רמב"ם על נידה י
ראו גם נוסח המשנה נידה י רמבם
נדה פרק י
עריכהעד שתחיה המכה - עד שתתרפא המכה ויסור הדם בתולים.
והגבילו זה כשיהיה הדם שותת ממנה כשעמדה, וכשיושבת אינו שותת, [ואם ישבה על הקרקע יצא ממנה דם, ועל הבגדים לא ייראה ממנה דם]. וכל זמן שישתנה עניינה השינוי הזה, הדם שתראה בקצת העניינים האלה [דם בתולים והיא מותרת לבעלה, ואם לא ראתה דם באחד העניינים] כבר נתרפאה המכה, ואם ראתה דם אחר כך תהיה אסורה לבעלה. ואם ראתה גם כן דם בכל עניינים האלה, בין עמדה בין יושבת על הקרקע בין יושבת על הכלים, הדם ההוא הוא דם נדה לא דם בתולים והיא טמאה.
ודברי בית הלל עד מוצאי שבת ארבע לילות, פירוש שנותנין לה ארבע לילות ותהיה מותרת לבעלה כל ארבע לילות שהם עד מוצאי שבת, לפי הידוע שבתולה נשאת ברביעי כמו שבארנו בתחילת כתובות. והודיענו שמותר שהיה בכלל הארבעה ימים יום השבת, ושמותר לבעול הבתולה לכתחילה בשבת. ואמרו על זאת לילה ולילות, ולא זכר ימים, לפי שידוע מתורתנו שבעילת היום נתעב מאוד ונמנעו ממנה.
וכבר ידעתה פסק ההלכה שבידינו, שהיו בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה ימים נקיים.
וכן פסק הלכה בכל בתולה, ואפילו היתה בתכלית הקטנות, בועל בעילת מצווה ופורש. הלכך יהיה דין כל הנושא בתולה, ואפילו שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה, שיבעול בעילה אחת ויפרוש ממנה עד שתספור שבעה ימים נקיים אחר שיפסוק הדם, ותטבול ליל שמיני ואז תהיה מותרת לבעלה, כדין כל נדה בזמנינו זה:
לא הפרישה - לא בדקה עצמה לפרוש מטומאת נדה.
ואמרו בסוף הרי זו בחזקת טמאה - רוצה לומר שהיא ספק זבה ומביאה קרבן ואינו נאכל.
ומאמרו ומטמאה מעת לעת, תדע כי כשתראה דם בתוך ימי זיבתה, רוצה לומר באחד עשר יום שבין נדה לנדה, שתטמא למפרע מעת לעת.
ומאמרו עוד ואם יש לה וסת, דיה שעתה, תדע כי האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה בעניין שתהיה טמאה בעת הוסת לבד, ותהיה דיה שעתה, ולא תצטרך בזה שלוש פעמים לקבעו כדין כל וסת כמו שנזכר לעיל, לפי שבעת הזה רוצה לומר באחד עשר יום דמיה מסולקין.
וחלק רבי יהודה על רישא ואמר, שאם בדקה עצמה יום שביעי לנדתה בשחרית ומצאתה טהור, ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמא היא בחזקת טמאה, ואמנם תהיה בחזקת טהורה כשבדקה יום שביעי אחר המנחה ומצאתה טהור, ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמא, וזה טעם אמרו כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה.
וחכמים אומרים, שאפילו אם בדקה עצמה ביום השני בנדתה בשחרית ומצאה טהור, ולא בדקה עצמה יותר מזה, והגיע יום שביעי בין השמשות ולא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמא, הרי זו בחזקת טהרה, רוצה לומר באותן הימים שעברו שמאחר נדה עד היום ההוא, ולא נאמר שהדם נשאר תמיד שותת מעת הנדה עד היום, כיון שכבר בדקה עצמה בתוך ימי נדה ולא מצאה דבר הואיל ופסק פסק. אבל כשבדקה עצמה ביום הראשון ומצאת טהור ולא בדקה אחר כך אינו מועיל, לפי שביום הראשון הוחזקה מעין פתוח, ועל כן התנה סתם משנה ואפילו בשנים בנדתה. ואף על פי שיש בתלמוד ספק בבדיקה בראשון, אמנם פסקנו לחומרא, לפי שאמרה המשנה "ואפילו בשני" ולא אמרה "אפילו בראשון".
והלכה כחכמים:
כבר ידעת החוקים שבאו בזב וזבה שהם צריכין שבעת ימים נקיים, ואם יראו בהם טומאה הימים הראשונים יפלו ויתחיל למנות מכאן ואילך.
והימים האלה אשר בין האחד והשביעי משבעה ימים נקיים הם לדעת רבי יהושע ורבי עקיבא בחזקת טומאה, כי אפשר שראו בה טומאה כיון שלא בדקו עצמן. אלא שרבי יהושע מקל בדבר שהוא ספק, וסופר היום האחד והשביעי ואף שאינם רצופים, הצריכו אחר היום הזה [לספור] חמישה ימים בלבד. ורבי עקיבא אינו מקל בכך, וסופר השביעי בלבד, ומצריך אותו לחשוב אחר כך ששת ימים עד שיהיו שבעה ימים נקיים רצופין.
והלכה כרבי אליעזר:
ידוע כי כל מת מטמא במשא, אמנם רצונו לומר בכאן מטמאים במשא, כי כשנשאו המתים עצמם על הכלים יטמאו כולם ואפילו הבגד תחתון, ואף אם היה ביניהם ובין הכלים אבן מסמא מטמאין הם משכב ומושב ואף תחת אבן מסמא, כמו שהיו מטמאין בעודם בחיים, כמו שבארנו בתחילת זה הסדר. והטעם בזה, לפי שאנו רואין על אחד מהם שאינו מת.
והטומאה הזאת שמטמאים אלו משכב ומושב והם מתים הוא מדרבנן, שהמת אינו מטמא משכב ומושב. ולשון סיפרא "הזב עושה משכב, ואין המת עושה משכב", וזה שאמרו "הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים".
וכבר הודעתיך פעמים שהגוים כולם כזבים, הלכך הנכרי מטמא משכב תחת אבן מסמא והוא חי ככל הזבים, וכשמת טהור מלטמא ושב ככל מת שאינו עושה משכב, ואין דינו כדין זב מישראל משום שטומאתו משום זיבות מדרבנן.
ובית שמאי שמים כל אשה שמתה בתורת נדה שמתה, בעבור שלא תהא מיוחדת הנדה שמתה לבדה בטבילת כליה ויתביישו הנשים הנדות החיות הרואות זה, וזה שאמרו "בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נשים נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות מהן, התקינו שיהיו מטבילין על כל הנשים מפני כבודן של נדות", וזהו דעת בית שמאי. ובית הלל לא הסכימו בעניין זה:
דם נדה הוא אשר יטמא משום כתם. דם המתים מטמא באוהל כשיש בו רביעית דם, כמו שביארנו בשני של אהלות (מ"ב). ותפשו בדם הזה לחומרא ודנוהו בתורת דם המת ודם החי.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי יוסי:
העיקר אצלנו שהיושבת על דם טוהר דינה כטבול יום, ולשון התורה בשיושבת על דם טוהר "בכל קודש לא תגע, ואל המקדש לא תבא"(ויקרא יב, ד).
ואמר התנא בזה, שבראשונה היו סבורין שחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו, ומשום הכי היו אוסרין אותה ליגע בחולין שנעשו על טהרת הפסח, ולא היו מתירין לה רק עירוי המים לעיסה בלבד. וחזרו לומר, שחולין שנעשו על טהרת הקודש אינן כקודש, והתירו לה שתגע בחולין שנעשו על טהרת הקודש, ושמו שהוא כמגע טמא מת לקודש עצמו, וזה אמרו לקדשים, כלומר לקדשים ולא לחולין שנעשו על טהרת הקודש.
וההפרש שיש בין מגע טמא מת ובין טמא מת מבואר, שמגע טמא מת ראשון לטומאה, וטומאת מת אב הטומאה. וכבר נתבארו אלה העיקרים בתחילת זה הסדר ובמקומות שקדמו:
ומודים שהיא אוכלת במעשר - לפי שהיא כמו טבול יום לעניין מעשר, והעיקר אצלנו "טבל ועלה, אוכל במעשר".
וקוצה לה חלה - לפי שהעיקר אצלנו חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ומותר לטבול יום ליגע בהם, על כן היא קוצה מן העיסה כשיעור חלה, ולא תאמר "הרי זו חלה" לפי שתטמא אותה בידיה, כמו שנתבאר שטבול יום פוסל בתרומה ודין התרומה והחלה אחת כמו שבארנו בטהרות, אבל קוצה אותה והיא חולין ותשים אותה בכלי בצד העיסה חוץ ממנו, ואחר כך תקיף דבר סביב העיסה והחלה עד שיהיה הכל כאילו הוא בכלי אחד, ואז תאמר "הרי זו חלה", ולא תגע בה אחר כך. ואמנם כי הוצרכו לזה העיקר לפי מה שבארנו במסכת תרומות שמצווה לתרום מן המוקף, והודיענו שלא נאמר אם נתיר לה שתקיף ותקרא לה שם תגע בה ותטמא.
אחר כך אמר אם נפל מרוקה ומדמה על ככר של תרומה, שהוא טהור, לפי שמשקה טבול יום כמשקה שהוא נוגע בהם, אלו ואלו אין מטמאין שהתבאר בשני של טבול יום (מ"ב). ואמנם טבול יום עצמו הוא אשר יגע במשקה תרומה פסלו, וזה כי המשקה הפסול לא יטמא אוכלי תרומה, כמו שפירשנו וביארנו בתחילת זה הסדר.
בית שמאי סוברין, שהיושבת על דם טוהר במלאת ימי טהרה צריכה טבילה, ואף על פי שטבלה כבר לסוף שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה והיא טבולת יום, כיון שארך עניינה ימים צריכה שתחזור ותטבול, וזהו אמרם "טבול יום ארוך, בעי טבילה".
ובית הלל שמין כל אותן הימים בתורת יום אחד, וכבר טבלה, וכששלמו אותן הימים היא כמי שהעריב שמשו שאינו צריך טבילה:
כבר קדם לנו הדיבור באלו האחד עשר יום פעמים, ואמרנו שהם הימים אשר הם ראוים לזיבה.
- וכאשר תראה דם בתוך אלו האחד עשר יום דינה שתמתין אותו היום והלילה הסמוכה לו באיסור תשמיש, והבא עליה בזמן הזה חייב קרבן, ומטמאין משכב ומושב היא ובועלה וחייבין חטאת על הבעילה ההיא, וזו היא זבה קטנה.
- ולמחרת היום אשר ראתה בו תטבול כעלות החמה כמו שנתבאר במסכת מגילה, וממתנת כל אותו היום חוששת שמא תראה דם, ואם לא תראה דם תהיה מותרת לבעלה בערב.
- ואם ראתה בו דם, תהיה היום ההוא והלילה הסמוכה לו גם כן טמאה, והיא זבה קטנה.
- וביום השלישי תטבול אחר עלות החמה, ותמתין אותו היום כולו, [אם ראת בו דם נעשית זבה גדולה].
- ואם לא תראה תהיה מותרת לבעלה, וזו היא שומרת יום כנגד יום.
וזהו דינה כשראתה לתוך אחד עשר וזו אין בו מחלוקת.
אמנם המחלוקת הוא במי שראתה דם ביום אחד עשר עצמו וטבלה לערב שהוא שנים עשר ושמשה ביתה, שאין חילוק לבית שמאי בין רואה ביום אחד עשר או רואה בשמיני או בתשיעי שבתוך אחד עשר, שהם מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן היא ובועלה.
ובית הלל פוטרין מן הקרבן, שהם אינם חוששין יום האחד עשר בתורת שמיני או תשיעי, לפי שהרואה יום אחד עשר לא תהיה לעולם זבה גדולה בראיה הזאת, לפי שאם תראה למחר מימי הנדה יחשב, ואינו ראוי להצטרף ליום של אחריו כמו התשיעי ומה שלפניו מן האחד עשר יום.
ואם טבלה ביום שלאחריו אשר הוא יום שנים עשר שהוא תחילת ימי הנדה, ושמשה את ביתה ואחר כך ראתה, אומרים בית הלל הרי זה גרגרן. וגרגרן, הוא הנוהם באכילה, לפי שהיה ראוי לו להמתין אותו היום כולו שלא יבוא עליה, ואם בא עליה פטור מכלום אלא שנמהר לבד. ובית שמאי אומרים, שהיא ובועלה מטמאין משכב ומושב, כמו שבעל שומרת יום כנגד יום.
ואמר הרי זו תרבות רעה, לפי שזה היה ראוי שתמתין יום שלאחריו כולו אשר היא משמרתו ולא תבעל עד ליל שלישי. ואם בעלה יום השימור אחר הטבילה הרי שניהן חייבין אשם תלוי, והטהרות שתגע בהן היא ובועלה ביום הזה תלויות, והוא אמרו ומגען ובעילתן תלוים, רומז לתרבות הרעה הזאת.
ודע כי הרואה בעשירי צריכה שימור ואף על פי שאינה זבה גדולה כלל בראיה הזאת, וזה מבואר ממה שבארנו במסכת הזאת:
- סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת נדה
משנה נידה, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב