משנה נידה י א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק י · משנה א | >>
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות א וניסת, בית שמאי אומרים, נותנין לה ארבעה לילותב.
ובית הלל אומרים, עד שתחיה המכה.
הגיע זמנה לראות וניסת, בית שמאי אומרים, נותנין לה לילה הראשון.
ובית הלל אומרים, עד מוצאי שבת, ארבעה לילות.
ראתה ועודה בבית אביה, בית שמאי אומרים, נותנין לה בעילת מצוהג.
ובית הלל אומרים, כל הלילה כולה.
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ונישאת -
- בית שמאי אומרין: נותנין לה ארבעה לילות.
- בית הלל אומרין: עד שתחיה המכה.
- הגיע זמנה לראות, ונישאת -
- בית שמאי אומרין: נותנין לה לילה הראשון.
- בית הלל אומרין: עד מוצאי שבת ארבעה לילות.
- ראת ועודה בבית אביה -
- בית שמאי אומרין: נותנין לה בעילת מצוה.
- בית הלל אומרין: כל הלילה שלה.
עד שתחיה המכה - עד שתתרפא המכה ויסור הדם בתולים.
והגבילו זה כשיהיה הדם שותת ממנה כשעמדה, וכשיושבת אינו שותת, [ואם ישבה על הקרקע יצא ממנה דם, ועל הבגדים לא ייראה ממנה דם]. וכל זמן שישתנה עניינה השינוי הזה, הדם שתראה בקצת העניינים האלה [דם בתולים והיא מותרת לבעלה, ואם לא ראתה דם באחד העניינים] כבר נתרפאה המכה, ואם ראתה דם אחר כך תהיה אסורה לבעלה. ואם ראתה גם כן דם בכל עניינים האלה, בין עמדה בין יושבת על הקרקע בין יושבת על הכלים, הדם ההוא הוא דם נדה לא דם בתולים והיא טמאה.
ודברי בית הלל עד מוצאי שבת ארבע לילות, פירוש שנותנין לה ארבע לילות ותהיה מותרת לבעלה כל ארבע לילות שהם עד מוצאי שבת, לפי הידוע שבתולה נשאת ברביעי כמו שבארנו בתחילת כתובות. והודיענו שמותר שהיה בכלל הארבעה ימים יום השבת, ושמותר לבעול הבתולה לכתחילה בשבת. ואמרו על זאת לילה ולילות, ולא זכר ימים, לפי שידוע מתורתנו שבעילת היום נתעב מאוד ונמנעו ממנה.
וכבר ידעתה פסק ההלכה שבידינו, שהיו בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה ימים נקיים.
וכן פסק הלכה בכל בתולה, ואפילו היתה בתכלית הקטנות, בועל בעילת מצווה ופורש. הלכך יהיה דין כל הנושא בתולה, ואפילו שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה, שיבעול בעילה אחת ויפרוש ממנה עד שתספור שבעה ימים נקיים אחר שיפסוק הדם, ותטבול ליל שמיני ואז תהיה מותרת לבעלה, כדין כל נדה בזמנינו זה:
תינוקת - נותנין לה ארבעה לילות. ואפילו רואה, אמרינן דם בתולים הוא וטהור:
עד שתחיה המכה - שתתרפא המכה של בעילה. וכל זמן שהדם שותת ממנה כשהיא עומדת, וכשהיא יושבת אינו שותת, או ששותת כשהיא יושבת על גבי דבר קשה, וכשיושבת על גבי דבר רך כגון על גבי כרים וכסתות אינו שותת, בידוע שלא חיתה המכה, ומחמת המכה של בתולים בא הדם. אבל אם הדם שותת בין כשהיא עומדת בין כשהיא יושבת ובין כשיושבת על דבר רך ובין כשיושבת על דבר קשה, אין זה דם מכה אלא דם נדה:
הגיע זמנה לראות - ולא ראתה, ונישאת:
עד מוצאי שבת ארבעה לילות - שהרי היא נישאת ברביעי. דבתולה נישאת ליום רביעי ונבעלת ליל חמישי:
בעילת מצוה - בעילה ראשונה:
כל הלילה כולה - ואפילו בועל בעילות הרבה. וכל הדברים הללו, בדורות הראשונים בלבד, אבל אחר שפשטה החומרא שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, כל הנושא בתולה אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה מעולם, לאחר שבעל בעילת מצוה ד אין מותר לו לבוא עליה עד שתספור שבעה נקיים ה אחר שיפסוק הדם, כדין שאר נשים שרואות דם:
[שלא הגיע זמנה לראות. שזמנה הוא כשהיא נערה והביאה ב' שערות. הר"ן]:
ארבע לילות. ב"ה לא בעו רצופין כדלקמן. וכן נראה דד' לילות לב"ש אפילו מפוזרות כמו לב"ה. תוס':
עד מוצאי שבת ד' לילות. פי' הר"ב שהרי היא נשאת ברביעי כו'. ובגמ' אתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. ולוי אמר הפסידה לילות מאי ד' לילות דקתני ד' עונות. ולרב למה ליה למתנא ד' לילות. אורח ארעא קמ"ל. דדרכה דביאה בלילות. ולוי לתני ד' לילות. עד מ"ש למה לי. הא קמ"ל דשרי למבעל לכתחלה בשבת. ולענין דינא הלכה כדברי שניהם. וא"ת ולרב מנלן למידק מדקתני עד מוצאי שבת דלא הפסידה לילות. ודילמא למימרא דבעינן רצופים וה"נ מאי מקשה וללוי עד מ"ש למה לי דהא איכא למימר להצריך שיהיו רצופים לא קשיא משום דבתר הכי תניא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש:
נותנין לה בעילת מצוה. פי' נותנים לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו וא"צ לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו (כדתנן במשנה ד' פ"ב דשבועות) אלא פורש אפילו בקושי אע"פ שיציאתו הנאה לו כביאתו דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו (כו'). ולא כפי' הראב"ד דעומד עד שימות האבר דא"כ מאי נותנין לו דקאמר. על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. הרא"ש. ונ"מ לדידן כדלקמן:
[בעילת מצוה. פי' הר"ב בעילה הראשונה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב (ישעיה נד) כי בועליך עושיך. ואמר (סנהדרין כ"ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה. ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה. תוס' פ"ק דכתובות דף ד' ד"ה בעילה]:
כל הלילה כולה. כתב הר"ב וכל הדברים הללו בדורות הראשונים בלבד אבל אחר שפשטה החומרא כו' כל הנושא בתולה אפי' קטנה כו' לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבא עליה עד שתספור ז' נקיים. ולכאורה להכי לא תלינן במכה כמו בפ"ח משנה ב' לענין כתם דהכא שאני כיון דודאי מגופה בא. אבל א"א לומר כן דבהדיא תניא בגמרא דף ס"ו דראתה מחמת תשמיש ג"פ לא תשמש וכו' ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. אלא טעמא כמ"ש הרא"ש וז"ל נ"ל דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה הגדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן (ד' ס"ו) דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישי' שמא יצא דם ממקור עם דם מכתה ואין לך מכה גדולה מזו. שבעלה ויצא ממנה דם בתולים. אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה. ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובין הגיע זמנה. בין בוגרת. ובין ראתה ובין שלא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולם וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה שנותנין לה בעילת מצוה [כרבותינו שנמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש כדאיתא בגמרא] ואע"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו. נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה. הלכך אפי' בעל ולא מצאה דם. כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים. חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו ש"ז. דבהטיה נמי לא תלינן. דמלתא דלא שכיחא הוא וכו'. ואפילו בוגרת נמי. אע"פ שאין לה טענת בתולים [לגי' הרי"ף פ"ת דכתובות. ולגי' רש"י אצ"ל כלל. שהרי יש לה טענת דמים] מ"מ כיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג. וצריך לפרוש אפילו לא מצאה דם. ע"כ:
(א) (על המשנה) זמנה כו'. היינו כשהיא נערה והביאה שתי שערות. הר"ן:
(ב) (על המשנה) ארבעה כו'. בית הלל לא בעי רצופין. וכן נראה לבית שמאי דאפילו מפוזרות, כמו לבית הלל. תוס':
(ג) (על המשנה) נותנין כו'. פירוש, שאין צריך לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו, אלא בועל כדרכו ופורש נמי אפילו בקושי: הרא"ש:
(ד) (על הברטנורא) בדרכו וכמו שכתבתי [אות ג']:
(ה) (על הברטנורא) טעם חומרא זו, דאין הכל בקיאין בחילוק בין הגיע זמנה לראות בין לא הגיע, בין בוגרת, ובין ראתה ללא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו. הלכך הושוו כולן להחמיר בחומרא שבחומרות דהיינו בוגרת שראתה. ואפילו בעל ולא מצאה דם, צריך לפרוש, דשמא חיפהו שכבת זרע. הרא"ש. ועתוי"ט:
תינוקת שלא הגיע זמנה וכו': בפ"ק דמכילתין דף י"א. וגרסינן אמר רב גידל אמר שמואל לא שנו דעד שתחיה המכה אלא שלא פסקה מחמת תשמיש פי' דכל זמן ששמשה ראתה ואפילו חזרה וראתה ביום שלא מחמת תשמיש מחזקינן לה בדם בתולים הואיל ומחמת תשמיש לא פסקה אבל פסקה מחמת תשמיש ששמשה פעם אחת ולא ראתה ואחרי כן ראתה בין שראתה מחמת תשמיש בין שלא ראתה מחמת תשמיש טמאה דאמרינן כיון דבשעת תשמיש פסקה פעם א' רגלים לדבר שהבתולים כלו כבר וזה ממקור טמא ירד. נשתנו מראה דמים ממראה דם בעילה ראשונה טמאה מתיב ר' יונה תנן ובתולה שדמיה טהורין אינה צריכה לשמש בעדים ואמאי תשמש בעדים אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש דדילמא נשתנו מראה דמים שלה אמר רבא אימא רישא חוץ מן הנדה ויושבת על דם טהור הוא דלא בעיא בדיקה אבל בתולה שדמיה טהורים בעיא בדיקה אלא קשיין אהדדי ומשני כאן ששמשה דאימר שמש עכרן כאן שלא שמשה פי' רש"י ז"ל כאן ששמשה הא דקתני שאינה משמשת בעדים משום דשמשה עכשיו דאי נמי חזיא לאחר תשמיש ונשתנו מראה דמים שלה טהורין דאימור שמש עכרן פי' אבר תשמיש. כאן שלא שמשה פי' הא דאמר נשתנו מראה דמים שלה טמאה שלא שמשה היום אלא בטהרות נתעסקה סמוך לבדיקה הלכך לענין טהרות שחרית וערבית בעיא בדיקה ולפני תשמיש היינו טעמא דלא בעיא בדיקה דכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה לפני תשמיש נמי לא אצרכוה בדיקה דאמרינן לקמן כל לבעלה לא בעיא בדיקה אלא מגו דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות שמא ראתה לאחר תשמיש מחמת תשמיש בעיא נמי בדיקה לפני תשמיש לבעלה והכא ליכא מיגו דהא לא שמשה:
ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה: גמ' אמר רב נחמן בר יצחק ואפילו ראתה ממאי מדקא מפליג בסיפא בהגיע זמנה בין ראתה בין שלא ראתה מכלל דרישא ל"ש הכי ול"ש הכי. תניא נמי הכי בה"א עד שתחיה המכה בין ראתה בין לא ראתה:
ובה"א עד מוצאי שבת ד' לילות: בגמ' איכא פלוגתא אי ארבע לילות דוקא או לאו דוקא דלרב לאו דוקא הלכך אם שמשה בימים לא הפסידה לילות דעד מו"ש תנן וד' לילות דנקט אורחא דארעא קמ"ל ולוי סבר דוקא דמאי ד' לילות ד' עונות הלכך אם שמשה בימים הפסידה לילות ועד מו"ש דתנן הא קמ"ל דשרי למיבעל לכתחלה בשבת כדשמואל דאמר שמואל פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע"פ שמשיר צרורות: הג"ה צ"ע אי לא פליג שמואל דידיה אדידיה ועיין במ"ש פ' היה קורא סי' ה':
ובה"א כל הלילה כולה שלה: ס"א כל הלילה. ובברייתא מסיק ונותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פי' רשב"ג לילה וחצי יום ופרכינן והא בעלמא אמרינן וכמה עונה או יום או לילה ומסיק שאני כתובה דכיון שיש עכוב בדבר לדקדק בה לחותמה הלכך בעי לילה שלימה וחצי יום:
יכין
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות: זמנה הוא בי"ב שנה ויום א' והביאה ב' שערות:
בש"א נותנין לה ד' לילות: כל ד' לילות ראשונות שתבעל לחתן. ואפי' מפוזרות, תולה דם שרואה אז, בדם בתולים:
ובה"א עד שתחיה המכה: שתתרפא מכת הבעילה. וזה ניכר באם שותת דמה כשעומדת ולא ביושבת. או בשותת כשיושבת על דבר קשה. משא"כ בשותת כך וכך. דם נדה הוא:
הגיע זמנה לראות: ולא ראתה עדיין:
ובה"א עד מוצאי שבת ד' לילות: דהרי בתולה נשאת ביום ד'. ונבעלה תחלה ליל ה'. וה"ה מפוזרות כלעיל:
ובה"א כל הלילה כולה: ואפי' בעילות הרבה מותרת. ובז"הז בועל בעילת מצוה ופורש ואפי' באבר חי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש