רמב"ם על כלאים ו

כלאים פרק ועריכה

משנה אעריכה

כבר הקדמנו פעמים רבות, שעבודת הכרם ארבע אמות. והתבאר כמו כן, כמה גפנים יהיו על איזה עניין, ואז יקרא כרם. וגפני הכרם, הם מתפשטות על הארץ. ואומר כמו כן, שעבודת הגפן האחת, ששה טפחים.

ו"עריס" - הוא גפן אדרת הסמוכה על הקיר, או על קורות וזולתם, ואז תתפשט ותמשך יותר ממה שתתפשט על פני הארץ.

והוא אומר, מי שנטע חמש גפנים בשורה אחת, על עצים שעשה להם כמו ערש, הם הנקראים "עריס". כמו שנאמר כשיהיו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב, הוא כרם.

וכשהודיענו איזהו עריס, חזר לבאר דיני העריס וחקותיו, ואמר שבית שמאי דנין עליו כדין הכרם, ואמרו שירחיק ארבע אמות מעיקר הגפנים, ואז יזרע מה שירצה, מפני שעבודת הכרם ארבע אמות.

ובית הלל אומרים, שמדידת הארבע אמות הוא מעיקר הגדר או החריץ, אחר ששריגי אותם הגפנים מתפשטים עליו, וכאילו הגדרות הם עיקרי אותם הגפנים. ואם יהיה בין שורשי הגפנים ובין הגדרות אמה אחת, ימדוד שלוש אמות מעיקר הגפנים, ויזרע התבואה.

ואמר רבי יוחנן בן נורי, שכל זה טעות, וכל עריס שיהיה על עניין זה, כלומר שיהיה שורה אחת נחשבת כגפן יחידית, שעבודתה ששה טפחים, כמו שורה של חמש גפנים כשלא תהיה עריס, שאינה כרם כמו שהקדמנו בפרק הרביעי. ואף על פי שנעשית עריס, לא נוסף בדינה על מה שהיה. אבל נזכר ארבע אמות בעריס של חמש גפנים לענין אחר, והוא שאם יהיה בין עיקרי אלו הגפנים והגדרות ארבע אמות, ירחיק מעיקרי הגפנים שיעור עבודת הכרם, והוא ששה טפחים, ויזרע הנשאר שהוא שלשה אמות. אבל אם יש בין העיקרים והגדרות פחות מארבע אמות, אסור לו לזרוע בין הגפנים לגדר, על הדרך שאמרנו במחול הכרם בפרק רביעי. ולעניין זה בלבד אמר רבי יוחנן בן נורי, שנזכר ארבע אמות בזה העריס, אבל מעיקרי הגפנים לשדה, אין לו להרחיק אלא ששה טפחים, מפני שהיא נחשבת כגפן יחידית. זהו פירוש הלכה זו, ועניין דברי המדברים בה. ועל כן התבונן בה, שרבים מן המפרשים נכשלו בפירושם מכשול גדול, ולא רציתי לזכרם ולהשיב עליהם, שאין זה עניין ספרינו.

ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי, ולא כרבי עקיבא:

משנה בעריכה

אמר כשיצא העריס ממקום גבוה, ואף על פי שעיקרו רחוק על הצורה הזאת, אם אפשר לו לעמוד בארץ, ולבצור כל הענבים התלוים מן העריס, יהיה אסור בארבע אמות לכל רוח.







ואפילו יהיו עיקרי הגפנים במקום העריס וכנגדו. ולא יהיה נקרא עריס, פחות מחמשה גפנים, וכבר הקדמנו זה, ויש לך לשמרו בלבך תמיד.

ואם אי אפשר לו לבצור כל הענבים, עד יהיה אוחז בענפי העריס, או שיהיה עולה על מדרגה, לא יהיה אסור אלא ארבע אמות כנגדו בלבד. וזה רוצה לומר באמרו "כנגדו", במקום שהוא כנגד עיקרי הגפנים מסוף העריס, ימוד ארבע אמות ברוח ההוא, ואז יזרע.

ומה שאמר "אחת בארץ ואחת במדרגה" - רוצה לומר שורה אחת בארץ, ושורה אחת במדרגה.

ואם היתה המדרגה גבוהה על הארץ עשרה טפחים, לא יתחברו השתי שורות ונעשו כרם.

והלכה כרבי אלעזר בן יעקב, ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה געריכה

אפיפירות - הם האריגות שיעשו מן הקנים והעצים, כגון עריסות, להשכיב עליהם שריגי העריס, וענפיו כשיאריכו.

ואמר שהוא כשידלה ענפי הגפן על קצת העריס שעשוי לו, ונשאר קצתו, אסור לו שיזרע תחת המקום הריקן מן העריס העשוי, אף על פי שאין עליו ענפים. וכל הזורע שם, לא קידש.

ואם האריכו הענפים הנטויים על העריס, עד יסבכו על הזרע, יהיה אסור אותו הזרע. וזה הדין בעצמו יתחייב, בכל מי שידלה ענפי הגפן על קצת ענפי אילן סרק.

ו"אילן סרק" - הוא אשר לא יעשה פרי, כמו שיתבאר. ויהיה נחשב אותו האילן סרק, כמו העריס העשוי מעצים:

משנה דעריכה

העריס עשוי מן הקנים וזולתם, וכן ענפי אילן סרק, תהיה הכוונה להדלות עליו הענפים, ומפני כך אסרנו כל זרע שנזרע תחתיו, מפני שהוא מזומן להדלות הענפים על כולו. ולעניין זה היתה המחשבה. אבל אילן מאכל, אין אדם עושה ממנו עריס, ויתכוין להפסידו, וכן אמר "אין אדם מבטל תאנתו מפני גפנו", ומפני זה התירו לו לזרוע תחת המותר.

ואם האריכו הענפים וסיבכו על מה שזרע, ירים מענפים המתפשטים, ויחזירם לצד אחר.

ומה שאמר "וכן קורות הרבה", רוצה לומר בסדן של שקמה. וכבר פירשנו שקמה שהוא ממין התאנים. ואסור לו מה שנזרע תחת הקורה ההיא, ואף על פי שהענפים על מקצתם, מפני שהם אפיפירות. והתיר לו לזרוע, תחת שאר הקורות היוצאות מגוף השקמה, מפני שהוא אילן מאכל:

משנה העריכה

כבר הקדמנו לך מה בין אילן סרק לאילן מאכל, לעניין שהדלה עליו את הגפן, ואם הוא מותר לו לזרוע תחת המותר, ואם לא, כפי מה שהקדמנו.

ואין הלכה לא כרבי מאיר, ולא כרבי יוסי:

משנה ועריכה

"ועוד" - כל שהוא. ביארו בתלמוד, שיעור זה הנוסף, שהוא חלק מששים חלק באמה, והוא עשירית טפח. ושיעור טפח הנזכר בכל המשנה והתלמוד, ובו יהיה השיעור תמיד הוא ארבע אצבעות בגודל, או ששה באצבע אשר תחת הגודל, ושני השיעורים שווים, ובתלמוד יתבאר כל זה.

ועבודתו הוא ששה טפחים לזו השורה, וששה לזו שכנגדה. וכבר הקדמנו לך פעמים רבות, שדין השורה של חמש גפנים כדין גפן יחידית, לפי שאינה כרם, אבל עבודתה ששה טפחים.

וכן כשיהיו שתי שורות בלבד זו כנגד זו, וביניהם שמונה אמות, מותר לו לזרוע ביניהם, כמו שנתבאר בסוף פרק רביעי. וזה הדין בעצמו, כדין בשתי שורות אלו כשיהיו עריס, אבל הוא צריך לשמונה ועוד, ואז יהיה מותר לו לזרוע ביניהם, לאחר שירחיק אמה מכל שורה מהם, כמו שבארנו:

משנה זעריכה

אמר, כשיתחיל העריס מקרן בין שתי קירות, וילך הלוך ומתמעט, עד ישוב דמות החתיכה שבשפת בין הצואר, שנקרא בלשון ערבי "לבנה", כאילו הוא משולש, על הצורה הזאת:










אמר שירחיק עבודתו ויזרע בין הקירות, עד שיהיה בין הקצה ובין הקיר ארבע אמות, ואז נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר, כפי מה שציירנו.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה חעריכה

חס עליהן לפסקן - כלומר חמל עליהן לכרות אותן, שלא יתקלקל העריס.

ולא הניחם מפני שמחשבתו עליהן, אלא בשביל דבר אחר מלבד זה, ומפני כך מותר לו לזרוע תחתיהם, שאינן חשובות בכלל האפיפיריות, אלא אם כן היה מחשבתו לדלות עליהן הענפים הצומחים:

משנה טעריכה

הפרח היוצא רואין אותו - פירוש נחשב אותו בלבנו, כאילו דבר נתלה מקצתו על הארץ, וכל מה שכנגדו משטח הארץ, אסור לזרוע בו.

ואמר וכן בדלית - רוצה לומר וכן בפרח היוצא מן הדלית, והוא הגפן בלא עריס.

המותח זמורה - הנוטה אותה.

ספקה בחבל - קשרה בחבל או בגמי. ואם נתכוין בחבל ההוא שבקצה הענף, לדלות עליו ענפים אחרים, הוא כמו אפיפיריות, ואסור לו לזרוע כמו שהקדמנו: