משנה סנהדרין ט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ט · משנה ב | >>
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדםה, לנכרי והרג את ישראל, לנפליםו, והרג בן קיימא, פטור.
נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, ומת, פטור.
נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת, פטור.
נתכוין להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת, פטור.
נתכוין להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת, פטור.
אבל נתכוין להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו, ומת, חייב.
נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן, ומת, חייב.
רבי שמעון אומר, אפלו נתכוין להרוג את זה והרג את זה, פטור.
נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם,
- לַנָּכְרִי, וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל,
- לַנְּפָלִים, וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא,
- פָּטוּר.
- נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו,
- וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו,
- וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ,
- וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ,
- וָמֵת,
- פָּטוּר.
- נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ,
- וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ,
- וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו,
- וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו,
- וָמֵת,
- פָּטוּר.
- נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל,
- וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית הַגָּדוֹל,
- וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן,
- וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן,
- וָמֵת,
- פָּטוּר.
- נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַקָּטָן,
- וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן,
- וְהָלְכָה לָהּ עַל הַגָּדוֹל,
- וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל,
- וָמֵת,
- פָּטוּר.
- אֲבָל נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת עַל מָתְנָיו,
- וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו,
- וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וָמֵת,
- חַיָּב.
- נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל,
- וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל,
- וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן, וָמֵת,
- חַיָּב.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה,
- פָּטוּר:
- אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה,
נתכוון להרוג את הבהמה - והרג את האדם,
- לנוכרי - והרג בן ישראל,
- לנפלים - והרג בן קיימה,
- פטור.
- נתכוון להכותו על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו,
- והלכה לה על לבו, והיה בה כדי להמית על לבו - ומת,
- נתכוון להכותו על לבו, והיה בה כדי להמית על לבו,
- והלכה לה על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו - ומת,
- נתכוון להרוג את הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול,
- והלכה לה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן - ומת,
- נתכוון להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן,
- והלכה לה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול - ומת,
- פטור.
- והלכה לה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול - ומת,
- אבל, נתכוון להכותו על מותניו, והיה בה כדי להמית על מותניו,
- והלכה לה על לבו - ומת,
- נתכוון להכות את הגדול, והיה בה כדי להמית את הגדול,
- והלכה לה על הקטן - ומת,
- חייב.
- והלכה לה על הקטן - ומת,
- רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה, והרג את זה - פטור.
מחלוקת רבי שמעון היא על מה שנלמד מהלכה ראשונה והוא אמרו נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור, שנשמע מזה שאם נתכוין להכות אדם והכה אדם אחר חייב. ורבי שמעון חולק על זה ואומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור.
והלכה כרבי שמעון:
והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור - דתרתי בעינן, שיהא מתכוין למכת מיתה וגם שיכנו מכת מיתה ז:
ר"ש אומר אפילו נתכוין להרוג את זה - לאו אסיפא דמלתא דתנא קמא קאי, אהא דקאמר תנא קמא נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת חייב, דאי אהא קאי, רבי שמעון פוטר מיבעי ליה, ולמה ליה למהדר ולפרושי אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה, הא בפירוש אמרו ת"ק, ומאי אפילו. אלא ר"ש ארישא קאי, נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור, הא נתכוין להרוג את האדם ח והרג אדם אחר חייב, ועלה קאמר ר"ש אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור. והלכה כרבי שמעון:
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור. משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא. אע"פ שקבל עליו התראה שאמר יודע אני שהוא בן ברית וע"מ כן אני עושה שאם אהרגנו אני אחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו. רש"י:
לנפלים. אנפלים לא מחייב דכמו דקטיל דמי. רש"י:
והיה בה כדי להמית על לבו. כתב הר"ב דתרתי בעינן שיהא וכו' ושיכנו מכת מיתה. דאם לא נתכוין למכת מיתה התראת ספק [היא] דהתרו בו אל תזרוק דשמא תלך על לבו. רש"י:
רבי שמעון אומר אפילו נתכוין וכו' פטור. כתב הר"ב ארישא קאי. נתכוין להרוג את הבהמה וכו' הא נתכוין וכו' חייב פירש"י הא נתכוין להרוג את זה והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב. דאיכא התראה על בן ברית. והוי מתכוין על בן ברית. ור"ש אומר וכו'. והאי דשביק ר"ש לסיפא בהדיא והדר אדיוקא דרישא. דלא תימא דר"ש פוטר אכולהו ואפילו נתכוין על מתניו והלכה לו על לבו. ע"כ:
רבי שמעון אומר וכו' פטור. בשלמא לרבנן דאמרי חייב דכתיב (שמות כ"א) וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר ר' אליעזר במצות [*פירש במחלוקת ולישנא דכי ינצו נקט] שבמיתה הכתוב מדבר [שהיה מתכוין להרוג את חברו] וכתיב (שם)ואם אסון יהיה [באשה] ונתת נפש תחת נפש [אע"ג דלא נתכוין לה] אלא לר"ש האי נפש תחת נפש מאי עביד ליה. ממון [דמי האשה יתן ליורשיה] וכהא דתניא ר' אומר ונתת נפש תחת נפש. ממון. אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש. נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה. [גבי לא יהיה אסון ונתן בפלילים דמי ולדוח] מה להלן ממון אף כאן ממון. גמרא. וכבר כתבתי במשנה ד' פ"ה דב"ק דסתמא דההיא מתניתין אתיא כר' דדריש ממון. הלכך שפיר קאמרי הר"ב והרמב"ם בפירושו דהלכה כר"ש. כך נראה בעיני. ועיין ל' התוספות שהעתקתי בר"פ בתרא דסוטה [ד"ה ר"י] דבתרי מסכתא אמרינן הלכה כסתם. ואזלא לה השגת הראב"ד ברפ"ד מהלכות רוצח ששם העתיק הרמב"ם לישנא דר"ש. והשיג עליו דאין הלכה כר"ש. אך שם כתב הרמב"ם דלא כרבי אלא דפטור אף מתשלומין ומתרץ הכ"מ דטעמא לפסוק כר"ש משום דאיכא מאן דאמר בגמרא [דהכא] דפטור מתשלומין וממיתה. וזה ודאי דלא כרבנן. ע"כ. ואני כבר הקשיתי לשאול על לשון הרמב"ם בזה דפוטר אף מתשלומין מהא דפ"ה דב"ק. וכמ"ש שם בס"ד. ועוד עי' בכ"מ שהעלה לבאר בלשון הרמב"ם דכרבנן פסק. והוא דוחק. כ"ש דבפירושו נמצא לו שכתב בהדיא הלכה כר"ש:
(ה) (על המשנה) נתכוין כו'. היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם, פטור, משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא, אף על פי שקבל עליו התראה שאמר יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני חייב מיתה, פטור, דשמא לא יהרגנו. רש"י:
(ו) (על המשנה) לנפלים. אנפלים לא מחייב, דכמאן דקטיל דמי. רש"י:
(ז) (על הברטנורא) דאם לא נתכוין למכות מיתה, התראת ספק היא, דהתרו בו אל תזרוק שמא תלך על לבו. רש"י:
(ח) (על הברטנורא) והתרו בו עליו, דהתראת ודאי הוא, והרג את זה, חייב, דאיכא התראה על בן ברית והוי מתכוין על בן ברית. ור' שמעון אומר כו', והאי דשביק ר' שמעון לסיפא בהדיא והדר אדיוקא דרישא, דלא תימא דר' שמעון פוטר אכולהו ואפילו נתכוין על מתניו והלכה לו על לבו. רש"י:
נתכוון וכו': פ"ג דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ה' ורפ"ד וסי' ב' וכתב שם פטור ממיתת ב"ד ואינו גולה שאין ההורג גולה ע"כ:
פטור: אית דל"ג רק חד פטור בסיפא וקאי אכולהו באבי וה"נ לא גרסי רק חד חייב בבבא דסיפא וקאי אתרי באבי דסיפא דחיובא. וכן הגיה הרי"א ז"ל:
ר' שמעון אומר וכו': ס"פ שור שנגח ד' וה'. ובגמרא מפ' דארישא קאי כדפי' רעז"ל ופי' רש"י ז"ל הא נתכוון להרוג את זה והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב דאיכא התראה על בן ברית והוי מתכוין על בן ברית ור"ש אומר וכו' והא דשביק ליה ר"ש לאיפלוגי בסיפא דקתני בה בהדיא נתכוון להכות את הגדול והיה בו כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן חייב אלמא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ומהדר לאיפלוגי אדוקיא דרישא דלא תימא ר"ש פוטר אכולהו ואפילו נתכוון על מתניו והלכה לה על לבו ע"כ. פי' אבל השתא דקאי אדיוקא דרישא ה"ה דפליג אנתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת לר"ש פטור דהיינו נתכוון להרוג את זה ממש וליכא תו למיטעי ולמימר דקאי נמי אנתכוון להכותו על מתניו והלכה לה על לבו דאותו גוף אחד הוא. גמרא תניא רש"א עד שיאמר לפלוני אני מתכוון מ"ט דר"ש אמר קרא וארב לו וקרא יתירה הוא דה"ל למיכתב כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו אלא לדרשא עד שיתכוון לו לרבנן איצטריך קרא למעיטי זורק אבן לט' ישראל ונכרי אחד ביניהם דה"ל נכרי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפילו רובא ישראל פטור אע"ג דרבנן אות להו נתכוון לזה והרג את זה חייב ובפ' החובל (בבא קמא ד' פ"ו) אמרינן דכי היכי דלר"ש נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מקרא דוארב לו וה"נ ס"ל לר"ש נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיהא מתכוון לו:
יכין
נתכוין להרוג את הבהמה: שראו שהטה ידו מול בהמה, והתרו בו שאפשר שישמט ידו ויהרוג אדם בהכאה זו, ואמר שמתכוון לבהמה, ושאם יפגע לאדם הכאתו לא איפכת ליה [ודו"ק]:
לנפלים והרג את בן קיימא: והכל בהתראה כנ"ל:
פטור: אף שהתרו בו, עכ"פ לא התכוון:
ומת פטור: אף שהתרוהו שאפשר שתלך ההכאה על לבו, עכ"פ לא התכוון לכך:
ומת פטור: דתרתי בעינן, שיתכוון למכת מיתה, ושהיה מכת מיתה:
נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב: תנא מתניו ולבו לרבותא דפטור, אף שהן בגוף א', ותנא גדול וקטן לרבותא דחיוב, אפילו בב' גופין:
רבי שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור: אי ר"ש אסיפא קאי בגדול וקטן, הול"ל ר"ש פוטר. ואי אמתניו ולבו קאי, הול"ל אם נתכוון. אלא ר"ש ארישא קאי, בנתכוון להרוג בהמה והרג אדם, דתני פטור, משמע הא נתכוון לאדם והרג חבירו חייב, ועלה קאמר ר"ש אפילו בכה"ג פטור. אבל במתניו ולב, והיה בשניהן כדי להמית, לכ"ע חייב, מדחד גופה הוא, ומה"ט לא קאמר ר"ש פוטר, דל"ת אמתניו ולבו נמי קאי. ול"מ היה נראה דר"ש אהכאה קאי, דהיינו בהכה בהכאה שיכול להמית זה וזה דמחייב ת"ק, וה"ק ולא מבעיי' בכה"ג פטור אף שהתרו בו העדים אפשר שתמית בו הקטן, עכ"פ הרי גם כשהמית בו הגדול היה יכול. לפטור א"ע לומר שלא התכוונתי להכאה חזקה, וכ"ש כשבאמת הרג הקטן, יכול להתנצל ולומר חשבתי שאם אפגש הקטן ארפה ידי לבלי להכותו בכח, אלא אפי' התכוון להרוג בחרב, והתרו בו לא תכה בחרב, דאפשר שתכרות ראש הקטן אפ"ה פטור, [ועי' רתוי"ט פ"ה דנזיר מ"ש בשם הרמב"ם] וקיי"ל כר"ש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת