רמב"ם על זבים ד
ראו גם נוסח המשנה זבים ד רמבם
זבים פרק ד
עריכהרבי יהושע חולק על הסתם הקודם אשר אין מטמא מדרס אלא כשהם יושבים בספינה או באסדה, אבל לא במיטה. וכן לא ישים תנא קמא כלים שבראש הנס, והוא ראש התורן, מדרס.
אחר כן אמר רבי יהושע, כי הנדה הזאת כשנשאה עריבה מלאה בגדים וכבד עליה משאה, ואף על פי שלא נגעה בבגדים, הרי אותן הבגדים מדרס, וכאילו נסמכה על אותן בגדים.
הקיש על כצוצרא - כשהכה על כצוצרא, הנקרא בלשון ערבי "כיבים", והניע אותו, והפיל ככר של תרומה בהנעת הכצוצרא הרי הוא טהור, ולא נאמר מכוח הזב נתנענע.
ואין הלכה כרבי יהושע:
אני אבאר העניין, ואחר אפרש השמות. וזה שהוא אומר:
- כשיהיה הדבר שיכה עליו הזב חזק וקיים, מעט התנודה כפי כוחו וקיומו בקרקע, והפיל דבר או שהניעו בתנועתו בהכאתו, הרי הדבר ההוא הנופל או מתנדנד טהור, לפי שהתנועה המגעת לו מן הזב חלושה מאד.
- וכשיהיה הדבר אשר יכה עליו הזב מניע דבר אחר רעוע, ממהר התנועה ממניע כל דהו, הרי הדבר המתנועע על ידי הדבר ממהר התנועה טמא, וכאילו הזב הניעו בידו, רוצה לומר בהיסטו.
וזה שאמרו בו בכאן טהור, רוצה לומר כי הדבר המתנועע כשיכה הזב על אחד מאלה טהור, מפני קיומו ומיעוט תנועתו מחמת הזב.
ובתחילה זוכרם לפי שהוא תבניתם וקיומם בבניין בזמן ההוא, והעיקר כבר הודעתיך אשר בו תדע היות איזה דבר יניע הזב ונפל בתנועתו דבר אחר, אם יהיה הדבר הנופל טמא או טהור.
ומריש - היא קורה גדולה אשר משימים על העמודים, וקצות קורות הגג סומכות עליה, אשר אנו קורין אותו בלשון ערבי "אל-נשף".
ומלבן - רבוע של קורות, יהיו על הקרקע נטועות כדמות מעקה.
וצינור - בלשון ערבי "מזאב".
ודף - לוח.
אמר אפילו היה קשור בחבלים, אשר תקל תנועתו יותר מאשר היה בנוי.
וים - סיבוב של עץ יתקבץ בה קמח, כדמות חוק בלשון ערב, והוא גם כן קבוע קצתו בקרקע.
ואצטרובל - סיבוב של עץ שהוא תחת הרחים כדי שינשאו מן הקרקע בעת טחינה, והיא גם כן בנויה בקרקע.
וחמור של רחים - קורה שסומכים בה הרחים, היו קורין לה "חמור".
וסאה של רחים - מידה גדולה, קבועה קצתה בקרקע גם כן.
וקורת הבלנים - קורה של בלנים שהיתה צורתה מפורסמת אצלם, ולפי דמותה והנחתה בבניין נפל החילוק ביניהם, אם תנועתה קלה אז יהיה הדבר הנופל בתנועתה טמא, ואם תנועתה כבדה תהיה טהור:
נגר - הוא יתד, ונקרא בלשון ערבי "אל-מתראה".
ומנעול - במה שסוגרין הפתח.
ומשוט - בלשון ערבי "מגראף".
וקלת - סיבוב של עץ שעושים סביב הרחים כדי שלא יפרח האבק מן הדבר הנטחן, כמו שבארנו ברביעי מבתרא (ב"ב סה. בפיה"מ).
ואין הלכה כרבי נחמיה, ורבי שמעון:
ספסלים - כסאות ארוכות.
פונדיות - כיסים ארוכים.
וכסיות - כלי עור נאותין למשכב.
ופירוש לארכן טמאין - הוא שיהיה אורך הזב על רוחב הפונדיות או הכסאות אשר יכלול אותו כולו כמו זה:
ועיקר ההלכה אמרו יתברך "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב, יטמא"(ויקרא טו, יט), ואמרו בסיפרא "עד שינשא רובו עליו", והעיקר אצלנו שאינו מטמא משכב עד שינשא רוב הזב עליו.
ואין הלכה כרבי שמעון:
טליות - קיבוץ טלית.
ואמרו עשר - לשון רבוי. וכן אם היו אלף והאבן מלמעלה, וישב הזב או הנדה על אותה האבן נטמא הבגד התחתון וחזרו כולן משכב, כמו שבארנו בתחילת כלים כי המשכב מטמא מתחת אבן מסמא.
וכשכרע הכף אשר בה הזב אין המשכב ההוא והמושב מדרס, והוא עניין אמרו טהורין, לפי שהזב כשהסיט כלי או נשאו אינו משים אותו משכב כמו שבארנו. וכשכרע הכף אשר בו המשכב הרי זה חוזר טמא מדרס, לפי שכבר נתלה הזב במשכב ההוא. וכבר קדם לנו כי הזב מטמא את המשכב בחמישה דרכים, ומן כללם נתלה.
ואמר רבי שמעון, כי כשהוא המשכב אשר הכביד הזב אחד וכרע בו אז יהיה טמא מדרס. אבל כשהן שתי משכבות או יותר והכריעו את הזב אינה חוזרת משכב הזב, כיון שכל אחד מכל המשכבות לבדו אינו מכריע הזב אלא כולן, ואנו צריכין במשכב שישא רוב הזב כמו שזכרנו ועוד יבאר זה, והנה כל משכב מהן נשא מיעוט הזב, והוא אמרו שאין אחד נושא את רובו, רוצה לומר שאין המשכב האחד נושא את רוב הזב.
ואין הלכה כרבי שמעון:
אין חילוק בכאן בין כרע הזב או כרעו אוכלין טהורין, הן אוכלין טמאין בהיסט הזב, כמו שקדם מגע שהוא ככולו, אמנם הצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאילו ישב הזב עליו כמו שבארנו.
ואמרו ובמת, הכל טהור - רוצה לומר כי המת שיהיה בכף מאזנים ואוכלין ומשקין או כלים או משכבות בכף שניה, בין אם כרעו הן או כרע המת הכל טהור, לפי שהמת אינו מטמא משכב ומושב כמו שיתבאר, והוא גם כן אינו מטמא כשהסיט.
ואחר כן אמר חוץ מן האדם, כי כשיהיה המת בכף מאזנים והאדם בכף שניה, וכרע החי נטמא בהיות נושא המת.
ופשוט הוא כי כל מקום שנאמר "מת", הכוונה בו הדבר המטמא מן המת והוא כזית מבשרו ואבר ממנו, ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות.
וכבר ביארנו טומאת משכב, ואמרנו שעניינה כשישב הזב אפילו על בגדים מרובין האחד על השני, חוזר התחתון משכב הזב ואף על פי שלא נגע בו, וזה בלבד בזב. אמנם במת דין הכלים שתחתיו או הנוגע בהן שווין, וכבר נתבארו דינים אלו בראשון של אהלות. אמר הקדוש ברוך הוא "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב, יטמא"(ויקרא טו, ד), ולא אמר "כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", והיה העניין חוזר על הזב שקדם זכרו, דקדקו מזה ואמרו "הזב, לא המת".
וטומאת מדף הוא מה שאגיד לך, וזה כי הזב וחביריו, רוצה לומר זבה ונדה ויולדת, כשהיה עליו למעלה ממנו אוכלין ומשקין נטמאו, ואפילו אם היו בינו ובינם חציצות רבות. וכן כשיש למעלה מן הזב כלים מונחים זה על זה הרי הכלי העליון טמא טומאת מדף, ואף על פי שבינו ובין הזב חציצות רבות, אמנם הכלי ההוא טמא טומאה קלה, רוצה לומר שאינו אב הטומאה, אבל דינו כדין כלים שנגעו בזב אשר מטמאין אוכלין ומשקין בלבד, לא אדם וכלים.
וכבר נתבאר לך כי כל הכלים הראויים למשכב שתחת הזב כולן אב הטומאה, ואין חילוק בין המשכב התחתון הדבק בקרקע או המשכב הדבק לגופו. וכל הכלים אשר על הזב כולן ראשון לטומאה, ואין חילוק בין הבגד הדבק בגופו מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע, הכל טמא טומאת מדף. ואין הדין הזה במת, אבל דין כלים שעל גבו או כלים שתחתיו או כלים שנגעו בו דין אחד לכולן, והוא מה שנתבאר בשני של אהלות. ותלמוד העניין הזה בזב מאמרו בו "וכל כלי עץ ישטף במים"(ויקרא טו, יב) אמרו בספרא "מה בא זה ללמדנו, אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע, הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו, אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע, הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע, אם כן למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים, אלא אלו אוכלין ומשקין וכלים שעל גבי הזב".
ואמרו עוד "וכל כלי עץ ישטף במים, מלמד שהוא עושה על גבו מדף". והלשון הזה של מדף משתמשין בו בעניין אחר של טומאה, כמו שביארנו בעשירי של פרה. ועל אותו העניין אמרו בתלמוד (נדה ד:) "מאי מדף, כדכתיב קול עלה נדף", רוצה לומר כי הוא מעניין התנועה. ופירוש הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פירוש סבוראי, וכתבו המעתיק בתוך הדברים ולא נזכרו עליהן. אמנם העניין אשר אנחנו בו בכאן עיקרו מ"נדף", והוא יוצא ממאמרם ריחו נודף, רוצה לומר יריח למרחק הרבה. והפליג העניין הזה על הזב אשר יטמא כלים שעל גביו ואפילו אם היה ביניהן חציצה רבה, כאילו יעבור ריחו ויגיע אליהם ויטמאם על דרך הדמיון:
רבי שמעון אומר, שהזב לא נישא רובו על כל אחת ואחת, לפי מה שבארנו אותו בכף מאזנים.
ואמנם דברי הכל בבהמה כולן טהורות, סיבת זה מה שביאר התלמוד (שבת דף צג.), והוא כי העיקר אצלינו "מסייע, אין בו ממש", וכאשר חשבו שאחת מאלה הארבע רגלים של בהמה שכבר נשאתה, הרי הטלית אשר תחתיו טהורה לפי שסמיכת הבהמה ההיא על שלוש הנשארים, וזה הרביעי אף על פי שלא נשאתהו והוא עוזר אותן מסייע אין בו ממש. וכן נאמר בכל רגל מארבע שהוא מסייע, ועל כן כולן טהורות.
ועקל - הוא הקשר הסובב את הדבר הנסחט.
וקורת בית הבד - הקצה האחד הוא למעלה מן העקל והוא סוחטתו, ועל הקצה האחר היה יושב הזב.
ומכבש של כובס - מכבש שכובשין בו הכובסין הבגדים אחר שכבסן יכביד אותן תחת המכבש, וכשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין. וחיוב זה יוודע מצורת מכבש של כובסין אצלם באותו זמן, לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד על גבי הכלים שיהו משכב. ורבי נחמיה אומר, כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן.
ואין הלכה כרבי נחמיה, ולא כרבי שמעון, ולא כרבי יוסי:
משנה זבים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב