רמב"ם על שקלים ב

<< · רמב"ם · על שקלים · ב · >>

שקלים פרק ב

• ראו גם: נוסח המשנה שקלים ב רמבם

משנה א

דרכון היה בו שני סלעים, ואמר שמצטרפין אותן השקלים שהם מכסף בדינרי זהב כדי שיקל משאם.

ושופרות - תיבות כצורת שופרות, היו נותנין בהם הזהב שהיו כונסין, ועוד נבאר מפני מה היו כזאת הצורה.

ואמר נשבעין - רוצה לומר השלוחין המוליכין השקלים. ופסק התלמוד כי אלו השלוחין שומרי שכר, ומעיקרי הדינין כי שומרי שכר חייבין בגניבה ובאבידה כאשר נתבאר במקומו אלא אם היה שם אונס, ולפיכך אמרו נגנבו בליסטיס מזויין, עניינו שיצאו עליהם ליסטיס מזויינין בברזל שאין אונס גדול מזה, ואבדו כשטבעה ספינתו בים שהוא גם כן אונס, ולפיכך אינם חייבים אלא שבועה.

ועניין נתרמה התרומה כאשר אספר לך, והוא כי מעות השקלים כשכונסין אותן נותנין אותן בלשכה ידועה, וכשהיה שם הממון לוקחין ממנו בשלוש קופות קצת, ומוציאין אותו במה שצריכין בצורך הקרבנות עד שיכלה אותו הקצת שהוציאו, ומוציאין שנית קצת אחר, וכשמוציאין אותו הקצת שמוציאין מן השקלים המכונסים מתכוונים להוציאו בקרבנות על הגבוי ועל העתיד לגבות, כדי שלא יהיו הקרבנות מאותן השקלים ממון מי ששקל בלבד, וישארו אותן שלא נתנו שקליהם ערומים מאותן הקורבנות, וזהו עניין אמרם "תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות". אם כן כל מקום שתשמע "נתרמה תרומה" עניינו שלקחו מן השקלים קצת והוציאוהו להסתפק בקרבנות, ו"לא נתרמה תרומה" עניינו שהשקלים המכונסין לא הוציאו מהם דבר.

ואמר בכאן אם נתרמה תרומה ואחר כך אבד הממון נשבעין השלוחין לגזברים, לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשות הגזברים יחשב ואפילו מה שלא הגיע לידם, כי העיקר אצלנו מה שהודעתיך בו תורמין על העתיד לגבות.

ואם לא הוציאו מן הממון דבר ולא נסתפקו ממנו, נשבעין השלוחין לאנשי העיר שנאבד באונס, ושוקלין פעם שנית לפי שלא נתרמה תרומה עליהם, וכששקלו שקליהם על ידי שומר חינם נתחייבו לשלם על כל פנים לפי שהם פשעו בהם, ועל השלוחין להשבע על כל פנים בהכרח, ואפילו אמרו אנשי העיר "נשלם פעם שנית ולא נשביע אותן" אין שומעין להם, לפי שתקנת חכמים אין הקדש יוצא בלא שבועה.

משנה ב

אם נתרמה תרומה, מעל השוקל לפי העיקרים שהקדמתי לך, כי כשהוא תורם – תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות, ואותו השקל כשנתנו לחבירו מיד קנאו ההקדש כשתרם, וכשנתנו על עצמו נהנה מן ההקדש ונתחייב קרבן מעילה. וההנאה שהוא נהנה היא שלא ימשכנו אותו, וכבר קדם לך כי כל מי שאינו שוקל שממשכנין אותו, וזו היא ההנאה שבסיבתה נתחייב מעילה להשלים המצוה, והעיקר אצלינו 'מצות לאו ליהנות נתנו', וכששקל שקלו ממעות שהיו אצלו הקדש ונתנו אחר שנתרמה תרומה, ואחר שנתן קנו מאותה התרומה בהמה והקריבוה, אז יתחייב מעילה לפי שזה ההקדש הקדש הוא בכל מקום שהוא ולא נשתנה, וכשהקריבו הבהמה והוא נתכוון שהוא ממעות כל מי שנתן דבר בתרומת הלשכה, כאילו קנה באותן מעות של הקדש בהמה והקריבה ונפטר מחיוב המשכון כאשר זכרנו ונהנה ויתחייב מעילה.

ואם נתנו ממעות מעשר שני יאכל כנגדו בירושלים כדין מעשר שני כאשר זכרנו.

ואם היה מדמי שביעית יאכל גם כן כנגדו בקדושת שביעית, כאשר בארנו במקומו.

משנה ג

הכל מודים, כי מי שהוציא מעות בידו ואמר הרי אלו לשקלי, כי הוא צריך שיפרע מהם שקלו שהוא חייב בו כמו שבארנו במה שקדם.

והמותר נדבה - רוצה לומר שיקריב מהם עולות נדבה כאשר יתבאר.

ומה שחלקו בית שמאי ובית הלל, במי שכונס מעט מעט ואמר כשמתחיל לכנוס "הרי אלו לשקלים". אומרים בית הלל, ש'מותרן כלומר שהותירו על השקל שהן חולין. ובית שמאי אומרים, נדבה. וזה הוא מה שאמרו בירושלמי, "במאי פליגי? במכניס פלטרט", פירושו פרוטה פרוטה.

משנה ד

רבי שמעון נותן טעם לדברי בית הלל שאמרו במכניס פלטרט לשקלו מותרן לחולין, ואמר במכניס פלטרט לחטאתו מותרן נדבה. ואמר כי השקלים יש להם קצבה קצובה וכן אמר יתברך "העשיר לא ירבה"(שמות ל, טו) וגו', ולפיכך המותר חולין, והחטאת קונין אותו בדינר או באלף, ולפיכך כל מה שהכניס חלה קדושה עליו ויקנה מהן חטאת במה שיוכל, והמותר עולת נדבה.

וחלק רבי יהודה על רבי שמעון ורצה לבטל טעמו ואמר לו, אף לשקלים אין להם קצבה, כי כבר שקלו העם שיעור גדול ושיעור קטן.

כי כשעלו מן הגולה היו שוקלין דרכונות, רוצה לומר שהיה המטבע שלהם דרכונות כפל הסלע, והיה שוקל אדם במחצית השקל סלע.

חזרו לשקול סלעים והיה שוקל אדם שקל רוצה לומר מחצית הסלע.

חזרו לשקול טבעים רוצה לומר שחזר המטבע שלהם חצי סלע והוא שקל, וכן אמרו "טבעין פלגות הסלעים", והיה אדם שוקל במחצית השקל שקל שלם שהוא מחצית השקל של תורה, כי סלע הוא שקל של תורה ואין מותר לשקול בשום פנים פחות מן השיעור הכתוב בתורה אבל שוקל יותר כפי שנוי המטבעות.

בקשו לשקול דינרין הוא רביעית הסלע, כי הסלע ארבעה דינרין, אם כן יהיה מחצית השקל החייב על כל אדם דינר, וזה הוא שש מעה כסף כאשר ביארנו. ולא הודו העם בזה, והוא הבין מאלו השקלים שאין להם משקל ידוע אלא שהם חצי דינר מאיזה מטבע שיהיה.

והשיבו רבי שמעון, אף על פי כן יד כולם שוה, כי בזמן שהיו נותנין סלעים, סלע סלע היה נותן כל אחד ואחד, ולא היה נותן אחד סלע ואחד פחות ואחד יותר, וכמו כן בזמן נתינת השקלים שקל שקל היה נותן כל אחד ואחד, ולא היה אדם מרבה מחבירו בזמן מן הזמנים, והחטאת אינה כן.

והטעם שנתן רבי שמעון אמת.

משנה ה

מותר שקלים חולין - זהו דעת בית הלל, ועל הפנים שספרנו.

ועשירית האיפה - הוא החטאת שמקריב העני כשלא תשיג ידו לקרבן העוף, וזה בשבועת ביטוי וחברותיה. והוא אמרו "אם לא תשיג ידו לשתי תורים"(ויקרא ה, יא) וגו', וכשהפריש מעות לקנות עשירית האיפה או לשתי תורים ובני יונה שנתחייבו הזבים והזבות והיולדות, או לקנות חטאת ואשם, ונשאר מהם מותר, אותו המותר קונים בו עולת נדבה.

ועל זה הדרך ילך אמרם מותר עולה לעולה, מותר פסח לשלמים, לפי שכולם קדשים קלים.

מותר נזירים לנזירים - מותר הקרבנות שמקריבין אותן הנזירים והם שלוש בהמות כאשר נתבאר, וכשנשתתפו חבורות נזירים בקרבנותיהם כאשר יתבאר במסכת נזירות והותירו, יוציאו אותו המותר נזירים בקרבנותיהם.

מותר מתים למתים - פירושו כשכונסין מעות להוציאם בקבורת המתים ותכריכיהן.

ואמרו מותר המת ליורשיו - הוא דבר אמתי.

ונפש - הוא הבניין שעושין על הקבר, והוא נקרא ציון בלשון הקדש, ובנה אצלו ציון.

וממה שראוי שתדע, כי גבאי צדקה כשרואין מדרך התיקון, ובתנאי שיהא זה תיקון אנשי העיר, שצריכין לשנות אלו המותרות ויעשו מהם רצונם, כגון שיוציאו מותר שבויים לעניים או מותר מתים לשבויים ודומה לזה, שהרשות בידם והבחירה וכן נראה מתלמודנו, ובירושלמי אמרו גם כן בזה המקום "אין ממחין ביד פרנסים בכך". וכל הדברים האלו הן הנוהגים כסדר הזה, כשאין שם צורך הכרחי ולא הסכימו הזקנים ואנשי המדינה אל הפך זה, אבל אם הסכימו עושין כפי הסכמתם.

משנה שקלים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב