רמב"ם על פרה ג
ראו גם נוסח המשנה פרה ג רמבם
פרה פרק ג
עריכהמאמרו כהן השורף את הפרה, תדע שכל כהן כשר לשריפתה. אמר יתברך "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן"(במדבר יט, ג), והוא היה סגן הכהנים בעת ההיא, ואמרו בסיפרא "זאת נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט".
ולשון התורה בהפרשת אהרן ובניו שבעת ימים במקדש והן שבעת ימי המלואים, אמר "ומפתח אוהל מועד, לא תצאו שבעת ימים"(ויקרא ח, לג), ואמר אחר זה "כאשר עשה ביום הזה, צוה ה' לעשות, לכפר עליכם"(ויקרא ח, לד). ואמרו "צוה ה' לעשות זה מעשה פרה, לכפר עליכם זה מעשה יום הכפורים". ובאה אלינו הקבלה שכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים יפרשו שבעת ימים קודם זה, ויעצרו מאשה שמא תמצא נדה. והעיקר אצלנו שמי שבועל נדה יטמא שבעת ימים כמו שביארנו בפרק ראשון מכלים. ועוד תראה אמרם בסוף זבים "בועל נדה כטמא מת".
ושם המקדש כולו בירה, אמר הפסוק "לבנות הבירה אשר הכינותי"(דברי הימים א כט, יט).
והכוונה שתהיה זאת הלשכה צפונה מזרחה להיות פרה אדומה נקראת חטאת, וכל חטאת טעונה צפון רוצה לומר שחיטתה וקבול דמה בצפון כמו שהתבאר בפרק חמישי מזבחים, והעידו שזה אשר צווה האל יתברך בשחיטתה בחוץ הוא מפני אשר תשחט בצפון.
וקראו זאת הלשכה בית אבן, כי כל הכלים אשר היה משתמש בהן שם כל שבעת הימים היו כלי אבנים וכיוצא בהן, כדי שלא יקבלו טומאה כמו שביארנו בכלים. וסיבת זה שפרה אדומה מתעסקין בה טבולי יום כמו שיתבאר, ואמרו שטבולי יום יקחהו שלא תצטרך לטהר הרבה, ולזה נמנע מזה המקום הכלים אשר יקבלו טומאה.
ומזין עליו כל שבע, מכל חטאות אשר היו שם - ירצה בו מאפר כל פרות אדומות אשר נעשו מימות משה ועד היום הזה, כי השארית אשר תשאר מכל אחד מוצנע ויזה עליו כל יום מאפר פרה, זולת האפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו.
והכל מודים שטבילה בזמנה מצווה. והמחלוקת בין תנא קמא ובין רבי יוסי ובין רבי חנינא אמנם היא בהזאה, וכבר ידעת שטמא מת צריך הזאה שלישי ושביעי.
תנא קמא יאמר שהזאה בזמנה מצווה כמו טבילה בזמנה, ולזה מזה עליו כל יום מאלו שבעת ימים כי לא נדע מתי נטמא, ואולי היום הזה הוא יום שלישי לטומאתו או שביעי, וכן נאמר ביום השני ובשלישי. אמנם ביום הרביעי [לא היתה בו הזאה לפי שאין הזאת שביעי מועילה אם לא קדמה לה הזאה בשלישי, ומן החמישי] ומה שאחריו לא יתכן בו שיהיה אלא שביעי לטומאתו.
ורבי יוסי אמר, לא נקיש ההזאה לטבילה והזאה בזמנה אינה מצווה, ולזה יאמר בשלישי ובשביעי לבד מזין עליו. וכן יסבור רבי חנינא סגן הכהנים, זולת שהוא יאמר שהכהן השורף את הפרה מזין עליו בכל יום לגודל מדריגת הפרה, ולהראות לה קדושה נוספת כמו שיש לה מעלה יתירה בקודש כמו שביארנו בחגיגה, והוא אמרם "בתת סיבה לזה מעלה יתירה".
והלכה כרבי חנינא סגן הכהנים.
ובתוספתא "סגן השורף את הפרה הפרשתו בטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעים בו", וזה כולו לגודל מעלתה לסיבה אשר סיפרנו, והוא שלא יזלזלו בה:
חלול - בעל חלל, ירצה שיהיה בנוי בקבוב.
וכבר ביארנו קבר התהום ותנאו בסוף נזירות.
וידוע ממה שקדם באהלות שאילו יהיו על המת אלף אמות עפר הנה הוא יטמא, אלא אם יהיה עליו אוהל יהיה מקיף עליו האוהל יהיה טהור כפי מה שביארנו באהלות. ואמנם יבחרו השוורים להיותם עבי הבטן, וכאשר יורכב עליהם הנער לא יתלו רגליו על הארץ, כדי שלא יאהיל על קבר התהום ברגליו ויטמא כמו שהתבאר באהלות. ועם זה הם ישימו הלוחות על גביהם, עד שישוב אוהל, והנער יושב מלמעלה.
ולזה גם כן יבחרו כוסות של אבן, לפי שהם לא יקבלו טומאה ואפילו נגע בהן המת כמו שהתבאר בכלים.
ושילוח - שם נהר ניגר. ולזה הותר אליהם הירידה שם, לפי שאינו מקום שקט שנתלה שיש שם קבר התהום.
ורבי יוסי יחוש, ואמר שהוא ממלא והוא על גבי השוורים, ואינה הלכה:
קלל של חטאת - כד שיש בה אפר פרה, ותרגום "ותער כדה"(בראשית כד, כ), "ונפצת קולתה".
והכוונה שיקשור בראשו חבל ובקצה זה החבל מטה, ויכניס קצה המטה בכלי אשר בו אפר הפרה, ואחר יכה זה הכבש בעניין ממיני ההכאה, יתנער אפר הפרה ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים. וזהו כולו לבל יגע באפר הפרה כי שמא הוא טמא ויטמא, לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד כמו שהתבאר, ולא אפשר גם כן ללקחו בכלי לבל יהיה מסיטו והוא טמא.
אל תתנו מקום לצדוקים לרדות - נגזר ממאמר "וירדו בדגת הים"(בראשית א, כח), והכוונה שלא ימצאו מקום למשול עלינו בו ולהרחיב פה בדבר ובגנאי.
והלכה כרבי יוסי.
ואשר ראוי שתדעהו, שזה העניין אינו הכרחי בכל מקדש מי חטאת שלא יהיה אלא כן. ואמנם הכוונה מה שאספר לך, וזה שכל טמא מת אין לו טהרה אלא בהזאת שלישי ושביעי, כמו שבא בפסוק ואמר יתעלה "וטבל במים איש טהור"(במדבר יט, יח). ואם שיערנו אנחנו שלא נמצא איש טהור אבל כולן טמאין טומאת מת כמו בזמננו זה, איך יהיה אפשר שיטהר הכהן השורף את הפרה, והאיש אשר יזה יצטרך שיהיה טהור ואין שם מי שיזה עליו, הנה הגיע ביטול זאת המצווה, כי אפר הפרה אמנם יטהר הטמא אם יזה עליו איש טהור, וזה האיש לא יהיה טהור אלא באפר הפרה. ואומר אני שאפשר לנו התחבולה במציאות אנשים אין טומאת מת עליהן כלל, ועם זה נרחיקם בכל יכולתנו מגעת באפר, ויהיה הקידוש בכלים שאין מקבלין טומאה, ויזה על זה הכהן השורף ויטהר. אמנם כל עוד שיהיה אצלנו איש טהור ידוע הנה אין הבדל בין איש שלא נטמא לעולם במת ובין איש אשר נטמא כל ימיו ואחר כך טבל והזה עליו שלישי ושביעי, אלא שזה אשר הוזה עליו יותר גדול המדריגה בטהרה לפי שהפסוק כבר שפט עליו שהוא טהור, ולכן לא נקפיד לו בקבר התהום עד שנתאמת. ולשון התוספתא (תוספתא פרה, ג) "מעשים אלו עשו כשעלו בני גולה", רוצה לומר שלא היה נמצא אצלם איש טהור.
ורבי שמעון אומר, "אפרם ירד עמהם ועלה", ירצה לומר שהם היו טהורים מטומאת מת ולא נעדר מהם איש טהור, לפי שהכל מודים שלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה:
הכוונה שהם אם הוכנו בכלי טהרה לחטאת ממין או ממינים נטהרו לקיחתם מעסק זאת החטאת, ולא יקחו לחטאת שניה בזאת הטהרה עד שיטהרו את הכלים, ואף על פי שיהיו טהורים לזאת החטאת השניה. וכן התינוק אשר נטהר למילוי מי חטאת, הנה לא ימלא זה הכלי תינוק אחר אף על פי שהיה טהור עד שיטבול כחוק זה המילוי. וזה סדר אמרם ביום טוב "מטבילין מגב לגב", כמו שביארנו שם. אמנם היות התינוקות צריכין טבילה הנה זה דברי הכל, וכן נתבאר בתוספתא. ואף על פי שהיינו שומרים אותם מטומאת מת הנה יטמאו טומאת ערב באחד מן הטומאות האחרות.
ואמנם המחלוקת בהזאה, הנה רבי יוסי יצריכם עם היותנו שומרים אותם שמירה רבה, והם אותן אשר יהיו מזין קצת על קצת כי אין אצלנו יותר טהורים מהן, וזהו כולו להגדיל יכולתה ולהוסיף בגדולתה. ורבי עקיבא אומר שאין לזאת ההזאה מקום, וכל מה שעשינו אמנם עשינו אותו עד שיהא אצלנו איש לא יצטרך להזאה כמו שביארנו.
והלכה כרבי עקיבא:
זה שב אל הדיבור הנאמר בתחילת זה הפרק, אשר אמר "ומזין עליו כל שבעת הימים, מכל חטאות אשר היו שם". ואמר שאם לא יזדמן שיהיה שם שארית אלא מפרה אחת ממנה יזה עליו כל שבעה, ואמנם הכוונה שיזה עליו מכל חטאות שיהיה שם.
ורבי מאיר לא יחשוב השתים אשר שרף שמעון הצדיק אלא כאחת, וכן מן השתים אשר שרף יוחנן כהן גדול, וחכמים יחשבום לארבע. וסיבת זה לעניין נתחדש בעניין שריפתם או לעניינים היו באלו הפרות ממה שיחייב זה אצל רבי מאיר שהן פסולות ולא יחשבם, ואצל חכמים כשרה, בהיות (שמור) [אפר] כל אחד מהן שמור.
וכל מה שקרה בהן כפי מה שהתבאר בתוספתא מחידוש ישמעאל בן פיאבי שהוא שרף אחד במעורבי שמש, וחשב שהוא כבר הפליג בטהרה, ואמר גנאי מעשותה בטבולי יום. ואין בזה מחלוקת, ואם תעשה במעורבי שמש יהיה יותר גדול ויותר נכבד, ועיון אנשי הכנסת על זה ארוך. ואחרים אמרו, אם מקיימים אנו זאת אנו מוציאים שם רע על הראשונות ויהיו אומרים טמאות היו. גזרו עליה ושפכוה, וחזרו ועשו אחרת בטבול יום:
כבר ביארנו במקומות רבים, שהכבש הוא עניין הנקרא "דאלקה" אשר יעלו ממנו למקום גבוה.
ואמר שזה הכבש היה בנוי בקיבוב על גבי קיבוב. ואחר ביאר לאיזה דבר הוצרך זה הכבש כיפין על גבי כיפין ולא היה כיפה אחת, ואמר שסיבת זה היות הכיפה נגד האוטם מפני קבר התהום. וזה שאילו היה הקיבוב הבנוי תחתיו כפי זאת הצורה:
הנה אם הגיע הקבר בין שני העמודים תחת הכיפה, הנה אותו שיהיה על גב הכיפה טהור בלי ספק. ואם יזדמן שיהיה המת תחת אחת מן העמודים, הנה אשר יהיה על גב הכיפה טמא, לפי שהוא עומד על גבי המת כמו שנתבאר בשביעי מאהלות. ולזה יצטרך שיהיו אלו העמודים תחת קיבוב אחר גם כן, ואלו העמודים אשר יקראו אוטם כמו שביארנו פעמים, שהאוטם הוא הדבר המקשי אשר אין לו חללים וזו היא צורתו:
והיה הבניין תחת ההליכה כולה אשר מהר הבית להר המשחה, עד שהיו עמודי הכיפה אשר היה הולך עליה הכהן מורכבות על גבנונית כיפות אחרות אשר תחתיהן, כאשר התבאר לך מן הצורה.
וביאור כל מסעדיה - כל עוזריה, רוצה לומר כל עוזר בעיסקה. תרגום "ויתמוך יד אביו"(בראשית מח, יז), "וסעדה לידא דאבוהי". והוא לשון עברי גם כן "ה' יסעדנו על ערש דוי"(תהילים מא, ד):
דע שכל העוסק בפרה בשריפתה וקיבוץ אפרה ומלוי המים, והקידוש והוא נתינת האפר במים, כולן מחוייבין שיהיו טבולי יום, כמו שבא אלינו בפירוש שכל מה שאמר יתעלה בזאת הפרשה "איש טהור"(במדבר יט, ט), רוצה לומר שהוא טהור למעשר והוא טבול יום כמו שביארנו.
ואותם שלא יאמינו בקבלה, יאבדו במהרה, יחייבו שיהיו מעורבי שמש, לאמרו "איש טהור, ובא השמש וטהר"(ויקרא כב, ז), ולא יקרא טהור עד שיעריב שמשו. והיו הם עליהם השלום מטמאין המתעסקין בה באחד מן הטומאות אשר טומאתן טומאת ערב, ואחר יטבול וישוב טבול יום ויתחיל להתעסק בזה, עד שלא יפול מחשבה וספק שהתאמת מה שאמרו קצת הצדוקין שתצטרך מעורבי שמש:
כבר קדם שהם יטמאוהו כמו לנוגע בשרץ או בנדה או מה שדומה לזה, ואחר יצווהו בטבילה.
ואמרו אישי כהן גדול הוא סיפור מה שיהיה נעשה תמיד, לפי שכהן גדול היה שורף אותה, ואף על פי שהיא כשרה בהדיוט כמו שסיפרנו.
וארזים וארנים - כולן מיני ארזים, וכן ברוש, כמו שאמרו "שבע מיני ארזים הם".
ועצי תאנה חלקה - עץ תאנים חלקים.
ולא יותנה בחלקות במיני הארז לפי שהוא [כזה].
כמין מגדל - רוצה לומר שיהיה תחתיהם רחב, וכל אשר יעלה יצר.
ומפתחין בה חלונות במקום עובי העצים, שיכנס בהם האש להבעירה במהרה.
וחזיתה מערבה - רוצה לומר עיונה מצד המערב כלומר פני המערכה, והוא המקום אשר יושלך ממנו האש לצד המערב אשר יהיה נוכח קדשי הקדשים, כי הר המשחה במזרח ירושלים נגד שער המזרחי של מקדש, כמו שביארנו בשני ממידות:
מגג - מין ממיני ה"חילפי".
ואומר יתברך "ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו"(במדבר יט, ד), ואמרו "מצותה מצות יד, ולא מצות כלי". והעיקר אצלנו, נאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן ימנית אף כל ימנית, והנה כל אצבע שבתורה סתם הוא אצבע היד הימנית, והיא "אל-סבאבה" מן האצבעות, והוא אמרם "הרגילה שבאצבעות", רוצה לומר המוכנת שימשש בה.
ועל כל הזאה טבילה - רוצה לומר שיטבול אצבעו בדם לכל הזאה, ולא יזה הזאות רבות בטבילה אחת בדם, לאמרו "וטבל והזה" על כל הזאה טבילה.
אליתות - חתיכות עץ קטן, יבער בהן אש, ויושמו תחת העצים הגדולים להבעירם. ובתלמוד אמרו "הוה מפשח להו אליתא".
וחריות - זמורות של דקל.
ורבי יהודה ידריך הפרה מדריגת הקדשים, כי כמו שדם הקדשים אם קבל בשמאל פסל כמו שביארנו בשני מזבחים, כן הוא דם הפרה. ואין העניין כן כי דם הקדשים יזה על גבי המזבח, ודם הפרה לא יזרק.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי עקיבא:
אם נתלקח האש בה והובערו העצים, וכלה האש זה העובי אשר היו העצים עבים, נקרא המקום גת, להדמותה כגת אשר דורכין בה הענבים אשר יסור סדור הגרגרים ויסחטו קצת הגרגרים וישארו קצתם.
ובספרי "והשליך אל תוך שריפת הפרה"(במדבר יט, ו), שומע אני משתעשה אפר, תלמוד לומר הפרה, אי הפרה שומע אני אף על פי שלא נשרפה, תלמוד לומר שריפת, הא כיצד, משיוצת האור ברובה". וקבלו מופת גם כן באמרו "אל תוך שיושלך בקרבה בעת הבקעה".
וכבר התבאר בתלמוד ששני תולעת אשר יושלך בה משקל עשר זוזים לא פחות מזה. וכבר נתבאר בעשירי מתרומות שזה השיעור הוא חמישה סלעים. וכבר ביארנו משקל הסלע בראש קידושין.
ושיעור האזוב אין פחות מגבעול ארכו טפח, ואמנם יכול להיות יותר.
ואמנם עץ ארז לא ימצא לו שיעור שאזכרהו עתה מדבריהם.
ואמרם בכולם עץ ארז שלוש פעמים, וכן האזוב ושני התולעת, לאמת שהוא הוא אשר אמר האל יתעלה, כי מיני הארז הם שבע כמו שזכרנו. ואמר השם יתעלה "ארז"(במדבר יט, ד) לתת סיבה אלינו שזה המין אשר רצה, והוא המין המפורסם בארץ הערב אשר ישתמשו בו בכל מקומותיו ויקראוהו "אל-שאפין" כל האנשים, ואני לא אעיד על זה המין אשר ראיתיו שם בארץ כנען ולא בארץ מצרים כלל עד היום הזה.
והאזוב - גם כן מינים כמו שהתבאר בנגעים, ויביאנו זה שהוא הוא הנאמר בתורה, והוא אשר ירגילוהו האנשים במאכל ונרקחהו אנחנו במערב בדבש.
ושני תולעת - הוא צמר צבוע בצבע הנקרא בערבי "כרמז". והודיע שזה המראה המצווה הוא צבע ה"כרמז" הנקרא "גרנה", לא צבע "לקא" ולא "ברזי" או "רויא" או זולת זה מן העניינים המאדמים:
ורצה באמרו בשירי הלשון - בקצה גיזי הצמר, ושייריה הם הקצוות גם כן. ואמנם יקשרם לנושאה ולשומה בפרה לבל יאבדה הלהב. ואם השליכם אחד אחד יהיה טוב.
וכוברים אותה בכברה - ינופה בכברה הנקראת "קורביל".
ורבי ישמעאל אומר, שבכלי אבנים לבד ישתמש בה אשר לא יקבלו טומאה לתוספת השמירה. ואינה הלכה.
שחור שיש בו אפר - חתיכה שחורה שנשרפה, אם מן העצים או מבשרה, אם יהיה נשחק וישוב אפר יודק, ואם לא יגיע בה השריפה לזה הגדר אלא שנשארה אחוזת החלקים הנה תיעזב.
ומן הראוי שתדע שאפר הפרה עם אפר העצים אשר נשרפה בהם הכל יקובץ והכל יקרא אפר הפרה, ולשון סיפרי "שרוף ישרף"(במדבר יט, ה), שלא ימעיט לה עצים, מרבה הוא לה חבילי עצים וחבילי אזוב יוון, כדי להרבות את האפר".
וכבר קדם לך בתחילת מידות גבול העשרים וארבע מקומות אשר היו בהן המשמרות, הנה באותן העשרים וארבע מקומות יחלק שלישתה. ולא יבא מאפר הפרה דבר בעזרה אלא חוץ לעזרה כמו שתראה זכרונו, וזה לאמרו באפר הפרה "והניח מחוץ למחנה במקום טהור"(במדבר יט, ט). ובתוספתא אמרו "שזה של משמרת ליטול ממנו בני עיירות, וזה שבהר המשחה לפרות אחרות, וזה שנתון בחיל למשמרת, מגזרת הכתוב "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת"(במדבר יט, ט)", ירצה לומר שיוצנע ממנה מעט בחוק ההשארות:
משנה פרה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב