רמב"ם על שקלים ד
שקלים פרק ד
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה שקלים ד רמבם
הצמחים של שנה שביעית נקראים ספיח, לפי שאין זורעין בו דבר והצומח בה הוא ממה שנזרע בשנה שעברה כלומר השנה הששית וקצרו אותו, והוא נקרא ספיח כמו שפירשתי בשביעית.
וידוע כי כל מה שתוציא אותה שנה הוא הפקר, ואוכלין אותו כל העם בשווה. ואנו צריכין בכל שנה עומר התנופה ושתי הלחם מן החדש כמו שהוא עיקר אצלנו במנחות, והוא אמרם "כל קרבנות צבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ", ולפיכך נצטרך לשכור שומרים לשמור קצת הספיחים כדי שלא ישלחו בני אדם ידם בהם בשנת השמיטה, ולא נמצא ממה שנביא עומר ושתי הלחם, ואותן המעות שנותנין להם בשכרם הוא כאילו היו קונין בו העומר ושתי הלחם.
ואמר רבי יוסי, כי מי שהתנדב לשמור בחנם שהעומר ושתי הלחם שלו בלי ספק, לפי שהם הפקר והוא שומרם בלא שכירות והביאן, שמותר להקריבן והציבור יוצאין בהם ידי חובתן. אם כן הוא סובר שמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור.
וחלקו עליו חכמים בזה ואמרו, אי אתה מודה כי העומר ושתי הלחם אינן באין אלא משל צבור, ואיך יתנדב אותן יחיד כיון שאין להם בשנה שביעית דמים אלא לשמירתן. וזו הקושיא היא כפי סברתם שהיו אומרים קרבן יחיד אינו משתנה לקרבן צבור.
ואין הלכה כרבי יוסי:
תרומת הלשכה - הוא הממון המכונס בשלש קופות הגדולות שזכרנו אותם פעמים.
והמותר הנשאר בלשכה, עושין ממנו כבש של עץ בצורת התבנית שקורין אותו בעלי התשבורת בלשון ערבי "אלמנשור", ועולין עליו והולכים עליו כמו סולם אלא שאין בו מעלות, והוא על זו הצורה:
ועוד יתבאר במקומו.
ואמרם כבש פרה - עניינו הכבש שמוציאין עליו הפרה אדומה מהר הבית להר המשחה כמו שיתבאר במסכת פרה.
וכבש שעיר המשתלח - גם כן כבש שהיו מוציאין עליו שעיר המשתלח מן העזרה לחוץ המקדש כאשר יתבאר ביומא.
ושם יתבאר עוד כי לשון של זהורית קושרין בראש שעיר המשתלח.
ואין הלכה כאבא שאול:
רוצה לומר כל מה שמשתכר בהן בין מקחן לממכרן לאותן שמקריבין הקרבנות משאר העם להקדש.
ורבי עקיבא אומר, אין משתכרין בממון של הקדש ולא בממון עניים.
והלכה כרבי עקיבא:
כבר קדם לך כי רבי ישמעאל סבר, כי מותר שירי הלשכה שלוקחין בהן יינות שמנים וסלתות ויהיה שכרן להקדש. אותו השכר הוא שקוראין אותו מותר פירות, רוצה לומר כי אותו הדבר שהרויח בהן ניתוסף על דמיו.
ועוד יתבאר לך בפרק שלאחר זה, כי נסכים היה הקדש משתכר בהם, והיה מתקבץ ממנו דמים יתירים והם הנקראין מותר נסכים.
וקיץ - שם לימות החמה, בקיץ ובחורף. ופירות הקיץ, רוצה לומר התאנים והענבים ששוטחין ומייבשין אותם ואוכלין אותם בני אדם תוספת על סעודתו, ומפני זה נקראו הקרבנות הקרבין על המזבח יותר על החיוב קיץ המזבח, והם כולם עולות נדבה והן משל צבור.
ואמרם זה וזה לא היו מודין בפירות - רוצה לומר רבי עקיבא ורבי חנינא לא היו מודים לו בשכר יינות שמנים וסלתות, לפי שהם אומרים אין משתכרים בשל הקדש כאשר קדם.
ופסק ההלכה בכל זה, אמרם תנאי בית דין על המותרות שיקריבו עולות:
אין ספק כי הקטורת שעושין לוקחין אותה מתרומת הלשכה, וזה נכלל מדבריהם שאמרו בראש הפרק "וכל קרבנות הצבור". וכשישאר ממנה מותר יותר על מה שאנו צריכים לשארית שנתנו, כי ידוע הוא הסך שמקריבין ממנו בכל יום כמו שנבאר בתחילת כריתות, נקח מתרומת הלשכה כמו שכר האומן העושה הקטורת כמו שאמרו.
ואמרם מתרומת הלשכה היו מפרישין ממנה שכר האומנין, ומיד יחזור אותו השכר חולין בלא ספק, ואחר כך מחללין המותר שנשאר מן הקטורת על שכר האומנין שחזר חולין, ויחזור אותו השכר קדש ומחזירין אותן לתרומת הלשכה, והמותר שנשאר מן הקטורת חולין ותנתן להם בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותו מהם בסוף השנה מתרומה חדשה ומסתפקים ממנה בשנה הבאה, ובתוספת מעילה "שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות, כיצד הן עושין, מפרישין שכר האומנין" וכו'.
ואם כלתה השנה ולא נתקבצה תרומה חדשה ונצטרך לקטורת, נקח אותו הקטורת מהם בתרומה ישנה ומקטירין אותו:
בן עזאי אומר, אין הקדש מתחלל על המלאכה, ולפיכך יאמר שיקחו מאותן הנכסים שכר האומנים שעשו הקטורת וזולתו ויחזרו חולין אותן הנכסים, ואחר כך מחללין עליהם דברים הראוים לקרבנות צבור ואז תנתן אותה הבהמה לאומנין בשכרן, ויקנו אותה מהן מתרומה חדשה כמשפט שעשו בקטורת. והוא מאמר בן עזאי אינה היא המידה, עניינו כי אין זה שוה לדין שנדון בקטורת ואינו הולך באותו דרך.
ומאמר בן עזאי שוה למאמר הנקדם בקטורת, ולפיכך אני אומר הלכה כבן עזאי:
רבי אליעזר סובר, סתם הקדשות לבדק הבית.
ורבי יהושע אומר שהוא כן, אלא מה שאמר כי מה שאפשר להקדיש בעינו להקריבו במזבח שיקריב ויהיה כולו כליל והיא העולה.
וראה רבי עקיבא דברי רבי אליעזר על דברי רבי יהושע, כי רבי יהושע חילק דברו ונתן סתם הקדשות קצתו לבדק הבית ומקצתו למזבח.
ואמר רבי פפיס, כי מי שהקדיש לבדק הבית בפירוש שהדין בו כדברי רבי אליעזר, ומי שהקדיש סתם כרבי יהושע. ולא חלק רבי פפיס על רבי עקיבא.
והלכה כרבי עקיבא:
מה שחייבנו לומר ביינות שמנים וסלתות ועופות שיביא בדמיהם עולות על כל פנים, ואמרנו בבהמות שיפלו דמיהם לבדק הבית, לפי שבהמות יש להם פדיון ויינות שמנים וסלתות ועופות אין להם פדיון, כמו שהוא עיקר בתורת כוהנים, ולפיכך מקריבין דמיהם על גבי המזבח בהכרח.
והלכה כרבי אליעזר:
משערין - מלה עברית, כמו "שער בנפשו"(משלי כג, ז), ועניינו שנותנין שיעור לאותו דבר, וכן בכאן פירושו שפוסקין הדמים לאותן הדברים הנמכרים.
ופוסקין עם מוכרי הסולת והיין לקרבנות בדמים ידועים, וקונין מהם בכל יום ויום מה שהיו צריכין לקרבנות, אם נתייקר הדבר הנמכר אין הגזבר מוסיף להם כלום על הסך שהסכים עמהם עליו בתחילת השלשים יום, ואם הוזל הדבר הנמכר לוקח מהם בשער הזול מוכרין לו כמו שמוכרין לשאר בני אדם, 'שיד הקדש על העליונה, עניינו שלוקח החלק היפה לעצמו וקונה לתועלתו.
ועניין לספק - שימכור לנו כדי צרכנו, וספוק הוא השלמת הצורך, תרגום "ומצא להן"(במדבר יא, כב) "היספקון להון", ועברי ממש "אם ישפק עפר שומרון"(מלכים א כ, י), "במלאת שפקו"(איוב כ, כב), ואם הוא בשין.
ועניין מארבע סאין בסלע - מסך ארבע סאין בסלע, ושיעור הסאה והסלע כבר פרשנוה פעמים רבות בסדר זרעים.
וממה שאני טוען להזכירך בסוף זה הפרק, אמרם בתלמוד בהעלם דבר ושעירי עבודה זרה "בתחילה גובין להן, ואינן באין מתרומת הלשכה":
משנה שקלים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב