משנה נזיר ט א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נזיר · פרק ט · משנה א | >>

הגוים אין להם נזירות.

נשים ועבדים יש להם נזירות.

חומר בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו ואינו כופה ג את אשתו.

חומר בעבדים מבנשים, שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו.

הפר לאשתו, הפר עולמית.

הפר לעבדו, יצא לחירות משלים נזירותו.

עבר מכנגד פניו, רבי מאיר אומר לא ישתה, ורבי יוסי אומר ישתהו.

הַגּוֹיִם אֵין לָהֶם נְזִירוּת.

נָשִׁים וַעֲבָדִים, יֵשׁ לָהֶם נְזִירוּת.
חֹמֶר בְּנָשִׁים מִבַּעֲבָדִים,
שֶׁהוּא כּוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ,
וְאֵינוֹ כּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ.
חֹמֶר בַּעֲבָדִים מִבְּנָשִׁים,
שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ,
וְאֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ.
הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֵפֵר עוֹלָמִית;
הֵפֵר לְעַבְדּוֹ,
יָצָא לַחֵרוּת, מַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ.
עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו,
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יִשְׁתֶּה,
וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִשְׁתֶּה:

הגוים - אין להם נזירות.

נשים, ועבדים - יש להם נזירות.
חומר בנשים - מבעבדים,
שהוא כופף את עבדו - ואינו כופף את אשתו.
חומר בעבדים - מבנשים,
שהוא מפר נדרי אשתו - ואינו מפר נדרי עבדו.
הפר לאשתו - הפר עולמית.
הפר לעבדו -
יצא לחירות - ומשלים את נזירותו.
עבר מכנגד פניו -
רבי מאיר אומר: לא ישתה.
רבי יוסי אומר: ישתה.

בתחילת פרשת נזיר נאמר "דבר אל בני ישראל"(במדבר ו, ב), ואמרו בני ישראל ולא גוים.

ואמר הבורא יתברך בעניין השבועות והנדרים כולם "לאסור אסר על נפשו"(במדבר ל, ג), ואמרו מי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו.

וכופף - הוא שיכריחהו על שתיית היין והטומאה. והעיקר אצלנו בעבדים, לנזירות כופפו, לנדרים אינו יכול לכפותו, לשבועה אינו צריך לכפותו, לפי שלא ישבע אלא על מה שיש לו רשות והוא אין לו רשות בעצמו. ואמנם הנדרים המחוייבים לו, כגון שיאמר עלי כך וכך כל זמן שאעשה כך וכך, או שיאסור על עצמו דברים שאין בהם עינוי נפש, שלא יגיע לעבד נזק לעצמו ולא יתבטל רצון רבו. ואם אמר אדם לעבדו מופר לך, כבר בטל ממנו זכותו וחזר בן חורין, לכך משלים נזירותו.

ומה שאמר עבר מלפניו - רוצה לומר אם ברח ממנו או שיצא מאצלו והוא נזיר.

רבי מאיר אומר, לא ישתה, בשביל שידאג ויחזור לרבו שיכריחנו לשתות יין.

ורבי יוסי אומר, ישתה, כדי שלא יחליש וימות, שאי אפשר שרבו לא יבקשנו ויחפשנו ויחזור לרשותו, ונמצא כאילו הוא נשאר ברשותו:


הגוים אין להם נזירות - אף על גב דגוים מקריבין נדרים ונדבות כישראל, אם נדר בנזיר אין עליו תורת נזירות ומותר לשתות יין וליטמא למתים, דכתיב בריש פרשת נזיר (במדבר ו) דבר אל בני ישראל, בני ישראל נודרים בנזיר ואין גוים נודרים בנזיר:

שהוא כופה את עבדו - כופהו לשתות יין ולהטמא למתים בעל כרחו:

ואינו כופה את א - שתו. בעל כרחה. ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או בטול מלאכה, אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הם בטלים מאליהם א, דכתיב (שם ל) לאסור אסר על נפשו, מי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו. וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהם עינוי נפש, אין רבו צריך לכופו, שמאליהם בטלים, שהרי אין לו רשות לעצמו ב. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש ואין בהם ביטול מלאכה לרבו, חייב העבד לקיימם ואין רבו יכול לכופו עליהם לבטלם:

מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו - שאם נתרצה בנדר שנדרה אשתו אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו אחר שהפר לה פעם א' ד. ואם כפה את עבדו לעבור על נדרו ורצה אח"כ בקיומו חייב העבד לקיימו:

הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו - לאו דוקא הפר אלא אם כפה את עבדו לשתות יין ולהטמא למתים ואח"כ יצא העבד לחירות, חייב העבד להשלים נזירותו ה אחר שיצא לחירות. ורמב"ם פירש הפר לעבדו יצא לחירות, שהאומר לעבדו מופר לך, פקע זכות האדון ממנו ויצא העבד לחירות בשביל כן וצריך שישלים נזירותו. ולבי מהסס בפי' זה:

עבר מכנגד פניו - שברח מרבו אחר שנדר בנזיר:

ר"מ אומר לא ישתה - יין כדי שיצטער וישוב לרבו שיכפהו לעבור על נדרו ויהיה מותר לשתות יין:

ור' יוסי אומר ישתה - שלא יחלה וימות. שהרי עתיד הוא לשוב לרבו שיבקש רבו אחריו ויחזירנו, ונמצא כאילו הוא ברשות רבו:

הגוים אין להם נזירות. כתב הר"ב דכתיב בריש פרשת נזיר דבר אל בני ישראל. בני ישראל נודרים בנזיר ואין גוים נודרים בנזיר. גמ'. ופריך לה דהא כתיב נמי איש. ובערכין דכתיב בני ישראל ואיש. מקיימין שניהם למעוטי עובד כוכבים מענין אחד דערכין ולרבויי מאיש לענין אחר כדתנן במשנה ב' פ"ח דערכין ומשני שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא עכו"ם שאין לו טומאה פירש"י כי נגע במת דאמר קרא (במדבר י"ט) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא כלומר אתקש טומאה לטהרה. וכתבו התוספות ועכו"ם אין לו טהרה דכתיב (שם) והיתה לבני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא. למשמרת לבני ישראל ולא לעכו"ם:

שהוא כופה את עבדו. כתב הר"ב ובשאר נדרים שיש בהם ענוי נפש וכו'. וכ"ת א"כ אמאי יש להן נזירות. דבגמ' מפיק ליה מקרא דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ולא תילף לה משאר נדרים. ומ"ש הר"ב וכן השבועות כולם וכו' קשה מאי שנא שבועות מנדרים ובגמ' בשבועה מ"ט דאמר קרא (ויקרא ה') להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין רשות בידו. ופירש"י הכי נמי כיון דקא מכחיש כי לא אכל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה. ע"כ. ותו משמע בגמ' דקרא דלאסור אסר לא צריכין לנדרים דילפינן להו משבועות ואם אינו ענין לנדרים תנהו לנזירות ושתועיל בהן כפייה. כך פי' בתוס'. ולפיכך נראה ודאי שגירסא אחרת היתה להר"ב בגמ' וטעמא רבה נ"ל לחלק בין נדרים לשבועות. שהנדרים אסר חפצא עליה. והשבועות אסר נפשיה אחפצא. כדפי' הר"ב במ"ב פ"ב דנדרים. ולפיכך שבועות דאוסר נפשיה ואין לו רשות לעצמו כמ"ש הר"ב אין חלין כלל איזה שבועה שתהיה. אבל נדרים שאוסר החפץ עליו כשאין לרבו שום הרעה בזה הנדר. שפיר נאסר החפץ עליו:

ואינו כופה את אשתו. פירש הכפייה לחודה לא מהניא אלא צריך שג"כ יבטלנו בלבו כמ"ש במ"ח פ"י דנדרים:

מיפר נדרי אשתו. פי' הר"ב שאם נתרצה וכו' לפי זה הפר לאשתו הפר עולמית פירושא קא מפרש. וז"ל רש"י חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו. ואיזה חומר בעבדים מבנשים שאם הפר לאשתו הפר לה עולמית [כו']:

הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. פי' הר"ב שאם יצא לחירות חייב להשלים. וז"ל רש"י משלים נזירותו שקבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה. ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר. ע"כ. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם היינו כגירסת הספרים דגרסי ומשלים:

ורבי יוסי אומר ישתה. כן הגי' בכל הספרים גם בשתי הגמרות במשנה ובגמ' ואם כן הלכה דישתה דר"מ ור"י הלכה כר"י וכבר השיג הראב"ד להרמב"ם שפסק בפ"ב מהל' נזירות דלא ישתה ומ"ש הכסף משנה שנראה שהיה גורס בהיפוך רבי מאיר אומר ישתה ור"י אומר לא ישתה אין נראה כן מלשון פירושו שבמשנה:

(א) (על הברטנורא) וכ"ת א"כ אמאי יש להן נזירות, בגמרא מפיק לה מקרא דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ולא תילף לה משאר נדרים:

(ב) (על הברטנורא) קשה מ"ש שבועות מנדרים כו'. ומסיק ונראה ודאי שגירסא אחרת היתה להר"ב בגמרא. וטעמא רבה נ"ל לחלק בין נדרים לשבועות, שהנדרים אסור חפצא עליה והשבועות אסר נפשיה אחפצא, ולפיכך שבועות דאוסר נפשיה ואין לו רשות לעצמו אין חלין כלל איזה שבועה שתהיה, אבל נדרים שאוסר החפץ עליו כשאין לרבו שום הרעה בזה הנדר, שפיר נאסר החפץ עליו:

(ג) (על המשנה) כיפה כו'. פירוש הכפיה לחודא לא מהניא אלא צריך שג"כ יבטלנו בלבו. כמ"ש במ"ח פ"י דנדרים:

(ד) (על הברטנורא) לפ"ז, הפר לאשתו הפר עולמית, פירושא קא מפרש. וז"ל רש"י חומר בעבדים מבנשים שאם הפר לאשתו הפר לה עולמית:

(ה) (על הברטנורא) שקיבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר. רש"י:

(ו) (על המשנה) ורבי יוסי אומר וכו'. והר"מ פסק כר' מאיר. והר"א השיג דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

העכו"ם אין להם נזירות:    מפ' בגמרא דכתיב דבר אל בני ישראל בני ישראל נודרים בנזיר ולא עכו"ם ופריך והא גבי ערכין דכתיב נמי בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכין ואין עכו"ם מעריכין יכול לא יהיו נערכין ת"ל איש ה"נ גבי נזירות הוא וכתיב גביה איש להוו עכו"ם בתורת נזירות דאם אינם נזירין להביא קרבן משום דכתיב בני ישראל ולא עכו"ם ליהני לן איש דלהוו נזירין אבל לא להביא קרבן ומשנינן שאני הכא גבי נזיר דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא יצא עכו"ם שאין לו טומאה שאם נגע במת אינו טמא דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכתבו התוס' בשם הקונטרס דאתקש טומאה לטהרה עכו"ם אין לו טהרה דכתיב והיתה לעדת בני ישראל למי נדה חטאת היא למשמרת לבני ישראל ולא לעכו"ם ע"כ:

שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו:    מצאתי מוגה כופף:

נשים ועבדים יש להם נזירות:    דכתיב ואמרת להם לרבות את העבדים ואע"ג דקיימא לן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד כנעני חייב בה והכא בנשים בהדיא כתיב בהו איש או אשה כי יפליא וגו' אפ"ה איצטריך קרא לרבויינהו הכא דסד"א הואיל וכתיב גבי נדרים לאסור אסר על נפשו ודרשינן מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו אימא גבי נזיר נמי לא דהא איתקש נזירות לנדרים דכתיב לנדור נדר נזיר להזיר קמ"ל ואמרת אליהם לרבות את העבדים וחומר בעבדים שאינו מפר נדרי עבדו שאף בנזירות מיחה ונתרצה שוב לא יוכל להתיר כי אם בהתרת חכם דוקא תוס' ז"ל. וז"ל רש"י ז"ל חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו שצריך להפר נדרי אשתו. אבל לא נדרי עבדים כל זמן שהוא תחתיו ולא יצא לחירות ע"כ. ועוד פירש ז"ל וזהו חומר בעבדים מבנשים עוד שאם הפר לאשתי הפר לה עולמית ואפילו נתארמלה או נתגרשה מפר מעליה כל הנזירות לגמרי אבל בעבדיו אינו כן שכיון שיצא לחירות משלים לנזירותו שקבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר ע"כ. וז"ל תוס' ז"ל הפר לעבדו ויצא לחירות שנשתחרר אח"כ משלים נזירותו הפר לאו דוקא אלא כלומר מיחה ע"כ. כתב הרמב"ם ז"ל בפ' אחרון דהלכות נדרים המפר נדרי בתו או אשתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם ממתני' דקתני שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו. בפי' רע"ב ז"ל ורמב"ם ז"ל פי' וכו'. אמר המלקט וכן פסק בספר היד פ' שני דהלכות נזירות והראב"ד ז"ל השיגו וכתב שלשון המשנה העיקרי הוא כך הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו ולדעת הרמב"ם ז"ל הגרסא יצא לחירות ומשלים נזירותו. וכולה מתני' שם סימן ט"ז י"ז י"ח י"ט ושם פסק כר' מאיר. וכתב מהרי"ק ז"ל שנראה שהוא ז"ל היה גורס ר"מ אומר ישתה ר' יוסי אומר לא ישתה ולפי זה חזר בו ממה שפי' במשנה דמשמע דר"מ אמר לא ישתה ור' יוסי אמר ישתה. והביאה ג"כ ביד פ"ח דהלכות עבדים סימן י"ז. ובטור י"ד סימן רל"ד בדף רפ"ב ע"א ובסימן רס"ז:

יכין

שהוא כופה את עבדו:    לשתות יין ולהטמא. ודוקא בנזירות צריך לכופו. אבל בשאר נדרים, אם יש בהן ענוי נפש, בטלים בלי כפייה, ואם אינן ענוי נפש לא מהני כפייה. משא"כ בשבועות, בכל גוונא בטלים בלי כפייה, מדאסר נפשיה אחפציה, והרי אין גופו שלו:

ואינו כופה את אשתו:    דכפייה לחוד לא מהני, אם לא יבטל הנדר בלבו [כנדרים פ"י מ"ח] ואפילו להרמב"ם [(רמב"ם פי"ג מהל' נדרים ה"ה)] דגם יכול לכופה עכ"פ מודה דצריך לבטל הנדר בלבו, דאע"ג דבטול בלב לחוד לא מהני [כנדרים ע"ט א'], עכ"פ בהדי כפייה מהני, ובשבת אפילו בהדי אמירה טול אכול מהני [(שו"ע יו"ד רלד, כד)] אבל בכפייה לחוד סגי אף שלא בטל:

שהוא מיפר נדרי אשתו:    דבמרוצה בנדרה אחר שהפיר לה. פטורה מלקיימו:

ואינו מיפר נדרי עבדו:    דבמתרצה בנדרו אחר שכפהו לעבור, חייב העבד לקיימו:

הפר לאשתו הפר עולמית:    היינו בנדרי ענוי נפש, אבל שבינו לבינה גם באשה מופרים רק כל זמן שהיא אצלו [כ(שו"ע יו"ד רלד, נה)]:

יצא לחירות משלים נזירתו:    ומשלים נזירותו כך גירסת הרמב"ם. ור"ל דבאמר לעבדו מופר לך, על נזירותו שנזר, יצא לחרות אבל משלים נזירותו, ולראב"ד הגי' היא משלים נזירותו ור"ל אם נשתחרר צריך להשלים נזירותו:

עבר מכנגד פניו:    ר"ל ואם ברח אחר שנזר:

רבי מאיר אומר לא ישתה:    כדי שיצטער, וישיב עי"ז לרבו שיכופו לשתות:

ורבי יוסי אומר ישתה:    שמא יחלש עי"ז, ויפסיד רבו כשימצאנו:

בועז

פירושים נוספים