רמב"ם על נזיר ח

<< · רמב"ם · על נזיר · ח · >>

נזיר פרק חעריכה

משנה אעריכה

העיקר אצלנו יתבאר לך בשלמות במסכת טהרות (פרק ד הלכה ה) ונשנה במקומות הרבה, שספק טומאה ברשות הרבים טהור וברשות היחיד טמא.

ולמדנו זה מסוטה שאמר הכתוב "ונסתרה והיא נטמאה"(במדבר ה, יג), הנה שפסק בטומאה אחר שנסתרה ברשות היחיד. וזה כשיש ברשות היחיד אדם אחד או שנים כמו הסוטה שאין שם אלא בועל ונבעלת, אבל אם היו ברשות היחיד שלשה אנשים או יותר ונתחדש ספק טומאה ספקו טהור לפי שהם במדרגת רשות הרבים.

לפיכך זה שאמר לשני נזירין ראיתי אחד מכם שנטמא, לא שהיה עמהם בבית אחד, לפי שספקו טהור יהיה כמו שבארנו, ואמנם היה יוצא עמהם.

וזה שאמר סופרין שלושים יום - מדבר על סתם הנזירות שהוא שלושים יום, וכמו כן אם היה עליהם על דרך משל עשר שנים. וזה לא יהיה גם כן אלא כשהיה זמן אחד מהם כמו זמן חברו.

וכבר ידעת שקרבן טומאה הוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם, וקרבן טהרה כבש בן שנתו לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים.

והלכה כבן זומא:

משנה בעריכה

זאת ההלכה צריכה לששה עיקרים, יהיו מצויין בלבך ואז יתבאר עניינם.

  • העיקר הראשון, שמחוסר כפורים אסור בקדשים עד שיביא כפרתו, ושהמצורע מכלל ארבע מחוסרי כפרה כמו שיתבאר בפרק שני מכריתות, ואין הנזיר מכלל מחוסרי כפרה כמו שיתבאר שם.
  • והעיקר השני, שהמצורע מגלח שתי תגלחות ואז יביא כפרתו וזה כתוב בתורה. התגלחת הראשונה כשנטהר מן הצרעת אחר הטבילה, והתגלחת השניה ביום השביעי מן התגלחת הראשונה, ויביא קרבנותיו בשמיני ואז מותר לו לאכול בקדשים, וזה כולו כתוב בתורה (ויקרא י"ד).
  • והעיקר השלישי, שימי ספרו, והם הימים שבין שתי התגלחות, וימי גמרו, והם ימי החלט, אין עולין לו מימי הנזירות. וכבר בארנו זה בפרק הקודם לזה (הלכה ג).
  • והעיקר הרביעי, שאין אדם מגלח תגלחת אחת ותעלה לו לניזרו ולצרעתו.
  • והעיקר החמישי, וכבר נשנה שנזיר שנטמא בימי הנזירות, ואפילו ביום אחרון, סותר את הכל.
  • והעיקר הששי, הוא נזכר בזאת ההלכה, במה שאמר שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי, אבל בזמן שהוא ספק אינה דוחה.

ואחר שכל אלו העיקרים קיימים, יתחייב מהם שנזיר אם היה עליו סתם נזירות שהם שלושים יום כמו שיתבאר והוא שמדבר בו בזאת ההלכה, וכשהוא ביום אחרון מן השלושים יום כולם ספק טמא, וכמו כן היה באלו השלושים יום ספק מוחלט, הנה שאי אפשר לו לאכול בקדשים אלא אחר שישלים כמו הנזירות שהיה עליו וזה ששים יום. ואינו מותר לו היין והטומאה ושיפסוק ממנו הנזירות אלא אחר מניין ארבעה ארבעה פעמים כמו ימי הנזירות שהם עליו וזה אחר מאה ועשרים יום. וטעם זה לפי שהתגלחות המחויבות לו הם ארבע תגלחות: תגלחת טומאה לפי שהוא ספק טמא, ותגלחת טהרה, ושתי תגלחות של מצורע לפי שהוא ספק מצורע.

ויגלח כל אחד מאלו הארבע בתשלום זמן הנזירות, לפי שאלו שתי הספקות שנפלו בטומאה ובצרעת ארבע הרכבות:

  • אחת מהם, שהוא טמא ודאי ומוחלט ודאי.
  • או טמא ודאי ואינו מוחלט.
  • או מוחלט ודאי ואינו טמא.
  • או ודאי טהור, ואינו לא מצורע ולא טמא מת.

והתגלחת הראשונה שיגלח אחר תשלום שלושים יום שהיה בהם ספק טמא וספק מוחלט:

  • אם הוא אינו לא טמא ולא מוחלט - אינו חייב באחרת.
  • ואם היה הוא מוחלט וטמא - תהיה זאת התגלחת הראשונה משתי התגלחות המחוייבות למצורע.

ואין אנו יכולין לגלחו התגלחת השניה ביום השביעי מזאת התגלחת, לפי שהוא מוחלט בספק ונחוש שמא אינו מצורע, אבל הוא טמא ודאי, וכבר סתר השלושים יום הראשונים מפני הטומאה, והוא עכשיו באלו השלושים יום השניים נזיר, ואינו מותר תגלחתו בימי הנזירות זאת התגלחת השניה המחויבת לו בהיותו ספק מוחלט אחר שהיא ספק. וזהו עניין מה שאמרו, לגלחו בתוך שבעה אי אפשר דילמא לאו מוחלט הוא, ורחמנא אמר "תער לא יעבור על ראשו"(במדבר ו, ה), לפיכך נניחהו עד שישלים השלשים יום השניים, ואז נגלחהו התגלחת השניה אשר בה נשלמה טהרת מצורע, ואז יאכל בקדשים לפי שהוא כבר גלח שתי התגלחות ובין כל אחת ואחת שלושים יום, ואם היה מוחלט כבר נטהר, לפי שאינו מתנאי הטהרה שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת אלא שבעה ימים ולא יותר, אלא הכוונה שלא יהיה פחות. וכבר נתבאר שאי אפשר לו טהרתו אלא אחר ששים יום.

ונשאר עניין היתר שתיית היין והטומאה.

ונאמר גם כן, אילו מוחלט ודאי היה בשלשים יום הראשונים והיו ימי גמרו, והשלושים השניים היו ימי ספרו והם אותן שיהיו בין שתי התגלחות כמו שבארנו, והעיקר אצלנו שימי גמרו וימי ספרו אין עולין לו, לפיכך צריך שישהא אחר אלו הששים יום שלושים יום נזיר ויגלח תגלחת שלישית.

ואמנם אילו היה מוחלט בלבד לא היה צריך יותר, אלא שאנו אומרים גם כן שמא טמא היה בודאי, ועל כל פנים יש לו לגלח תגלחת טומאה, לפי שלא תעלה תגלחת אחת לניזרו ולצרעתו, לפיכך ישהא שלשים יום פעם רביעית ויגלח תגלחת רביעית:

  • ותהיה התגלחת הראשונה מזאת הארבע לספק ימי גמרו, רוצה לומר התגלחת הראשונה משני התגלחות המחויבות למוחלט.
  • והתגלחת השניה לספק ספרו, רוצה לומר השניה משתי תגלחות המוחלט.
  • והתגלחת השלישית לספק טומאתו, שצריך שתהיה גם כן אחר ימי נזירות עד שיסתור אותה, אחר שזה הספק נתחדש בימי הנזירות כמו שבארנו בתחילה.
  • והתגלחת הרביעית תגלחת טהרה.

ועל זה ההיקש בעצמו יהיה הדין במי שנזר בנזיר עשר שנים על דרך משל, ואחר כך היה בהם כולם ספק מוחלט, ונתחדש לו ספק טומאה בסופם, הנה הוא אוכל בקדשים אחר עשרים שנה, ושותה ביין אחר ארבעים שנה כמו שבארנו. והוא מה שאמרו "בת שנה" רוצה לומר נזירות בת שנה, אוכל בקדשים אחר שתי שנים, ושותה ביין אחר ארבע, ומגלח ארבע תגלחות. ואמנם הקרבנות שיקריב, אין סיפורו נאות בכוונת זה הפירוש: