רמב"ן על שמות כ ז

(שמות כ ז): "זכור את יום השבת לקדשו" - אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת, שהיא זכר למעשה בראשית.

ואמר "זכור את יום השבת לקדשו", ובמשנה תורה כתוב (דברים ה יב): "שמור את יום השבת לקדשו", ורבותינו אמרו בזה (ראש השנה כז א): "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי:

  1. "זכור" מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו,
  2. ו"שמור" אצלם מצות לא תעשה, ש(עירובין צו א): "כל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה", יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו.

ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדבור השני "וכל תמונה" ואמר "כל תמונה", בחסרון וא"ו, והוסיף אותה ב"ועל שלשים", וכן כל כיוצא בזה בשאר הדברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד.

ומפורש אמרו (ברכות כ ב): "נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה", שהנשים חייבות בשמירה, שבכל מצות לא תעשה הן חייבות, ולא היו חייבות בזכירה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא שההיקש הזה מחייב אותן.

ואני תמה, אם נאמר "זכור" ו"שמור" מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות? -ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו. וזו כוונתם באמת. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קפב) הזכירו עוד סוד גדול ב"זכור ושמור".

ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים, שאומרים בערב שבת (בבא קמא לב ב): "באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה", ויקראו לברכת היום (פסחים קו א): "קדושא רבא", שהוא הקידוש הגדול, ותבין זה.

ואמת הוא גם כן, כי:

  1. מדת "זכור" רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה, והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו - אהוב לו ואדוניו מרחם עליו,
  2. ומדת "שמור" במצות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו.

ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו.

וכתב רש"י בפירוש "זכור" - (רש"י על שמות כ ז): "תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת", וזו ברייתא היא ששנויה במכילתא כך: (מדרש הלכה על שמות כ ז): "רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר: זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת". אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה, שהרי בגמרא אמרו (ביצה טז א): "תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד? - מצא בהמה נאה, אומר "תהא זו לכבוד שבת"; למחר מצא אחרת נאה הימנה, מניח השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח כ) "ברוך ה' יום יום יעמס לנו". תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: בחד בשביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום יעמס לנו".

ובמכילתא אחרת: (מכילתא דרשב"י): "שמאי הזקן אומר: זכירה - עד שלא תבא, שמירה - משתבא. ומעשה בשמאי הזקן, שלא היה זכרון שבת זז מפיו: לקח חפץ טוב, אומר "זה לשבת"; כלי חדש, אומר "זה לשבת". אבל הלל הזקן- מידה אחרת היתה בו, שהיה אומר "כל מעשיך יהיו לשם שמים"". והלכה היא כדברי בית הלל.

ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן), שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה, כמו שאמר (שמות לא יג): "כי אות היא ביני וביניכם". וזה עיקר גדול באמונת האל.

וטעם "לקדשו" - שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר (ישעיה נח יג): "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד". והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מלכים ב ד כג): "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת", שהיה דרכם כן. וכך אמרו רז"ל (ראש השנה טז א): "מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל". וזה טעם שביתת הבהמה, שלא תהא בלבנו מחשבה עליה.

ולכך אמרו ז"ל ש(חולין ה א): "השבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה", כמו שאמרו בעבודה זרה, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה.

ובמכילתא (מדרש הלכה על שמות כ ז): "רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת". ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש ר"א (רבי אברהם?).

ואומר אני, שזהו מדרשו של שמאי הזקן (במכילתא דרשב"י) שפירש מצות "זכור" - עד שלא תבא, כלומר, שלא נשכחהו בשום פנים. אבל הזכירו בברייתא (בביצה טז ב) עוד מדת חסידותו, שהיה הוא מזכירו גם במאכליו, ואוכל לכבוד שבת כל ימי חייו. והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי, אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים מפני שכל מעשיו היו לשם שמים, והיה בוטח בה' שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים.

אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין (ויקרא כה י): "וקדשתם את שנת החמשים שנה", שהוא טעון קדוש בית דין לומר ביובל "מקודש מקודש", אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא (מדרש הלכה על שמות כ ז): "לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, ת"ל ושמרתם את השבת (להלן לא יד)", וזהו קידוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא. וכך אמרו (ברכות כ ב): "נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה", וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קידוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קידוש החדש, וקידוש היובל; אבל ביום אסמכתא, ואין אומרים בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל.

ובגמרא פסחים אמרו (פסחים קו א): "זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, ת"ל את יום השבת, האי תנא מהדר אליליא ונסב ליה קרא דיממא, ועוד, עיקר קדושה בלילה הוא, אלא הכי קאמר, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה ביום מנין, ת"ל את יום השבת". וכן הברייתא שבמכילתא יתרץ בה: "אין לי אלא בלילה שהוא עיקר הקדוש, ליום מנין וכו'", והוא אסמכתא בעלמא. ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממלת "לקדשו", אבל "זכור את יום השבת" - מצוה לזכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח מצות שנצטווינו, ודע זה.