשבת באמירה לגוי לעשות דבר של שבות ואינו נכון וכן דעת הרמב"ם ז"ל מיהו ש"מ לא דחי אמירה לגוי במלאכת תורה אפילו במקום מצוה דהא לא אמר ליה זיל אחים לי ומ"ש בלוקח קרקע בא"י שכותבין עליו אונו אפילו בשבת ע"י גוי אע"פ (כי הכתיבה) [שהכתיבה] מלאכה שאני ישוב א"י שאינה מצוה לשעתה אלא קיימת לעולם והיא תועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד ערלים וכמו שחששו לזה בהרבה מקומות כדאיתא בגיטין הילכך אין מתירין לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת כשם שלא נתיר לבשל לסעודת שבת אבל אומר לו להביאה דרך חצירות או לטלטלה וכרדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה התירו בפ"ק דשבת רדייה בשינוי לצורך סעודת שבת והתירו לזה שבות דישראל כלאחר יד וגם לכתחילה התירו ליתנה מבעוד יום כדי שיקרמו פניה אע"פ שרודה אותה בשבת כדאיתא גבי תקיעות ומה שאין אנו מטבילין כלים ולא עושין אוכל נפש האסור בי"ט משום טירחא כגון טיסני וכתושה במכתשת ע"י גוי מפני שאפשר לקיים מצוה זולת זה משא"כ ברדיית פת והדלקת נר ושלא במקום מצוה לא דחינן אפילו שבות דשבות דמינטר ביה חלול משום פסידא דנכרי שבא לכבות אין אומר לו כבה אע"ג דכבוי שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה וגבי היתה בהמתו טעונה כלים לא התירו לבטל כלי מהיכנו לגופה היא עד דאיכא תרתי פסידא וצער בע"ח כדמוכח התם ומכאן היתר להקיז בהמה מסוכנת ע"י גוי בשבת או י"ט וכנר' כפ' כל שעה בההיא דהקזת דם לבכור ומה שהתירו בצנור שעלו בו קשקשים למעכן ברגלו משום פסידא כיון דלא מנכרא מלתא חששו לפסידא בשבות ע"י שנוי כזה דליכא חלול שבת וכן במי שהחשיך לו בדרך שנותן כיסו לנכרי או מניחו על החמור או מוליכו פחות מד' אמות שמא יעמיד עצמו על ממונו ויבא לעבור על ד"ת ומשום חשש בדבר שמצוי הנזק התירו שבות דבריהן כגון כבוי גחלת בר"ה והולכת קוץ פחות מד' אמות ודריסת נחשים ועקרבים לר"ש כפי תומו והריגת ה' המזיקין וכ"ת התם בההוא עובדא דמילה דאשתפוך חמימי נמי מקמי מילה היכא לית ליה תקנתא ע"י גוי ודרך שבות נימא ליה השתא ובתר הכי נחים ליה משום סכנה ושמא נלמוד משם דכל שיש מצוה ואי עבדינן ליה סופו לדחות שבת או י"ט דלא עבדינן לה למצוה ע"מ לדחות שבת או י"ט והכי מוכח קצת בפ"ק די"ט דלמאי דקס"ד דכסוי הדם דחי י"ט לא שרינן ליה לכתחילה למשחט כשאין לו דקר נעוץ על דעת לדחות אח"כ י"ט בכסוי אבל מורי נרו [אמר] דודאי כל מצוה שבתורה עבדינן מצוה דילן ע"מ לדחות וההיא דאשתפוך חמימי לאו לרחיצה דבתר מילה בעו להו להנהו מיא דא"כ מהלינן ודחינן בתר הכי אלא להרחצה דמקמי מילה הוי בעי להו מיהו בדברי רשות כגון שחיטה וכסוי לא עבדינן להו ע"מ לדחות אע"ג דאיכא אימנועי משמחת י"ט ואין דעתי מכרעת בדבר זה וברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל דא"כ נמצאת שבת כחול מן התורה שהחניות פתוחות ואוצרות תבואה ויין ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול היה שא"כ אין זה יום מנוחה אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מ"ע שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי' וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן נמצא שיש לשבות עקר מן התורה ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל:

גמ' מ"ט שופר עשה כו':    פי' וכיון דלא (דמי) [דחי] מלאכת תורה לא דחי נמי שבות דרבנן כדפרישית והא אתיא אליבא (ארב) [דרב] אשי דאית ליה האי סברא אבל לחזקיה ואביי ורבא כדמוכח פ' במה מדליקין טעמא דאין שופר דוחה י"ט משום דכי אתי עשה דוחה את ל"ת היינו היכא דבעידנא דהא עקר ליה ללאו מקיים ליה לעשה כגון מילה בצרעת או סדין בציצית אבל הכא דכי (טהר) [עקר] ליה ללאו לא מקיים עשה [אלא] לבתר זמן ואפשר דמתפס ולא מקיים עשה לא מדחי לאו מעיקרא וכדמפרקי' בפ"ק די"ט גבי כיסוי הדם והכא הוי לן למימר הכא אלא לרווחא דמלתא נקט ליה אליבא דרב אשי והכי אורחא דתלמודא:


דף לג עמוד אעריכה

והא דתנן אין מעכבין את התנוקות מלתקוע פירשה ר' אליעזר אפי' בשבת:    פי' בשבת שחל בה ר"ה דאיכא מצות שופר במקום ב"ד ולפיכך הביאה רבינו ז"ל ולפי שהיו נוהגין לתקוע בבית דינו כמו שכתבנו למעלה אבל בשבת דעלמא הסמוכה לי"ט כיון שאין מצות היום הדבר פשוט שמתעכבין דמה לי סמוכה לי"ט או רחוקה הרי ילמדו בו למחר וכן פי' בירושלמי א"ר אלעזר מתני' בגדול בי"ט של ר"ה שהל להיות בשבת ע"כ (והפרש) [והמפרש] אותו בשבת הסמוכה לי"ט טועה הוא ולישנא דמתעסקין עמהן משמע דבי"ט שמותר בתקיעת שופר לגדולים מיירי והשתא דנהגינן שאין תוקעין בשבת (משום) [בשום] ב"ד מעכבין את התינוקות אפי' בשבת שחל בו י"ט:

והתניא מעכבין וכו':    עיקר הפי' דבקטן שהגיע לחינוך שאביו מצוה עליו לחנכו אין מעכבין בידו כדי שילמוד הואיל ויש מצוה בתקיעתו אבל בקטן שלא להגיע לחינוך שאין שום מצוה בתקיעתו מעכבין על ידו וכן משמע בריש מס' ערכין דגר' התם הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אלמא האי מתניתין בקטן שהגיע לחינוך היא שנויה וז"ש בירושלמי שכתבנו למעלה א"ר אלעזר מתניתין בגדול פי' גדול קטן שהגיע לחינוך שדינו כגדול לענין שאביו מצווה עליו לחנכו וכ"ת והאיך מעכבין ב"ד בדבר בקטן שלא הגיע לחנוך דהא קי"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו וי"ל דשאני הכא שהוא דבר פרסום ובא ממנו מכשול לרבים שישמעו קול השופר ויהיו סבורין שהוא גדול ושרשאין לתקוע אפילו שלא בב"ד ושלא בזמן ב"ד והיינו דלא אותבינן מינה דיבמות למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו ותדע לך דאי לאו הכי אפילו בקטן שהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין עליו להפרישו כדמוכח בנדה וע"ז. כתב רבינו ז"ל ואית דאמרי (איכא) [איפכא] פי' איכא מרבנן דפרשי איפכא דבקטן שהגיע לחנוך מעכבין ובקטן שלא הגיע לחנוך אין מעכבין שאין ב"ד מצווין להפרישו כשאוכל נבילות ואינו כלום:

אם רצה ליתן לתוכו וכו':    פי' ואע"פ שמתקנו בכך כיון דלא מעכבי מלתא דהוי עיבדא דחול מותר ומכאן שמכשירין כלי בי"ט או בשבת להדחה אם הוא צריך לו ליומו כיון דלא מנכרא מלתא דהא מדיחין כלים בי"ט אבל בהגעלה או טבילה לא:


דף לג עמוד בעריכה

מתני' סדר תקיעות וכו':    פי' ג' תרועות שיש בכל א' מהן ב' תקיעות א' לפניה וא' לאחריה נמצא סימן א' ג"פ שיש בכל א' מהן ג' כגון תר"ת ג"פ הא' נגד מלכיות והשני נגד זכרונות והג' נגד שופרות וה"ל ט' תקיעות וכן מנינם בכל מקום כי ג' תרועות כתובות בתורה יום תרועה זכרון תרועה שופר תרועה וכל א' מהן תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה כדיליף בגמרא ומתניתין דהשיב להו ט' רבנן היא דלר' יהודה דאמר תקיעה ותרועה ותקיעה א' היא ליכא אלא ג' תקיעות בין כולהו והכי אמרי' בהחליל דכ"ד תקיעות שבמקדש אינם אלא א':

שיעור תקיעה כג' תרועות:    בגמרא מפרש לה דשיעור תקיעה כתרועה והא דתלי שיעורא דתקיעה בתרועה ולא כתב לה שיעורה באפי נפשה כדעביד בתרועה מפני שהתרועה מקולות מחוברין שנופל בהם מנין ותופס בה שיעור במנין הקולות והתקיעה קול א' פשוט שאין נופל בו מנין ולפיכך שיערוה כתרועה ולעולם שיעור תקיעה כתרועה הבאה אחריה דלתנא דמתניתין דתרועה יבבות שיעור (תרועה) [תקיעה] שלו כג' יבבות ולתנא ברא דעביד תרועה ג' שברים שיעור תקיעה שלו שלשה שברים ולר' אבהו דעביד תרועה ג' יבבות וג' שברים שיעור תקיעה שלה ג' יבבות וג' שברים וכל שיעורי משנתינו אינם אלא למטה אבל אם רצה להאריך יותר הרי הוא בידו וכמו שנהגו וכן שנינו משך בשניה כשתים אין בידו אלא א' הא א' יש לו ואע"פ שהיא ארוכה ומאן דסבר אפי' א' אין לו לאו משום אריכותא אלא מטעמא אחרינא כדבעינן למימר בסמוך וכן אתה אומר בתרועה שהוא ג' יבבות שאם רצה לעשותה מק' יבבות עושה ובלבד שלא יפסיק בנתים בנשימה שאם הוא מפסיק בנתים ה"ל ב' תרועות ואתיא תרועה חדא מיניהו ומפסקא בין תקיעה לתרועה ואנן בעינן שלא יפסיק שום קול בין תרועה שבאמצע לתקיעה שלפניה או שלאחריה וכן אמר בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר שאם עשה תרר"ת אין בידו אלא תקיעה אחרונה ומשלים עליה הסימן שהתרועה שהוסיף איבד הראשונות בהפסקה הילכך סומך לתקיעה אחרונה ר"ת וה"ל תר"ת מ"מ כל שלא הפסיק בנתים בתרועה מאריך אותה כמו שירצה וכן אתה אומר לתנא ברא דעביד תרועה משברים ואמר שיעור תרועה כג' שברים אין שיעור זה אלא למטה ואם רוצה לעשות אלף שברים הרשות בידו דשברים לתנא ברא כיבבות לתנא דידן ולא אמר אלא שהשיעור שאין לפחות ?המנו הוא ג' יבבות או ג' שברים וזה מבואר אע"פ שנשתבשו בו בתוס' מ"מ צריך ליזהר בשברים כמה שעושה מהם מעט או הרבה שלא יפסיק בהם בנשימה שאם הפסיק ה"ל ב' ואבד כל הסימן חוץ מתקיעה אחרונה שמשלים עליה והא דתנן שיעור תרועה כג' יבבות ותנא ברא קתני כג' שברים ק"ל מאי כשלש או כשלשה והלא התרועות והיבבות והשברים א' הוא ובדידה גופה משערינן כמה קולות קטנים יש בה והיכא משערינן כ"ף הדמיון דמשמע דיבבות או שברים לאו היינו תרועה אלא מלתא אחריתא ור"ח גריס שיעור תרועה ג' יבבות או ג' שברים בלי כ"ף וכך נראה יותר מיהו אכתי ק"ל מה הוסיפו לפרש כשאמר ג' יבבות והלא תרועה ויבבות א' הן כדמתרגמינן זכרון תרועה דוכרן יבבא ותו היכא קרינן ליבבות תרועה ולאידך שברים והלא שברים היינו תרועה שאמרה תורה והנכון שהתרועה שאמרה תורה לשון כולל הוא לכל קול שהוא נשבר ומחובר מחלקים והוא מלשון תרועם בשבט ברזל בין שהוא מקולות נמהרים כגון ילולי בין שהוא מקולות שאינם נמהרין כגון גנוחי מיהו בלשון בני אדם צריך לקרוא שם מיוחד לכל א' מאלו כדי להבין איזה תרועה של קולות נמהרים ואיזה היא תרועה מקולות שאינם נמהרין ולקולות הנמהרין שהן שבורים יותר קראוה תרועה או יבבות בשם הכלל ובלשון תורה ולאשר היא מקולות שאינם נמהרין קראוה שברים אבל א' זו וא' זו קרואה תרועה ועוד יש לנו לבאר כי היבבות והשברים שנתנו חכמי התלמוד לא הושמו לקולות תרועת השופר עצמה אלא לאותן קולות שעושה אדם בפיו ובדידהו משעירנן במתניתין ומתניתא דתנא דידן סבר דתרועה דאוריתא ילולי והם הקולות הנמהרות הנקראים בלשון בני אדם יבבות ולהכי קתני שיעור תרועה כג' יבבות כלומר כג' יבבות דעלמא של בני אדם שמייבבין על שברם ותנא ברא סבר דתרועה גנוחי ולהכי משער בהו וקתני שיעור תרועה כג' שברים של בני אדם המנגחין על שברם כדגמרי מאימיה דסיסרא ומ"מ הי דלהוי תרועה או גנוחי או ילולי קול א' הוא ולקול א' חשוב במנין התקיעות ובלשון תורה ואפילו הוא מאלף יבבות או שברים וכיון שכן צריך שלא להפסיק ביניהן כלל אלא לעשותן בנשימה אחת וגדולה מזו אמרו שם דלר' יהודה דאמר תקיעה תרועה ותקיעה א' היא אין מפסיקין ביניהן כלל ואין ביניהן ולא כלום ואע"פ שקולותיהן משונין כ"ש שה"ה בתרועה לבדו לדידן לרבי אבהו שעושה תרועה של תורה משברים ותרועה כיון ששניהם קול תרועה אחת ולתרועה אחת עולין ואם פסק בין שברים לתרועה כלל פסל כל אותו סי' וכן הסכימו כל גדולי רבותינו ופשוט הוא אלא שהרמב"ם ז"ל שגג מאד בזה שאמר כי אחר ספיקו של ר' אבהו שאנו עושין תשר"ת תר"ת תש"ת ג"פ מנין התקיעות שלשים והוא מונה סי' תשר"ת לד' ואינו אלא ג' כי מנין לנו לעשות ב' תרועות באמצע אדרבה חדא מיניהו הפסקה לחברתה ופוסלת הסימן אלא ודאי קול תרועה א' היא דאורחא דאינש כד מתרע ביה מלתא לגנוחי וילולי בזה אחר זה בנשימה אחת הרי למדנו שיעור התקיעה והתרועה אבל עדיין לא למדנו שיעור השבר ונראין דברים שהשבר קטן מתקיעה דאי לא הוי ליה תקיעה וגם גדול הוא מן היבבה של בני אדם וכיון שכן נמצא שהשבר אינו אלא כדי ב' יבבות ויותר מעט אבל לא ג' יבבות שלימות שהרי התקיעה של תר"ת שיעורה ג' יבבות והאיך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה דתנא דידן ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו שזה אינו שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה וכן השבר בעצמו אינו נעשה לשברים שא"כ חזר יבבות ועל כרחנו שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם כדי שנוי בנגון ואין שנוי בהם אלא באריכות הקול שהתקיעה ג' יבבות לכל הפחות והשבר קטן ממנו ואין בו אלא שיעור תנועת ב' אותיות דהיינו ב' יבבות וכ"כ רבינו שמשון והוא הנכון וכשעושן תקיעה ומשברין אותה בסופה אינה יפה שהרי אותו קול שעושין בסופה אינו נדון מקול התקיעה שהיא פשוטה וה"ל שבר באפי נפשיה והוי הפסקה וכן קבלנו שטה זו מרבינו נרו בש"ר וכן נהגו כל הרבנים והגדולים:

תקע בראשונה:    פי' להכי נקט ומשך בשניה כב' ולא קתני האריך בתקיעה כב' דכל היכא דלא מוכחא מלתא הכי פשיטא שלא תעלה לו לב' כיון שאין לתקיעה שיעור למעלה וכל מה שמאריך מדין תקיעה א' היא אבל כשלא האריך בראשונה אלא כשיעור ומשך בשניה כשתים בראשונה גילה דעתו והוא דבר ניכר שמתכווין שתעלה לו לב' לתקיעה אחרונה של סימן זה ולתקיעה ראשונה של סי' של אחריו הוי ס"ד שתעלה לו לב' כמו שמתכווין דהא מנכרא מלתא דהוי כאלו הפסיק ותקע ב' קמ"ל.

והא דקתני אין בידו אלא אחת פי' הראשונים שאין האריכות עולה לו לב' אלא תקיעה א' היא כולה וצריך לעשות סימן השני שלם תקיעה תרועה ותקיעה דהפסק בעינן בין תקיעה לתקיעה מכל מקום לאחת עלתה לו אבל רי"ץ גיאת כתב דאפי' לתקיעה אחרונה של סימן ראשון לא עלתה לו וצריך להשלים סימן הראשונה שהתחיל בתקיעה אחרת ומ"ש במשנתינו אין בידו אלא אחת דמשמע דאחת יש בידו היינו תקיעה ראשונה שעשה כשיעור בראש הסימן דתנן בה תקע בראשונה והביא ראיה מהירושלמי שאמ' על משנה זו אפילו א' אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית ליה רישא כלומר שנתכוון בתחלת הקול לתקיעה אחרונה של סימן זה ובסוף הקול לתקיעה ראשונה של סימן זה ואינו עולה לב' קולות כפי מחשבתו גם אינם מצטרפות להיות תקיעה אחת שצריך שתהא כל התקיעה לכוונת אותה תקיעה משא"כ כאן ונמצא שאין לתקיעה ראשונה סוף ולא לתקיעה אחרונה ראש ואין פי' זה כלום חדא דאנן לא בעינן בתקיעה כונה לראשונה או לאחרונה דאפי' למ"ד שצריכות כוונה היינו לצאת ובפי' אמר בירושלמי היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהם אלמא תקיעה אחרונה עולה לראשונה ובתוספ' שכתב' לעיל שאם תקע והריע וחזר והריע אין בידו אלא אחת היינו תקיעה אחרונה שמשלים עליה ר"ת ואע"פ שעשה לשם תקיעה אחרונה של סימן ראשון ועוד דא"כ דלא סלקא תקיעה ארוכה כלל ה"ל קול פסול והיכא אמרת דסלקת ליה תקיעה שתקע בראשונה והלא קול הארוך הפסול מבדיל בין תרועה לתקיעה והירושלמי שהביא ראיה לדבריו לא נאמר על משנה זו שלא משך בשניה כב' וה"ג התם גבי מתניתין דתנן שופר מאריך וחצוצרות מקצרות הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק פי' שאם היה א' תוקע כמתעסק ובא חבירו בתוך התקיעה וא"ל שישלים התקיעה להוציאו בגמר התקיעה כשיעור תקיעה יצא ואע"פ שאין לתקיעה זו תחלת תקיעה שהרי תחלתה בפסלות כי המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא אפ"ה יצא בסוף התקיעה דקסבר שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא ואמרי' והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד דין זה דאי משום דתנן שופר מאריך דקסבר דלהכי שופר מאריך בה כדי שיצא בסוף התקיעה שאינה יוצא בתחלת תקיעה שמעורבת עם החצוצרות משום דתרתי קלי לא משתמע ואפ"ה יצא בסוף תקיעה אי מהא ליכא למשמע מינה דהתם בתחלת תקיעה הוא יוצא ג"כ ואין החצוצרות מעכבות דאיידי דחביבא ליה מצוה יהיב דעתיה ומה שהשופר מאריך אינו אלא כדי להראות שמצות היום בשופר ומהדרינן תקע בראשונה פי' דלאו ממתניתין דשופר מאריך גמרינן לה אלא ממתניתין דתני תקע כראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת הא אחת יש בידו כלומר אף ע"פ שלא יצא בסוף תקיעה שהיתה לשם שניה יוצא הוא בתחלת תקיעה שהיתה לשם ראשונה אלמא שמע תחלת תקיעה בכשרות בלי סוף תקיעה יצא וה"ה לאידך דמתעסק ואמר רבה בר זמירא אפי' א' אין בידו למה סיפא גבי רישא מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אות לה ראש וה"פ ודאי ממתניתין דמשך בשניה כשתים ליכא למילף מידי דהתם דין הוא שיהא בידו אחת מיהת דהתם כולה תקיעה בכשרות מתחלה ועד סוף שאין הכוונה מעלה ולא מוריד לפסול התקיעה אבל בהא שתחלתה כמתעסק ובפסלות גמור אינו יוצא כלל בסיפא ואפילו אחת אין לו דכולה תקיעה אחת דמצטרף רישא גבי סיפא ולא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא כלומר שאין כאן תקיעה שלימה בתחלה וסוף בכשרות שאם שמע תחלתה מן התוקע לשם מצוה והשלימה כמתעסק הרי רישא אין לה סוף ואם היה מתעסק בראש והשלים לשם מצוה אין לאותו סוף ראש ולפיכך לא יצא אבל משנתינו ראש וסוף יש לה לשם מצוה ולפיכך עלתה לו לאחת מיהת והא דקאמר אפי' אחת אין בידו לאו משום דבמתעסק איכא דאמר שתעלה לשתים זה ליכא למימר אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר משום לתא דמתניתין דתקע בראשונה כן פי' הירושלמי בבירור וכן מוכיח שם בפ' י"ט דר"ה שחזרו לשון זה בעצמו ומשם אתה למד שאין פי' הירושלמי כמו שכתב הרב ז"ל הילכך הדרינן לפירושא קמא דמשך בשניה כשתים אין בידו שתים אבל אחת יש לו ומתחיל סימן השני. וכי אמרינן שצריך הפסקה דוקא בין ב' תקיעות לפי שקולותיהן שוין אבל תקיעה ותרועה אע"פ שלא הפסיק ביניהם כלל יצא ששנוי הקול זהו הפסקתו ובתקיעות נמי אם הפסיק ביניהן בקול כלל בעינן שנראות שתים אע"פ שלא הפסיק בנשימה יצא וכך אמר בירושלמי אמרן כולן (בנשימה) בנפיחה אחת יצא פי' שלא הנשים ביניהן אבל הפסק קול נתן ביניהם ובתוספתא אמר לא יצא ופי' בשאמרן בנפיחה אחת בלי הפסק קול ולא פליגי ואסיקנא בגמרא דשמע תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה או סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה לא יצא ומשמע בירושלמי דה"ה בתרועה שאע"פ ששמע ממנה ג' יבבות או ג' שברים לא יצא עד שישמענה כולה מראש ועד סוף ומסתברא דגמרא דילן לית לה הכי מדלא אמר הכי אלא בתקיעה שהיא כל הקול א' אבל בתרועה שהיא מקולות קצרים הרי יש תחלה וסוף באמציעתם ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל מפי מורי רבינו נרו:

גמ' והתניא כו' אמר אביי וכו':    פי' הרמב"ם ז"ל דברים כפשוטן דתנא דמתניתין דקתני שיעור תקיעה כג' תרועות תקיעות דכולהו תלתא בבי כתרועות דכולהו בבי וה"ל ב' תקיעות כתרועה שהתרועות הן ג' והתקיעות הן ו' ותנא ברא חשיב חד בבי בלחוד ב' תקיעות כתרועה שביניהן ולא פליגי תנאי כולהו דכולהו מודו דשיעור תקיעה כחצי תרועה הבאה אחריה וא"כ תקיעה תר"ת שיעורא יבבא ומחצה בלחוד וזה א"א שהרי לכך התקיעה נקראת פשוטה לפי שהוא קול נמשך ופשוט וכמו שלמדנו ויעבירו קול והעברת קול אינו קול קצר כ"כ והנכון כמו שפי' הראשונים ז"ל דכ"ע שיעור תקיעה כתרועה ותנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכולהו בבי ותרועות הם ג' וכן התקיעות שלפני התרועות (דתרועות) [דתקיעות] בתריתא כפילא נינהו ולא חשיב באפי נפשיהו דהא פשיטא דשיעורא דבתריתא כשיעור דקמייתא הילכך חשיב ג' תקיעות ראשונות כג' תרועות ותנא ברא חשיב חד בבא תקיעה דחד בבא כתרועה דידיה נמצא דבריהן מכוונין ששיעור תקיעה כתרועה:

שיעור תרועה כג' יבבות והתניא וכו' אמר אביי וכו':    פי' שהיתה מיבבת בפיה על שברה ואנן נקטינן שהיבבא שאמרה תורה הוא מענין יבבא שמייבב אדם על שברו כדכתי' לעיל והשתא פליגי בפי' ותייבב מר סבר גנוחי גנח דהיינו שברים ומר סבר ילולי יליל קולות קצרים הנקראים בלשון בני אדם יבבות דלשון ותייבב לשון תורה הוא כלשון תרועה דמתרגמי' יבבא ואפשר דהיינו מאי דקרו גנוחי בלשון בני אדם:

ת"ר מנין שבשופר:    פי' דגבי ר"ה לא כתיב אלא תרועה וליכא זכר בדבר שתהא בשופר ולא שתהא עמה קול פשוט ת"ל כו' אין לי אלא ביובל וכו' ה"ג ת"ל בחודש השביעי שאין ת"ל בחדש השביעי פי' שהרי כתוב למעלה והיו לך ימי שבע שבתות השנים מ"ט שנה והיה אפשר לומר והעברת שופר תרועה בעשור לחדש ששלמו בו המ"ט שנים ועוד דהא כתיב בקרא די"ה ודבר ידוע הוא שי"ה בחודש הז' ומה ת"ל בחדש הז' אלא בא לומר שיהו כל תרועות חודש השביעי בשופר כזה:

ומנין ליתן האמור וכו':    כלומר שיהו כל הג' תרועות בפשוטות לפניהם ולאחריהם כאלו כתובות בין בר"ה בין ביובל שאין ללמוד מהיקשיא אלא שתדמה תרועה זו לזו שהיו בשופר ובפשוטות אבל שתהא התרועה הכתובה בכ"א מהן נמנית לחבירו ויהו ג' כאן וכאן אין למדין כן מהיקש ת"ל שביעי שביעי לגזירה שוה פי' דאה"נ דמהיקשא ליכא למילף הכי אבל מגז"ש דשביעי שביעי ילפי' לה ותנא מייתי לה מעיקרא מהיקשא דסבר דסגי ליה בהכי וכיון דחזי דלא סגי ליה בהיקישא אתיה מגז"ש (וכן) [וכיון] דכן היקישא לא צריכינן ואפי' לשופר ופשוטות דכולהו אתו בגז"ש אבל מהיקישא לעולם לא אתי ליתן את של זה בזה כדפרישנא והכי מוכח בגמרא דאמרי' דתנא דמייתי לה ממדבר אמר כתרועות ב' מדברי תורה וא' מדברי סופרים ותימא דבשלמא מג"ש לא מייתי להו כולהו משום דלא גמיר גז"ש דשביעי דשביעי ואין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו אבל מהיקישא אמאי לא מייתי להו דנהי דלא יליף פשוטות מהיקישא דתעבירו לא משמע ליה מ"מ לילף מהיקישא ליתן את האמור של זה בזה וה"ל ג' תרועות מן התורה דהא מהיקישא לא בעי גמרא מרבו אלא ודאי משום דלא אתו כלהו מינה כדפרישית והאי דאקשינן בגמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקישא ולבסוף מייתי לה בגז"ש ופרקינן אי לאו גז"ש הוה מייתינן לה מהיקישא לאו למימרא דהוי מייתי לה כולה מהיקישא אלא ה"ק אי לא הוי צריכנא לגז"ש כלומר למדרש ליתן את האמור של זה בזה אנן צריכינן ע"כ לגז"ש וכיון דבהא צריכינן לגז"ש שבקי' היקישא לגמרי ומייתי' כולה מילתא בגז"ש וזהו הנכון כנ"ל והרי"ף הביא דברי ת"ק דבריתא דמייתי לכולהו ג' תרועות מן התורה בגז"ש ולא הביא דברי התנא דמייתי לה ממדבר ור"ש בר נחמני דלית ליה גז"ש ואמרי דתרועה א' או ב' מהם מד"ס ויפה כיוון דאנן אהאי תנא סמכינן דיליף לה לגז"ש מרביה דאע"ג דאידך לא גמירי לה לא ראינוה אינה ראיה והכי סברא דתלמודא דמייתי האי סברא מעקרא ובתר הכי אמרי' ותנא מייתי לה ממדבר משמע דסברא קמייתא סברא דגמר' ושלא כדברי הרב בעל המאור שכתב מצות תקיעת ר"ה מעורבת היא בשל סופרים ואין כולה מן התורה ומפני זה לא היתה דוחה שבת במדינה אע"ג דידעי בקביעא דירחא והוי דאוריתא כמו לולב שהיה דוחה יום ראשון בגבולין דידעי בקביעא דירחא משום דהוי דאוריתא כדאיתא פ' לולב וערבה (ואין) [ואנן] הא כתיבנא בריש פרקין טעמא דמלתא שפיר:


דף לד עמוד אעריכה

הא כיצד ג' שהן ט' שיעור תקיעה כתרועה שיעור תרועה בג' שברים אתקין ר' אבהו וכו' יש שהיו סבורין ומר דלר' אבהו לא בעי ג' שברים וג' יבבות דלא בעינן שלשה בחד מיניהו אלא היכא דהוי שברים לחוד או יבבות לחוד אבל כי הוי תרויהו לא דאיהו לא אתא לאוסופי בשיעור תרועה ותקיעה שהיא כתרועה אלא שבא לומר שנעשה תרועה משברים ויבבות ובשתיהן כשיעור תרועה דתנא דידן או דתנא ברא אלא שאם רצה להוסיף מוסיף כל זמן שאינו מפסיק כמו שכתבנו ולא נהיר' דלעולם ליכא גניחה בפחות מג' שברים כדמש' תנא ברא ולא יללה בפחות מג' יבבות כדמשער תנא דמתניתין וכיון דכן ר' אבהו דחייש לגניחה ויללה היינו גניחה ויללה שלימות ממש דבציר מהאי לא חשיבי ונמצא שצריך ג' שברים וג' יבבות כמו שנהגו וה"ה נמי דסבר דשיעור תקיעה כתרועה דכ"ע מודו בה כדאמר אביי לעיל וה"ה לר' אבהו דשיעור תקיעה דידיה כתרועה דידיה ונמצא ר' אבהו מוסיף בשיעור התקיעה ובשיעור התרועה:

ונשאל רבינו האיי ז"ל וכי קודם שבא ר' אבהו לא יצאו ישראל ידי תקיעת שופר שהרי נראה שהיה הדבר ספק ביניהם ענין התרועה כדאמרן בהא ודאי פליגי ואין ספק שהכרעה היתה להם בדבר כי האיך אפשר שבמצוה כזו שהיתה בכל שנה לא ידעו אמתתה ולא ראו אלו לאלו איש מפי איש עד מרע"ה איך היה נוהג והשיב הוא ז"ל כי בודאי תרועת תורה בכל א' מאלו בין בגנוחי בין בילולי שכוונת התורה בתרועה לעשותה מקולות ושברים ובתחלה היה עושה זה שברים וזה יבבות כפי מה שנראה לו שהוא יותר יפה והיו כולן יוצאין י"ח והחכמים היו יודעין כן אבל המון העם היו טועין שהיו סבורין שיש חילוק ביניהן ושלא יצאו אלו או אלו וכדי להוציא מלבן של הדיוטות וגם שלא תהא תורה כשתי תורות בא ר' אבהו ותקן לעשות כל א' כדברי אלו ואלו וגם הוסיף תרועה א' משלו כי נתן דעתו לתקן התרועה בכל מיני קול נשבר שאפשר הנוהגין ומפני שהיה הדבר נראה להדיוטות שיש מחלוקת ביניהן נקיט ליה תלמודא על דרך מחלוקת ובדרך קושיא ותירוץ ונמצא שלדברי רבינו האיי שפיר אדם יוצא חובתו בכל א' מן הסימנין האלו כשעושה אותו ג"פ או בכל סימן פעם א' ויעשה הא' למלכיות והא' לזכרונות והג' לשופרות וכמו שנהגו עכשיו בתקיעות שעל סדר ברכות וכל אדם יוצא גם בזמן הזה בתקיעות שעל סדר ברכות אבל יש אומרין דודאי הא דר' אבהו ספיקא ממש הוי ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה אבל אותה תרועה בטלה בדורות התנאים והאחרונים שהרי התורה אמרה סתם תרועה קול נשבר כדרך שאדם עושה בשברו וסגנון א' אמרה תורה לכולם ואין הדורות שווין בדבר שהרי תמצא במיני הניגונין ענין קול שהיה קול מנגן לדור שעבר וחזר קול תמרור (לקול) [לדור] אחר וכן אירע בענין התרועה כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על שברם כדרך הראשונים וגם יש שמריעין בשתיהן או בשלשתן פעם בזה ופעם בזה ואינו יודע איזה יכשר הזה או זה ולכך הוצרך ר' אבהו לתקן זה מעתה אין אדם יוצא בתקיעות שנוהגין לעשות מעומד תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות דהא ספק הוא וממ"נ הב' מהם שלא כראוי הילכך היה נוהג ר"ת ז"ל לעשות תשר"ת פעם א' בכל אחד מהם שהרי בתשר"ת הם ג' מיני תרועות ואע"פ שאפשר שהדין הוא בתש"ת או תר"ת ונמצא שיש בתשר"ת הפסקה בין תקיעה לתרועה או משברים או תרועה מ"מ מוטב שנחוש לספיקות כלומר לעשות דבר שאפשר שיוצאין בו לגמרי ואין ספק בא' מהם אם הדין בתשר"ת ולא נחוש להפסקות שיש בתשר"ת אם אינו אמת מתרי טעמא חדא דבעשיית תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות יש בודאי ב' ספיקות שאינן אמת וכי עבדי תשר"ת לעולם אפשר שכולם אמת וכשירה ואפי' אינן אמת אין כאן טעות בספק אלא מחמת הפסקה ועוד שההפסקה שהקשה התלמוד לר' אבהו שהיא פוסלת אינה אלא לר"י דאמר תקיעה תרועה ותקיעה א' היא אבל לרבנן דאמרי תקיעה בפני עצמה לא חיישינן להפסקה דשמע ט' תקיעות בט' שעות יצא ואע"ג דלית הלכתא כר' יהודא משום דר' אבהו חייש לכנופי מנהגי ולמעבד תרועה אליבא דכ"ע מקשי לה תלמודא מדר' יהודה כי היכא דלעביד לכ"ע אבל לרבנן בתשר"ת יוצא לעולם ממ"נ דליכא למיחש להפסקת שברים בין תקיעה לתרועה ולא להפסקת (שברים) [תרועה] בין [שברים] לתקיעה וכדי לקיים אף דברי ר' יהודא תקן תש"ת ותר"ת ומאחר שא"א לנו לעשותן כולן על סדר ברכות משום טורח צבור או כדי שלא נתקע [שלא] לצורך על סדרי הברכות נעביד בכולהו תשר"ת דרבנן ולא חיישינן לר' יהודה כיון דיחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה זו היא שיטת ר"ת ז"ל ולא נהירא חדא דודאי מאי דאקשי תלמודא לד' אבהו מהפסקה לרבנן ולא לר' יהודא דלית הלכתא כוותיה דע"כ לא חייש ר' אבהו לכנופי מנהגי אלא בתרועה דלא פסיקא ליה מלתא היכא הוי כהלכתא אבל לר' יהודא דהוי יחידאה ולית הלכתא כוותיה לא חייש כלל וכדאמ' פ' ערבי פסחים שכ' תבשילין הן סלקא וארוזא ואמרי' עלה ש"מ דלית דחש להא דריב"נ דאמר אורז ודוחן מין דגן הוא אלמא אין דרך האמוראים לחוש לדברי היחיד שאין הלכה כמותו ועוד דאי לר' יהודא פרכינן לא הוי נקיט לה תלמודא סתמא ועוד דהא סוגיין כולה דלא כר' יהודה דהוי ט' תקיעות ולר' יהודה אינם אלא ג' כדפריש' למתני' אלא ודאי דקושיין לרבנן היא דאינהו נמי חיישי להפסקה ואע"ג דק"ל שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אם הפסיק ביניהן בקול שופר פסול כל הסימן שחייב הוא לשמוע על הסדר תרועה באמצע ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כדאיתא בתוספתא דכתיבנא לעיל בתוקע תרר"ת נמצא שלדברי רבנן התוקע תשר"ת לא יצא לדברי האומר תש"ת או תר"ת וא"כ אין לנו לתקוע תשר"ת לעולם על סדר ברכות שיהא הכל שלא כדברי תנא דמתניתין ותנא ברא וכדברי ר' אבהו שהוא אמורא שלא אמר כן אלא מפני הספק והוא חש לדברי התנאים ואנו האיך לא נחוש מ"מ גם במנהגינו יש לחוש למה נהגו לתקוע תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות ואינם כלם על דעת א' ומה שכתב הרי"ף כי מפני טורח הצבור אנו מקילין בדבר א"ש לדברי הגאון שסובר שמן הדין אדם יוצא בכל אחד מהן כמ"ש לעיל אבל לאידך סברא לא אתי שפיר שמפני טורח הצבור אין לנו לעשות התקיעות שלא כראוי ושלא נחוש לספיקות והנכון בזה דמדינא הרי יצאנו י"ח מצות שופר בתקיעה דמיושב ואין תקיעות שעל סדר ברכות באות לחובת מצות שופר אלא לחובת תפלה בצבור להעלות תפלה בתרועה כענין בתעניות שתוקעין על ז' ברכות דמי שענה כדי להעלות (תקיעה) [תפלה] בשופר והתם בתקיעה א' סגי בכל ברכה אליבא דרבנן אבל ביום זה אין אנו רוצין להפריד תרועה מב' פשוטות ומ"מ באיזה סימן מג' סימנין סגי לן ושוב אין חוששין לספיקות ולא להפסקות וגם אם טעה בשברים או בתרועה אינו חוזר דמדינא בתקיעה א' יוצא:

והוי יודע שאף לדברי הגאון אף בעשיית ג' סימנין ליכא משום בל תוסיף חדא דכל היכא דאיכא למימר האי לחודיה קאי אין בו משום בל תוסיף כמ"ש גבי לולב ועוד שאין משום בל תוסיף אלא כשמוסיף בגוף הדבר עצמו דאלו הוסיף תקיעה או תרועה בסימן אבל לכפול הדבר כלו ג"פ לחבוב מצוה:

כתב הרי"ף נמצא עכשיו וכו' ומ"ש ומברכין עליהם ברכת התקיעה לא כתב רבינו ז"ל נוסח ברכה זו אבל קבלה מרבינו האיי ז"ל אביהם של ישראל שהוא לשמוע קול שופר ויש בזה ב' שאלות למה אין הנוסח על תקיעת שופר כמו מקרא מגלה שמברכין על הקריאה ולא על השמיעה ועוד למה היא בלמד ואינה בעל כיון שתקיעת שופר אפשר ע"י אחרים כעין מקרא מגלה שהיא בעל מטעם זה. והתשובה בשאלות אלו א' דהכא שמיעת השופר היא עקר המצוה וכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה ואלו תקע ולא שמע לא יצא ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה וכיון שהשמיעה א"א לה (אי) ע"י אחרים היא בלמד כיון שהוא עובר לעשייתה אבל מקרא מגלה הקריאה עיקר משום פרסומי ניסא ואפילו קרא ולא שמע ולא הבין יצא מידי דהוי אנשים ועמי הארץ וכיון שאפשר ע"י אחרים היא בעל וכן דנתי לפני מורי נרו:

ואומר זמן על תקיעת השופר משום מצותו ואינו יוצא בשל קדוש שהוא לחובת היום כי ב' ענינים חלוקים וזה זמן מצותו בלילה וזה זמנו ביום וכעין שאמר על הלולב כמ"ש פ' לולב וערבה ונהגו במקצת המקומות לאומרו גם על השופר ביום שני כשם שכופלין אותו בליל ב' לקדושת היום ואינו נכון שהרי לענין זמן של מצוה כל שאמרו פעם א' יצא כשם שאמרו בעשה סוכה ולולב שאומר זמן בשעת עשייה עליהם ושוב אינו אומר עליהם בשעת מצותן כדאיתא פ' לולב וכדאי הוא זמן שאמר ביום א' על השופר שיפטרנו [כמו] בזמן שאומר על הלולב בחול בשעת עשיה כנ"ל אעפ"כ אין מבטלין מנהג בדבר:

ולענין קדוש היום בהא מודינא שאומר זמן גם בליל שני על קדושת היום שלא אמרו על ב' י"ט של ר"ה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא אלא להחמיר בקדושת השני לענין ביצה וכיוצא בו לפי שפעמים שיום ב' היה עיקר אף בירושלים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכיון שכן אף עכשיו דידעינן בקביעא דירחא יש להחמיר בשני כמו בראשון ולדון אותו כאלו אינו ספק ולומר בו זמן וכן דעת רבותי נר"ו וכ"כ הרב בעל העיטור נר"ו ושלא כדעת רז"ל ע"כ רבינו ז"ל.

ולפי שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות לפיכך חוזרין על סדר הברכות תשר"ת פעם א' וכו' וכבר כתבתי בפ"ק למה מקדימין תשר"ת ואח"כ תש"ת ואח"כ תר"ת לפתוח בר' אבהו שהוא קטן ולסיים כדברי תנא דמתניתין שהוא גדול.

עוד כתב רבינו ז"ל שאלו קמי ריש מתיבתא המברך יום ר"ה על תקיעת שופר בתר ס"ת והשיח ודבר צריך לברך על התקיעות שעל סדר ברכות או לא ואהדר להו שגוערין בו אבל אינו חוזר ומברך וכו' עד שמצוה א' הוא צא וראה מברכת ההלל תשובת גאון זה יש בה כמה גמגומין חדא דאפילו איתא דשיחה שבין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד הוי הפסקה למה חוזר ומברך ברכת התקיעה שהרי ברכת התפלה שתוקעין עליהן עולות לברכות (התפלות) [התקיעות] והרי זה מעין הקורא בתורה שצריך לברך והקורא ק"ש אינו צריך לברך שברכות ק"ש הם ברכות על פרשיות ק"ש ואף הקורא בתורה אחר שקרא ק"ש נפטר באהבה רבה כדאיתא פ' מאמתי והוא ששונה על (אחד) [אתר] כדאיתא בירושלמי ואף זה כיוצא בו שאין ספק כי כשהיו תוקעין על סדר הברכות בלבד לא היו מפסיקין לברך ברכת התקיעה ועוד מה ענין שאלה זו והלא כיון שגמר (ברכת) [תקיעות] דמיושב גמר כל מצותו ויצאו מחובת שופר כמ"ש הרי"ף ואפילו לא תקע כלל על סדר ברכות אינו מעכב במצותו ואינו דומה לתפילין שאע"פ שאינן מעכבות זו את זו מ"מ לא גמר מצותו עד שיניח שתיהן אבל זה כבר סיים כל מצות השופר ותקיעה שעל סדר הברכות ענין אחר הוא ולא למצות היום כמ"ש לעיל והאיך רבינו ז"ל חוזר כאן מדבריו הראשונים ועושה אותן מצוה אחת כהלל הא ודאי אינו אלא כתפלת שחרית ותפלת מוסף שכל אחד מהן חלוקה לעצמה ורשאי לשוה ביניהן לכתחילה ואי איכא לאיתשולי בהא ודאי איכא שאלה כגון ששח בתוך תקיעות דמיושב בין הסימן או בין סימן לסימן כיון שכולן מצוה אחת אי הוי הפסק שיהא חוזר ומברך או לא ויש ליישב דבריו ז"ל שהוא סובר דכל שהפסיק באמצע תקיעות שמיושב הדבר פשוט שאינו חוזר ומברך שהרי הן מצוה אחת ואין שיחה מחלקת מצוה א' לב' ולא פוגמת ברכה לכל המצוה ולא הוצרכו לשאול אלא בין תקיעות דמעומד לתקיעות דמיושב משום דדינו כב' מצות שהראשונות חובת היום והאחרונות חובת ברכות וה"ל כתפילין שכל א' ענין לעצמה ולפיכך כששח בין תפלה לתפלה שחוזר ומברך וע"ז הוצרך רבינו ז"ל להשיב דלא דמי דהתם כל חד וחד מצוה גמורה באפי נפשה דהוי דינה דבעיא ברכה כל א' באפי נפשה ולפיכך כל שלא שח ביניהן לפי ששניהן ענין תפלין נעשו כמצוה א' ונפטרות שתיהן בברכה א' אבל כששח ביניהן אין להם חבור אלא כל א' מהן חלקה רשות לעצמה והרי הם שתים כדינן וצריכין כל א' מהן ברכתה (דאלו) [כאלו] עשה כל א' מהן לבדה או שעשאן שתיהן בזה אחר זה בשתי שעות אבל הכא אע"פ שאין שתיהן באות על ענין א' כמו שאמרנו מ"מ אין האחרונות כדאי לקבוע ברכה לעצמן שאינו אלא כתשלום הראשונות וכשירי מצוה ונוייה (וכדיהם) [וכדאי הם] להפטר בברכת התפלה שעל התקיעות ודברי רבינו ז"ל אמת ותורתו אמת שאינו חוזר ומברך לא בששח בין תקיעה דמיושב לתקיעות דמעומד ולא בששה באמצע הסימן של תקיעות דמיושב אלא שאנו מוסיפין בזה ואומרין שרשאי לשוח תחילה ואין גוערין בו [כי] היכא דבברכת הנהנין אינו רשאי לשוח בין ברכה להנאה אלא בצרכי הברכה כגון טול כרוך וכיוצא בו וכיון שטעם כ"ש רשאי לשוח ואינו חוזר ומברך כך בברכת המצות אסור לשוח בין ברכה לתחלת מעשה אלא לענין צורך המעשה ואם שח חוזר ומברך אבל כיון שהתחיל במעשה רשאי לשוח ואינו הפסק ולפיכך אמרו שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא וא"א שלא שח ולא התפלל בנתים ואכל ובירך והלך לעניניו ולא הוי הפסק ולא אסרו כן לכתחלה שמא ישיח וירבה בברכות חנם שהוא אסור משום לא תשא כדאיתא במס' יומא גבי ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ ופריש ר"ל טעמא דלא מייתי ס"ת אחרינא למקרי ביה משום ברכה שאינה צריכה אלא ודאי אפילו לכתחילה רשאי לשוח והכי אשכחן פ' הישן גבי מרימר שהיה גבי נענוע הלולב ואמר גירא בעינא דשטנא כדאיתא התם ואע"פ שלא יצא י"ח לולב דרבנן עד שיגמור הנענוע כדאיתא התם הילכך כל שהתחיל לתקוע תקיעה א' רשאי לשוח וכן אתה אומר בבא לשחוט בהמות הרבה או לבדוק בתים בי"ד בניסן שכיון שהתחיל קצת בשחיטה ובדיקה רשאי לשוח מיהו אם שח בין ברכה לתקיעה חוזר ומברך וכן אם נתקלקל סימן הראשון בענין שלא עלה למנין כלל ויש לו להחזיר התקיעות כולם מתחלתן חוזר ומברך אבל כל שאין לו לחזור הדבר מתחלתו אינו חוזר ומברך וכל שהתוקע עצמו אינו חוזר ומברך ה"ה אם עלה אחר במקומו להשלים שיורי התקיעות אינו חוזר ומברך כיון ששניהן עושין מצוה אחת והרי זה כקריאה בתורה בצבור שהיא מצוה א' שנעשית בשבעה ומן הדין כולן נפטרין בברכתו של ראשון לפניו אלא שתקנו לברך כל א' משום הנכנסין והיוצאין וזו ראיה גמורה לכל שהתחיל במצוה ובא חבירו וגמרה על ידו שסומך על ברכתו ואינו מברך ויש לנו לדון עכשיו במה [שכ'] רבינו ז"ל במי ששח בין תפלה לתפלה שאינו חוזר ומברך ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתא הוא דמברך וכ"כ בפי' בהלכות תפילין בהא דאמרינן שאם לא שח מברך א' שח מברך שתים שאם לא שח מברך א' על של יד ואינו מברך על של ראש כלום ואם שח מברך ב' א' על של יד וא' של ראש אבל בה"ג והגאונים הראשונים ז"ל פרשו שאם לא שח מברך א' על של ראש מלבד מה שבירך על של יד ואם שח מברך ב' על של ראש והיינו ברכת של יד וברכת ראש וכן אמר בפירוש בירושלמי בפרק היה קורא בתורה מהו מברך עליהם ר' זריקא בש"ר יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד אומר להניח תפילין וכשהוא נותן של ראש אומר על מצות תפילין כך הנוסחא הישנה הנמצאת בספרים מדוייקים אלמא צריך ברכה על כל תפלה ותפלה אע"פ שלא שח וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל ולדידי פשיטא לי מלתייהו כוותיהו ז"ל מלישנא דתלמודא דקאמר שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך ולישנא דחוזר לא משמע בשום דוכתא אלא כשחוזר ברכה עצמה שאומר כבר ומדאקשי' נמי סח אין [לא] סח לא והא שלח ר' חייא וכו' ופסק אביי ורבא דאמרי תרויהו לא שח מברך א' וכו' ולמה להו כולי האי הכי הל"ל ההיא דר' חייא בשסח ותו מלישנא דאביי ורבא גופייהו דאמרי לא שח מברך א' שח מברך ב' מכדי אנן השתא בין תפלה לתפלה קיימינן ששח אחר שבירך על של יד ואין דינינו אלא בדין תפלה של ראש ומאי האי דקאמר לא שח מברך אחת דהיינו של יד דמשמע דהשתא מברך לה והלא כבר בירך אותה ומקמי הנחתה לא שייך לומר שח ואי בדרך כלל בכל אדם מיירי לימא הכי מי שאינו שח מברך א' והשח מברך ב' אלא ודאי בין תפלה לתפלה קיימינן והיכא שייך למימר הכי שח מברך כ' הכי הול"ל לא שח אינו מברך שח מברך אלא הלשון מוכיח שעל תפלה של ראש קיימינן שאם לא שח מברך א' כדינה ואם שח מברך שתים שחוזר ומברך ברכה של יד ומברך סמוך לה ג"כ ברכה שלה וכאלו שתיהן על ראש והטעם דאע"ג שהם שתי מצות ואין מעכבות זו את זו מ"מ בודאי כשמניחן שתיהן מצוה אחת ולכך אמרו כל זמן שמניחן שתיהן יהו בין עיניו שתים ולפיכך מניח תחלה של יד וחולץ תחלה של ראש והכתוב אמר הויה א' לשתיהן דכתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ומפני זה כשהפריד ביניהן עבירה היא בידו אלא דכיון שאין א' מעכבת לחברתה קבעו לה ברכה אף כשמניחן שתיהן ולפי ששתיהן עכשיו כעין מצוה אחת עשאום כאלו הם דבר אחד כשמניחן שתיהן כדי שלא יהא הפסק ביניהם שיברך עם של ראש ג"כ ברכה של יד וכשלא שח בנתים ברכה של יד עולה לה כראוי ואינו צריך לברך על של ראש אלא ברכה שלה אבל אם אם שח חוזר ומברך כדי שיהו הן וברכותיהן בלא פירוד ביניהם (ובשש) [ובשח] אזלא לה ברכה ראשונה ומפני ששניהן עכשיו כעין מצוה אחת והויה בתריתא כעין גמר מעשה תקנו ברכה של ראש בעל כעין ברכה של לולב שהיא משום דכיון דאגבהיה נפק ביה והנענוע גמר מצוה ואף זה כיוצא בו בקצת נמצא שתפלה של ראש צריכה ברכה בפני עצמה לפי שפעמים ניטלת בפני עצמה והיא מצוה לעצמה וצריכה ג"כ לתכפה אחר ברכה של יד כשמניחן שתיהן לעשות שתיהן כאחת וכשהיא בין עיניו יהו שתים וכן דעת רבותי נרו וכן דנתי לפניהם ולפני חכם גדול מרבני צרפת והודה לדברי ואמר לי שכן דעת הר' מאיר נ"ר מרוטנבורק וכן מצאתי לרב רבינו יונה בספר היראה וכן נהגו היום כל חכמי צרפת ז"ל והיה אפשר לומר שהמניח תפלה של ראש לבדה מברך להניח תפילין שלא תקנו לברך בעל אלא כשמניחן שתיהן שהיא גמר מעשה אבל כשמניחן בפני עצמה ומתחיל בה מברך בלמ"ד אלא שמצינו שאין נוסח ברכה משתנה שהרי ברכת נטילת ידים היא בעל מפני שהנטילה קודמת לה לפעמים כשאין ידיו נקיות ואינו ראוי לברכה עד שיטול ידיו ואעפ"כ אף כשידיו נקיות נוטל ידיו לאכילה שהברכה קודמת לנטילה מברך ג"כ בעל ואין נוסח הברכה משתנה וכן דעת רבותי והרב הנז' נרו ומה שהביא רבינו אלפסי ז"ל לראיה שההלל שמברכין קודם לקריאתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך למדנו שהפוסק בק"ש או בהלל או בפסוקי דזמרא לדברים של רשות אע"פ שלא (חזר) יפה [עשה] אין לחזור כלום אלא שמסיים ברכותיו אבל יש אומרים שאינו מברך ברכה אחרונה של הלל שהיא יהללוך ולא ברכה של פסוקי דזמרא שהיא ישתבח שהרי סמוכות לברכות שלפניהן וכיון שהפסיק בברכות [בדבר] של רשות שלא התירו לו חכמים ביטל סמיכותן ואינו נראה נכון שכשם שלא בטלה ברכה ראשונה לענין תשלום ההלל שיוצא בה כאלו לא שח כך לא בטלה לענין ברכה שלאחריה:

אמר רבי יוחנן שמע ט' וכו':    פי' אע"ג ששהה באמצע בין הסימן כדי לגמור את כולן דאלו בין סימן לסימן לכ"ע ליכא קפידא צא ולמד ממה ששנינו שאדם יוצא ידי חובה בתקיעות שעל סדר ברכות ואע"פ שיש בין סימן לסימן כדי לגמור אלא ודאי דבהא ליכא קפידא ורבותא דאשמעינן היינו באמצע הסימן והלכתא כוותיה בין בהלל בין במגלה אע"פ ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ובגמרא אקשינן לר' יוחנן דר' אבהו הוי אזיל בתריה דר' יוחנן דקרי ק"ש וכי מטי למבואות המטונפות פסק פי' ר' אבהו דסבר לה כרב חסדא דאמר התם בפ' מי שמתו שהקורא ק"ש ומגיע למבואות המטונפות פוסק והלכתא כוותיה ובהא פליג אדר"י דאמר התם שאינו פוסק (לך אין) [שאין] לו קביעות מקום ואין בו משום והיה מחניך קדוש כדאיתא פ' מי שמתו בתר דחליף א"ל מהו לגמור פי' דאע"ג דפליגי לענין הפסקה קמבעיא ליה לענין חזרה א"ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש אלמא לר"י אע"ג דלדידיה דגברא חזיה כשפסק שלא היה צריך לפסוק אפילו לכתחלה כיון שפסק ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והיינו קושיין דאלו ס"ל לר"י כר' אבהו (שאין) [שיש] לו לפסוק מאי קושיא דשאני התם דהוי גברא דחיא אלא ודאי כדפרי' ופרקי' דה"ק לדידי לא ס"ל לדידך דסבירא לך חזור לראש וה"פ לדידי לא סבירא לי שיהא חייב להפסיק כלל וכיון שכן פסק אעפ"י ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר דגברא חזיא הוא אבל (בדידך) [לדידך] דסבירא לך דפוסק דגברא דהיא הוא כשפסק אם שהה וכו' וכן פי' הראב"ד ז"ל והוא הנכון ושמעינן מינה דמודה ר' יוחנן בגברא דחיא ושהה כדי לגמור את כולה שחוזר לראש אף בק"ש בהלל ובמגלה מיהו בחדא מיניהו אינו חוזר לראש (והוא דהוי גברא כל השיעור שגומר את כולה) ומיהו ה"מ בק"ש ובהלל ומגלה שהרי יש בהם היתר הפסקה מפני הכבוד ומפני היראה ולפיכך הקילו בשהית כולהו ואינם נפסלים בפסיקה ואפילו בשיחה אבל תפלה שהיא חמורה שאין מפסיקין בה כלל אפילו לענות על דבר שבקדושה כדמוכח התם החמירו ג"כ בשהיה דידיה דכל היכא דשהה כדי לגמור את כולה אפילו גברא חזיא או שלא שהה והוי גברא דחיא חוזר לראש והיינו דאמרינן התם בפרק מי שמתו היה מתפלל ומים שותתין לו על ברכיו פי' מחמת אונס שבא לו עכשיו כמנהג החולים אבל כשהתחיל לא היה צריך לכך דאי לא התניא הנצרך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה והיכא איכא מ"ד הכא שאינו חוזר לראש אלא ודאי כדאמרן ושלא כפרש"י ז"ל שפי' שם ימתין עד שיכלו המים וחוזר להיכן הוא חוזר רב המנונא אמר חוזר לראש ורב חסדא אמר למקום שפסק ואמרי' עלה לימא בהא קמפליגי דמ"ס שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומ"ס חוזר למקום שפסק ואמר רב אשי דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש פי' ואפילו בגברא חזיא והכא בדלא שהה ובהא קמפליגי מ"ס גברא דחיא הוא פי' דכיון דגזרו ביה רבנן לכתחלה גברא דחיא וכיון שכן אע"פ שלא שהה חוזר לראש ומ"ס גברא חזיא הוא פי' מדאוריתא שלא אסרה תורה מי רגלים אלא כנגד העמוד ורבנן הוא דגזרו לכתחלה וזה אין העמוד נגדו שאינו רואה אותו וכיון דהוי גברא (דחיא) [חזיא] מדאוריתא ולא שהה חוזר למקום שפסק והא ודאי דרב אשי נמי מצי למימר דכ"ע שהה כדי לגמור את כולה בגברא חזיא אינו חוזר והכא בהא פליגי מ"ס גברא דחיא הוא ואיכא תרתי לגריעות' ומ"ס גברא חזיא הוא וליכא אלא חדא ש"מ דקים ליה לרב אשי דבתפלה לכ"ע בין שהה לגמור את כולה אפי' גברא חזיא בין שלא שהא וגברא ?דחזיא חוזר לראש ולא פליגי אאידך פסקא דק"ש ומגלה מטעמא דאמרן ויש בזה כמה דעות וזהו הנראה לי נכון בשיטת מורי הרב נרו ואמרו בירושלמי כשמשערין בשהה כדי לגמור את כולה אם משערין בכל אדם או בקורא ואמרו כי בקורא משערין וכן פירשו שם דמאי דאמרינן כדי לגמור את כולה היינו לאומרה כולה מראש ועד סוף שלשון לגמור בתלמוד אינו לשון השלמה (אינו) [אלא] לשון קריאה כמו שאמרו בק"ש ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה וכן רבים והכי איתא בפ' היה קורא בגמרא דילן בההוא דהוי קרי פסוק ראשון לתלמידו ושונה ואח"כ גומרה כדעת ר' שמעון ברבי:

והני דמני להו ט' תקיעות:    משום דהכי מנינא דידהו לדינא דאוריתא כדכתבי' להו אבל לאחר ספיקו של ר' אבהו הם שלשה סימנין ג' פעמים שהן כ"ז תקיעות מיהו אפשר להעמידן על כ"ה כי כשיגמור סי' ראשון ושני תעלה לו תקיעה שבסוף סימן זה לתחילת סימן שלפניו שיתקע תשר"ת תשר"ת תשר"ת ש"ת תש"ת תש"ת ר"ת תר"ת [תר"ת] דהא ממ"נ בכל סימן מאלו ג' פעמים יוצא והכי איתיה דוק ותשכח והוי להו כ"ה תקיעות וזה ברור מפי מורי נרו ולא נהגו כן שמא יטעה ולא יעלה על לב כי תקיעה אחרונה דתשר"ת עולה לתקיעה ראשונה לתש"ת וכן של תש"ת לתר"ת ולא יעשה תקיעה ראשונה בתש"ת ותר"ת גם בשני גם בשלישי וכן כתב ר"ת ז"ל:

ה"ג מט' בני אדם כאחד לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין וכו':    וכן גר' ההלכות ופירושה ברור מט' בני אדם לא יצא כשתקעו זה תקיעה וזה תרועה והטעם שלא יצא לפי ששמעם כולם מעורבות ביחד ואנן בעינן תרועה באמצע ותקיעה לפניה ולאחריה משא"כ בזו שאין התקיעה קודמת לתרועה ולא מאוחרת לה מיהו ידי תקיעה אחת יצא ומשלים עליה בלבד שלא האריך קול תרועת חבירו על התקיעה כדי שלא יהא קול פסול בנתים אבל אם שמע תקיעה מזה ותרועה מזה יצא פי' אע"פ ששמען מהרבה בני אדם כיון ששמען על הסדר ותרועה בנתים ותקיעה (לפניה א' ותקיעה) לפניה ולאחריה והיכא שתקעו ג' בני אדם (והיכא שתקעו ג' בני אדם) כא' זה תש"ת וזה תר"ת וזה תשר"ת וכן שלשה פעמים שתוקעין כא' ואח"כ מריעין ואח"כ תוקעין דאיכא תרועות באמצע אלא שהי' שומע ג' תקיעות או ג' תרועות ביחד י"א שיצא ידי כולן אם לא הפסיקו כולן בנשימה אלא ביחד בענין שלא היתה קול פסול מפסיק בין תקיעה לתרועה דהא קי"ל דתרי קלי (לא) משתמעי ואפשר לו לשומען כולן כא' וכן דעת רבינו האיי גאון ז"ל וי"א שלא יצא אלא ידי אחת מהן דכי אמרינן דתרתי קלי דמשתמעי היינו שאין קול מצוה מתעכב אע"פ שיוצאין עמו קולות אחרים כגון שופר וחצוצרות ועשרה שקראו במגלה בפרשה א' ששומע קול א' מהם מ"מ אבל הקולות כולם אינם נשמעין יפה וראוי להחמיר ויש ספרים שכתוב בהן מט' בני אדם כא' לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה לא יצא בזה אחר זה יצא ולפי גרסא זו תקיעה מזה ותרועה מזה שלא יצא היינו כששמען ביחד ולפי שלא שמען על הסדר שתהא תרועה בנתים וכשאמר מט' בני אדם לא יצא היינו אע"פ ששמען כסדר אלא שהי' שומע התקיעות או התרועות מט' בני אדם והיו קולות הרבה ביחד וכן פרש"י ז"ל ולא נהירא דא"כ למה ליה למנקט מט' בני אדם אפי' מב' וג' נמי ועוד דהא משמע לא יצא כלל ואמאי ליפוק ידי סימן א' מיהת דהא קיי"ל דתרי קלי משתמעי בשופר ומגלה דאיידי דחביבא ליה יהב דעתיה ושמע אלא ודאי כדאמרן:


דף לד עמוד בעריכה

ת"ר [תקיעות וכו'] ברכות וכו':    פי' של תענית אם אינו יודע כלן או שאין לו שופר או מקצתן:

תקיעות וברכות של ר"ה וי"ה:    פי' ברכה לברכה ותקיעה לתקיעה אבל אין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות כדאמרינן לקמן גבי שתי עיירות באחת תוקעין וכו' ואמרינן מ"ש ר"ה וכו' פי' לאו אתקיעות שיילינן דהא איכא טעמא רבה דתקיעות ר"ה וי"ה של יובל מדאוריתא בחשבון ואין פוחתין מהן ותקיעות של תענית הם מדרבנן ואין שיעור למנינם לעכב אלא אברכות קיימינן כי דהני והני דרבנן אמאי מעכבות ומהדרינן כדרבא וכו' כלומר שיש להם סדר לעכב שאין לנו רצוי אלא בשלשתן כדקאמר ובמה בשופר (שיפירושו) שפי' בשופר ממש וברכות שופר כדאמר מעקרא אמרו לפני וכו':

מתני' מי שברך ברכות של מלכיות וכו' ר"ג וכו':    פירשו הגאונים ז"ל שר"ג ורבנן בכל ברכות דר"ה וי"ה פליגי דלר"ג ש"צ מוציא ידי חובה לכולן אפי' את הבקי ולרבנן אינו מוציא כלל את הבקי ואפי' בר"ה וי"ה והיינו דפסקו כר"ג בברכות דר"ה וי"ה אלמא בכולהו פליגי (ודרבי עקיבא) [ולרבנן] מוציא לעולם את שאינו בקי בצבור מיהת אבל לא ביחיד כדתנן יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו שכל אחד יש לו (לשון) [לשנן] בפיו אבל בצבור חשיב צירוף כאלו הוא מוציא בפיו ומהאי טעמא פטר ר"ג אף בבקי והיינו דקאמר בבריתא בטעמא דידיה כשם שמוציא את שאינו בקי כלומר ע"י צירוף משא"כ ביחיד דעלמא כן יש להוכיח להוציא את הבקי ע"י צירוף שכולם כאיש אחד ורבנן סברי דכיון דידע חייב הוא (לשון) [לשנן] בפיו ולא מהני לי' צירוף מדרבנן והא איפסקא הלכתא כר"ג בברכות של ר"ה וי"ה של יובל משום דאוושא כדאיתא בגמרא ולפי"ז תקנו שיהא שליח צבור מסדר בתפלתו אוחילה לאל מה שאין היחיד אומרו ותקנוהו בתחלת מלכיות לפי שאינו מוציא את הבקי אלא מברכות דמלכיות זכרונות ושופרות בלחוד כדאיתא לקמן ובשאר ימות [השנה] קי"ל כרבנן שאין שליח צבור מוציא את הבקי כלל אלא כשטעה וסיים תפלתו וצריך לחזור שעשאוהו כשאינו בקי ויוצא ע"י שליח צבור כדאיתא בברכות בהדיא והטעם דמדינא כדאי הוא להוציא בצבור אף לבקי כסברת ר"ג אלא דרבנן עבוד חזוק שיהא הבקי משנן בפיו ובשטעה אוקמוה אדיניה ועשאוה כשאינו בקי וכן עיקר:

גמ' טעמא דבירך ואח"כ נתמנה לו שופר וכו':    מפורש בפרקא קמא:

לא אמרו אלא בחבר עיר:    פי' בצבור ובמס' מגלה אמרו חבר עיר על חבר הממונה על כל דברי מצוה המוטלין על הצבור והוא מן הלשונות שבתלמוד שענינם מתחלף:

שתי עיירות וכו':    אוקמינא אע"ג דהא דברכות ודאי והא דתקיעות ספק פירוש דהא דתקיעות מוחזקת בשנים שעברו שהיה שם שופר ותוקע אלא שאין ידוע אם יש היום שם והיינו דקתני באחת תוקעין כלומר שהיו תוקעין בזמן שעבר וקמ"ל דספק כזה דאוריתא עדיף מודאי ברכות דרבנן:

תניא אמרו לו וכו':    פי' בין בר"ה בין בשאר ימים:

להסדיר:    שתהא שגורה בפיו בעוד שהם מתפללין:

אמר להם וכו':    פירוש כיון שאינו מוציא את הצבור:


דף לה עמוד אעריכה

אמר רבא מאן וכו':    ומסתברא דכי אמר רב עדיין היא מחלוקת משום רבנן קאמר ולא פליג אדר' יוחנן דלא משמע לומר דלא שמיעה ליה שהודה ר' מאיר לר"ג והכי מסקנא דהלכתא כר"ג בברכות של ר"ה [וי"ה] של יובל והלכתא כרבנן בשאר ימות השנה:

כתב רבינו ז"ל ועם שבשדות וכו' ולישנא דגמרא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות משום דאניסי ורבינו ז"ל מפרש דה"ק לא פטר ר"ג מאותן שאינן בבהכ"נ אלא עם שבשדות וכו' וה"ה כל דאניסי ואפילו בעיר ששליח צבור מוציאן ואפילו בקיאין לאפוקי מאן דלא אניס אפילו אינו בקי לא פטר ליה שליח צבור והכי רהטא שמעתא שפיר וכן פי' ר"ח ז"ל אבל רש"י ז"ל מפרש דברים כפשוטן שלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי וכיוצא בהן אבל בעיר אפילו הם בבהכ"נ צריכין הם להתפלל ואין ש"צ פוטר את הבקי וליתא דהא אמרו לו לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין ולא השיב להם מפני הבקיאין שאין ש"צ פוטרן אלא שאמר כדי להסדיר שליח צבור תפלתו.

ירושלמי ר' הונא צפוראה הלכה כר"ג באילן תקיעתא והוא שישנו שם מתחלת התקיעה כלומר שאין שליח צבור פוטר את הבקי כי אם מברכות של תקיעה בלבד וצריך הוא להתפלל שבע ולמדו כי ממה ששנינו ומאי דקאמרי והוא שישנו שם כלומר שאע"פ (שנתפלל) [שהתפלל] שבע בפני עצמו אין ש"צ מוציאו אם אינו שומע ממנו כל התפלה מראש ועד סוף וכדפרי' סדר ברכות אומר אבות וגבורות וכו' ומעתה למדנו שרשאין הצבור להתפלל שבע וכשישמעו אח"כ מש"צ תשע וכן היה מנהג גבי ישיבות הגאונים ז"ל אבל רבינו יצחק גיאת ז"ל כתב שאין לצבור להתפלל אלא תשע ואמר שכן המנהג בבתי כנסיות של רבנים גדולים וכן קבלו מחכמים גדולים ואנשי מעשה והכרעתן ממה שאמרו לו לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין ואלו לא היה מתפללין אלא שבע האיך שואל למה מתפללין שהרי ש"ץ אין מוציאן משבע ועוד מהו זה שאמר להם ר"ג למה ש"צ יורד שהרי צריך הוא ליר? מפני מלכיות וכו' כי לא נתפללו הצבור אלא שבע אלא ודאי ש"מ שחכמי התלמוד היו נוהגין שהיו צבור מתפללין תשע וזו אינה מכרעת כי מה שנהגו הגאונים ז"ל להתפלל שבע הוא אחר שנפסקה הלכה כר"ג באילין תקיעתא ודברי הבריתא נאמרים לפי מחלוקתם ולפי דעתם של ר"ג ורבנן שר"ג סובר שש"צ מוציא את הבקי אף בשאר ימות השנה ורבנן סברי שאינו מוציאו לעולם וצריכין הם להתפלל תשע לגמרי בר"ה וזהו שאמר ר"ג למה ש"ץ יורד וכשאמרו לו למה צבור וכו' וכיון שכן אין לזוז ממנהגן של גאונים שראו מרבנן סבוראי כי ישבו על כסאו של רב אשי ונתפללו בבהכ"נ שלו וראו שהצבור מתפללין שבע ועיקר ואריך. ומיהו לפי מה שראינו שאין הכל זריזין לשמוע כל התפלה מש"צ והם מסיחין דעתם ממנה טוב ויפה שיהא הבקי מתפלל לעצמו תשע ולא יסמוך על ש"צ כיון שאפשר לו להתפלל שאינו אנוס:

ומ"ש ברכות וכו':    ואסיקנא משום דאוושי ברכות ואית דגר' משום דאוושא והכל ענין אחד שהתפלה ארוכה ונפישי ברכותיה:

א"ר אלעזר וכו' אמר רבא וכו':    כתב רבינו ז"ל וכמה הוא פרקים משלשים יום ולהלן פי' ויש בכלל דראשי חדשים ואתיא לרבינו ז"ל מדאקשינן בגמרא אדרבי איני והא רב יהודה מסדר צלותא ומצלי ופריק שאני רב יהודה כיון דמתלתין לתלתין יומין הוא דמצלי פי' שהיתה תורתו אומנתו ולא היה מתפלל ומתבטל ממנו לשום צורך בעולם ודכותיה בלחוד פטור מן התפלה כדאיתא פ"ק דשבת וכיון דלא מצלי אלא מתלתין לתלתין יומין כפרקים דמי וש"מ בפרקים היינו משלשים יום ולהלן כדברי רבינו ז"ל וכדאיתא בפ' הרואה:

גרסינן בעירובין איבעיא להו וכו' ומסקנא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן ואסיקנא דאומרין זמן בר"ה ובי"ה פירוש בשני ימים טובים של ר"ה על הכוס כדאיתא התם וכדכתיבנא במס' יומא וגרסינן בפרקא קמא דברכות דעשרת ימים שבין ר"ה וי"ה אומר המלך הקדוש והמלך המשפט ואם אמר האל הקדוש לא יצא כדפסק הרי"ף ז"ל והוא הנכון והר' יונה ז"ל היה סובר שאינו חוזר אלא בשאמר האל הקדוש האל המשפט אבל אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט כמו שאנו נוהגין היום יצא כיון שהזכיר מלכות אבל תלמידי רבינו הגדול ז"ל כתבו משמו שאפי' אמר מלך אוהב צדקה ומשפט יש לחזור וזה ידוע למבין סוד הענין למה צריך לומר המלך המשפט שנראה כלשון משובש והוא מתוק לרואי השמש ואם הוא ספק בידו חוזר דמסתמא דיישיה דכולה שתא נקט וכמו שאמרו בירושלמי גבי מוריד הטל ומוריד הגשם שכל שלשים יום ספיקו חוזר וכן הלכה מפי רבי' נרו: