רמב"ם על פסחים ט
פסחים פרק ט
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה פסחים ט רמבם
כשהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת, לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת.
וכששגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת, כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת, והוא אמרו יתברך "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה"(במדבר ט, יג) וגו'.
וזה עניין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין:
מודעית - מקום בינו ובין ירושלים חמישה עשר מיל, והוא מהלך שילך אדם הליכה בינונית ברגליו מעת הנץ החמה עד בין הערבים, ואם היה יום ארבעה עשר חוץ למודיעים הוא בדרך רחוקה.
ורבי אליעזר אומר, אפילו היה תוך ירושלים וחלה או נשתבש הילוכו ולא יכול להכנס בעזרה בשעת הקרבן, אלא שהיה בסוף השעה כשהגיע לאסקופת העזרה, דינו כדין מי שהיה בדרך רחוקה.
ורבי עקיבא אומר, כי מאחר שהיה לפנים מן המודעית ולא יכול להגיע, שדינו כדין אנוס.
והלכה כרבי עקיבא:
אמר השם בפסח שני "ככל חקת הפסח יעשו אותו"(במדבר ט, יב). אילו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר, היה אדם חייב בשני ככל מה שהוא חייב בראשון.
ולפי שאמר אחר כך בפסח שני "על מצות ומרורים יאכלוהו"(במדבר ט, יא) מיעט השבתת שאור, ובאמרו "לא ישאירו ממנו עד בוקר"(במדבר ט, יב) מיעט "לא יראה ולא ימצא", ובאמרו "ועצם לא תשברו בו"(במדבר ט, יב) מיעט "לא תשחט על חמץ דם זבחי", לפי שלא היה צריך לאלו הבאורים כולם כי אמרו "ככל חקת הפסח" יספיק לכל אלו. ומה שהחזירם כולם אינו אלא השלמת עניין, כאילו אמר חקת הפסח שנתחייבת בה אינו אלא זו בלבד, "על מצות ומרורים יאכלוהו".
ועל כיוצא בו אמרו אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט:
כבר ידעת כי כשהם רוב הקהל טמאים לנפש אדם בלבד לזה אנו אומרים שבא הפסח בטומאה, שאין אוכלים אותו אלא טמא מת בלבד שהותרה להם טומאה כמו שבארנו, אבל אם אכלו ממנו שאר הטמאים אינן חייבין כרת, כי כן קבלנו נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה, שאין נאכל לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה.
ורבי אליעזר אומר, "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"(במדבר ה, ב), בזמן שטמא מת משתלח זבין ומצורעין משתלחין, ולפיכך אם נכנסו זבין ומצורעין למקדש בפסח שבא בטומאה פטורין.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
רוצה באמרו נוהג כל שבעה, איסור אכילת החמץ. אבל פסח מצרים לא נאסר בו החמץ אלא יום אחד בלבד, לאומרו "ולא יאכל חמץ היום אתה יוצאים"(שמות יג, ג-ד), כאילו אמר לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים.
ואמרו בכאן לילה אחת - רוצה לומר כי ליל אותו יום גם כן היתה אסורה בחמץ:
עד שיסתאב - עניינו עד שיפול בו מום שיפסול אותו ולא יהיה ראוי לקרבן.
ודברי רבי עקיבא אמת, אין עליו חולק:
בכל מקום שאומר יפלו דמיו לנדבה - רוצה בו עולת נדבה, והוא שמטילין דמיו בתיבה שהיתה במקדש, ובית דין היו מקריבין אותן הדמים עולות.
ומכלל הדברים שבאר, מי שיביא עולתו נדבה או יטיל דמיה בתיבה, כי אותה שהוטלו דמיה בתיבה נסכיה משל צבור, ועולה שיביא נסכיה משלו, ועוד יתבארו מיני ההפרש שיש ביניהם בפרק שלישי ממסכת תמורה:
המשל בזה, כי אם נתערב פסח עם שתי עולות מניחין השלשה כבשים עד שיפסלו ומוכרם אחד אחד, וידע איזה מהם דמיו יותר, ונאמר על דרך הדמיון שישוה האחד דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין, נמצאו בידיו מן השלושה כבשים ארבעה דינרין וחצי, אז יתחייב להביא שלש בהמות, שתים מהם בשנים שנים דינרין [ואחד בדינר] וחצי, וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו, יקריב מהם שתים לעולה ואחת שהיתה בשנים דינרים שלמים.
וממה שאתה צריך לדעת כי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד, והפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות. וכשנאכל בכור בתורת פסח אנו מביאין אותו לעשותו נותר לפי שאינו נאכל אלא עד חצות, והעיקר אצלנו אין מביאין קדשים לבית הפסול.
ורבי שמעון אומר, מביאין את הקדשים לבית הפסול. ואמר אם חבורת כהנים יאכלו, רוצה לומר יאכלו הכל עד חצות כדין הפסח.
וחכמים אומרים, ירעו עד שיסתאבו ויביא בהמה בדמי היפה והשמנה שבהן, ויאמר כל היכא דאיתא לפסח תחול קדושתו על זה, ויקריב אותה הבהמה שלמים, ויאכל אותה הבהמה כולה שנפל בה מום כאשר יאכל בכור בעל מום.
ואין הלכה כרבי שמעון:
כל זה מבואר אינו צריך פירוש.
ואמרם לא אמר להם ולא אמרו לו - רוצה בו שלא פירש דבר, ולא הרשוהו בפירוש שישחוט בעבורם וגם הוא לא הרשה אותם בפירוש, אף על פי שהיו שם מעשים ורמזים מורים על סמיכת קצתם אל קצתם:
ברור הוא, כי זה תערובת לא נפל אלא קודם שישחט הפסח:
וכמו כן יאמר השני לחבירו.
והדבר כולו מבואר:
משנה פסחים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב