משנה פרה ג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק ג · משנה ג | >>
באו להר הבית, וירדו.
הר הבית והעזרות תחתיהם חלול, מפני קבר התהום.
ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת, ומביאין זכר של רחלים וקושרים חבל בין קרניו, וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל, וזורקו לתוך הקלל, ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו, ונוטל ומקדש, כדי שיראה על פני המיםיד.
רבי יוסי אומר, אל תתנו מקום לצדוקים לרדות, אלא הוא נוטל ומקדש.
בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת וְיָרְדוּ. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת, וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל, וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ.
באו להר הבית -
- וירדו הר הבית והעזרות,
- ותחתיהן חלול - מפני קבר התהום.
- ובפתח העזרה - היה מתוקן קלל של חטאת.
- ומביאין זכר של רחלים -
- וקושרין חבל בין קרניו,
- וקושרין מקל מסובך בראשו של חבל,
- וזורקו לתוך הקלל,
- ומכה את הזכר - ונרתע לאחריו,
- ונוטל, ומקדש - כדי שיראה על פני המים.
- רבי יוסי אומר:
- אל תיתנו מקום למינים לרדות,
- אלא - הוא נוטל ומקדש.
- וירדו הר הבית והעזרות,
קלל של חטאת - כד שיש בה אפר פרה, ותרגום "ותער כדה"(בראשית כד, כ), "ונפצת קולתה".
והכוונה שיקשור בראשו חבל ובקצה זה החבל מטה, ויכניס קצה המטה בכלי אשר בו אפר הפרה, ואחר יכה זה הכבש בעניין ממיני ההכאה, יתנער אפר הפרה ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים. וזהו כולו לבל יגע באפר הפרה כי שמא הוא טמא ויטמא, לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד כמו שהתבאר, ולא אפשר גם כן ללקחו בכלי לבל יהיה מסיטו והוא טמא.
אל תתנו מקום לצדוקים לרדות - נגזר ממאמר "וירדו בדגת הים"(בראשית א, כח), והכוונה שלא ימצאו מקום למשול עלינו בו ולהרחיב פה בדבר ובגנאי.
והלכה כרבי יוסי.
ואשר ראוי שתדעהו, שזה העניין אינו הכרחי בכל מקדש מי חטאת שלא יהיה אלא כן. ואמנם הכוונה מה שאספר לך, וזה שכל טמא מת אין לו טהרה אלא בהזאת שלישי ושביעי, כמו שבא בפסוק ואמר יתעלה "וטבל במים איש טהור"(במדבר יט, יח). ואם שיערנו אנחנו שלא נמצא איש טהור אבל כולן טמאין טומאת מת כמו בזמננו זה, איך יהיה אפשר שיטהר הכהן השורף את הפרה, והאיש אשר יזה יצטרך שיהיה טהור ואין שם מי שיזה עליו, הנה הגיע ביטול זאת המצווה, כי אפר הפרה אמנם יטהר הטמא אם יזה עליו איש טהור, וזה האיש לא יהיה טהור אלא באפר הפרה. ואומר אני שאפשר לנו התחבולה במציאות אנשים אין טומאת מת עליהן כלל, ועם זה נרחיקם בכל יכולתנו מגעת באפר, ויהיה הקידוש בכלים שאין מקבלין טומאה, ויזה על זה הכהן השורף ויטהר. אמנם כל עוד שיהיה אצלנו איש טהור ידוע הנה אין הבדל בין איש שלא נטמא לעולם במת ובין איש אשר נטמא כל ימיו ואחר כך טבל והזה עליו שלישי ושביעי, אלא שזה אשר הוזה עליו יותר גדול המדריגה בטהרה לפי שהפסוק כבר שפט עליו שהוא טהור, ולכן לא נקפיד לו בקבר התהום עד שנתאמת. ולשון התוספתא (תוספתא פרה, ג) "מעשים אלו עשו כשעלו בני גולה", רוצה לומר שלא היה נמצא אצלם איש טהור.
ורבי שמעון אומר, "אפרם ירד עמהם ועלה", ירצה לומר שהם היו טהורים מטומאת מת ולא נעדר מהם איש טהור, לפי שהכל מודים שלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה:
באו: התינוקות על השוורים והכוסות מלאים מים בידיהן להר הבית:
ובפתח העזרה: של עזרת נשים כדמוכח בתוספתא (תוספתא פרה, ג):
מתוקן קלל של חטאת: כלי חרס שמניחין בו אפר חטאת וכדה על שכמה (בראשית כד, טו) תרגום וקלתה על כתפה ספות וכלי יוצר (ש"ב יז) תרגום קולין ומאן דחסף אבל בתוספתא קתני וקילולות של אבן:
וזורקו לתוך הקלל: ומתוך כך כשהיה הזכר נרתע לאחוריו והיה המקל יוצא מן הקלל ומן האפר עמו ונשפך על גבי שוורים והתינוק נוטלו שלא יוציא ידו לחוץ:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקילולות של אבן היו קבועין בכותל מעלות של עזרת נשים וכיסוייהן של אבן נראין בחיל ובתוכן אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפים שנאמר (במדבר יט, ב) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת מכה את הזכר ונרתע לאחוריו ואפרו נשלך נוטל ומקדש מזה שנשפך מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה דברי ר' יהודה רבי שמעון אומר אפרה ירד עמהן ועלה אמרו לו והלא נטמא בארץ העמים אמר להן לא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה."
פי' כשעלו מן הגולה, ולא היה להם אפר להטהר ומזה שנשאר לא היו יכולין ליקח שהיו טמאין הילכך לא אפשר אלא בהכי וכשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכותלים הניח:
באו להר הבית - התינוקות שעל גבי השוורים עם הכוסות מלאים מים:
בפתח העזרה - של נשים, הסמוכה לחיל:
היה מתוקן קלל של חטאת - כלי שמונח בו אפר חטאת מכל פרה שהיו שורפים, כדכתיב (במדבר יט, ט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:
קלל - כד קטן יא. תרגום וכדה על שכמה (בראשית כד, טו) וקולתה על כתפה:
וזורקו לתוך הקלל - ומתוך כך כשהיה הזכר נרתע לאחוריו והיה המקל יוצא מן הקלל קולט מן האפר עמו ונשפך על גבי השוורים יב והתינוק נוטלו ואינו צריך להוציא ידו לחוץ. ובתוספתא משמע שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה יג שהיו כולם טמאין ואין יכולים ליגע, שאם היו נוגעים באפר הפרה היו מטמאין אותו. ומה שהיו זורקים המקל לתוך הקלל ולא בדרך הנחה, שלא יטמא האפר בהיסט משום ספק זיבה:
אל תתנו מקום לצדוקים לרדות - למשול בנו בדברי שחוק והתול, דסבר ר' יוסי כשעלו בני הגולה היו בהם טהורים שטיהרום באפר הפרה שהורידו עמהם לבבל והעלו ממנו עמם, ולא נטמאו משום ארץ העמים דלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה. לפיכך היה אפשר שאיש טהור יהיה נוטל את אפר הפרה, ולא הוצרכו לזכר של רחלים והלכה כר' יוסי:
ובפתח העזרה - פירוש הר"ב של נשים הסמוכה לחיל [שבחיל היה הקלל של חטאות כדתנן בס"פ וא"ת והרי החיל חוצה מע"נ היתה כדתנן במדות פ"ב משנה ג' וא"כ למה באו לשם עד פתח העזרה] זה מתיישב בל' התוספתא והביאה הר"ש וזוהי באו לשער היוצא מע"נ לחיל וקילולים של אבן היו קבועים בכותל מעלות של ע"נ וכסוייה' של אבן נראות בחיל ובתוכה אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפים שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. ע"כ. ועמ"ש בס"פ:
קלל - לשון הר"ב כד קטן וכדה וכו' ואף על גב דסתם כד של חרס הכא ודאי דשל אבן כדתני' בתוספת' דלעיל ואל תתמה שכן במשנה ג' פ"י תנן נמי קלל וכתב הרמב"ם דאפשר לפרש בשל אבן אבל הראב"ד בפירוש משנה ה' פ"ז דעדיות מפ' דקלל הוא כלי שאינו מקבל טומאה. ומסיק דמסתברא דלהכי איקרי קלל ל' קליל. ולא כדברי הערוך שמביא בערך קלת' תרגום וכדה על שכמה ע"כ:
מקל ומסבך - ונ"א או מסבך וכן העתיק הערוך. ופי' מל' נאחז בסבך:
וזורקו לתוך הקלל וכו' - כ' הר"ב ונשפך ע"ג השוורים. וכן ל' הר"ש וטעמייהו דהכא כשעלו מן הגולה היה כדמסקי ובאותו פעם לא היו יורדין [כמו שאפרש] דירדו דתנן ברישא לא מיירי בכשעלו ומכל מקום דוחק לומר כן. דסיפא לא מיירי בירדו דומיא דרישא ועוד אמאי לא ירדו דאטו במקדש ראשון לא היו נעשית הר הבית והעזרות חלולים מפני קבר התהום. ומיהו בזה י"ל שעד שלא בדקו מפני הרוגי נבוכדנצר. לא היו מחזיקים בטהרה היו צריכים שלא ירדו. אבל הרמב"ם לא הזכיר שיפלו על השוורים. וכך כתב ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים. וזה כולו לבל יגע באפר הפרה כו' כי שמא הוא טמא ויטמא. לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד ע"כ. וירצה לומר שאע"פ שזה האפר ע"כ צריך שיקחהו בידו. הנה תקנו מה שיכולים לתקן כדי שלא יגע בשאר האפר. ומ"ש הר"ב שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה. וכשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכותלים הניח הר"ש כלו' ושם בכותלים היה האפר מונח וצבור בקילולים כדלעיל בתוספתא. וא"ת ולמאי נ"מ תני מאי דהוו. י"ל דכשיבא הגואל ואליהו ויראנו אפר פרה. שהרי דרשו על ויקחו אליך שנרמז לו דשלך לעד עומדת כמו שהזכיר הפייטן ואנחנו טמאים לנפש אדם ולא הוטהרנו כי לנו אין אפר פרה ונדע מעכשיו כדת מה לעשות. ועוד מצינו ששנאו דינים שנהגו דוקא קודם בית הראשון בסוף זבחים:
כדי שיראה על פני המים - דג"ש גמירי מהדדי עפר סוטה ואפר פרה. רש"י פ"ב דסוטה (דף טז:) ועיין ספ"ד (בפי' הר"ב):
[רי"א כו' - כתב הר"ב והל' כר"י. וכ"כ הרמב"ם ונ"ל משום דתשובתו נצחת היא דלא גזרו כו']:
לרדות - פי' הר"ב למשול. ונגזר ממאמר וירדו בדגת הים (בראשית א'). הרמב"ם:
(יא) (על הברטנורא) של אבן. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) הר"ש. וירדו דתנן ברישא, היינו קודם שעלו מן הגולה. וזה דוחק. והר"מ לא כתב שיפלו על השוורים, וזה לשונו, ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים, וזה כולו לבל יגע באפר הפרה כולו כו'. ורצה לומר שאע"פ שזה האפר צריך שיקחהו בידו, הנה תקנו מה שיכולים לתקן שלא יגע בשאר האפר:
(יג) (על הברטנורא) שהכותלים לא החריב נבוכדנצר ושם היה מונח האפר צבור בקילולים כדאיתא בתוספתא. הר"ש. ועתוי"ט:
(יד) (על המשנה) שיראה כו'. דגזירה שוה גמרינן אפר פרה מעפר סוטה. רש"י:
מקל ומסכך: פי' או מסבך ובערוך נראה דגריס בהדיא או מסבך: ס"א מקל משובך:
ונוטל ומקדש: פי' ונוטל מן האפר שקלט המקל ומקדש כלומר שנוטל ונותן מן האפר על המים שבכוסות שיעור שיראה על פני המים:
יכין
באו להר הבית: דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה:
וירדו: דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן:
ובפתח העזרה: שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן:
היה מתוקן קלל של חטאת: שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]:
ומביאין זכר של רחלים: שרגיל לדלג בכח כשיכוהו:
וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל: דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל:
וזורקו: להמקל:
לתוך הקלל: היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור:
ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו: ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ:
ונוטל: התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך:
ומקדש: ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן:
כדי שיראה על פני המים: שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה:
רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות: למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל:
אלא הוא נוטל ומקדש: ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת