פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד: אמר ר"א כשהתקין ריב"ז לא התקין אלא ביבנה אמרו לו אחד יבנה ואחד בכל מקום שיש בו בית דין. רש"י פי' בית דין של כ"ג. אמרו עליו על רב אלפס ז"ל שהיה תוקע בר"ה שחל להיות בשבת. וכן משמע בהלכותיו שהביא מימרא דרב הונא ועם ב"ד ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה. והוא היה מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בדורו ולא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן. אבל לא במדינה מאי טעמא. אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב. והיינו טעמא דמגילה:

דף ל בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור:

סימן בעריכה

מתני' (דף לב.) סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהם ואינו תוקע ואומר קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. דברי רבי יוחנן בן נורי. אמר לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו:

סימן געריכה

מתני' אין פוחתין מעשרה מלכיות ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות. רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמרו שלש שלש יצא. אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות. מתחיל בתורה ומשלים בנביא רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא: איבעיא להו האי שלש דקאמר ר' יוחנן בן נורי שלש מן התורה ושלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים דהוו ליה תשע או דלמא אחת מן התורה ואחת מן הנביאים ואחת מן הכתובים דהוו שלשה מכולן. ופשטיה דאם אמר שלש שלש מכולן יצא כנגד תורה נביאים וכתובים ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים. אמר רב נחמן אמר בשמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי.

ע"ב אין מזכירין מלכיות וזכרונות ושופרות של פורענות ארונות כגון ויזכור כי בשר המה. מלכיות כגון חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. ואע"ג דאמר רב נחמן כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן וליפרקינן. כיון דבריתחא אמרה אדכורי ריתחא בריש שתא לאו אורח ארעא. שופרות כגון תקעו שופר בגבעה. אבל אם בא להזכיר זכרונות מלכיות ושופרות של פורענות של עובדי כוכבים מזכיר. זכרונות כגון זכור ה' לבני אדום. מלכיות כגון ה' מלך ירגזו עמים. אי נמי ה' מלך עולם ועד וגו'. שופרות כגון וה' אלהים בשופר יתקע וגו'. וסמיך ליה ה' צבאות יגן עליהם. ואין מזכירין זכרון של יחיד אפי' לטובה. כגון זכרה לי אלהי לטובה. וכגון זכרני ה' ברצון עמך. פקדונות הרי הן כזכרונות כגון וה' פקד את שרה וכגון פקד פקדתי אתכם דברי ר' יוסי רבי יהודה אומר פקדונות אינן כזכרונות. ואע"ג דקיימא לן ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי הכא נהוג עלמא כר' יהודה. שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם וגו' שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ראשונה שתים ושנייה שלש דברי ר' יוסי ור' יהודה אומר ראשונה אחת. ושנייה שתים. ונ"מ במחלוקת מי שרוצה לצמצם בעשרה מלכיות אבל לענין התוספת שידע לכמה מלכיות יעלו הפסוקים כדי שלא יוסיף על עשרה מלכיות לענין זה לא נחלקו דאין פוחתין מעשרה אבל אם בא להוסיף הרשות בידו ואין לומר כיון שיצא ידי חובתו בעשרה התוספת הוי כמו הפסק באמצע הברכות דהכי איתקין דאם רצה יוסיף והוי הכל בכלל הברכה. ויש שמקשין כיון שמפרש בגמרא כנגד מי הני עשרה פסוקים אלמא דוקא נינהו וכשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. וכתב ר' אבי"ה ז"ל דאין לחוש לזה דהא שבעה שקורין בשבת וששה ביום הכפורים דמפרש במגילה כג. כנגד מה תקנום ואפ"ה תני שם כא. אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן הכא נמי לא שנא. ואע"ג דהכא לא תנא אבל מוסיפין עליהן כי התם מ"מ חזינן דאין קפידא בתוספת. אע"פ שמפרש בגמרא כנגד מה נתקן וה"ה נמי הכא. זכרון שיש עמו תרועה אומרה עם הזכרונות ועם השופרות. דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר אינו אומרה אלא עם הזכרונות בלבד. מלכות שיש עמו תרועה כגון ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו אומרה עם המלכיות ואומרה עם השופרות. דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינו אומרה אלא עם המלכיות. תרועה שאין עמה כלום כגון יום תרועה יהיה לכם אומרה עם השופרות. דברי ר' יוסי. ור' יהודה אומר אינו אומרה כל עיקר: ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא דיעבד אין לכתחילה לא. והתניא רבי יוסי אומר המשלים בתורה הרי זה זריז ומשובח חסורי מחסרא והכי קתני מתחיל בתורה ומשלים בנביא רבי יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא וקיימא לן כר' יוסי וכן תניא בתוספתא פ"ב מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה ואומר של נביאים וכתובים באמצע אע"ג דמזכיר של נביאים תחילה אנו נוהגין למימר של כתובים תחילה משום שאנו אומרים פסוקים הכתובים בספר תהלים ודוד קדים להני פסוקים דנביאים דאמרי' ותנא דתוספתא לא דקדק על הסדר אלא לאשמועינן דנביאים וכתובים באמצע אגב דבכל דוכתא מזכיר של נביאים תחילה. כדאמר שם לא. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים הזכירם נמי הכא תחילה. אי נמי משום דאמר מסיים בתורה התחיל בנביאים שאצלו ומונה אחורנית וכן כתבו הגאונים שמסורת בידם שכתובים קודמין. ובמס' סופרים פי"ח הל' ג תניא בכל מקום דברי נביאים קודמין לדברי קדושה חוץ מכאן שדברי קדושה קודמין לדברי נביאים. ויש מרננים על מה שאנו משלימין בשופרות בהאי קרא וביום שמחתכם ובמועדיכם שכתוב בו ותקעתם בחצוצרות ואין כתוב בו שופר. וכתב ראבי"ה משום דאנו רגילין להוסיף והרי הזכיר עשרה פסוקים ואם השלים בנביא יצא. ואותו פסוק קבעוהו בתפלה שהוא דברי רצוי ורחמים. והרמב"ן ז"ל היה אומר לא הביט און ביעקב אע"פ שכבר אמרו עם המלכיות הא אמר ר' יוסי אומרה עם המלכיות ואומרה עם השופרות. ה"ר יונה ז"ל היה אומר יום תרועה יהיה לכם. ואני אומר שאין לשנות מטבע ברכות שנהגו בימות הראשונים. וכי היכי דתרועה בלא שופר מיקרי שופר הה"נ תקיעה. ומשום דכתיב חצוצרות בקרא לא גריעי וכן משמע בירושלמי שהיו משלימין בו שופרות דגרסי' בפרק בתרא דמכילתין בעון קומי רבנן מהו להזכיר של ר"ח בר"ה. א"ר יעקב בר אסא בשם ר' יוסי העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה אין צריך להזכיר של ר"ח ואתיא כרב חסדא דאמר עירובין מ' זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. מעתה יבטל ר"ח בתפלה כיון שאמר בסוף שופרות וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם יצא. תניא א"ר אלעזר ותיקין היו משלימין אותן בשל תורה. בשלמא זכרונות ושופרות טובא איכא בתורה אלא מלכיות תלתא הויין ה' אלהיו עמו וגו' ויהי בישורון מלך וגו' ה' ימלוך לעולם ועד ואנן עשר בעינן וליכא. אמר רב הונא תנא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר אינה מלכות וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' מלכות דברי רבי יוסי ר' יהודה אומר אינו מלכות אתה הראת לדעת מלכות דברי רבי יוסי ר' יהודה אומר אינה מלכות וקי"ל כר' יוסי:

סימן דעריכה

מתני' העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה השני מתקיע ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל: ומוקי לה בגמ' בשעת הצרה. אע"פ שהצרה בטלה גזירה במקומה עומדת עד שיבוא ב"ד ויבטל ואמרי' בירושלמי פרק זה הל' ח ר' יעקב בר אבא בשם ר' יוחנן משום מעשה שאירע. פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורים שמא עליהם באים עמדו רגליהם והרגום ותיקנום בתפלת המוספין. ומיגו דאינון חמון להון קריין שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותקעו אמרי בנימוסיהו אינון עסוקים. ריב"ל בשם אלכסנדרי שמע לה מן הדא שמעה ה' צדק זו ק"ש. הקשיבה רנתי זה רנון תורה. האזינה תפלתי זו תפלה. בלא שפתי מרמה זו מוסף. וסמיך ליה מלפניך משפטי יצא. דקדק רב האי ז"ל תוקע לא אמר אלא מתקיע אלמא אחר תוקע ולא ש"צ. ונ"ל הטעם כי הא דתנן בפרק אין עומדין דף לד. העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי ודאי דתקיעה לא הוי הפסק הלכך אם הוא מובטח שהוא חוזר לתפלתו רשאי לתקוע:

סימן העריכה

ובשעת ההלל וכו' מדקאמר ובשעת ההלל וכו' מכלל דבר"ה לא אמרינן הלל מ"ט כר' אבהו דא"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה:

סימן ועריכה

מתני' שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל. ואין מעבירין עליו את התחום. ולא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה. ולא שטין על פני המים ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה אבל אם רוצה ליתן לתוכו מים או יין יתן: מ"ט משום דהוי י"ט עשה ולא תעשה ושופר עשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה

דף לג לא בדבר שהוא משום שבות סכינא. לא תעשה מגלא. תניא אבא שאול אומר מים או יין מותר כדי לצחצחו. מי רגלים אסור מפני הכבוד. אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ומתעסקין בהן כדי שילמדו. והמתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא:

סימן זעריכה

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע. אמר אביי לא קשיא הא ר' יהודה והא ר' יוסי ור"ש. דתניא בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות דברי ר' יהודה ר' יוסי ור"ש אומרים נשים סומכות רשות והיה אומר ר"ת אע"פ שסתם תנא דמתני' כרבי יהודה הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו ואמרי' נמי בפרק המוצא תפילין דף צו. דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין. ואשתו של יונה היתה עולה לרגל. ומעשה רב. וכן ההוא עובדא דפרק אין דורשין דף טז: הביאוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים. וגם היה אומר ר"ת דנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. אע"פ שהן פטורות ואין כאן משום ברכה לבטלה וכתבתי ראייתו בפרק קמא דקידושין סי' מח אמתני' דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. וכן כתב הרי"ץ גיאות ז"ל דהלכה כרבי יוסי דאמר רשות. וברשות יכולין לברך על כל המצות. ובעל העיטור כתב מסתברא דאין אחר תוקע להן אלא הן בעצמן. ונהגו באשכנז לתקוע לנשים יולדות קודם שתקעו בבהכנ"ס כדי שיוציא התוקע א"ע. וראבי"ה כתב כיון דנשים סומכות רשות ועבדי סמיכה בהקפת ידייהו אע"ג דדמי קצת לעבודה בקדשים ה"ה בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה מותר לתקוע להם ואפי' מי שיצא כבר ומותר נמי להוציא את השופר בר"ה לבהכנ"ס כדי לתקוע להן. וכן נ"ל דלא גריעה אשה מקטן שלא הגיע לחינוך דמתעסקין בהן כדי שילמדו כ"ש לנשים דמכוונות למצוה מתעסקין בהן כדי שילמדו. אר"א אפי' בשבת וה"מ

ע"ב בקטן שהגיע לחינוך אבל קטן שלא הגיע לחינוך בי"ט אין בשבת לא. ואיכא דאמרי איפכא כלומר ה"מ בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בקטן שהגיע לחינוך לא. ורש"י פי' כלישנא קמא. והקשה עליו ר"י כיון דהגיע לחינוך ואין מצות היום בשופר היכי אמרי ליה למיעבד איסורא ועוד תימה קטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין אותו מלתקוע בשבת אבל לכתחלה לא אמרינן ליה תקע. ואמאי והא אפי' בהגיע לחינוך שרי להתעסק בו כדי שילמדו ומ"מ לא מיחייב להפרישו כיון דאם לא היה שבת מצות היום בשופר. קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין כלו' מותר להניח להתעסק. וכן מוכח בריש ערכין דף ב: דקאמר התם הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך. דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע:

סימן חעריכה

מתני' סדר תקיעות שלש של שלש שלש שיעור תקיעה כג' תרועות ושיעור תרועה כשלש יבבות תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. פי' בשניה היינו בתקיעה אחרונה של מלכיות האריך בה כשיעור שתי תקיעות כדי שתעלה לו גם לתקיעה ראשונה של הזכרונות אין בידו אלא אחת. דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן. בירושלמי הל' יא גרסי' עלה דהך משנה ר' אבא בר זבדא בשם ר' זירא אומר אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא רישא אית ליה סיפא ולא סיפא אית ליה רישא אלמא דשניה לא עלתה לו כלום. ומפרש דאין בידו אלא אחת תקיעה ראשונה. ומביאין סעד לדבריהם דאי אאחרונה קאי למה ליה למימר תקע בראשונה לימא האריך ותקע בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. ונ"ל דהאי סעד אין בו ממש דאכתי הוה מצי למיתני האריך ותקע בשניה כשתים אין בידו כלום ולא הוה צריך למיתני תקע בראשונה כדי לסיים אין בידו אלא אחת אלא ודאי האי דנקט תקע בראשונה משום דמינה ידעינן דהאריך בשניה כשתים כיון דהאריך בה יותר מבראשונה. דאי לאו הכי היכי ידעינן דמשך בה כשתים הא אין שיעור בתקיעה למעלה דכל מאי דבעי מאריך בה אבל השתא מוכחת הראשונה על השניה שהיא כשתים וקשה לי על הך פירושא מדפריך לעיל פרק ראוהו ב"ד דף כז. וכח. ואמאי ליסליק בתרתי אלמא דפשיטא ליה לגמרא דידן דלחדא מיהא סלקא. וגם מדמשני פסוקי תקיעה מהדדי לא מפסקינן משמע דלתרתי לא פסקי אבל לחדא מיהא סלקא. וצ"ל דגמרא דידן פליג אהא דירושלמי. ונ"ל לפרש גמרא דידן כמו הירושלמי והכי פירושה וליסליק ליה בתרתי תחלתה לסוף מלכיות וסופה לתחילת זכרונות. ומשני פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן. וכיון דאי אפשר לחלק לשנים גם בחדא נמי לא סלקא כדמפרש טעמא בירושלמי כיון שהיה בדעתו שהן שתי תקיעות וזה אי אפשר דפסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן גם לחדא נמי לא סלקא שמצטרפין יחד הראש וסוף דהראש לפי כוונתו היא לשם מלכיות וסיפא שהיא לשם זכרונות אינה מצטרפת עמה הלכך אין לראשונה סוף ואין לשנים ראש. והרמב"ן ז"ל כתב דהירושלמי לאו על הדא מילתא איתמר אלא אההיא דשופר מאריך וחצוצרות מקצרות דגרסינן התם הל' ג א"ר יוסי הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא. הדא אמרה דאי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. רבי בא בר זבינא אומר אפי' אחת אין בידו וכו'. וה"פ הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק שלא כיון לשם מצוה ובא חבירו ואמר לו איכוין ותקע לי להשלים את התקיעה ולשם מצוה והאריך בהשלמה כשיעור תקיעה יצא. ומייתי ראיה מהא דתנן דמשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת וכיון דאין בידו אלא אחת נמצא דכמה שהאריך יותר מכדי תקיעה אינו אלא כמתעסק אפ"ה עולה מקצתה לאחת. ואתא ר' בא לפלוגי דזה ששמע פשוטה מן המתעסק אפי' אחת אין בידו כיון דבתחילת התקיעה היה מתעסק נמצא דרישא לית ליה סיפא וכו'. ולא דמי למשך בשניה כשתים דהתם מיהא מתחלתו ועד סופו היתה כוונתו לשם מצוה והוה ליה למימר לרבי בא בר זבינא לא יצא אלא אגב דאמר משך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת נקט נמי גבי מתעסק אין בידו אפי' אחת אע"ג דלא שייך גבי מתעסק האי לישנא. וניחא השתא אין בידו אלא אחת היינו שניה:

סימן טעריכה

שיעור התקיעה כשלש תרועות. והתניא שיעור התקיעה כתרומה. אמר אביי תנא דידן קחשיב תקיעות דכולהו בבי תרועות דכולהו בבי פירוש שיעור תקיעות שלפני התרועה כשיעור שלש תרועות של אחריהם וכן שיעור תקיעות שאחר תרועה כשיעור שלש תרועות שלפניהם. תנא ברא קחשיב דחד בבא ולא פליגי. שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים. אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב במדבר כט יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יומא יבבא יהא לכון. וגמרינן מאימיה דסיסרא דכתיב בה שופטים ה בעד החלון נשקפה ותייבב. מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. פירוש מאן דתני שברים סבר גנוחי גנח כאדם שגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן. ומאן דתנא יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה:

סימן יעריכה

ת"ר מנין שבשופר ת"ל ויקרא כה והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בר"ה מנין ת"ל בעשור לחודש השביעי

דף לד שאין ת"ל בחדש השביעי מה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות של חדש השביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה ת"ל והעברת ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל תעבירו. אין לי אלא ביובל בר"ה מנין ת"ל בחדש השביעי שיהו כל התרועות של חדש השביעי שוות. ומנין לשלש של שלש שלש דכתיב והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם. ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל שביעי שביעי לג"ש הא כיצד שלש שהן תשע. שיעור תקיעה כתרועה שיעור תרועה כשלשה שברים. התקין ר' אבהו בקיסרי תקיעה ושלשה שברים ותרועה ותקיעה. ממה נפשך אי ילולי יליל ליעבד תקיעה ותרועה ותקיעה. ואי גנוחי גנח ליעבד תקיעה ושלש שברים ותקיעה. מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא ודלמא יללא הוא וקפסקו שברים בין תקיעה לתרועה. דהדר עביד תקיעה ותרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא ודלמא גנוחי הוא וקפסיק תרועה בין שברים לתקיעה. דהדר עביד תקיעה ושלש שברים ותקיעה. אלא ר' אבהו מאי אתקין אי ילולי יליל הא עבדינן ואי גנוחי הוא הא עבדינן. מספקא ליה דלמא גנוחי ויליל. אי הכי איפכא נמי ניעביד. סתם איניש כי מיתרע ביה מילתא מגנח והדר יליל. כתב רב האיי בתשובה. אל תחשבו כי נפלה בימי ר' אבהו ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות אחת אומרת שלש יבבות ואחת אומרת שלש שברים וקאמר אביי בהא פליגי. וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל מהם עושים תרועה יבבות קלות. ומהם עושים יבבות כבדים שהן שברים. אלו ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועה הן ויבבות קלות תרועה הן. והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינה חלוקה. והן התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה כשלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה כשלשה שברים. אלו משנתן כמנהגם ואלו משנתן כמנהגם. וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא שיהו מטעים אלו את אלו. אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה. וחכמים של הללו מודים הם כי שברים תרועה הם וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הן. וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יהא ביניהם דבר של הדיוטות נראה כחלוקה: שיעור תרועה כשיעור שלשה יבבות פירש רש"י שלשה קולות בעלמא כל דהו. לפי זה צריך ליזהר בשברים שלא יאריך על כל אחד בפני עצמו כשלש יבבות של שלש כחות כל שהוא דאם כן יצאו מכלל שברים ונעשו תקיעה דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלש יבבות. וצריך להאריך בתקיעה של קשר"ק יותר מבשל קש"ק ובשל קש"ק יותר מבשל קר"ק דהא שיעור תקיעה כתרועה וקשר"ק אנו עושין משום דגנח ויליל נמצא שצריך להאריך בתקיעה של קשר"ק כשיעור שלשה שברים ושלשה יבבות ובתקיעה של קש"ק כשיעור שלשה שברים דקש"ק משום ספק גנח עבדינן וקר"ק משום ילולי יליל. מיהו אם הוא מאריך בכל התקיעות אין לחוש דאין עליהם שיעור למעלה ויכול להאריך בה כמו שירצה כדתנן ומשך בשניה כשתים. וכן תרועה אע"ג דשיעורא כשלשה יבבות יכול להאריך בה כמו שירצה ומטעם זה נמי אין לחוש אם נעשה ארבעה או חמשה שברים שהשברים תרועה הן יכול להאריך בהן כמו שירצה. וה"ר מאיר וריב"א ז"ל היו אומרים דיבבא היא שלשה כחות של כל דהו ונמצאת שיעור תרועה כתשעה כחות וכן תקיעה ולדבריהם אין לחוש אם האריך קצת בשברים וצריך למשוך בתקיעה של קשר"ק כשיעור שלשה שברים ותשע כחות ומי שלא משך בתקיעה כשיעור הזה ומשך קצת בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר. ור"ח פי' כפרש"י וכן הוא אומר בירושלמי פרק זה הלכה י איזוהו הרעה בתלת דקיקין ושברים ותרועה יש לעשות בנשימה אחת משום דלמא גנוחי גנח וילולי יליל והכל תרועה אחת הן. ואע"פ שאין דרך האדם לגנוח ויליל בנשימה אחת מ"מ תרועה היא גנוחי ויליל בעינן שתהא התרועה כאחת בלא הפסק. ואם עשה תקיעה תרועה ותקיעה בנשימה אחת לא יצא מפני שאין כאן לא סוף ולא ראש. ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסי' התם הל' י תני עשאו בנפיחה אחת יצא. והתניא ג' של ג'. התם שלא יפחות פי' והתנן ג' של ג' ואם עשאן בנפיחה אחת אין כאן ג' של ג' ומשני הא דאמר ג' של ג' היינו שלא יפחות מן השיעור אבל לענין שיפסיק ביניהם לא נאמר. ונהגו העם לתקוע מיושב אחר קריאת התורה קשר"ק ג' פעמים וקש"ק ג"פ וקר"ק ג"פ ומברכין עליהן ברכת התקיעה. ומפני שהצבור צריכין לשמוע תקיעות של סדר ברכות לפיכך חוזרין ותוקעין על סדר ברכות קשר"ק פעם אחת וקש"ק פעם אחת וקר"ק פעם אחת. ובדין הוא שיהו תוקעין על סדר ברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שהברכות אינן מעכבות את התקיעות הרי כבר יצאו ידי חובתן באותן שתקעו יושבין ודי להם לתקוע קשר"ק קש"ק קר"ק על סדר הברכות פעם אחת שלא להטריח על הצבור וכן מנהג בכל העולם ובשתי ישיבות. ורבינו תם ז"ל היה תמה על מנהג זה דקשר"ק של מלכיות וקש"ק של זכרונות וקר"ק של שופרות סותרין זה את זה דאי גנח ויליל איבעי למיעבד כולהו קשר"ק. ואי גנח לחוד איבעיא ליה למיעבד כולהו. קש"ק. ואי יליל לחוד בעי למיעבד כולהו קר"ק והנהיג רבינו תם לתקוע בזכרונות ובשופרות קשר"ק כמו במלכיות דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק וכדי שלא לשנות את המנהג ביותר לא חיישינן להפסק דהא קי"ל שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ורבינו אבי"ה כתב בשם ריב"א דהא דתיקן רבי אבהו קשר"ק קש"ק קר"ק לא בשביל שהפסיק בשהייה. אלא בשביל שהפסיק סדר התקיעות בקול אחר דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בלא הפסק קול אחר ואם שינה בסדר התקיעות אפי' לא שהה כדי לגמור כולה חוזר. והביא ראבי"ה ראיה מירושלמי דפרק שני דברכות דמייתי התם הך דר' יוחנן דתשע שעות ומסיים אמר רבי והוא ששמע על הסדר פי' ששהה ושתק ולא שינה הסדר ולדבריהם ההפסק פוסל. וקצת ליתן טעם למנהג שלנו דשמא סבירא לן כמ"ד אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים וכיון שנעשו בישיבה כל הספיקות של תורה ושל סופרים לא חשו לחזור לעשות בשעת תפלה אלא ספיקא דאורייתא מפני טורח ציבור. וצריך לדקדק בתקיעה שאנו עושין מיושב לאחר שסיים כל הקשרקי"ם ומתחיל בקש"ק וכן לאחר שסיים כל הקשקי"ם ומתחיל בקר"ק למה תוקעין שתי תקיעות זו אחר זו ממה נפשך פטור מתקיעה אחת דאי גנח ויליל הרי יצא בקשר"ק ואי גנח לחוד לא הוצרך לקשר"ק שתקע ותקיעה אחרונה של קשר"ק תעלה לקש"ק וכן תקיעה אחרונה של קש"ק תעלה לקר"ק. ואפשר כיון שעשה התקיעה לשם פשוטה אחרי תרועה לא רצו שתעלה לפשוטה שלפני תרועה. ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה. וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקעין. וכן כתב בה"ג הא דמברכים לשמוע בקול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר. כדתנן לעיל דף כז: התוקע לתוך הבור וכו' ופעמים שהתוקע ובעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע:

סימן יאעריכה

מעשה אירע במגנצא בשנת תתק"ה שתקע התוקע פעמים קשר"ק ובשלישי תקע ב' שברים והתחיל להריע והחזירוהו קצת הקהל לראש ומקצת הקהל אמרו לו תקע שבר אחד וסיים והוא התחיל לתקוע כבתחלה ותקע שלשה פעמים קשר"ק ובסדר קש"ק תקע שני פעמים קש"ק ובשלישי תקע ארבעה שברים ותקיעה והחזירוהו לראש אותן שהחזירוהו כבתחלה ותקע עוד שלשה פעמים קש"ק וכעס עליהם רבי אליקים בר יוסף ז"ל ואמר אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן ושלא כדין החזירוהו. ור"א בר נתן חתנו הסכים לדבריו ואמר שלא כדין החזירוהו וגם התוקע עבר על שבות דרבנן ואותו שחיסר מן השברים והתחיל בתרועה לא הפסיד סדרו בכך כיון דתרועה ושברים שניהם משום תרועה דקרא הוא דקא עבדינן דמספקא לן דלמא גניח ויליל והכל תרועה אחת היא והוה ליה כמו נתקל בשברים שחוזר עליו והכא נמי יחזור ויתקע שבר אחד ויתקע תקיעה דכיון שלא נגמרה התרועה לא הוי הפסק וכאילו נעשו בזה אחר זה דמי אבל ודאי אם נגמרה תרועה הוי הפסק כיון דשלשה שברים יש לו להיות זה אחר זה והופסק בתרועה הוי הפסק והוי כתרועה שנחלקה לשתים שאינה כלום וצריך לחזור ולתקוע קשר"ק. אבל שני הקשרקי"ם הראשונים לא הפסיד שהרי לא שהה בין ראשון לאחרון כדי שיעור שהייה דהיינו כדי לתקוע קשר"ק כולה. ואפי' לרבי אבהו דאית ליה שהיות מפסיקין ה"מ בשהה כדי לגמור את כולה וכ"ש לרבי יוחנן דלית ליה שהיות מפסיקין במצות כלל דלא הוי הפסק ע"כ. ומה שכתב שיחזור שבר אחד ויריע משמע מדבריו שא"צ לעשות שלשה שברים בנשימה אחת אבל לפי מה שכתבתי לעיל שצריך לעשותן בנשימה אחת היה צריך לחזור ולתקוע שלשה שברים ויריע. ומה שכתב אבל ודאי אם נגמרה התרועה הוי הפסק וכו' עד והוי כתרומה שנחלקה לשתים ואינה כלום וצריך לחזור ולתקוע קשר"ק אינו נ"ל דכיון שלא גמר הקשר"ק אם אין התרועה כלום בשביל שנחלקה לשתים יחזור ויתקע שלשה שברים ואין ההפסק של תרועה פסולה מפסקת. ולא דמי להא דמתקיף רב עוירא ודלמא ילולי הוא וקמפסקי שברים בין תקיעה לתרועה דהתם אי ילולי הוא קא פסקי דאין השברים מעין התרועה כלל והוי לגמרי קול אחר ובעינן פשוטה לפניה בלי הפסק קול אחר כדפירשתי לעיל. אבל קשר"ק עושין משום ספק דלמא גנח ויליל והוי הכל תרועה אחת וקול אחד אלא שקיצר בתרועה שלא עשה שלשה שברים כה"ג לא הוי הפסק דאין כאן הפסק קול אחר ופעמים רבות שהתוקע מתחיל לתקוע ואין הקול עולה לו יפה ופוסק ומתחיל לתקוע או להריע ולא מיפסיל בשביל שהפסיק בקול קצר שהשמיע בשופר דלא מקרי הפסק כיון שאין זה קול אחר כיון שהוא מעין התקיעה או התרועה אלא שלא היה כשיעור. ואותו שתקע ארבע שברים לא קלקל כלום כמו שכתבתי למעלה סי' י דתקיעה ושברים אין להם שיעור למעלה וכמו שעושין בתרועה כמה כחות כך יכול לעשות כמה שברים. ואם התחיל לתקוע ועף והוצרך אחר לגמור מתחיל ממקום שפסק ואינו צריך לברך כיון ששמע ברכת הראשון. ואע"פ שלא היה בדעתו לתקוע מ"מ גם על השמיעה היה צריך לברך ולשמוע קול שופר אלא שנפטר בברכת התוקע וה"ה אם תקע נפטר בשמיעת הברכה. ואף אם לא יכול המברך לתקוע כלום נפטר התוקע בברכת המברך:

סימן יבעריכה

שאלו מקמי ריש מתיבתא המברך על תקיעת שופר בתר ס"ת והסיח ודיבר צריך לברך על התקיעה של סדר ברכות או לא. ואהדר להו הכי חזו רבנן שגוערין בזה שסח עד שלא יתקע על סדר ברכות אבל לחזור ולברך אינו חוזר. ולא דמיא הא לתפילין דאמר רב חסדא מנחות לו. הסח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. דהנך שתי מצות נינהו דתניא שם לח. תפילין של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד ולא עוד אלא דלא חוזר ומברך אותה ברכה אלא ברכה אחריתי הוא דמברך דמקשינן שם לו. סח אין לא סח לא והא שלח רב חייא בר רב הונא משמיה דרב על תפילין של יד אומרים להניח תפילין ועל תפילין של ראש על מצות תפילין. ופרקינן אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים ואעפ"כ קשה להסיח דתנן שם סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה וכל שכן האי שסח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד אלא שאינו חוזר ומברך דמצוה אתת היא וראיה שהרי ההלל שמברכין קודם קריאתו ואעפ"כ סח בין פרק לפרק לא הוצרך לברך ע"כ. ור"י גיאות ז"ל כתב ולא עוד אלא אפי' הקהל צריכין ליזהר שלא להסיח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע בקול שופר וראבי"ה כתב אע"פ שהגאון לא הזכיר אלא בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד נ"ל דהוא הדין סח בין התקיעות שמיושב שאינו חוזר ומברך: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת:

סימן יגעריכה

אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. תניא נמי הכי שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. מתשע בני אדם כאחת לא יצא. אע"ג דאמרינן לעיל דף כז. דתרי קלי מתרי גברי משתמעי. שאני הכא דליכא בתרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כיון ששמען בבת אחת. תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא אפילו בסירוגין ואפי' כל היום כולו. ומי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה לגמור את כולה חוזר לראש. לא קשיא הא דידיה והא דרביה וקי"ל כרבי יוחנן דאמר אפי' בט' שעות יצא. ובהלל ובמגילה נמי אע"פ ששהה לגמור את כולה אינו צריך לחזור לראש אלא קורא ממקום שפסק ובברכות פרק מי שמתו סי' כג הארכתי בפסק זה:

סימן ידעריכה

ת"ר תקיעות אין מעכבות זו את זו ברכות אין מעכבות זו את זו. תקיעות וברכות של ר"ה ויה"כ מעכבות זו את זו. פי' רש"י תקיעות וברכות דעלמא כגון דתעניות אין מעכבות זו את זו אם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך. ומשמע מתוך פירושו אבל דר"ה ויום הכפורים מעכבות זו את זו. אם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך וא"א לומר כן דהא תנן שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולך למקום שתוקעין ואינו הולך למקום שמברכין. ותנן נמי מי שבירך ואח"כ נזדמן לו שופר משמע דבלא שופר יכול לברך. אלא ה"פ תקיעות או ברכות מעכבות זו את זו דומיא דרישא דקתני ברכות אין מעכבות זו את זו. פירוש שש ברכות שמוסיפין בתענית צבור אם אינו יודע כולן יאמר מקצתן דאינן מעכבות זו את זו וכן תקיעות שמפורש התם דאחר כל ברכה וברכה תוקעין ומריעין ותוקעין ואם יודע לתקוע ולא להריע או יודע להריע ולא לתקוע יעשה מה שיודע. אבל דר"ה ויום הכפורים מעכבות זו את זו וצריך לברך מלכיות וזכרונות ושופרות או לא יברך כלל וכן תקיעה שברים ותרועה אם הוא יודע שלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע. ומאי שנא של ר"ה ויום הכפורים. כדרבא דאמר רבא אמר הקב"ה לישראל אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר: מי שבירך ואח"כ נזדמן לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים: טעמא דבירך ואח"כ נזדמן לו שופר אבל אי אית ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע. אמר רבא לא אמרן אלא בחבר עיר. תניא נמי הכי כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות בד"א בצבור אבל יחיד שומען על הסדר ולא על סדר ברכות. יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו. מצוה בתוקעין יותר מבמברכין. כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ולא הולכין למקום שמברכין אע"ג דהאי ודאי והאי ספק: כשם ששליח ציבור חייב כל כך יחיד ויחיד חייב. ר"ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. תניא אמרו לו לר"ג למה צבור מתפללין. אמר להן כדי שיסדיר שליח צבור את תפלתו. אמר להן ולדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה אמרו לו להוציא את מי שאינו בקי אמר להן כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי מכאן פסקו בהלכות גדולות דיחיד שלא הזכיר של ראש חודש או כל דבר שצריך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי שליח ציבור כל שמונה עשרה הברכות מראש ועד סוף ויוצא ידי חובתו. ואע"ג דאמר לקמן דף לה דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי שטרודין במלאכתן שאינן יכולין לבוא. אבל הנך דבעיר לא היינו היכא שלא התפלל כלל אבל אם כבר התפלל ושכח ולא הזכיר מוציא אף את הבקי. וכן כתב בשאלתות דרב אחאי פרשת ויצא. וכן משמע בפרק תפלת השחר דף כט. דאמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו ושאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. ופריך עלה מדתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו. ומשני הא ביחיד והא בציבור. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ר"ה ויה"כ. ורב אמר עדיין היא מחלוקת. ומי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ר"ה ויום הכפורים הלכה מכלל דפליגי אמר רבה מאן מודים רבי מאיר. והלכה מכלל דפליגי רבנן. דתניא ברכות של ר"ה ויום הכפורים שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ושמעינן מינה דהלכתא כרבן גמליאל בברכות של ר "ה ויום הכפורים בלבד אבל בשאר ימות השנה לא אלא כשם ששליח ציבור חייב כך כל בקי ובקי חייב וכן הלכתא. ועם שבשדות דאניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא בר"ה ויום הכפורים שליח ציבור מוציאן ידי חובתן אבל דעיר אין ש"צ מוציאן ידי חובתן אלא עד דאתו לבי כנישתא ושמעו מש"צ מתחלה ועד סוף. ירושל' הל' יא רבן גמליאל וכו' רב הונא צפוראה בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעתא והוא שישנו שם מראש התפלה. ומ"ש ר"ה ויוה"כ ששליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן מה שאין כן בשאר ימות השנה

דף לח אילימא משום דנפישי בהו קראי והא אמר רב הונא אמר רב נחמן כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב א"צ. פי' רש"י שוב א"צ לומר קרבנות המוספין ובשם רבותיו פי' מלכיות זכרונות ושופרות. והקשה הא דלא כרבנן ודלא כרבי יוחנן בן נורי דתנן אין פוחתין מי' מלכיות רבי יוחנן בן נורי אמר שלש. ור"ת מפרש דאמלכיות זכרונות ושופרות קאי. והיכא דאתחיל פליגי דלא יפחות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אם אינו רוצה לומר כלל יפטור את עצמו. על ידי ככתוב בתורתך שאז הוא כולל כולם יחד דנביאים וכתובים כולהו איקרו תורה. אבל כשאמר פסוק אחד גילה בדעתו שאינו רוצה לכלול כולם בכלל ובתורתך כתוב לאמר וא"כ לא יפחות מן המנין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל מקראות של מוסף שהן במקום הקרבנות כדכתיב ונשלמה פרים שפתינו ובזמן שהראה הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כשיתבטלו הקרבנות שיהיו ישראל יוצאין בהזכרתן תענית דף כז: אין לבטלן וצריך להזכירם לעולם. אבל מוסף של ר"ח בר"ה אין צריך להזכיר אלא די בזה שהוא אומר מלבד עולת החודש ומנחתה שבזה נכלל כל מוספי ר"ח ויאמר נמי ושני שעירים לכפר. והרבה נחלקו על ר"ת בזה כי עשה את הטפל עיקר ואת העיקר טפל כי פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות נשנו במשניות ופסוקי קרבנות לא הוזכרו לא במשנה ולא בגמרא אלא שנהגו לאומרם במקום הקרבנות ואם על מלכיות זכרונות ושופרות אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר כאילו הזכירן כ"ש בקרבנות מוספין דהוי כאילו הזכירם וקיים ונשלמה פרים שפתינו. ונהגו בספרד שאין מזכירין פסוקי מוספין אלא בשבת ור"ח דרגילי ולא אתי למיטעי בהן אבל בכל המועדות אין מזכירין דאתי למיטעי בהו. אלא משום דאוושי בברכות דכל שבתות וי"ט מתפללין שבע ברכות ובהני תשע. אמר רבי אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. אמר רבא מסתברא מילתיה דרבי אלעזר בברכות של ר"ה ויה"כ ובפרקים אבל של שאר ימות השנה לא צריך וכמה הוא של פרקים משלשים יום ולהלן. גרסינן בעירובין דף מ. אמר רבא כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן מהו להזכיר של ר"ח בר"ה כיון דחלוקין הן במוספין אמרינן או דלמא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ומסיק דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן כשאומר את יום הזכרון הזה עולה גם לר"ח דכתיב ובראשי חדשיכם ונזכרתם לפני ה' אלהיכם וקרבנות מוסף ר"ח אין צריך להזכיר כדאיתא בירושלמי שהבאתי למעלה סי' ג'. ור"ת היה אומר מלבד עולת החודש ומנחתה ובזה נכלל כל המוספין שהן כולן עולות והיה אומר ושני שעירים לכפר. והכי איתא בירושלמי רב מפקד לתלמידיו לאדכורי מוספין ועולת החודש ומנחתה ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן ואמר רבא שם: כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר זמן בר"ה ויום הכפורים כיון דמזמן לזמן אתו אמרינן או דלמא כיון דלא אקרו רגלים לא אמרינן לא הוה בידיה כי אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה אנא אקרא חדתא נמי אמר זמן א"ל רשות נמי לא איבעיא לן כי קמיבעיא לן חובה. ומסיק והלכתא אמר זמן בר"ה ויה"כ. ולענין זמן בליל שני כתב רש"י בתשובה רבותינו אמרו שאין אומרים אלא ביום ראשון לפי שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי מה שאין כן בשני ימים טובים של גליות שהן משום ספק ושתי קדושות הם ואומר זמן בשניהם. אבל אני אומר שצ"ל בו זמן וכן נוהגין במקומינו ובכל המקומות שעברתי ואין חילוק בין י"ט של ר"ה לשאר ימים טובים של גליות אלא לענין ביצה ומחובר כאסור את של זה בזה וטעמא משום דאף בזמן ב"ד פעמים שהיו עושין שניהם יום טוב אע"פ שלא היה שם ספק דיום שני היה עיקר יום טוב והיו גומרים יום ראשון בקדושה כדי שלא יזלזלו לשנה הבאה אבל לענין זמן ממה נפשך אי ספיקא הוא אומר ואי אמנהגא דב"ד סמכינן שהיום נוהגים קודש ולמחר קודש אומר זמן דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ר"ה וצ"ל בו זמן וכן הלכה ע"כ. וכן כתב רשב"ם בשם רש"י זקנו וכן מסתבר טעמא הלכך י"ל זמן גם ביום שני. והגאונים כתבו שאין לומר זמן בשני לא בקדוש ולא בשופר. וכן כתב רבינו יצחק בר יהודה. ובעל העיטור כתב כרש"י. וכן השיב רבינו משולם בר קלונימוס ז"ל. וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו ויברך שהחיינו ויהיה דעתו על הפרי ויצא ידי ספק וכן היה אומר רבינו מאיר ז"ל. רבינו יצחק בר יהודה הנהיג במגנצא לומר והשיאנו בר"ה ויה"כ בשם רבינו אלעזר הגדול וכן רבינו משולם שאל את פי ראש ישיבה שבירושלים והשיבו שאומרים והשיאנו בר"ה ויה"כ. והביאו ראיה מירושלמי דפרק הרואה. אבל גאון רבינו יצחק הלוי ז"ל הנהיג בגרמיי"ש שלא לומר לפי שברכת מועדים לא שייך אלא בשלש רגלים דכתיב ג"פ בשנה יראה וסמיך ליה איש כמתנת ידו כברכת ה' וגו'. וכן כתב רבינו שלתיאל דברכת מועדיך זהו קרבן חגיגה דכתיב ביה כברכת ה' אלהיך וזה אינו כ"א שלש פעמים בשנה ומטעם זה אין לומר ואין אנו יכולין לעלות ולהראות לפניך אלא יש לומר אין אנו יכולין לעשות חובותינו לפניך. כתב ראבי"ה שאלתי את רבותי ר"ה שחל להיות בשבת אם אומרים למוצאי שבת ותודיענו מפני שאומרים בו וחגיגת הרגל ור"ה לא חג ולא רגל. והשיבוני דאע"פ כן מתפללין ותודיענו כי היכי דאמרינן חולין דף כו: במוצאי יו"ט בהבדלה בין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרינן סדר הבדלות הוא מונה הכא נמי סידור תיקון הוא מונה. אבל בתשובת מר שר שלום כתוב בר"ה היו אומרים בשתי ישיבות בין בתפלה בין בקידושא מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה שהרי כתוב אלה מועדי ה' בריש ענינא ובסוף מנינא וידבר משה את מועדי ה' וקאי אכל ענינא פסח ועצרת וראש השנה ויום הכפורים וסוכות ושמיני עצרת וכולהו איתקוש להדדי לקרותם מועדי ה' מקראי קדש וכתיב זכרון תרועה מקרא קדש. ושנינו במשנה לעיל יח. על ששה חדשים שלוחים יוצאים כו' באלול מפני תקנת המועדות מקיש ר"ה לסוכות ומנין שנקרא חג שנאמר בכסה ליום חגינו. ומנין שנקרא שמחה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ואמר מר סוכה נה. חדשיכם כיצד זה ר"ה. וגם בספר עזרא מצינו שהיו בוכים בשובם מן הגולה ואמר להם עזרא כי קדוש היום לאדוננו ואמר אכלו מעדנים ושתו ממתקים כדי שתהא השנה שמינה ומתוקה עליכם ושלחו מנות לאין נכון לו ודרשו רבותינו ז"ל ביצה טו. למי שלא הניח עירובי תבשילין. ופשטו של מקרא למי שהיה בדעתו להתענות מאתמול ולא הכין לו מאכל. מכאן שאין מתענין בראש השנה והכי איתא בריש פרק שלישי דתעניות בירושלמי הלכה ג ר"ע אומר מתריעין ולא מתענין שכן מתריעין בראש השנה ולא מתענין. ובפרק שני דמס' ערכין דף י: אמרינן דראש השנה ויום הכפורים איקרו מועד ובסוטה דף מא. גבי פרשת המלך קאמר אי כתב רחמנא במועד הוה אמינא ר"ה דאקרי מועד. וגם רבינו שמואל בר רבי חפני כתב שמנהג בשתי ישיבות שאם חל ראש השנה בשבת אומרים מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש. ואם חל להיות בחול אומרים יום תרועה מקרא קודש. וכן כתב רב פלטוי גאון ותתן לנו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון. ורב האי כתב אין מנהג לומר חגים וזמנים לששון וכן המנהג פשוט בזמן הזה בכל המקומות. ובאשכנז ובצרפת נוהגין שלא לומר והשיאנו בר"ה ויה"כ ובשאר מקומות אומרים אותו. וכן כתב רי"ץ גיאות ז"ל שנהגו בשתי ישיבות ובכולהו בבל שמתפללין הצבור רק שבע ברכות וש"צ יורד ואומר תשע. והביא תשובות הרבה לראשונים לרב עמרם ולרב נטרונאי שאמרו מעולם לא התפללו צבור בר"ה אלא שבע. ורב שרירא גאון בנו כך אמרו והזכיר עוד גאונים אחרים וכולם כך אמרו וכן העידו. אבל הוא כתב ואנו קבלנו מחכמים גדולים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו הם מחכמים שלפניהם כגון רב שמואל הלוי שקבל ומן רב חנוך וזקנים שבדור הלכה למעשה שאין מתפללין ז' אלא ט' וכן מורין ועושין ומתניתין מסייע להו דמקשי רבנן לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין והוא אומר להם למה ש"צ יורד אלמא מה שהצבור מתפללים ש"צ יורד ואומר. לרבנן צבור עיקר ולר"ג ש"צ עיקר. וכתב הרמב"ן ז"ל באמת שטענותיו של הרב גדולות הם אבל כיון שהגאונים מעידים ואומרים שמעולם לא נעשה כן בישיבה שהיחידים אומרים שבע ושליח צבור יורד ואומר תשע וכך מנהגם מעולם ע"כ יש לנו לקבל עדותם שהגאונים קבלו מרבנן סבוראי ורבנן סבוראי מרבנן אמוראי ובישיבתן על כסא של רב אשי הן יושבים ובבהכ"נ שלו היו מתפללין. ועוד שהיה מנהגם פשוט ברוב ישראל עד שבאו דברי הרי"ץ גאות ז"ל וחזר מקצת המערב למנהג שלנו ולמנהג זה נתתי לבי בדבר ונתקיים בי מה שאמרו רבותינו כל דבר שבית דין נותנין לבם עליו לסוף עולה בידם כמו שנאמר למשה מסיני וכן היא הצעה של הלכה זו דודאי ר"ג ורבנן בכל השנה כולה פליגי מדאמר רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל בר"ה ויום הכפורים בלבד מכלל דפליגי אפילו בשאר ימות השנה ונפסקה הלכה כרבן גמליאל בר"ה וביה"כ בלבד ונמצאו פטורין בתשע בלבד משום דאוושי וחייבין בשבע כשאר ימים טובים שהרי חובת היום הן וחייבין בה כשאר ימים טובים כמו שהן חייבין בשבע ביוצר ובמנחה אבל התקיעות דאינון מלכיות זכרונות ושופרות שתוקעין בהן הן הן ששליח צבור פוטר וכן נכון. ולא הבנתי הדברים הללו שנאמרו למשה מסיני דכיון שתקנו תשע ברכות לאומרן במוסף של ר"ה היאך יהו הקהל חייבין לומר שבע מהם השתים שתשע של מוסף ראש השנה הן כמו שבע של שבתות וימים טובים וכמו שאי אפשר לדלג מאותן שבע כך אי אפשר לדלג מן התשע דברכות מעכבות זו את זו ושליח צבור פוטר את הצבור מכולן משום דאוושי אלא שהצבור מתפללין כדי שיסדיר שליח צבור את תפלתו וצריכים להתפלל כולן דאם התפללו שבע יהו כולן לבטלה כיון שמחסר מן הברכה ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות: תנא בפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ו רבי יהושע בן קרחה אומר ארבעים יום עמד משה בהר קורא מקרא ביום ושונה משנה בלילה לאחר ארבעים יום ירד ושבר את הלוחות בשבעה עשר בתמוז ועשה ארבעים יום במחנה והרגו הלוים את ישראל ושרף את העגל והכרית ע"ז מישראל והתקין כל שבט שבט במקומן בראש חדש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד בע"ז והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה וגו'. ולכך התקינו חכמים שיהו תוקעין שופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה שנאמר אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל ע"כ וכן נהגו באשכנז לתקוע כל חדש אלול בקר וערב אחר התפלה. ונראה לי דטעות סופר בפרקי דרבי אליעזר מה שכתב ועשה ארבעים יום במחנה שהרי בהר היה שלשה פעמים ארבעים יום ובשבעה עשר בתמוז שבר את הלוחות ודן את ישראל ובשמונה עשר עלה וירד בתשעה ועשרים באב ובר"ח אלול עלה. אמר לי רב כהן צדק מנהג בשתי ישיבות לומר תחנונים בהני עשרה יומי שבין ר"ה ליום הכפורים וכן אומר רב עמרם ורב האי מנהג לומר תחנונים בהני עשרה ימים בלחוד ושמעינן דמקצת אתרוותא קיימי מראש חודש אלול ואמרי דביה סליק משה להר פעם שלישית ונחת בלוחות שניות ביום הכפורים וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו. להרי"ץ הגיאות ז"ל ואנן מנהגינו מהנך דקיימי מר"ח אלול. ולהתענות בשני ימים טובים של ר"ה ובשבת שבין ר"ה ליום הכפורים הכי אמר מר רב נטרונאי גאון ביו"ט ראשון של ראש השנה אי אפשר לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל ביו"ט שני ובשבת לית בהו קושיא משום דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה. לפיכך נוהגין רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול בין בשבת. ע"כ. ודבריו תמוהין שאסר להתענות ביו"ט ראשון של ר"ה והתיר להתענות בשבת. ונראה דברי רב האי שכתב ולהתענות בשני ימים טובים של ר"ה אנו רואין שיפה הוא שלא להתענות שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בר"ה אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי קדוש היום. וכן בשבת שובה אין אנו רואין שיתענה אדם שהרי תשעה באב שהוא תענית חמור לא רצו לקבוע אותו בשבת אלא דחו אותו ואפי' להשלים בתענית שהתחיל בערב שבת נסתפקו בכמה דורות עד שנחתכה הלכה עירובין מא. מתענה ומשלים ואם להשלים בשבת כך היאך נאמר שבתענית נדבה שפיר דמי הילכך לא תעשו כן ע"כ. וכן דעת הרי"ז גיאות ז"ל וכתב דעשרת ימי תשובה מיקרי יום צום לא מיקרי. וכן כתבתי למעלה בשם מר שר שלום גאון. ועוד הביא ראבי"ה ראיה מהירושלמי בפ"ק דר"ה הלכה ג אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול רבי חנניא ורבי יהושע חד אמר איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של אלהיה בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתכסה שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם וחותכים צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם. והכי איתא נמי בויקרא רבה. ובתשובת רב נחשון גאון אוסר נמי להתענות בר"ה. ירושלמי בפ"ק דשבת הלכה א ר' חייא רבה מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולה שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא וכתב ראב"י העירי ז"ל קבלתי שאלו שבעה ימים הן שבין ראש השנה ליום הכפורים על כן נהגו באשכנז אף אותן שאין נזהרין מפת של נכרים כל השנה בעשרת ימי התשובה נזהרין:


הדרן עלך יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה