רמב"ם על כלים כז
ראו גם נוסח המשנה כלים כז רמבם
כלים פרק כז
עריכההבגד - אפשר טומאתו מחמישה פנים ויתחלף שיעורו בהתחלפות הצד אשר בעבורו יטמא. וזה:
- שהוא יטמא במת ובנגעים כמו שביאר בו הפסוק, ושיעור מה שיטמא ממנו בזה הצד הוא שלש אצבעות על שלש אצבעות, והשיעור הזה יותר פחות ממה שיקרא בגד.
- והאופן השני שכל דבר ממנו טמא, כמו האבנטים והחגורות, ואף על פי שאין ברוחבם שלש אצבעות, לפי שהן אף על פי שאינם בגד ולא תפול עליו זה השם הנה הוא אריג, וזה עניין אמרו משום ארוג, לפי שכל ארוג טמא כאשר היה כלי, כמו שקדם לנו מאמרם "מה שק טווי ואריג, אף כל טווי ואריג".
- והשלישית, שהוא יטמא משום אוהל, רוצה לומר כי כאשר יעשה ממנו אוהל על המת יטמא האוהל עצמו, והוא אמרו "והזה על האוהל"(במדבר יט, יח), אמרו "למדנו מכאן שהאוהל מטמא", וכאשר נטמא מאלו הפנים הנה הוא יטמא בטפח על טפח כמו שהתבאר במקומו.
- והרביעי, כאשר היה ממנו מה שראוי למושב, הנה הוא יטמא במדרס הזב ויהיה משכב, וכאשר נטמא (מאלו הפנים) מזה האופן הנה הוא יטמא בשלשה טפחים על שלשה טפחים.
- והחמישי, אם היה ממנו כלי קבול הנה הוא מטמא מאשר הוא כלי קבול, כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו "העושה כלי קבול מכל מקום טמא", וכאשר נטמא מזה האופן הנה הוא יטמא ביותר קטן מה שיהיה, לפי שכל מקבל לא נתנו בו שיעור, אבל מאשר הוא מקבל יטמא ואף על פי שהיה קיבולו שיעור כחרדל, כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו "בית קבול שמן ובית קבול שעוה" ולא באר שיעורו, וכן "צרור מרגלית" לא יהיה בו שיעור אבל בכל שהוא.
אולם ארוג השער אשר יקרא שק, הנה הוא יטמא מכל הפנים אשר זכרנו, זולת שלא יטמא בשלש על שלש לא במת ולא בזולתו. ואמנם יטמא מן השק ארבע על ארבע או הכלים הארוגים יהיו קטנים או גדולים, והוא אמרו בספרא "שק, אין לי אלא שק, מנין לרבות את הקילקי ואת החבק, תלמוד לומר או שק, יכול יטמא חבלים ומשיחות, תלמוד לומר שק, מה שק מיוחד טווי ואריג, אף כל טווי ואריג", וזהו עניין אמרו משום אריג כמו שהתבאר, לפי שכל מה שהוא ארוג משער ואפילו הוא דק הנה הוא יטמא מפני שהוא ארוג. הנה השק יטמא מארבעה פנים.
והעור משום שלשה - לפי שכל שהוא אינו ארוג יחסר מן המנויין בשק משום ארוג, לפי שאין אריגות בו.
והעץ יחסר מן העור אופן אחד, וזהו שלא יטמא משום אוהל, שמי שעשה גת מעץ או בית כולו עץ והיה תחתיו מת הנה זה העץ לא יטמא ויהיה אוהל שנטמא במת, וזה שהאוהל אשר שפט בו הפסוק טומאה למדנו אותו מהמשכן אשר קראו השם "אוהל", שנאמר "ויפרוש את האוהל על המשכן"(שמות מ, יט), וזה אמנם היה ארוג ועור לבד כמו שהתבאר בפסוק, וכבר התבאר זה בשבת.
אולם כלי חרס הנה יחסר מכלי עץ אחד, וזהו שלא יטמא במדרס הזב ולא יהיה משכב כמו שבארנו פעמים, לאמרו השם יתברך "ואיש אשר יגע במשכבו"(ויקרא טו, ה), "מקיש משכבו לו, מה הוא יש לו טהרה במקווה, אף משכבו יש לו טהרה במקווה, יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקווה", וכבר זכרנו זה בארבעה ועשרים. הנה לא ישאר מכלי חרס אופן יטמא בעבורו זולת מאשר הוא כלי קבול לבד.
ואמר השם יתברך "וכל כלי חרס, אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא"(ויקרא יא, לג), ואם אין לו תוך לא יטמא חיצונו במשקין טמאים כמו שיטמאו אחורי הכלים, לפי מה שקדם באורו בפרק שני מזאת המסכתא:
שלשה על שלשה - הם שלשה טפחים [על שלשה טפחים או יותר], לפי מה שיהיה פחות מזה אינו ראוי למושב.
אולם ארוג השער, כאשר היה ממנו פחות מארבעה על ארבעה הנה לא יטמא לא במדרס ולא בשאר טומאות.
והמפץ - כבר בארנוהו על השלמות בפרק [ארבעה ועשרים] (רביעי) מזאת המסכתא, ולא יטמא ממנו בין במת בין במדרס פחות מששה טפחים על ששה טפחים.
ורבי מאיר אומר, כי כאשר נחתך השק ונשאר ממנו מארבעה על ארבעה ומעלה הנה הוא טמא במת ובמדרס, אולם אם הותחלה האריגה ולא נשלמה, אפילו היה כאשר נארג ממנו אמות רבות, הנה לא יטמא עד שתשלם אריגתו, והוא אמרו ותחילתו משיגמר.
ואין הלכה כרבי מאיר.
ולא תעלים עיניך ממה שהעירותיך עליו בראש פרק עשרים וארבעה, שהדבר אשר יאמר בו טמא טמא מת, כמו כן יטמא בשאר טומאות כמו טומאת שכבת זרע ושרץ וזולתם, ואולם ייוחד בטמא מת רוצה לומר שלא יטמא במדרס, ולקח היותר חזקה מהטומאות והיא טומאת מת דרך משל. ודע זה וזכרהו:
העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק - אמר כי מי שיחבר חתיכה מבגד וחתיכה משק, והיה בכללו שלשה על שלשה, והיה בתשבורת חתיכת הבגד ממנו שני טפחים על שני טפחים ובתשבורת השק טפח על טפח, הנה זה המחובר לא יטמא במשכב הזב, כי שלשה על שלשה אמנם הוא שיעור הבגד, וזה השיעור לא ישלם אלא בשק אשר שיעורו ארבעה על ארבעה.
אמנם אם נהפך העניין והיה הנתפר שלשה מן השק ואחד מן הבגד, אשר היה המחובר שיעור השק שהוא ארבעה ונשלם השיעור בבגד אשר שיעורו שלשה על שלשה, הנה הוא נטמא במשכב הזב, וכן בשאר טומאות לפי מה שהשרשנו.
וזהו מה שאמר כל מה שחבר מן החמור ממנו טמא, וחמור ממנו הוא אשר יהיה שיעור מה שיקבל טומאה פחות משיעורו, וקל ממנו הוא יהיה שיעורו יותר גדול ממנו כמו המפץ.
ואשר ראוי שיהיו אלו המינים כולן מצטרפין ואף על פי שלא שוו בשיעוריהן, לפי שיש להן עניין יכללם כולן, והוא שכולן ראויין ליטמא משכב כמו שהתבאר בסוף רביעי ממעילה:
אמר בזאת ההלכה אשר קדם זכרה מהשיעורים, שהבגד שלשה על שלשה והשק ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה והמפץ ששה על ששה, אמנם זהו כאשר יזדמן שתהיה חתיכה מאחד מאלו ארבעה מינים על אחד מאלו השיעורים הנזכרים, ואם היה פחות מאלו השיעורים אז לא תטמא במדרס.
אולם אם לקח האדם בגד מהבגדים או עור או שק או מפץ, וחתך ממנו טפח במקצוע ושווי על המידה, והוא עניין מקצע, הנה זה הטפח יטמא ואפילו במושב לפי שנחתך ממנו באומדנא והוא חשוב אצלו. ואמרו בתלמוד מעילה במאמר על זאת ההלכה "אמרו קצע מכולן ועשה מהן בגד, למשכב שלשה, למושב טפח".
הנה כבר התבאר לך שאמרו בכאן טפח על טפח שהוא טמא זהו במושב הזב ולא במשכבו, לפי שהוא ראוי למושב בחשבו אותו ואי אפשר לישכב עליו. [ובתחילת קמא ירושלמי אמרו "מושב בטפח יטמא, משכב בארבעה טפחים יטמא", כלומר אם היה שק.]
והלכה כחכמים:
נפה וכברה - הן מעור, וכברה עשוי גם כן משער ודינו כדין שק, וכברה יעשה מחבל דק ויהיה דינו כדין המפץ.
ומאמר חכמים עד שיקצע - רצו בו עד שיחתוך קצותיו וישווהו, ואז יהיה חשוב למשכב.
חלוק של קטן - בגד הנער הקטן בעת שנולד הנער.
ואמרם כשיעור - ירצו בו שיעור הבגד לטומאת מדרס אשר הוא שלשה על שלשה, ובתנאי שיהיה בו שלשה על שלשה והוא כפול, רוצה לומר שאם יפשטו אותו שיהיה אורכו כפל רוחבו.
והלכה כחכמים:
כבר בארנו שעניין נמדדין כפולין, שיתפשט על עניינו, ולא נאמר שתתיר התפירה או שיחתוך האריגה ותשוב נפרד ואז תמנהו.
ואמפליא - "אל-גורב".
ופומלניא - "אל-שאשיא".
והיו עושין בגד ילבשהו האדם תחת בגדיו דבק בבשרו והיא אשר תקרא "אפונדא", ובו כיסין קטנים ישימו מעות בתוכן והצרכים הקטנים, וכל אחד ממנו יקרא כיס של פונדה.
ומטלית שטלייה - רוצה לומר החתיכה אשר תפרה על שפת הבגד ועשה ממנו טלאי, אם תפרו כפול תמדד כפול, ואם תפרו פשוט תמדד פשוט, וזאת המדידה אם שלש על שלש לטומאת מת או שלשה על שלשה לטומאת מדרס:
אמר כי כאשר ארג הבגד שלשה על שלשה מצומצמות אשר הוא שיעור טומאת מדרס כמו שקדם, ונטמא זה הבגד הארוג במדרס, ואחר הטמאותו השלים הבגד כולו באריגה, הנה הבגד בכללו טמא מדרס והוא אב הטומאה כמו שבארנו בתשעה עשר.
ואם נטל חוט אחד מראש הבגד והוא סוף השלשה על שלשה אשר נטמא במדרס, אשר חסר השיעור וחזרה זאת החתיכה כאילו נחתכת אחר הטומאה, הנה הבגד כאילו חזר בדמיון בגד נגע במדרס אשר הוא ראשון לא אב כמו שביארנו פעמים.
ואם נטל החוט מהשלשה על שלשה מצומצמות אשר ארג תחילה לאחר הטמאותה במדרס ונשארה פחות משלשה על שלשה, ואחר זה נשלם הבגד כולו באריגה, הנה הבגד כולו טמא מגע מדרס רוצה לומר ראשון.
וזה תכלית הביאור:
כבר התבאר במה שקדם שהבגד שהוא פחות משלש על שלש לא יטמא בטומאה מן הטומאות, ואשר הוא משלש על שלש הנה הוא תכלית מה שיציל מטומאת מדרס לבד, והוא יטמא בשאר טומאות כמו המת ושכבת זרע והשרץ והצרעת ושאר מה שמנינו בראש המסכתא.
והנה כמו ששלש על שלש שנגע במדרס נטמא מגע מדרס, כן שלשה על שלשה שנטמא במדרס וחסר שיעורו, הנה הנשאר ממנו הוא טמא מגע מדרס, אלא אם כן נשאר ממנו פחות משלש אצבעות אשר הוא טהור לגמרי כמו שהתבאר.
ושמור אלו השורשים שהם גדולי ההספקה בזה האופן:
כבר קדם לך בפרק עשרים שהמכסה לא תטמא מדרס, אבל יטמא בשאר טומאות. וכאשר לקח הסדין אחרי הטמאתו במדרס ושמהו וילון, נחשבהו כאילו (סתרו) נגע במדרס והנה יהיה ראשון.
ורבי יוסי אמר, כי כאשר נטהר לא נשאר בו טומאה כלל, ואם שמהו מכסה כמו שבר כלי אחר הטמאותו אשר טהר בלא ספק, והוא אמרו וכי באיזה מדרס נגע זה, אלא אם כן נגע בו אחר ששמהו וילון וטימא אותו ישוב אותו ראשון. וכן אם נגע בו המשכב או אחד מאבות הטומאות כדין שאר הכלים.
ואין הלכה כרבי יוסי:
אמרו שנחלק, רוצה בו אחר שנטמא במדרס.
והמאמר מבואר ממה שקדם ביאורו:
אמר כי כאשר נמצאת חתיכה מבגד באשפה יהיה בה שלשה על שלשה, אם היתה שלימה והיה בה מן הכוח מה שאפשר לצרור בה מלח, ולא תקרע בעת שיצורו בה המלח ויהדקו אותו כמו שיעשו בבגד השלם, הנה היא תטמא במדרס לפי שהיא חשובה.
אולם אם היתה בבית, הנה לא יצטרך בה אלא אחד משני הדברים, אם שתהיה בריאה אף על פי שאינה חזקה, או ראויה לצור בה אף על פי שאינה בריאה, וזהו עניין אמרו בבית או בריא או צורר מלח, לפי שאחר שלא השליכה באשפה הנה היא חשובה אצלו.
עוד חזר לבאר שיעור מה שאפשר לצור בה מן המלח אם היתה באשפה ואז תטמא, ואמרו שזהו רובע קב.
עוד חזר לבאר תואר המלח אשר אפשר לקשור בו. ואמר רבי יהודה שהיא מלח דקה, וחכמים אומרים גסה.
ושניהן מתכוונים להקל, רוצה לומר שהם מקילים על זאת החתיכה שלא תטמא. שרבי יהודה אומר, שהמלח הדקה לא יחזיקה כי אם בגד חזק לכבדותה, ואמר שאחר שאינה חזקה לדקה אף על פי שהיא חזקה לגסה הנה היא טהורה. וחכמים אומרים, שהגסה יחתוך הבגד יותר מהדקה לרוב חידודה וקרניה, ואמרו שאם אינה ראויה לצור בזאת החתיכה המלח הגסה אף על פי שהיא ראויה לדקה הנה היא טהורה.
ורבי שמעון אומר, ששלשה על שלשה באשפה, ואפילו היא בתכלית הכוח והבריאות, הנה דינה כדין שלש על שלש בבית אשר יטמא במת ולא יטמא במדרס, שאחר שהושלכה באשפה ירדה ממדרגתה.
והלכה כחכמים לבד:
אמרו שלשה על שלשה שנקרע ולא הובדלו הקרעים, והיה הקרע אשר נקרע מזאת החתיכה מהגודל שכאשר תושם זאת החתיכה על הכסא וישב עליה יגע בשרו בעצם הכסא, הנה אז לא תטמא במדרס הזב.
'נמהא - נחלש ובלה.
ושני חוטין המתאימין - שיגע חוט אל חוט וישאר ביניהן [שתי בלי ערב], ורוב מה שיקרא בתכונת הבגד.
זהורית טובה - המשי הצבוע בכרמיז. ויהיה בגד הארגמן ובגד המשי הנכבד חשוב מאד, ויטמא הימנו שלש על שלש אפילו מושלך באשפה לפי שהוא חשוב.
ורבי אליעזר סבר, שכל בגד חדש גם כן חשוב, ויטמא ממנו שלש על שלש בכל מקום.
ורבי שמעון סבר, כי אפילו בגד המשי והארגמן אם היה ממנו שלש על שלש באשפה לא יטמא, ואמנם הושם חילוק בין בגד ארגמן ובין שאר הבגדים לעניין השבת אבידה לבעלים, כי מי שימצא שלש על שלש משאר הבגדים באשפה והדומה לה לא יתחייב שיכריז עליו לפי שאין חשיבות לו, ואם היה מבגד משי או ארגמן צריך שיכריז עליו ויחזירהו לבעליו לפי שהוא חשוב.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
משנה כלים, פרק כ"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב