רמב"ם על שבת יט

<< · רמב"ם · על שבת · יט · >>

שבת פרק יטעריכה


משנה אעריכה

מפני זה יביא אותו מגולה לחיבובי מצוה.

ויכסה אותו בשעת הסכנה על ידי עדים - כדי שלא יחשדו אותו שהוא מחלל שבת.

וכשפשע בסכין יביא אותו בשבת, אבל דרך גגות. ורבי אליעזר מתיר להביא דרך רשות הרבים. ואינה הלכה, כי העיקר אצלנו שכלל שנתן רבי עקיבא אמת.

והמילה אי אפשר מערב שבת לפי שמצוותה בשמיני על כל פנים:

משנה בעריכה

פורעין - הוא כאילו אמר קורעין הקרום שעל הערלה.

אספלנית - הוא כמו משיחה עבה, ונקראת בערבי "מרהם".

כמון - ידוע.

לועס - ידוע, והוא שאוכל אדם וכותש בשניו ואינו בולע.

סמרטוט - בגד בלוי.

וחלוק - הוא שיקוב חתיכה של בגד כדי שתכנס המילה באותו הנקב, ויכרוך שאר הבגד על האבר.

ואחר כן אמר שיביא מבית לבית אפילו הם מבלי ערוב, וכמו כן יביא מחצר אחרת, והוא עניין אמרם אפילו מחצר אחרת:

משנה געריכה

אמרו מזלפין - היא מפרש הרחיצה שהחזיר עליה, כאילו אמר בכאן כיצד מרחיצין את הקטן? מזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי. והזילוף הוא זריקת המים או כל משקה.

וחלק רבי אלעזר בן עזריה על זה ואמר, כי מותר לרחוץ כל גופו בשבת לפני המילה ולאחר המילה, וביום השלישי למילה.

וזאת הרחיצה היא הרחיצה בחמין, ואין הפרש בכאן בין חמין שהוחמו מערב שבת ובין שהוחמו בשבת לפי שהוא סכנת נפשות.

והלכה כרבי אלעזר בן עזריה. ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה דעריכה

העיקר אצלנו "מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת", ולפיכך יחייב אותו רבי אליעזר, לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהיה פטור. וכן אמרו לגבי מילה "מתקן הוא".

ומה שפטר אותו רבי יהושע, לפי שהוא מל האחד שהיה חייב להמול בשבת ברשות, ואומר הואיל ונתנה שבת לדחות לזה האדם ויש לו למול האחד מן הבנים, לא יתחייב על האחר.

והחלק הראשון שהודה בו רבי יהושע שהוא חייב חטאת, זה אצלו אינו חייב, אלא שקדם ומל בערב שבת אותו שהיה חייב להמול בשבת, ואחר כן מל בשבת אותו שהיה חייב להמול מערב שבת, אז יהיה חייב לדברי הכל, כי לא נתנה שבת לדחות, והבן שתדחה השבת בשבילו כבר נמול בערב שבת. אבל אם לא קדם ומל בערב שבת ונשארו שניהם ערלים, ומל של ערב שבת בשבת, הרי זה פטור לדעת רבי יהושע הואיל ונתנה שבת לדחות.

והלכה כרבי יהושע:

משנה העריכה

עיקרי זאת ההלכה, כי בין השמשות הוא ספק אם מן היום ספק אם מן הלילה. ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, כי המילה מצות עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה, כי השם הוא צווה לשבות בו, והוא אמרו "שבתון", ומנע בו מן המלאכה. והעיקר אצלנו, לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. ועוד עיקר אצלנו, כי שני ימים טובים של ראש השנה בלבד שהן קדושה אחת. ועוד יתבאר במקומו שהן כיום אחד נתנו. וכשתדע אלו העיקרים, תהיה זאת ההלכה מבוארת.

ואמרו עד שיבריא - רוצה בו שיצא מחוליו בכל ותגמר ירידת החולי, וישאר אחר ירידתו שבעה ימים שלמים, והם ימי הטוהר, אז ימול. ועניין אמרו "שלמים", שיהיו מעת לעת.

ודע, כי מי שנולד ונסתפק אם נולד בחדש השביעי שהוא בן קיימא, או בשמיני אך על פי כי ברוב לא יתקיים ולא יחיה, ראוי שימול ביום השמיני ובשבת. כי אם הוא בן של קיימא הרי מילתו בשבת חובה, ואם הוא נפל לא עשה כלום ומי שמל אותו הרי מעשיו כמחתך חתיכה של בשר, והוא אמרם "[מחתך] בשר בעלמא הוא":

משנה ועריכה

ציצין - הם קצוות הבשר החופה ראש האבר.

ואמרו החופה את העטרה - רוצה בו רוב גובה העטרה.

וכל זמן שהוא מתעסק במילה יחתוך בשבת בין ציצין המעכבין ובין ציצין שאין מעכבין, ומשגמר המילה וסלק ידו אסור לשוב ולחתוך בשבת אלא ציצין המעכבין בלבד, ולזה העניין רמז באמרו בתחילת זה הפרק עושין כל צרכי מילה.

ואמרו אינו אוכל בתרומה - אם הוא גדול ונשאר ערל בלא מילה, והעיקר אצלנו הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה כאשר יתבאר בשמיני מיבמות.

ובעל בשר - איש שמן רפוי הבשר, כי מרפיון הבשר ודלדולו ותליתו יראה האדם ערל אף על פי שהוא מהול. והעיקר אצלנו בכל זה, שיבוקר האדם בשעה שהוא מתקשה, אם נראה מהול מניחין אותו כמות שהוא, ואם אינו נראה מהול חותכין הבשר סביב עד שיראה מהול כשיתקשה.

ואמרם כאלו לא מל - רוצה לומר שישוב ויפרע בשבת ואף על פי שסלק ידו מן המילה.

וממה שאני חייב להזכירך בכאן, שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום השמיני, עבר על מצות עשה גדולה וחמורה כי אין בכל המצות כמוה, ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה, אבל זה העוון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה, או ליל פסח ולא אכל מצה, לפי שזה אחר שעבר יום השמיני למילה לא נפטר מזו המצוה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד, וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה, וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה. וכמו כן כל מי שיראה זה האדם רוצה לומר הילוד הערל ולא ימול אותו, עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאילו היה בנו. וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות, נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד, וכל זמן שלא ימול עצמו הוא עובר על מצות עשה עד שימול. וכשימול ואפילו באחרית ימיו אז עשה מצוה וסר ממנו העוון. ואם מת והוא ערל אז יהיה מחוייב כרת הנזכר בתורה במי שלא ימול. ואיני יודע בכל המצות מצוה כזאת ,רוצה לומר שלא יתחייב בה מלקות, והוא מכשול גדול כדי שימות החוטא בחטאו: