עיקר תוי"ט על נידה י

(א)

(א) (על המשנה) זמנה כו'. היינו כשהיא נערה והביאה שתי שערות. הר"ן:

(ב) (על המשנה) ארבעה כו'. בית הלל לא בעי רצופין. וכן נראה לבית שמאי דאפילו מפוזרות, כמו לבית הלל. תוס':

(ג) (על המשנה) נותנין כו'. פירוש, שאין צריך לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו, אלא בועל כדרכו ופורש נמי אפילו בקושי: הרא"ש:

(ד) (על הברטנורא) בדרכו וכמו שכתבתי [אות ג']:

(ה) (על הברטנורא) טעם חומרא זו, דאין הכל בקיאין בחילוק בין הגיע זמנה לראות בין לא הגיע, בין בוגרת, ובין ראתה ללא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו. הלכך הושוו כולן להחמיר בחומרא שבחומרות דהיינו בוגרת שראתה. ואפילו בעל ולא מצאה דם, צריך לפרוש, דשמא חיפהו שכבת זרע. הרא"ש. ועתוי"ט:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(ו) (על המשנה) ראשון. פירוש לנקיים. שהוא רביעי לתחלת זיבה:

(ד)

(ז) (על הברטנורא) לשון דקרא והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. גמרא:

(ה)

(ח) (על ה) ואע"ג שנעקר דם משמתה, דמקור מקומו טמא. גמרא. ולא משום שנגע במת טמא הדם, אלא כתם ראייה גמורה קאמר, שיטמא הדם במגע ובמשא, אע"ג דלאו רואה היא לאחר מיתה, הואיל והיה במקור מחיים כו'. תוס'. ועתוי"ט ות"ח:

(ט) (על הברטנורא) ומשום דם תבוסה ומדרבנן. ורבי יהודה נמי הכי סבירא ליה. ועתוי"ט:

(ו)

(י) (על הברטנורא) ולא תני סתמא אינה נוגעת, לאשמעינן דמערה ולא חיישינן שמא נגעה במים. תוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) נקט הימים המרובים. והוא הדין למעוטים דשל זכר:

(יב) (על הברטנורא) וחזרו בשתים, חדא לחומרא וחדא לקולא:

(יג) (על המשנה) טמא מת. שלא טבל. הר"מ. ולא ידעתי למה לא תלינן במגע נדה דהוי נמי ראשון. והר"מ כתב, כמו שנגע בנדה או בטמא מת:

(יד) (על המשנה) לקדשים. וכאבא שאול דריש פרק ב' דמעילה. תוס'. וצריך עיון על הר"מ שפסק כסתמא דהכא וכתנא קמא דהתם:

(ז)

(טו) (על המשנה) ומקפת. וקוראה כו'. סד"א נגזר דלמא אתיא למנגע בה מאבראי, קמ"ל. גמרא:

(טז) (על הברטנורא) בפרק ג' דחגיגה משנה ג'. והא דכתב שם הר"ב דמחוסר כיפורים פוסל בנגיעה, היינו קודם הבאת קרבנותיו. ולא קאי אריש דבריו דמיירי לאחר הבאת קרבנותיו דאז אין צריך טבילה אלא לאכילה, וכמו שכתב כאן. ועתוי"ט:

(ח)

(יז) (על המשנה) מטמאין כו'. הואיל וכזבה קטנה היא. וילפינן לה מקרא בגמרא. וכן הא דבועל מטמא, ילפינן לה מקרא. ובתוספתא הובא בגמרא [דף ע"ב] דלבועלה תולין, ואם תראה למחר מטמא למפרע. וא"כ, קרא אסמכתא בעלמא:

(יח) (על הברטנורא) וכל היכא דבעי שימור, אינה טובלת אלא ביום:

(יט) (על המשנה) בתוך אחד עשר ואפילו בעשירי, אע"ג דאינה ראויה לבא לידי זבה גמורה. הר"מ: