רמב"ם על כתובות יג

כתובות פרק יגעריכה


משנה אעריכה

תשבע בתחילה - הוא שישביעוה בית דין שבועת התורה, ומיד פוסקין לה מזונותיה.

ובסוף - הוא כשיבא בעלה ויהיה מצוי, ויכחישנה ויאמר לה אני הנחתי לך מזונות, או אין את צריכה כלום, וכל כיוצא בהן.

והלכה כרבן יוחנן בן זכאי.

וממה שאתה צריך לידע, שהרשות ביד האדם לומר לאשתו צאי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן שאיני מצוי, ואין לה מזונות, וזה כשאינו מצוי עמה. אבל כשהוא מצוי עמה אינו יכול לומר כן, והרשות בידה לומר כל זמן שתרצה איני ניזונת ואיני עושה.

ואין פוסקין מזונות לאשה כשבעלה אינו מצוי אלא אחר שלושה חדשים מיום הליכתו, שהוא לא יניח ביתו ריקן.

ואם תבעה האשה לבעל המזונות, והוא טוען אני הנחתי לה מזונותיה, והיא טוענת לא הניח לי שום דבר ורוצה להוציא ממנו, נשבע שבועת היסת שהוא הניח לה מזונות:

משנה בעריכה

אבל אם לוותה ואכלה אין שום חולק שהמלוה לא אבד מעותיו. ואם הודה הבעל שלא הניח לה מזונות הרי הוא יפרע. ואם כפר, ישבע כמו שזכרנו ויתקיים החוב עליה.

והלכה כרבן יוחנן בן זכאי:

משנה געריכה

שיעור נכסים מרובין - מזונות כל הבנים זכרים ונקבות עד שיבגרו הבנות. ואם הם פחות מזה הרי הם מועטין.

ואדמון אמר לא יהיה הזכר פחות מן הנקבה, ויזון עם הבנות מהנכסים מועטין.

ואין הלכה כאדמון:

משנה דעריכה

מעיקר תורתנו, מי שטוענין לו מטלטלין והודה במקצת מה שטוענין לו וכפר במקצת, חייב שבועת התורה על החלק שכפר, וזה הוא הנקרא מודה במקצת.

ואם כפר הכל ואינו מודה בשום דבר, או הודה במין אחר שאינו ממין הטענה, כגון שיטעון ראובן על שמעון עשר מידות של חטין, ושמעון אומר לו אין לך אצלי כי אם בגדים, או כך וכך מידות שעורים או פולין, הרי זה פטור. ורוצה לומר פטור משבועת התורה וישבע שבועת היסת.

ואלו הם עיקרים שאין בהם ספק ויתבארו כל דינם ותולדותם במקומם.

ולפי אלו העיקרים, אם טוען ראובן על שמעון ואמר לו "יש לי אצלך עשר חביות מלאות שמן", ואמר לו שמעון "אין לך אצלי אלא עשר חביות בלא שמן", הרי זה פטור ואפילו לאדמון, לפי שהוא טוען בשמן והודה לו בקנקנים, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו.

אבל הם חולקים אם היה לשון טענת ראובן "עשרה כדי שמן יש לי אצלך". אדמון אומר, משמעות הטענה השמן והכלים, והודאתו בכלים הודאתו במקצתו. וחכמים אומרים, אין משמעות זה אלא שמן בלבד.

והלכה כאדמון:

משנה העריכה

פשט הרגל - פירוש על אריכות הליכתו.

עד שתלבין ראשה - דרך גוזמא, והכוונה עד שיביא מה שפסק.

והלכה כאדמון:

משנה ועריכה

נבאר זאת ההלכה בדרך משל. ראובן מכר הקרקע לשמעון, והיה לוי מכלל העדים שהעידו בשטר קרקע המכירה. אחר כן בא לוי העד, ומערער לשמעון בזה הקרקע שהוא שלו, וראובן עשה לו בה שלא כדין.

אדמון אומר, יכול הוא לטעון ואין מבטלין טענתו מפני שהיה עד במכירה, לפי שיכול לומר מפני כן העידותי, שתצא מיד ראובן שהוא קשה ותקיף ממני, עד שיגיע ליד שמעון שהוא נשמע לדין, ואני עכשיו אתבע אותו בדין כדי להוציאה מתחת ידו.

וחכמים אומרים, שעדותו בשטר קיום למכירת ראובן, וחיזוק לקיום הקרקע בידו, ואין לו לערער על שמעון.

והכל מודים, שלוי אם עשאו סימן לאחר כגון שהוא ממצר הקרקע, ואומר לצד המערב קרקע פלוני שהוא לשמעון. וכמו כן אם היה שטר מכירה איש מאיש, ובכלל מצרי מקומות הזכיר הקרקע של שמעון, והיה לוי עד בזה השטר, הרי הוא אינו יכול לערער על שמעון בזה הקרקע בשום פנים, לפי שהוא כל זמן שהעיד כבר קיימה בידו. וכל זה כשהעיד בגוף השטר, אבל אם היה דיין והעיד בקיום השטר לא אבד את זכותו, לפי שיכול לומר לא הייתי יודע מה שהיה בכלל בשטר, שאינו מחיוב הדיינים שיקראו את השטר ואז יקיימוהו, אלא שיכירו העדות בלבד.

ואין הלכה כאדמון:

משנה זעריכה

כשהקיפו שדהו ארבעה בני אדם, אדמון אינו חולק עם חכמים שכל אחד מהם יכול לומר לו, הבא ראיה שיש לך עלי דרך ויהיה לך דרך בשדה שלי.

וכשהקיפו גם כן אחד מארבע רוחותיו, אין חולקין חכמים על אדמון, שהוא יכול לומר לו מכל מקום ארחי גבך.

אבל המחלוקת שלהם, באחד שבא מכח ארבעה שהיו מצרנין שלו, מארבע רוחות ארבעה אנשים, ומכר כל אחד מהם שדהו, ולקח אחד הארבע שדות. אדמון אומר, יכול לומר לו מכל מקום ארחי גבך, והרי הוא מחוייב לתת לו דרך הפחותה שבדרכים. וחכמים אומרים, יכול לומר לו אם תניחני מוטב, ואם לאו אקרע שטרי המקח וישוב כל אחד ואחד לשדהו, ואין לך ממי שתתבע, כמו שבארנו.

והלכה כחכמים:

משנה חעריכה

הכל מודים באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא, שהיה לו לומר "שהיה לך להפרע את שלך".

אבל מחלוקתן באתרא דלא יהיב לוקח מעות עד שיכתוב השטר. אדמון אומר, היה לו למסור מודעא ואחר כך יכתוב השטר, ואחר שלא מסר מודעה אבד את זכותו. וחכמים אומרים, לא יכול לעשות מודעא, כי חשש שמא ישמע הלוקח וימנע מן המקח, דחברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה.

ואין הלכה כאדמון:

משנה טעריכה

והלכה כחכמים:

משנה יעריכה

מעיר לעיר - הם הכפרים שהם סביבות המדינה.

וכרך - היא המדינה הגדולה והנאה.

ופירוש בודק - מחפש ומבקש הנאה לו.

ואמרו בתלמוד שנוי ווסת תחילת חולי מעים, פירוש שינוי המנהג תחילת סיבת החולי, ואפילו שינה אותו לטובה.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

וכשנשא אישה איש מארץ יהודה בארץ הגליל, או מן הגליל ביהודה, כופין אותה לצאת עמו שהוא לכוונה זאת נשאה.

ודין פשוט בכל אלו המקומות, מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים:

משנה יאעריכה

אמרו הכל - ואפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו מעיר שרובה ישראלים לעיר שרובה גוים.

ואמרו אין הכל - רוצה לומר ולא שום אדם יוציא מארץ ישראל, ואפילו מנוה הרע לנוה היפה, ואפילו מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראלים.

וכל אחד ואחד משניהם כופה זה לזה לעלות לארץ ישראל או לירושלים, ואם היא מעכבת תצא בלא כתובה, ואם הוא מעכב יוציא ויתן כתובה.

וקפוטקיא - הוא כפתור, ונקרא בלשון ערב "טמיאטי". וייחד אותה על דרך משל מפני שהיא קרובה לארץ ישראל.

ומפני שהכתובה היא מדרבנן, הקילו בה שיפרע פעם לפי מקום הנשואין, ופעם לפי מקום הגירושין, וכוונתנו בכל זה להקל עליו הפרעון.

ורבי שמעון בן גמליאל אומר, יפרע לפי מקום השעבוד, קסבר כתובה דאורייתא.

ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת כתובות