משנה נזיר ט ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נזיר · פרק ט · משנה ד | >>
כל ספק נגעים בתחילה, טהור עד שלא נזקק לטומאה.
משנזקק לטומאה, ספקו טמא.
בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה.
במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, ובחולי, ובמראה, ובהרהור.
משנזקק לזיבה אין בודקין אותו. אנסו ל וספקו ושכבת זרעו, טמאין, שרגלים לדבר.
המכה את חברו ואמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, לאחר מכאן הכביד ומת, חייב.
רבי נחמיה אומר, פטור, שרגלים לדבר לג.
כֹּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה, טָהוֹר,
- עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה;
- מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה,
- סְפֵקוֹ טָמֵא.
- בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְזִיבָה:
- בְּמַאֲכָל, וּבְמִשְׁתֶּה,
- בְּמַשָּׂא, וּבִקְפִיצָה,
- וּבְחֹלִי,
- וּבְמַרְאֶה, וּבְהִרְהוּר.
- מִשֶּׁנִּזְקַק לְזִיבָה,
- אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ.
- אָנְסוֹ וּסְפֵקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, טְמֵאִין,
- שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.
- הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ,
- וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה,
- וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה,
- לְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת,
- חַיָּב.
- רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: פָּטוּר,
- שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:
כל ספק נגעים -
- כתחילה טהור - עד שלא נזקק לטומאה.
- משנזקק לטומאה - ספקו טמא.
- בשבעה דרכים -
- בודקין את הזב - עד שלא נזקק לטומאה,
- במאכל, במשתה,
- במשא, בקפיצה,
- בחולי, במראה, בהרהור.
- בודקין את הזב - עד שלא נזקק לטומאה,
- משנזקק לטומאה - אין בודקין אותו.
- אונסו, וספקו, ושכבת זרעו -
- טמאים - שרגלים לדבר.
- המכה את חברו - ואמדוהו למיתה,
- הקל - ממה שהיה,
- לאחר מכן הכביד, ומת - חייב.
- רבי נחמיה - פוטר, שרגלים לדבר.
יתבאר היאך הוא ספק נגעים בסוף פרק חמישי ממסכת נגעים, ומשם דרשהו לפי שזה המקום צר לבארו לפי שאין בו שום דבר מכוונת המסכת.
וכמו כן בפרק שני מזבים נבאר אלו השבעה דרכים.
ועניין אמרו ספקו ושכבת זרעו טמאים - שאנו לא נאמר כשראה ראיה אחת אחר שכבת זרע, מחמת שכבת זרע ראה כמו שאנו אומרים בראיה, וזהו עניין מאמרם לומר שאין תולין בה.
ובזבים יתבאר עיקרים אלו כולם.
והלכה כחכמים:
כל ספק נגעים בתחלה טהור - כגון שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע, ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהן פשה, שניהן טהורין, ואע"ג דודאי א' מהן טמא כה:
משנזקק לטומאה ספיקו טמא - כגון שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, ובסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד, חזרו להיות כסלע. אע"פ שהאחד מהם ודאי טהור שכבר הלך הפשיון, שניהם טמאים, כיון שנזקקו לטומאה. עד שיחזרו לכגריס:
בשבעה דרכים בודקין את הזב - שאם ראה מחמת אונס, טהור, דדרשינן זב מבשרו, ולא מחמת אנסו כו:
עד שלא נזקק לטומאה - דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה נעשה זב גמור לטמא משכב ומושב כז. אבל ראיה ראשונה מטמאה באונס טומאת ערב כדין בעל קרי, ומצטרפת עם השניה כח אפילו היתה באונס:
במאכל - אם אכל דברים המביאים לידי זיבה, כגון בשר שמן חלב וגבינה ביצים יין ישן:
ובמשתה - ברבוי שתיה:
במשא - כבד שנשא:
במראה - ראה אשה אפילו לא הרהר:
ובהרהור - אע"פ שלא ראה. אם אירע לו אחד מאלו השבעה קודם שראה ראיה שניה, אינו נעשה זב, והטפה אינה מטמאה במשא:
משנזקק לטומאה - שראה ראיה שניה שלא באונס:
אין בודקין אותו - ואף אם ראה שלישית באונס נעשה זב לקרבן כט:
וספיקו ושכבת זרעו טמאים - ספיקו מחמת שכבת זרעו. כגון אם ראה שכבת זרע תחלה וטיפת זיבה הבאה אחר כך אינה מטמאה שהרואה קרי אינו מיטמא בזיבה מעת לעת. לא ועד שלא נזקק לטומאה הקרי מטהר את הזיבה משום דהוי אונס. ולאחר שנזקק לטומאה אין הקרי מטהר את הזיבה שאין תולין שמחמת הקרי באה הזיבה:
שרגלים לדבר - שאין אותה ראיה מחמת אונס כיון שכבר נעשה זב לב:
ר"נ פוטר שרגלים לדבר - שלא מחמת מכה מת, כיון שהקל ממה שהיה. ואין הלכה כרבי נחמיה:
כל ספק נגעים בתחלה טהור. כתב הר"ב כגון שנים וכו'. אליבא דכ"ע מפרש אבל לחכמים אפילו באחד שבא בב' נגעים וכו' כדתנן במשנה ד' פרק ה' דנגעים. והתם מפרש להו הר"ב מהמקרא עיין שם. ועוד שם בראש הפרק דכל ספק נגעים טהור חוץ משני ספיקות הוא:
בשבעה דרכים. לשון זכר. ואע"ג דבריש קדושין תנן שלש דרכים. לשון נקבה כמ"ש שם אשכחן נמי דרך בלשון זכר כדכתיב (דברים כח) בדרך אחד יצאו אליך. והכא לגבי זכר קתני לה ודרכו של איש ליבדק. ואין דרכה של אשה ליבדק. דהא אשה באונס נמי מיטמיא. תנן לשון זכר. גמרא דריש קדושין:
בודקין את הזב. פירש הר"ב שאם ראה מחמת אונס טהור דדרשינן זב מבשרו ולא מחמת אונסו. בריש פ"ב דכריתות. ופירש"י מבשרו מכח אברו ומתוקף יצרו ע"כ. ותימה דאדרבא הרי יצרו מצילו דהיינו הרהור. ול' הרמב"ם בפי' משנה ב' פ"ב דזבים הזיבות הוא חולי מחוליי כלי הזרע. וזה כי כלי הזרע יחלשו כחם המחזיק והמעכל וכל כחות הגוף נשארים בענינם הטבעי. ואז ישתות הזרע בלתי מבושל ויוצא בלא הנאה [1]מאין תשמיש ויהיה עינו נוטה לאדמימות מעט ועצמו (רקיק) [בנ"א דקיק]. ולשון התוספתא מה בין זוב לשכבת זרע. זוב בא מבשר המת. שכבת זרע בא מבשר החי. זוב דומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת. וכשתקרה לו השתיתה הזאת מסיבה מתחדשת בו מחלישות כוללת כחות הגוף כולן. או מחמת כובד שהכבידן ה"ז אינו זב עד שתהיה סיבת השתיתה חולשת כלי הזרע לבד. והוא אמרו יתעלה כי יהיה זב מבשרו ואמרו בפירושו מבשרו טמא לא מדבר אחר מכאן אמרו בשבעה דברים כו':
עד שלא נזקק לטומאה. פירש הר"ב דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה נעשה זב גמור לטמא משכב ומושב. ומסיים התם בזבים ולספור ז' נקיים ולטעון ביאת מים חיים. ומ"ש אבל ראיה ראשונה וכו' ומצטרפת עם השניה. אבל לא עם השלישית לקרבן כמפורש בסוף משנה ב' פ"ב דזבים:
במאכל. פי' הר"ב אם אכל דברים כו'. ובזבים פי' ג"כ אם אכל אכילה גסה [ואין תליית כולם שוה אלא כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ב דזבים]:
ובמראה ובהרהור. כתב הר"ב ראה אשה אפילו לא הרהר וכו' וז"ל הרמב"ם פ"ב דזבים ופירוש במראה שיראה בריה יפת הצורה ותערב לו לתשמיש ואע"ג שלא קדמה לו לעולם מחשבה בתשמיש הבריה ההיא וכן אם קדמה מחשבתו בעניני התשמיש ואע"פ שאין בדמיונו צורת בריה ידועה והוא אמרו בכאן בבירור בענין הזה הרהר עד שלא ראה [או] ראה עד שלא הרהר ע"כ:
משנזקק לטומאה. פירש הר"ב ואף אם ראה שלישית באונס כרבנן דמשנה ב' פ"ב דזבים דלרבי אליעזר דוקא לרביעית:
אונסו. כמו מאכל ומשתה והנך שבע דאמרינן שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה. תוספות. והרמב"ם בזבים פירש אונסו כגון שיוכה על גביו או יפחד. ע"כ. אבל נראה לי שחוזר ג"כ על אחד מהשבעה והוא הדין לאינך. שבחבורו פ"ב מהלכות מחוסרי כפרה כתב אהא דתנן קפיצה וז"ל או שקפץ ממקום למקום ובכלל דבר זה אם הוכה על גביו:
וספיקו ושכבת זרעו. פי' הר"ב ספקו מחמת שכבת זרעו כגון אם ראה שכבת זרע תחלה וטיפת זיבה הבאה אח"כ אינה מטמא שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת. [כדתנן בזבים בתר הך מתני' דהכא ששנויה ג"כ שם. ופי' הר"ב דהאי זיבה מחמת חולשא דקרי היא] ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי [2]מטהר את הזיבה משום דהוי אונס. ונראה לי דס"ל דהוי בכלל חולי שבשבעה דרכים ולהכי לא תני בשמונה דרכים אבל ק"ל דמאי וספיקו ושכבת זרעו. ספק שכבת זרעו הוה ליה למתני. ועוד שלא ביאר הר"ב אלא דין קרי דמטהר זיבה קודם שנזקק. ולאחר שנזקק לא. ולא ביאר הספק מאי היא. ונמצא שעיקר פירושו החסיר מן הספר. וכי תימא שהספק הוא אם ראה מחמת ש"ז אם לא. דתקשה לך מאי קמ"ל כיון שאפילו ודאי ראה מחמת ש"ז טמא משנזקק דהא תנן אונסו א"כ כ"ש ספק דטמא. ובגמ' וספקו אמר [רבא] לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא. ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראיה כיון שנזקק לטומאה ספיקו טמא והדר פריך ש"ז טמא למאי וכו'. ש"מ דספקו וש"ז תרי עניני נינהו. אבל בפירוש דברי רבא אע"פ שהר"ש כתב במס' זבים בפירוש השני דמספקא לן אם בא הזוב קודם הקרי או לאחריו היינו למאי דמפרש הוא אח"כ בפירוש המשנה דבתרה דקרי אינו מטמא בזיבה מעל"ע אפילו בנזקק לטומאה דהא דקרי מטהר לא מחמת חולשתו ודמקרי אונס. אלא דחשבינן לכל הבא מעל"ע שהוא קרי הנשתייר כו' אבל הר"ב כבר פירש בטעם קרי דמשום אונס מטהר ודוקא קודם שנזקק לטומאה [א"כ] צריכין לפרש לדרבא כמ"ש הר"ש בפי' הראשון. וכן פירשו התוס' דאמרינן בפרק המפלת זיבה דפתיכה ביה ש"ז לא סתרה אלא יום אחד זיבה דלא פתיך ביה ש"ז סתרה ז' ורבא מיירי כגון שבדק עצמו ומצא ש"ז וגם זיבה על הבגד ולא נודע אם בא הזיבה לבדה והש"ז לבדו יסתור ז' או פתך בה זיבה שבאו יחד ולא יסתור רק יום א' ע"כ. והדר אמרינן בגמ' ש"ז טמאה למאי אילימא למגע מי גרע מש"ז דטהור אלא לטמא במשא מאן שמעת ליה כו'. אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה [פי' בקרי דהרואה קרי אינו מטמא מעל"ע וקאמר דמשנזקק אין תולין בה] סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזי. א"ל רבא והתניא גר שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד. [ותני עלה בברייתא בד"א בזמן שנתגייר מהול] א"ל אין לך חולי גדול מזה. אלא תנאי היא. דתניא שכבת זרע של זב מטמא במשא וכו'. ובמשנה ב' פרק ג' דזבים אמתניתין דגוי שראה קרי וכו' מפרש הר"ב דמיירי שראה זיבות כשהוא גוי וזיבה שרואה אחר שנתגייר היא השנייה ואפ"ה מטמאה ואין הקרי מבטלה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. והרי זיבה זו היא הראשונה דמטמאה באונס עכ"ד. ולפיכך אין לפרש לפי דבריו כפירוש רש"י דמפרש דרב פפא סבר דטעמא דמשנזקק לטומאה אין תולין משום דודאי מחולשא דזיבה אתיא הואיל ונזקק כבר לטומאה. ופריך מגוי דמטמא בזיבה מיד. משמע דעדיין לא נזקק ואין כאן חולשא. ומשני דחולשת עול קבלת מצות יש לו וחולשא לאו כחולי דשל שבעה דרכים אלא כחולשא דזוב מבשר המת. ע"כ. ולהר"ב הא מיירי כשראה כבר זיבה. ועוד כיון דמוקים כשראה כבר זיבה. אי סבר כפירוש רש"י הל"ל דמשום חולשת הזיבות הוא. ועוד דלפי' זה הא דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת לאו משום חולשא הוא. דהא אדרבא החולשא גורמת הזיבה. אלא טעמא משום דאמרינן שהוא קרי הנשתייר. וכך כתב הר"ש. וכבר כתבתי שהר"ב אינו סובר כן. אלא טעמא דרואה קרי שאינו מטמא מעל"ע הוא משום חולשא. והתוס' מפרשים וכ"כ הר"ש בפי' הראשון דה"ק ר"פ איידי דחולשא הוא דחזי. דהא דראה קרי שאינו מטמא מעל"ע משום דחולשא דקרי הוא ואונס פוטרו והלכך משנזקק לטומאה אין תולין לפי שאין אונס פוטרו. וא"ל רבא והא תניא גר כו' ואין לך חולי כו' ול"ג א"ל אלא רבא קאמר הכל וכלומר אי ס"ד דמשום חולשא דקרי הוא דאינו מטמא מה לי שראה כשהוא גוי. מה לי שראה כשהוא ישראל. אלא ודאי דגזירת הכתוב הוא דקרי דישראל מטהר ודגוי אינו מטהר ונדחין דברי רב אדא ורב פפא. כ"כ התוס'. וכן צריך להגיה בדברי הר"ש. ומסקינן בגמ' אלא תנאי היא כו' כלומר דש"ז דמתניתין לומר דש"ז של זב מטמא במשא אתא לאשמועינן ע"כ. וגם זה הפירוש לא נוכל לפרש לדברי הר"ב שהרי הוא מפרש דגם קרי של גוי מחלישו ועושהו כאונס. אלא משום דכקטן שנולד דמי ומחשבינן לזו שרואה בגירותו לראיה ראשונה דמטמא באונס. הלכך נ"ל לפרש לדברי הר"ב ולהעמיד הגירסא דגרסינן א"ל ונפרש כפירוש התוספות דרב פפא טעמא דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת הוא דקאמר דמחמת חולשא הוא. ולפיכך משנזקק לא איכפת בחולשא דאונסו מטמא. ומקשה רבא מגוי שנתגייר דמטמא אחר שראה קרי. ואי מחמת חולשא מה לי דישראל. מה לי דגוי. ומהדר ליה רב פפא ואמר ליה אין לך חולי גדול מזה. כלומר וליטעמך הא אין לך חולי גדול מזה מחמת עול קבלת מצות. ולמה יטמא בזיבה מיד. אלא התם אה"נ דמטמא באונס לפי שהיא ראשונה. והא קמ"ל שלא נחשוב הזיבות שראה קודם שנתגייר ותהיה זו שניה שאינו מטמא באונס. לפי שכקטן שנולד דמי. [והא דמסיק אלא תנאי היא. רבא הוא דמסיק הכי. וכן פירש ר"ש בפירוש הב'] כך נראה בעיני לפרש הסוגיא מבלי שנצטרך למחוק הגירסא אלא דקשיא מה שהקשה הר"ש על פירוש התוס' דלמאי דקאמר רב פפא טעמא דתולין בקרי משום חולשא והיכא דנזקק לא חיישינן לחולשא. הא כבר תנא ליה אונסו טמא ע"כ. ונ"ל לתרץ דכיון דתנא תני ליה קרי בתר הכי משום פלוגתא דמעת לעת ויומו כדאיתא התם בזבים. הלכך איצטריך לאשמועינן הכא דדין ש"ז לענין לא נזקק ונזקק. שוה לשאר אונסים. ולא תימא כיון שחזר ופרטו שאינו שוה ג"כ לשאר דרכים. ושמטהר אפילו לאחר שנזקק. איצטריך לאשמועינן דלא. ומה שהקשה הר"ש דלתני שמנה כבר תרצתי לעיל דבכלל חולי הוא. הכלל העולה דספיקו להר"ש דסובר דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת אפי' אחר שנזקק דטעמא דטהור משום דאמרינן קרי שנשתייר הוא. פירושו דספיקו. היינו רואה זיבה וספק אם כבר ראה קרי אם לא. דמשנזקק לטומאה טמא. ולהר"ב והתוס' דמפרשים טעמא דקרי משום חולשא. ודמשנזקק אינו מטהרו כלל. פירושא דספקו כשמצא על בגדו זיבה ושכבת זרע ולא ידע אם בא הזיבה לבדו וסותר שבעה ואם באו יחד לא יסתור אלא יומו. ופירש ושכבת זרעו לרב פפא כפי' התוס' והר"ב היינו לתלות בקרי דלא תלינן אלא קודם שנזקק ולא אח"כ. ואצטריך למתני. דלא תימא הואיל ופרטו בתר הכי דלא הוי דינו כדין שאר אונסין כמ"ש לעיל אלא דלהתוס' נדחין דברי רב פפא. ולדברי הר"ב כפי מה שפירשתי אני בגירסת הספרים דברי רב פפא שרירין וקיימין. ועוד [יש לפרש] בפי' שכבת זרעו כמסקנת רבא דהיינו דאתא מתניתין לאשמועינן דש"ז דזב מטמא במשא אפילו אין בה צחצוחי זיבה ולהתוס' א"א לפרש בע"א. וכן היא מסקנת הר"ש. הנה הראיתיך פירוש מלות המשנה וענינה. אבל אין בי כח ליישב לשון הר"ב. והרמב"ם מפרש במסכת זבים. וז"ל וכבר ביארנו כי הזב כשראה ראיה של זוב בשבעה ימי נקיים סתר את הכל. ואם ראה ש"ז סתר יומו וכל הראיות א"צ בדיקה. אבל אם היה באונס כגון שיוכה על גביו או יפחד ותשתות שכבת זרעו ואפילו אם היה בספק סותר והוא פי' אמרו משנזקק לזיבה אין בודקין אותו ע"כ. ומה שנראה לי דעתו בפי' אונסו כבר כתבתי בדבור דלעיל אבל ממשמע לשונו נראה דסובר כמו כן דספיקו ושכבת זרעו ענין אחד הוא. ולומר דאפילו בספק אם היא שכבת זרע אם לא. דסותר. ואע"פ שנאמר שגירסתו היא ספק שכבת זרעו. כי הוא לא העתיק לשון המשנה היאך היא אכתי קשיא סוגיא דגמ' דבין לרב פפא בין לרבא. לאו לענין סתירה נשנית במשנתינו. וגם לישנא דרבא דאמר לא תימא ספק חזא כו' משמע דודאי חזא ומלשון הרמב"ם משמע דספק אי חזא כלל אי לא. ובחבורו פרק ב' מהלכות מחוסרי כפרה לא הזכיר דין הספק:
שרגלים לדבר. פירש הר"ב שאין אותה ראיה מחמת אונס. והקשה הר"ש דהא רבנן ורבי אליעזר בקראי פליגי אי בשלישית אי ברביעית [כמו שאפרש בפ"ב דזבים בס"ד] וי"ל דרגלים לדבר אספיקו לחודה קאי. ע"כ. אבל קשה בבבא דלקמן במכה את חבירו דפליגי נמי בקראי כמו שאפרש בס"ד והתם ליכא לאוקמי למלתא אחריתא. לכן נראה לי דאאונסו קאי ולא קשיא דהיינו נמי דקאמרי רבנן שרגלים לדבר לומר דלהכי מקשינן שלישית לאשה ולא דרשינן אתים ולא נקיש לאשה אלא הרביעית משום שרגלים לדבר. ומכח סברא זו מקשינן שלישית וכן אפרש בבבא דלקמן. ובפרק קמא דסוטה דף ג' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה התורה ע"א בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה וע"א מעידה שהיא טמאה ע"כ ומקרא ילפינן דע"א נאמן כמ"ש במשנה ג' פ"ו דסוטה וכן יש לפרש גם בכאן דזהו שאמר שרגלים לדבר טעמא דקרא קדריש:
המכה את חבירו ואמדוהו למיתה. שנויה עוד בריש פ"ט דסנהדרין וע"ש בפירש הר"ב:
ורבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר. תנו רבנן את זו דרש רבי נחמיה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה (שמות כ"א) וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כך הכביד ומת שהוא פטור. ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה מלמד שחובשין אותו [דונקה המכה משמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא] ור"נ חבישה מנליה וכו'. פרק ט' דסנהדרין דף ע"ח. ואע"ג דמן המקרא קדריש ליה ר"נ. אפ"ה קאמר שרגלים לדבר. להכריח סברתו שדורש המקרא לפוטרו ולא דורשו לענין חבישה וכדרבנן. אבל הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח העתיק דברי ת"ק ומסיים בה שרגלים לדבר משמע דסבירא ליה דארישא אדברי ת"ק קאי. וכלומר שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו. שהרי מתחלה אמדוהו למיתה. ודברי הר"ב הן מפירש"י דהכא ודסנהדרין:
(כה) (על הברטנורא) אליבא דכר"ע מפרש. אבל לחכמים באחד שבא בשתי נגעים כו' כדתנן במ"ד פ"ה דנגעים:
(כו) (על הברטנורא) כדילפינן ליה מקרא בריש פ"ב דכריתות. ועתוי"ט:
(כז) (על הברטנורא) ולספור ז' נקיים וטעון ביאת מים חיים:
(כח) (על הברטנורא) אבל לא עם השלישית לקרבן כמפורש במ"ב פ"ב דזבים:
(כט) (על הברטנורא) כרבנן דזבים שם דלר"א דוקא לרביעית:
(ל) (על המשנה) אונסו. כמו מאכל ומשתה והנך שבע דאמרינן שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה. והר"מ כתב ובכלל זה אם הוכה על גביו או נפחד:
(לא) (על הברטנורא) כדתנן בזבים שם ופירש הר"ב דהאי זיבה מחמת חולשא דקרי הוא כו'. ונראה דס"ל דהוי בכלל חולי שבז' דרכים ולהכי לא תני בח' דרכים. אבל ק"ל דמאי וספקו וקריו ספק קרי הו"ל למתני. ועתוי"ט באריכות. ומסיק דפירוש דספקו הוא כשמצא על בגדו זיבה וקרי ואינו יודע אם בא הזיבה לכדו וסותר שבעה. או באו יחד ולא יסתור אלא יומו. ופירוש דקרי, הוא כמו שפירש הר"ב. ואם כן אינם ענין אחד. ואין בי כח לישב לשון הר"ב:
(לב) (על הברטנורא) והקשה הר"ש דהא רבנן ור' אליעזר בקראי פליגי כו'. ולי נראה דאאונסו קאי. וטעמא דקרא קדריש. ועתוי"ט:
(לג) (על המשנה) שרגלים. בסנהדרין דף ע"ה פליגי בפירוש דקרא ואפילו הכי קאמר שרגלים לדבר להכריח סברתו שדורש המקרא. והר"מ מפרש דקאי את"ק וכלומר שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו דהא אמדוהו למיתה. ועתוי"ט:
כל ספק נגעים: וכו'. ביד בפ' שני דהלכות מחוסרי כפרה סימן ב' ובפ' ששי דהלכות טומאת צרעת סי' ה' ו':
בשבעה דרכים בודקין את הזב: עד שלא נזקק לטומאה וכו' משנזקק לטומאה וכו' כך היא הגרסא בירושלמי וכן הוגה במשנתו של החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. וכבר כתבתי בריש קדושין דהכא גרסינן בשבעה לשון זכר:
במראה: פי' רש"י ז"ל שראה שד או דבר אחר ונפחד מחמתו והוי אונס:
משנזקק לטומאת זיבה: שכבר ראה שלש ראיות שוב אין בודקין אותו שרגלים לדבר שלא בא מחמת אונס אלא מחמת זיבה ממש עכ"ל ז"ל. ועיין במשנה ב' פ' שני דזבין:
אונסו וספיקו: עיין במ"ש בפ' שני דמסכת זבין בסוף פי' רע"ב ז"ל צריך להגיה במקום יהודה נחמיה. ובמשנה גרסי' ר' נחמיה פוטר וכן הוא ברבינו עובדיה ז"ל. ירושלמי דפירקין ודפ' הנשרפין כיני מתניתא ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבי' שרגלים לדבר ע"כ. ועיין במה שכתבתי בסנהדרין ר"פ הנשרפין. והכי מפ' לה הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות רוצח ושמירת נפש וכמו שכתבתי בפ' הנשרפין:
יכין
בתחלה: שבא א' אצל כהן עם ב' נגעים, א' כגריס וא' כסלע, ובסוף שבוע נמצאו כל א' כסלע, ואינו יודע איזה מהן פשה, אף דממ"נ א' פשה, טהור:
משנזקק לטומאה: כגון שפשו ב' הנגעים, ונטמא, ואח"כ נתמעט א', ואינו יודע איזה מהן. ואפילו בב' אנשים, שוודאי א' טהור, מדנתמעט פשיון שלו, אפ"ה שניהן טמאין:
בשבעה דרכים בודקין את הזב: דבראה באונס טהור:
עד שלא נזקק לזיבה: דהיינו דאם כבר ראה ראייה ב' שלא באונס, נזקק על ידה לטמא משכב ומושב כזב, ושוב אין בודקין בראייה שלישית. אבל בראייה שנייה, דעדיין לא הוזקק לטומאה בראייה ראשונה, דהרי לא נטמא בה רק כבעל קרי, להכי בודקין ראייה שנייה. מיהו ראייה ראשונה אפילו באונס מטמא עכ"פ כבעל קרי, ומצטרפת עם ראייה שנייה, לעשות זב לטמא משכב ומושב. ואעפ"כ בודקין ראייה ראשונה כדי למנות בה ג' ראיות לחייבו קרבן כשלא תהיה באונס [(רמב"ם פ"ב מהל' מחוסרי כפרה ה"ה)]:
במאכל: באכל אכילה גסה, או בשר שמן, וחלב, גבינה, ביצים, יין ישן, שכל אלו מרגילין לזיבה:
ובמשתה: בשתה הרבה:
במשא: שנשא משא כבד:
ובקפיצה: קפץ [הוא כמו קבץ, וכמו כווץ] והוא שמקבץ ב' רגליו אליו יחד ומדלג עמהן. משא"כ דלג הוא המדלג עם רגל א':
ובהרהור: בראה אשה אף שלא הרהר, או הרהר אף שלא ראה. דבאירע לו אחד מאלו אין נעשה זב בראייה זה:
משנזקק זיבה אין בודקין אותו: דבראה ראייה ב' שלא באונס, אף שראייה ג' באונס, אפ"ה נתחייב קרבן, דאז אונסו וכו':
אונסו: דהיינו כשמסתבר שראה ע"י אחד מז' אונסין הנ"ל:
וספיקו: ר"ל אף כשמצא בבגדו זיבה וש"ז, ולא ידע אם בא כל א' לבדו, וסותר ז' נקיים, או שבאו ביחד ואינו סותר רק יומו:
ושכבת זרעו: שראה ש"ז ואח"כ זיבה. דאילו קודם שנזקק לטומאה, תלינן הזוב בשיורי ש"ז, משא"כ כשנזקק. או י"ל לענין לטמא במשא, דמשנזקק לטומאה, ש"ז של זב מטמא במשא תוך מעל"ע משראה זיבה:
רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר: שלא מההכאה מת, שהרי הקל. וי"ל דאת"ק קאי הך נ"ע, דרגלים לדבר שמחמת ההכאה מת, שהרי רק הקל ולא נתרפא לגמרי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
פירוש הרא"ש |
מאירי |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
- ^ בתוס' יום טוב דפוס פראג ודפוס קראקא מעין תשמיש ובמלאכ"ש בזבים שם העתיק בלא קישוי.
- ^ כ"ה מטהר בדפוס פראג ובדפוס קראקא.