ברטנורא על שקלים ד

משנה שקלים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

התרומה מה היו עושין בה - מה שנתנו לתוך הקופות מה עושין בהן:

וכל קרבנות הצבור - לאתוי קטורת:

ספיחים - תבואה העולה מאליה ממה שנשר בקציר. ונותנים שכר לשומרים שלא ילקטום עניים בשביעית, ומביאים מהם עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ. ונותנים שכרם מן התרומה, דצורך קרבן כקרבן דמי:

שומר חנם - ואע"ג דקנה אותם מן ההפקר כששמרם חנם והביאם והרי הן שלו , רבי יוסי סבר דקרבן יחיד משתנה לקרבן צבור:

אף אתה אומר כו' - כלומר אי אתה מודה שאינן באין אלא משל צבור, ואם שמרם חנם והביאם וזכה בהם נמצא שאינם באין משל צבור, דסברי רבנן קרבן יחיד אינו משתנה לשל צבור. והלכה כחכמים:

(ב)

פרה אדומה ושעיר המשתלח - לעזאזל:

באין מתרומת הלשכה - אף על גב דפרה אינה נשחטת בעזרה באה מתרומת הלשכה, דחטאת קרייה רחמנא. ושעיר המשתלח, לפי שצריך ליקח שני שעירים ואין ידוע על איזה מהם יעלה הגורל לה':

ולשון של זהורית - שני תולעת שמשליכין אל תוך שריפת הפרה. וה"ה לעץ ארז ואזוב, אלא נקט לשון של זהורית לבד לחלק בין לשון של זהורית זה ללשון של זהורית של שעיר המשתלח:

כבש פרה - שהיו עושים שני גשרים זה על גבי זה מפני קבר התהום מהר הבית להר המשחה ועליהן היו מוציאין את הפרה:

וכבש [שעיר] - שהיו עושין כמין גשר עד חוץ לעיר, ועליו היה הולך המשלח את השעיר, מפני הבבליים שהיו תולשים שערו ואומרים לו טול וצא שלא תשהה עונותינו:

ולשון שבין קרניו - לידע אם הלבין ונתכפרו עוונותיהן של ישראל. והני אינם צורך קרבן לפיכך אינן באין מתרומה שהופרשה לשם קרבנות אלא ממה שנשתייר בלשכה אחר הפרשת התרומות:

ואמת המים - העוברת בעזרה, אם צריכה תקון:

וכל צרכי העיר - לחפור בורות שיחין ומערות ותקון רחובותיה ושווקיה ושמירת העיר:

אבא שאול אומר כו' - ואין הלכה כאבא שאול:

(ג)

מותר שיירי הלשכה - מה שנשאר אחר שנעשה מהן תקון צרכי העיר:

לוקחים מהן יינות שמנים וסלתות - ומוכרים אותן למי שצריך יין לנסכים ושמנים וסלתות למנחות:

אין משתכרין בשל הקדש - שאין עניות במקום עשירות, וגנאי הוא להקדש:

ואף לא בשל עניים - דלמא מתרמי עני וליכא למיתב ליה. והלכה כרבי עקיבא:

(ד)

מותר התרומה - היינו מה שנשאר בקופות בראש חדש ניסן, שאז מביאין קרבנות מתרומה חדשה:

צפוי לבית קודש הקדשים - לרצפה ולכתלים:

מותר פירות - רבי ישמעאל לטעמיה, דאמר לעיל מותר שיירי הלשכה קונים מהן יינות שמנים וסלתות והשכר שמשתכרים בהן קרוי מותר פירות, כלומר מה שהותירו ונשתכרו בפירות שקנו:

קיץ למזבח - כשהמזבח בטל מביאים מהן עולות, כמו שדרך בני אדם להעלות מיני מתיקה על השלחן בגמר סעודתן כך אחר שגמרו להביא חובת היום מביאים עולות הללו כשאין נדרים ונדבות והמזבח בטל:

מותר תרומה לכלי שרת - מקרא דריש ליה דכתיב (דהב כד) ואת שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה', איזהו כסף שיש לו שיריים הוי אומר זו תרומת הלשכה :

מותר תרומה לקיץ המזבח - שלצורך קרבנות הופרשה:

מותר נסכים - גזברי הקדש היו ממציאים מעות לבעלי יינות ושמנים וסלתות, לספק למנחות ונסכים כל השנה, ואם קבל עליו לספק ג' סאים בסלע ועמדו ארבעה סאים בסלע צריך שיתן ארבע סאין, ואותה סאה היא מותר נסכים . וכן כשמודדין להקדש היו מודדין במדה מבורצת וגדושה, והגזבר היה מוחק המדה, הברוץ נקרא מותר נסכים. ועושין מהן כלי שרת, שהנסכים מתקדשים בכלי שרת:

מותר נסכים לקיץ המזבח - שהנסכים כליל והעולה כליל:

זה וזה - רבי עקיבא ורבי חנינא:

לא היו מודים בפירות - כדאמר ר"ע לעיל שאין משתכרים בשל הקדש. ומסקנא דתנאי ב"ד הוא על המותרות שיהיו כולן קרבים עולות. וכן הלכה:

(ה)

מותר הקטורת - הנותר בכל שנה:

מה היו עושין בה - להקטירה לשנה הבאה. שאין לך שנה שאין בה מותר, שהקטורת היתה נעשית שס"ח מנים , שס"ה מנים כמנין שס"ה ימות החמה, וג' מנין שמהם כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים, ולא היו נכנסים כולן בחפניו. ועוד, בכל שנה פשוטה היה מותר , ששנה פשוטה ימיה שנ"ד:

מפרישין ממנה - מן הלשכה:

שכר האומנין - מפטמי הקטורת, שהן נוטלים שכרן מתרומת הלשכה. ומזכין המעות לאומנין על יד אחד מן הגזברים והרי הן חולין . ואע"פ שאין הקדש יוצא לחולין אם לא שיכנס דבר אחר תחתיו לקדושה, תרומת הלשכה שאני, דב"ד מתנה עליהם ליתנם לכמה דברים. ואחרי שזכו במעות לצורך האומנין מחללין הקטורת על אותן המעות, והמעות קדושים לתרומה ישנה, ונותנים הקטורת לאומנים בשכרם, וחוזרין וקונין אותה מהן במעות של תרומה חדשה. והכי צניעא מלתא טפי ולא למכרה ולחזור ולקנותה:

אם בא החדש בזמנו - שהביאו שקלים חדשים קודם ר"ח ניסן שהוא זמן התרומה החדשה. לוקחים מותר הקטורת מתרומה חדשה ע"י חלול כדפרשינן לעיל:

ואם לאו - שלא הביאו שקלים חדשים עדיין. לוקחים אותה מן התרומה ישנה, אם חללוה כבר. ואם לא חללוה, מקטירין אותה, דכיון שלא בא החדש צריך להביא מן הישנה:

(ו)

המקדיש נכסיו - וסתם הקדש לבדק הבית:

והיו בהם דברים הראויים לקרבנות צבור - כגון קטורת או יינות שמנים וסלתות :

ינתנו לאומנין בשכרן - ויוצאין לחולין, אף על פי שאין דבר אחר נכנס תחתיו. דקסבר הקדש מתחלל על המלאכה, דכתיב (שמות כה) ועשו לי מקדש, שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש:

אינה מן המדה - כלומר אין מדה זו שאתה אומר כמדה האמורה לעיל בקטורת, ואין ראוי אלא שתשוה מדותיך. הלכך מפרישים מהן שכר האומנים כו' כדאמרינן לעיל גבי מותר הקטורת. שאין הקדש מתחלל על המלאכה. והלכה כבן עזאי :

(ז)

זכרים ימכרו לצרכי עולות כו' ודמיהם יפלו עם שאר הנכסים לבדק הבית - דסבר סתם הקדש לבדק הבית ואפילו במידי דחזי למזבח, אבל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח, שהמקדיש תמימים לבדק הבית אין נפדים אלא למזבח, והדמים יפלו לבדק הבית:

ויביא בדמיהן עולות - קסבר מידי דחזי למזבח מסתמא למזבח אקדשינהו, הלכך זכרים עצמן יקרבו עולות, ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות, אבל הן עצמן אין קרבין שלמים, דהמקדיש נכסיו דעתו שיהיו כולם לגבוה, הלכך בהמות שראויות לקרב עולות יקרבו עולות, ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות, דכיון דראויות למזבח חלה עליהן קדושת מזבח, ואפילו על הנקבות שאין גופן ראוי למה שדעתו להקדישן, כיון דלשם קרבן מיהא חזיין, לא חל עליהן קדושת בדק הבית, ויביא בדמיהם עולות:

שהמקדיש בפירוש - שאמר בהמה ונכסי להקדש. דכיון שהפרישן והבדילן זו מזו ואעפ"כ לא אמר בהמה למזבח ונכסי לבדק הבית, ש"מ דדעתו היה שבין בהמה ובין נכסיו הכל ילך אל מקום אחד. אבל המקדיש סתם כל נכסיו, דעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי. והלכה כר"ע:

(ח)

יינות שמנים וסלתות - שהן ראוים למנחות ולנסכים:

ועופות - תורים ובני יונה:

ר' אלעזר - גרסינן , ולא ר' אליעזר, וטעמא דר"א מפורש בירושלמי, דכתיב (ויקרא כב) לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה, כל מה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לה' אפילו יינות שמנים וסלתות יהיה לעולה, יכול יקריב בדמיהן עולת העוף, או אם הקדיש עוף יקריבנו עולה, ת"ל (שם) בבקר בכשבים ובעזים, הא אינו מקריב בכל מה שהתנדב אלא עולת בהמה בלבד:

(ט)

משערין את הלשכה - פוסקים שער ליינות שמנים וסלתות, שיעמוד זה השער שלשים יום. ולוקחים בכל יום ממוכרי יינות שמנים וסלתות מה שהן צריכין באותו הסכום שפסקו, ואם נתייקר המקח אין מוסיפים דמים, ואם הוזל לוקחים לפי הזול:

המקבל עליו לספק סלתות - בימות קציר חטים ובצירת ענבים ומסיקת זיתים היו הגזברים מקדימים מעות לחנוני והיה החנוני מקבל עליו לספק יינות שמנים וסלתות כל השנה. ואם היו אז נמכרים ד' סאין בסלע והוקרו ועמדו ג' סאין בסלע, צריך ליתן ד' סאין, דהקדש קונה בכסף, דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ואם קבל לספק ג' סאין בסלע והוזלו ועמדו ד' בסלע, נותן ד' בסלע, דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה :

התליע לו - ואפי' משך הגזבר ונתן מעות, אחריותם על החנוני:

אינו מקבל את מעותיו - כלומר אינם נחשבים מעותיו של חנוני ולא זכה בהם ואע"פ שקבלם מן הגזבר:

עד שיהיה המזבח מרצה - שיעלה לרצון על המזבח. הלכך אם החמיץ היין או התליעה הסולת אחריותם על החנוני: