רמב"ם על שקלים ב

משנה אעריכה

דרכון היה בו ב' סלעים, ואמר שמצטרפין אותן השקלים שהם מכסף בדינרי זהב כדי שיקל משאם.

ו'שופרות' תיבות כצורת שופרות היו נותנין בהם הזהב שהיו כונסין ועוד נבאר מפני מה היו כזאת הצורה.

ואמר 'נשבעין', ר"ל: השלוחין המוליכין השקלים. ופסק התלמוד כי אלו השלוחין שומרי שכר, ומעיקרי הדינין כי שומרי שכר חייבין בגניבה ובאבידה כאשר נתבאר במקומו אלא אם היה שם אונס ולפיכך אמר נגנבו בליסטים מזויין ענינו שיצאו עליהם ליסטין מזויינין בברזל שאין אונס גדול מזה ואבדו כשטבעה ספינתו בין שהוא ג"כ אונס ולפיכך אונס חייבין אלא שבועה.

וענין 'נתרמה התרומה' כאשר אספר לך והוא כי מעות השקלים כשכונסין אותן נותנין אותן בלשכה ידוע וכשהיה שם הממון לוקחין ממנו בשלש קופות קצת, ומוציאין אותן במה שצריכין בצורך הקרבנות עד שיכלה אותו הקצת שהוציאו ומוציאין שנית קצת אחר וכשמוציאין אותו הקצת שמוציאין מן השקלים המכונסים מתכוונים להוציאו בקרבנו' על הגבוי ועל העתיד לגבות כדי שלא יהיו הקרבנו' מאותן השקלי ממון מי ששקל בלבד וישארו אותן שלא נתנו שקליהם ערומים מאותן הקורבנו' וזהו ענין אמרם 'תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות' א"כ כ"מ שתשמע 'נתרמה תרומה' ענינו שלקחו מן השקלים קצת והוציאוהו להסתפק בקרבנו' ו'לא נתרמה תרומה' עניינו שהשקלים המכונסין לא הוציאו מהם דבר, ואמר בכאן אם נתרמה תרומה ואח"כ אבד הממון נשבעין השלוחין לגזברים לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשו' הגזברים יחשב ואפי' מה שלא הגיע לידם כי העקר אצלנו מה שהודעתיך בו תורמין על העתיד לגבות ואם לא הוציאו מן הממון דבר ולא נסתפקו ממנו נשבעין השלוחין לאנשי העיר שנאבד באונס ושוקלין פעם שנית לפי שלא נתרמה תרומה עליהם וכששקלו שקליהם ע"י ש"ח נתחייבו לשלם על כל פנים לפי שהם פשעו בהם ועל השלוחין להשבע על כל פנים בהכרח ואפי' אמרו אנשי העיר "נשלם פעם שנית ולא נשביע אותן" אין שומעין להם לפי שתקנת חכמים אין הקדש יוצא בלא שבועה.

משנה בעריכה

אם נתרמה תרומה מעל השוקל לפי העקרים שהקדמתי לך כי כשהוא תורם – תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות, ואותו השקל כשנתנו לחבירו מיד קנאו ההקדש כשתרם, וכשנתנו על עצמו נהנה מן ההקדש ונתחייב קרבן מעילה וההנאה שהוא נהנה היא שלא ימשכנו אותו וכבר קדם לך כי כל מי שאינו שוקל שממשכנין אותו וזו היא ההנאה שבסיבתה נתחייב מעילה דלהשלים המצוה, העיקר אצלינו 'מצות לאו ליהנות נתנו', וכששקל שקלו ממעות שהיו אצלו הקדש ונתנו אחר שנתרמה תרומה ואחר שנתן קנו מאותה התרומה בהמה והקריבוה אז יתחייב מעילה לפי שזה ההקדש-הקדש-הוא בכ"מ שהוא ולא נשתנה, וכשהקריבו הבהמה והוא מתכוון שהוא ממעות כל מי שנתן דבר בתרומת הלשכה כאילו קנה באותן מעו' של הקדש בהמה והקריבה ונפטר מחיוב המשכון כאשר זכרנו ונהנה ויתחייב מעילה.

ואם נתנו ממעות מעשר שני יאכל כנגדו בירושלי' כדין מעשר שני כאשר זכרנו. ואם היה מדמי שביעית יאכל ג"כ כנגדו בקדושת שביעית כאשר בארנו במקומו.

משנה געריכה

הכל מודים כי מי שהוציא מעות בידו ואמר הרי אלו לשקלי כי הוא צריך שיפרע מהם שקלו שהוא חייב בו כמו שבארנו במה שקדם.

ו'המותר נדבר', ר"ל: שיקריב מהם עולות נדבה כאשר יתבאר, ומה שחלקו ב"ש וב"ה במי שכונס מעט מעט ואמר כשמתחיל לכנס "הרי אלו לשקלי" אומרים ב"ה: שמותרן כל מה שהותירו על השקל שהן חולין, ובש"א: נדבה וזה הוא מה שאמרו בירושל'. במאי פליגי? במכנס 'פרוטרט', פירושו פרוטה פרוטה.

משנה דעריכה

ר"ש נותן טעם לדברי ב"ה שאמרו במכנס פרוטרט לשקלו מותרן לחולין ואמר במכנס פרוטרט לחטאת מותרן נדבה, ואמר כי השקלים יש להם קצבה קצובה וכן אמר יתברך "העשיר לא ירבה" כו' (שמות ל, טו) ולפיכך המותר חולין והחטאת קונין אותו בדינר או באלף ולפיכך כל מה שהכניס חלה קדושה עליו ויקנה מהן חטאת במה שיוכל והמותר עולת נדבה.

וחלק ר' יהודה על ר"ש ורצה לבטל טעמו ואמר לו: אף לשקלים אין להם קצבה כי כבר שקלו העם שיעור גדול ושיעור קטן כי כשעלו מן הגולה היו שוקלין דרכונות, ר"ל: שהיה המטבע שלהם דרכונו' כפל הסלע והיה שוקל אדם במחצית השקל סלע חזרו לשקול סלעים והיה שוקל אדם שקל, ר"ל: מחצית הסלע חזרו לשקול טבעים, ר"ל: שחזר המטבע שלהם חצי סלע והוא שקל וכן אמרו טבעין פלגות הסלעים והיה אדם שוקל במחצית השקל שקל שלם שהוא מחצית השקל של תורה כי סלע הוא שקל של תורה ואין מותר לשקול בשום פנים פחות מן השיעור הכתוב בתורה אבל שוקל יותר כפי שנוי המטבעות בקשו לשקול דינרין הוא רביעית הסלע, כי הסלע ד' דינרין א"כ יהיה מחצית השקל החייב על כל אדם דינר וזה הוא שש מעה כסף כאשר ביארנו ולא הודו העם בזה והוא הבין מאלו השקלים שאין להם משקל ידוע אלא שהם חצי דינר מאיזה מטבע שיהיה, והשיבו ר"ש אעפ"כ יד כולם שוה כי בזמן שהיו נותנין סלעים סלע סלע היה נותן כל אחד ואחד ולא היה נותן אחד סלע ואחד פחות ואחד יותר וכמו כן בזמן נתינת השקלים שקל שקל היה נותן כל אחד ואחד ולא היה אדם מרבה מחבירו בזמן מן הזמנים והחטאת אינה כן והטעם שנתן ר"ש אמת.

משנה העריכה

'מותר שקלים חולין' זהו דעת ב"ה ועל הפנים שספרנו.

ו'עשירית האיפה' הוא החטאת שמקריב העני כשלא תשיג ידו לקרבן העוף וזה בשבועת ביטוי וחברותיה והוא אמרו "אם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו'" (ויקרא ה, יא) וכשהפריש מעות לקנות עשירית האיפה או לשתי תורים ובני יונה שנתחייבו הזבים והזבות והיולדות או לקנות חטאת ואשם ונשאר מהם-מותר, אותו המותר קונים בו עולת נדבה ועל זה הדרך ילך אמרם מותר עולה לעולה מותר פסח לשלמים לפי שכולם קדשים קלים מותר נזירים לנזירים מותר הקרבנות שמקריבין אותן הנזירים והם ג' בהמות כאשר נתבאר וכשנשתתפו חבורות נזירים בקרבנותיהם כאשר יתבאר במסכת נזירות והותירו יוציאו אותו המותר נזירים בקרבנותיהם.

'מותר מתים למתים' פירושו כשכונסין מעות להוציאם בקבורת המתים ותכריכיהן.

ואמר 'מותר המת ליורשיו' הוא דבר אמתי.

ונפש הוא הבנין שעושין על הקבר והוא נקרא ציון בלשון הקדש ובנה אצלו ציון.

וממה שראוי שתדע כי גבאי צדקה כשרואין מדרך התיקון ובתנאי שיהא זה תיקון אנשי העיר שצריכין לשנות אלו המותרות ויעשו מהם רצונם כגון שיוציאו מותר שבויים לעניים או מותר מתים לשבויים ודומה לזה שהרשות בידם והבחירה וכן נראה מגמרתינו, ובירושלמי אמרו גם כן בזה המקום אין ממחין ביד פרנסים בכך וכל הדברים האלו הן הנוהגים כסדר הזה כשאין שם צורך הכרחי ולא הסכימו הזקנים ואנשי המדינה אל הפך זה אבל אם הסכימו עושין כפי הסכמתם.