רמב"ם על נזיר ט

נזיר פרק טעריכה

משנה אעריכה

בתחילת פרשת נזיר נאמר "דבר אל בני ישראל"(במדבר ו, ב), ואמרו בני ישראל ולא גוים.

ואמר הבורא יתברך בעניין השבועות והנדרים כולם "לאסור אסר על נפשו"(במדבר ל, ג), ואמרו מי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו.

וכופף - הוא שיכריחהו על שתיית היין והטומאה. והעיקר אצלנו בעבדים, לנזירות כופפו, לנדרים אינו יכול לכפותו, לשבועה אינו צריך לכפותו, לפי שלא ישבע אלא על מה שיש לו רשות והוא אין לו רשות בעצמו. ואמנם הנדרים המחוייבים לו, כגון שיאמר עלי כך וכך כל זמן שאעשה כך וכך, או שיאסור על עצמו דברים שאין בהם עינוי נפש, שלא יגיע לעבד נזק לעצמו ולא יתבטל רצון רבו. ואם אמר אדם לעבדו מופר לך, כבר בטל ממנו זכותו וחזר בן חורין, לכך משלים נזירותו.

ומה שאמר עבר מלפניו - רוצה לומר אם ברח ממנו או שיצא מאצלו והוא נזיר.

רבי מאיר אומר, לא ישתה, בשביל שידאג ויחזור לרבו שיכריחנו לשתות יין.

ורבי יוסי אומר, ישתה, כדי שלא יחליש וימות, שאי אפשר שרבו לא יבקשנו ויחפשנו ויחזור לרשותו, ונמצא כאילו הוא נשאר ברשותו:

משנה בעריכה

טומאת התהום - היא הטומאה הנעלמת אשר לא ידעה אדם בשום פנים, רוצה לומר שאין רמז וראיה שיש בזה המקום מת ושהוא מקום טומאה, עד שנטמא זה והוא לא ידע, וזהו מה שאמרו כל שאין מכירה אחד בסוף העולם. ועוד אמרו, לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד, לאפוקי הרוג דלא, לפי שכבר נודע למי שהרגו בלי ספק. וכמו כן נקרא הקבר אשר לא ידעו אדם בשום פנים "קבר התהום". והנזיר שנטמא בקבר התהום וידע אחר טומאתו שהוא נטמא במת, אינו מבטל ימי הנזירות ואינו סותר, ואין זה לקוח מהקבר ואין לו ראיה אלא הלכה למשה מסיני, והוא מה שאמרו טומאת התהום גמרא גמירי להו.

ומה שאמר נזיר שגלח - רוצה לומר תגלחת טהרה, ואחר כך ידע שהוא נטמא בימי הנזירות טומאת התהום, עשו ספיקו טמא ואפילו היתה הטומאה שטה על פני המים מפני שהיא טומאת מת, ונבאר בפרק רביעי ממסכת טהרות (הלכה ח) שספק טומאה צפה על פני המים טהור אמנם זה בשרץ לבדו, ונבאר ראיה לזה.

ופירוש להקר - להצטנן והוא שם הצינה.

ומה שאמרנו שספיקו טהור כשידע זה אחר התגלחת, שהיא בהיותה טומאת התהום לפי שהוא משוקע בקרקע ויש לנו לומר שלא ידע בה שום אדם, ואין אנו יכולין לומר כן כשצף על פני המים לפי שהוא מזומן שיראוהו בני אדם וידעוהו.

וכבר הגיע לך מזה המקום עניין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד, והוא שמת כשנמצאהו בעניין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום, הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום, אלא אם כן נמצא מי שידע בו. ואם נמצאהו מגולה ונראה, לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו, אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום.

ואשוב אל הכוונה, אם זה אשר ירד ליטהר מטומאת מת וטהר והשלים נזירותו, ואחר כך ידע שזאת המערה שנטהר בה היה בה מת משוקע בקרקע המערה, סותר ויעמוד בחזקת טומאה, והטעם בזה מה שאמר שחזקת טמא, טמא.

ופירוש רגלים לדבר - שהעניין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות, ואמנם העיקר כשנתקיים איזה עניין שיהיה נניחהו בחזקתו, עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה, וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה. אחר כן הביא כל מה שדומה לזה:

משנה געריכה

מה שאמר המוצא - לא שיהיה מגולה, בלתי שיחפש אחריו ויחפור.

אומרו מת - לא שיהיה הרוג.

ואמר מושכב - לא שימצאהו יושב.

ואמר כדרכו - לא שיהיה ראשו בין ירכותיו.

לפי שכל זמן שיהיה בו דבר מאלו, אינו עושה שכונת קברות.

ופירוש תבוסה - המקום שמתגלגל בו, נגזר מלשון "מתבוססת בדמיך"(יחזקאל טז, ו), ובארו זה שמאסף עם המת העפר הלח שלו כולו שהוא מתחתיו, ויחפור מן העפר התיחוח ומקרקע בתולה שלוש אצבעות ואז יטהר זה המקום. וסמך לזה למה שאמר "ונשאתני ממצרים"(בראשית מז, ל), וידוע שהם ישאוהו משם, אבל הכוונה טול עמי מעפר מצרים שאני שוכב בו, לפי שתמצית הלחות והבשר המעופש מעורב בזה העפר.

וכבר בארתי לך בפרק השביעי העיקר שהוא אצלנו, מת שחסר אין לו רקב ולא תבוסה ולא שכונת קברות. וזה כשנמצא מת אחד או שנים או יותר אבל הם במקום אחד רוצה לומר קרובים זה לזה, לפי שנאמר מקום זה הוצברו בו מתים. אבל אם היו שלשה מתים ובין כל אחד ואחד ארבע אמות, או יותר מארבע אמות פחות משמונה, הרי אנו חוששין שיהיה זה המקום בית הקברות. ודין בית הקברות שיבדוק בהן עשרים אמה, כמו שיתבאר מעשה הבדיקה בסוף אהלות:

משנה דעריכה

יתבאר היאך הוא ספק נגעים בסוף פרק חמישי ממסכת נגעים, ומשם דרשהו לפי שזה המקום צר לבארו לפי שאין בו שום דבר מכוונת המסכת.

וכמו כן בפרק שני מזבים נבאר אלו השבעה דרכים.

ועניין אמרו ספקו ושכבת זרעו טמאים - שאנו לא נאמר כשראה ראיה אחת אחר שכבת זרע, מחמת שכבת זרע ראה כמו שאנו אומרים בראיה, וזהו עניין מאמרם לומר שאין תולין בה.

ובזבים יתבאר עיקרים אלו כולם.

והלכה כחכמים:

משנה העריכה

תועלת ידיעתינו בשמואל אם הוא נזיר או לא, למי שאמר הריני כשמואל, או שיספר ספור מספוריו, כמו שאמרנו בשמשון.

והלכה כרבי נהוראי:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת נזיר