משנה סנהדרין ד דפוסים

<< | משנה סנהדרין ד דפוסים | >>

משנה אעריכה

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר (ויקרא כד) משפט אחד יהיה לכם.

מה בין דיני ממונות לדיני נפשות.

דיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה.

דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה.

דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה.

דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.

דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה.

דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.

דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום.

דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב.

משנה בעריכה

דיני הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד.

הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, אלא כהנים, לוים, וישראלים המשיאין לכהונה.

משנה געריכה

סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהו רואין זה את זה.

ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין.

רבי יהודה אומר, שלשה, אחד כותב דברי המזכין ואחד כותב דברי המחייבין והשלישי כותב דברי המזכין ודברי המחייבין.

משנה דעריכה

ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו.

היו צריכין לסמוך, סומכין מן הראשונה.

אחד מן השניה בא לו לראשונה ואחד מן השלישית בא לו לשניה, ובוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית.

ולא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום הראוי לו.

משנה העריכה

כיצד מאיימין [ את העדים ] על עדי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן.

שמא תאמרו מאומד , ומשמועה, עד מפי עד ומפי אדם נאמן שמענו, או שמא אי אתם יודעין שסופינו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה.

הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות.

דיני ממונות, אדם נותן ממון ומתכפר לו.

דיני נפשות, דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר (בראשית ד) דמי אחיך צועקים, אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו.

דבר אחר, דמי אחיך, שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.

לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא.

וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא.

ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך.

ושלא יהו מינין אומרים, הרבה רשויות בשמים.

ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו.

לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם.

ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, והלא כבר נאמר (ויקרא ה) והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד וגו'.

ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה, והלא כבר נאמר (משלי יא) ובאבוד רשעים רנה.

<< | משנה סנהדרין ד דפוסים | >>