רמב"ם על מעשרות ה
מעשרות פרק ה
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה מעשרות ה רמבם
זה המאמר שאמר, שמותר לאדם לעקור שתלים ולנטעם בקרקע שלו אף על פי שיש שם פירות, אין זה דעת רבי עקיבא לבדו, שנתבאר במסכת פאה שמותר אצלו לזרוע הטבל קודם שתגמר מלאכתו, והוא אמרו לשם "נוטל אדם מן הגורן וזורע עד שימרח דברי רבי עקיבא". אבל חכמים גם כן מתירין זה בשתלים, וכן אמרו "מודין חכמים לרבי עקיבא בשתלים". והחילוק ביניהם מה שזכרנו "חטים נגמר מלאכתן, שתלים לא נגמר מלאכתן", כי לפי חיבורו מן האילן עקרו.
וכבר בארנו בפרק שלפני זה כי המקח קובע למעשרות, ובאר בכאן כי אין כל מקח קובע, אלא כל הלוקח תלוש מן הקרקע לאכלו בלבד (לוקח) [קובע], אבל הקונה במחובר או מי שקנה תלוש לשלוח לחברו לא נקבע למעשר, ויכול לאכול עראי קודם שיתעשר.
ורבי אליעזר בן עזריה אומר, אם יש כיוצא בהן נמכרין בשוק, כלומר כאותן שקנה לשלוח לחברו, הרי נקבע למעשר.
ואין הלכה כרבי אליעזר בן עזריה:
אם לזרע חייב - עניינו שאם היתה כוונתו ליקח ממנו הזרע, אסור לנטעה עד שיעשר, לפי שעקירתה מן הקרקע הוא גורנה שיקבע אותם למעשר. ואם כוונתו בנטיעתם להוסיף אינו חייב, לפי שלא נקבעו ולא נגמרו למעשרות.
בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא - לפי שאינם אוכל וכבר נפסדו.
נפלה עליהם מפולת והם מגולין, הרי אלו כנטועים בשדה - עניינו שהם חייבים בדיני שביעית ודיני מעשרות:
עונת המעשרות - כבר קדם זכרם.
ובארנו גם כן במסכת שביעית, באיזה דרך ימכרו פירות שביעית ולאיזה אדם מותר למכרם ואיך, ובארנו כי אלו הדמים שהם נמכרים בהם ייאכלו בשביעית, והדבר הנמכר לא נסתלק ממנו דין השביעית, והוא אמרם לשם "האחרון האחרון נתפש בשביעית, והפרי עצמו אסור", וכבר בארנו זה בפרק הרביעי מזו המסכתא. וכן אמרו (פ"ד מ"ט שם) "ושאר כל פירות האילן, כעונתם למעשרות כן עונתם לשביעית".
ואם היו כל הפירות לא באו לעונת המעשרות, מלקט הבכורות, ומוכר את השאר שלא נתחייבו במעשרות:
גפת - הם גרעיני הזיתים.
וזוג - הוא קליפת הענבים הנשארים אחר דריכתן וסחיטתן, והקבוץ "זוגים".
והכוונה בכאן שלא ימכור אדם הזגים והגפת למי שאינו נאמן.
ואמר להוציא מהם משקין - מוסב על גפת וזוגים. והשיעור, "להוציא משקים מן הגפת, ומן הזגים, וללקוט חטים מן התבן".
ואמר שהתורם בלבו על הקוטעים ועל הצדדין - עניינו שהמוציא תרומה, אינו מוציא אלא על כל הנגלה והנסתר:
כבר קדם לך בסוף פרק ששי מדמאי, כי ארץ סוריא היא ארץ שכבש דוד, ואינו חייב במעשר אלא למי שיש לו שם קרקע, אבל מי שקנה פירות מקרקע שאינו שלו, אינו חייב במעשר. ובארנו לשם הטעם בזה, רוצה לומר הטעם מפני מה אותן ארצות פחותות מארץ ישראל.
ונאמר בכאן, כי מי שקנה לשם פירות במחובר לקרקע עד שלא באו לעונת המעשרות, שאותן הפירות כאילו צמחו בקרקע שלו וחייב לעשר. ואם קנה אחר שהגיעו לעונת המעשרות, הרי הוא כאילו קנה תלוש מן הקרקע בסוריא, שאינו חייב במעשר כמו שבארנו. ומותר לו ללקט הוא בעצמו כדרכו. אבל לא שישכור פועלים.
וחלק רבי יהודה על זה הסתם ואמר, שמותר לו לשכור פועלים.
וגם כן רבן שמעון בן גמליאל חלק עליו ואמר, כי אפילו קנה במחובר לקרקע עד שלא באו לעונת המעשרות, שאינו חייב במעשר בסוריא עד שיקנה הקרקע.
ואמר רבי שהוא חייב אף על פי שלא קנה קרקע, אבל לפי חשבון, והוא חולק גם כן על הסתם.
כיצד, כגון שקנה שדה ירק עד שלא באו לעונת המעשרות בחמשים סלעים, והקרקע שוה מאה סלעים, ובאו לעונת המעשרות ברשות הלוקח, הלוקח חייב ליתן מן המעשרות השליש, לפי שאילו קנה קרקע עם הירקות במאה וחמשים סלעים, הוא חייב בכל המעשרות.
והלכה כסתם בלבד:
תמד - שם נופל על הזגים והחרצנים, הנשארים מן הענבים אחר סחיטתן, ועל השמרים היורדין לשולי הכלי.
ומתמד - הוא שנותנים מים על התמד, ומניחין אותו עד שיצא ממנו כוחו במים, ויהיה כמו יין גרוע ושותים אותו. והוא אומר בכאן, כי אם יצא ממנו אחר שהורק כמידת המים שנתן, שאינו חייב מעשר לפי שאין שם יין כלל. ואם מצא יותר מן המידה שנתן, צריך שידע כמה הוא אותו המותר, והוא שיעור היין הנשאר בתמד, ומוציא עליו ממקום אחר כמה שהוא חייב באותו התוספת מן החוקים, וזה הוא עניין אמרם לפי חשבון.
ואין הלכה כרבי יהודה:
[ ראה משנה [ח] ]
שום בעל בכי - הם השומין חריפין מאד ואינם ראוין לאכילה, והאוכלן עיניו יורדין דמעות, ולפיכך נקרא "בעל בכי".
בצל של רכפה - הוא בצל שאין לו אלא גלד אחד חריף מאד, כשיקרב אל עין האדם תדמע דמעות רבות, תרגום "חשרת מים"(שמואל ב כב, יב) "רכפת מיא". ואולי הם מיוחסים למקום מן המקומות.
וגריסין - הם הפולין הטחונים. ומן הפולין מין אחד שהגרגרים שלו גדולים מרובעין, מיוחסים למקום, והוא הידוע כגריס הקלקי.
ועדשים המצריות - הם העדשים שהקצה האחד שלהם חד.
ואלו המינים הם מדבריות, אינם נזרעות בגנות וחזקתן מן ההפקר, ולפיכך פטורין מן המעשרות.
וקרקס - בערבי "קלקאס", והוא ממיני הכרוב, ויש אומרים ממין הפול.
וקוטנין - ממיני העדשים.
וכבר בארנו פעמים (פ"ו מ"י דפאה ופ"ט מ"ו דתרומות) כי לוף מין ממיני הבצלים. ואמרו העליון - אמרו בתלמוד כי שיטת המאמר כן "הזרע העליון של לוף".
ופירשנו פעמים כרשים שהם חציר.
וצנונות - ידוע.
ואמרו שאף על פי שאביהן תרומה, הרי אלו יאכלו - רוצה לומר בזה המאמר כי כשיהיה אחד מאלו הזרעים, רוצה לומר זרעוני גנה שאינם נאכלים, תרומה וזרעם, שהצומח ממנו חולין, שאין אומרים "גידולי תרומה תרומה" אלא כשהזרע הזרוע ראוי לאכילה, אבל אלו שאינן ראוין לאכילה מותר לאכול גדוליהן, אף על פי שעיקר זרעם הוא תרומה.
והלכה כסתם:
הערות
עריכה- הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם
משנה מעשרות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב