משנה זבים ד ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת זבים · פרק ד · משנה ו | >>

[עריכה]

הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה, טמאין.

ובמת, הכל טהור, חוץ מן האדם^יב.

זה חומר בזב מבמת.

(וחומר במת מבזב) [נוסח הרמב"ם: ושוב חומר בזב מבמת]: שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים, ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין, מה שאין המת מטמא^יג.

חומר במת, שהמת מטמא באהל ומטמא טומאת שבעה, מה שאין הזב מטמא.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַזָּב בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֳכָלִין וּמַשְׁקִין בְּכַף שְׁנִיָּה, טְמֵאִין. וּבַמֵּת, הַכֹּל טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם. זֶה חֹמֶר בַּזָּב מִבַּמֵּת. חֹמֶר בַּמֵּת מִבַּזָּב, שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִתַּחְתָּיו לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, וְעַל גַּבָּיו מַדָּף לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין, מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא. חֹמֶר בַּמֵּת, שֶׁהַמֵּת מְטַמֵּא בְאֹהֶל וּמְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה, מַה שֶּׁאֵין הַזָּב מְטַמֵּא.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הזב בכף מאזניים,

והאוכלין והמשקין בכף שניה - טמאין.

ובמת -

הכל טהור - חוץ מן האדם,

זה חומר בזב מבמת.

וחומר שוב בזב מבמת -

שהזב עושה משכב מתחתיו - לטמא אדם, ולטמא בגדים,

ועל גביו מדף - לטמא אוכלין ומשקין,

מה שאין המת מטמא.

חומר במת -

שהמת מטמא באוהל, ומטמא טומאת שבעה,

מה שאין הזב מטמא.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אין חילוק בכאן בין כרע הזב או כרעו אוכלין טהורין, הן אוכלין טמאין בהיסט הזב, כמו שקדם מגע שהוא ככולו, אמנם הצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאילו ישב הזב עליו כמו שבארנו.

ואמרו ובמת, הכל טהור - רוצה לומר כי המת שיהיה בכף מאזנים ואוכלין ומשקין או כלים או משכבות בכף שניה, בין אם כרעו הן או כרע המת הכל טהור, לפי שהמת אינו מטמא משכב ומושב כמו שיתבאר, והוא גם כן אינו מטמא כשהסיט.

ואחר כן אמר חוץ מן האדם, כי כשיהיה המת בכף מאזנים והאדם בכף שניה, וכרע החי נטמא בהיות נושא המת.

ופשוט הוא כי כל מקום שנאמר "מת", הכוונה בו הדבר המטמא מן המת והוא כזית מבשרו ואבר ממנו, ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות.

וכבר ביארנו טומאת משכב, ואמרנו שעניינה כשישב הזב אפילו על בגדים מרובין האחד על השני, חוזר התחתון משכב הזב ואף על פי שלא נגע בו, וזה בלבד בזב. אמנם במת דין הכלים שתחתיו או הנוגע בהן שווין, וכבר נתבארו דינים אלו בראשון של אהלות. אמר הקדוש ברוך הוא "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב, יטמא"(ויקרא טו, ד), ולא אמר "כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", והיה העניין חוזר על הזב שקדם זכרו, דקדקו מזה ואמרו "הזב, לא המת".

וטומאת מדף הוא מה שאגיד לך, וזה כי הזב וחביריו, רוצה לומר זבה ונדה ויולדת, כשהיה עליו למעלה ממנו אוכלין ומשקין נטמאו, ואפילו אם היו בינו ובינם חציצות רבות. וכן כשיש למעלה מן הזב כלים מונחים זה על זה הרי הכלי העליון טמא טומאת מדף, ואף על פי שבינו ובין הזב חציצות רבות, אמנם הכלי ההוא טמא טומאה קלה, רוצה לומר שאינו אב הטומאה, אבל דינו כדין כלים שנגעו בזב אשר מטמאין אוכלין ומשקין בלבד, לא אדם וכלים.

וכבר נתבאר לך כי כל הכלים הראויים למשכב שתחת הזב כולן אב הטומאה, ואין חילוק בין המשכב התחתון הדבק בקרקע או המשכב הדבק לגופו. וכל הכלים אשר על הזב כולן ראשון לטומאה, ואין חילוק בין הבגד הדבק בגופו מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע, הכל טמא טומאת מדף. ואין הדין הזה במת, אבל דין כלים שעל גבו או כלים שתחתיו או כלים שנגעו בו דין אחד לכולן, והוא מה שנתבאר בשני של אהלות. ותלמוד העניין הזה בזב מאמרו בו "וכל כלי עץ ישטף במים"(ויקרא טו, יב) אמרו בספרא "מה בא זה ללמדנו, אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע, הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו, אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע, הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע, אם כן למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים, אלא אלו אוכלין ומשקין וכלים שעל גבי הזב".

ואמרו עוד "וכל כלי עץ ישטף במים, מלמד שהוא עושה על גבו מדף". והלשון הזה של מדף משתמשין בו בעניין אחר של טומאה, כמו שביארנו בעשירי של פרה. ועל אותו העניין אמרו בתלמוד (נדה ד:) "מאי מדף, כדכתיב קול עלה נדף", רוצה לומר כי הוא מעניין התנועה. ופירוש הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פירוש סבוראי, וכתבו המעתיק בתוך הדברים ולא נזכרו עליהן. אמנם העניין אשר אנחנו בו בכאן עיקרו מ"נדף", והוא יוצא ממאמרם ריחו נודף, רוצה לומר יריח למרחק הרבה. והפליג העניין הזה על הזב אשר יטמא כלים שעל גביו ואפילו אם היה ביניהן חציצה רבה, כאילו יעבור ריחו ויגיע אליהם ויטמאם על דרך הדמיון:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

טמאין. בין שכרע הזב בין שכרעו אוכלין ומשקין איירי כדמוכח בתוספתא:

ובמת הכל טהור. בין משכב ומושב בין אוכלין ומשקין בין שכרע המת בין שכרעו אוכלין ומשקין דכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב כדתניא בשבת פרק אמר רבי עקיבא(שם:) ואם כרעו הן נמי טהורין דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל טהור:

חוץ מן האדם. דבזמן שמכריע את המת טמא מפני שמסיטו כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא:

מדף. לשון טומאה קלה כדאמרינן בפרק קמא דנדה (דף ד:) כדכתיב קול עלה נדף:

מה שאין המת מטמא. דמתחתיו אפילו תהא טומאה בוקעת ויורדת מכל מקום אין משכב ומושב שחחתיו מטמא אדם לטמא בגדים אבל על גביו מדף קשה דמת נמי קא מטמא לטמא אוכלין ומשקין דהא טומאה בוקעת ועולה ויש לפרש כגון עלייה מפסקת דאם המת בעלייה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה הנסרים נכפפין מכובד המת ומכבידין על המשכבות או שהמת בבית סמוך לשמי קורה והמשכבות בעלייה ונכפפין הנסרים של עלייה מכובד המשכבות ומכבידין על המת כי האי גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים ועל גביו לטמא אוכלין ומשקין ובמת בין מתחתיו בין מעל גביו טהור אי נמי כגון אבן גדולה או נסר גדול שהמת מצד אחד והמשכב מצד אחר זה שלא כנגד זה:

תני"א בתוספת"א (ספ"ד) הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו אם היה הזב כורע מטמאין אחד ופוסלין אחד אם היו מכריעין הזב מטמאין שנים ופוסלין אחד ובאדם בין שהוא מכריע את הזב בין שהזב מכריעו מטמא אחד ופוסל אחד הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקים כנגדו אע"פ שאין מרוחקים מן הארץ אלא כל שהן נותנין עליהן חומרי נושא וחומרי נישא. פי' הזב כורע הוו להו משכב עליונות של זב ראשון בעלמא ואין מטמא אלא אוכלין ומשקין ועושין שני ושלישי בתרומה והיינו מטמא אחד ופוסל אחד אבל כשמכריעין את הזב נעשין אב הטומאה לטמא אדם וכלים כדין משכב ומושב ועושין ראשון ושני ושלישי בתרומה והיינו מטמא שנים ופוסל אחד ופעמים דמשכחת לה טובא דהא משכב ומושב מטמא אדם לטמא בגדים אלא דהתם בלא פירש והכא בפירש כדתנן בפרק בתרא. שאין מרוחקין מן הארץ אלא כל שהוא כלומר שהאחד יושב בארץ והאחר מרוחק מן הארץ כל שהוא נמצא שהיושב בארץ מכריעו אע"פ שאם חוזר ומגביה עוד המאזנים מן הארץ היו שניהם מתרחקין מן הארץ זה משהו אחד וזה שני משהויין אי נמי במכריע איירי דכשאוכלין ומשקין מכריעין את הזב ומרוחקים מן הארץ כל שהוא חשובין כנישאים ע"ג הזב משום דאם לא היה זב בכף שניה היו מכריעין עדיין יותר אבל כשיושבין על הארץ ממש אין חשובין כנישאים. חומרי נושא את הזב וחומרי נישא על הזב לענין אוכלין ומשקין נישא חמור כדמשמע בתוספתא ולענין משכב ומושב נושא חמור:

עו"ד תני"א בתוספת"א (רפ"ה) החמירה תורה באוכלין ומשקין ומדף שעל גבי הזב מאוכלין ומשקין ומדף שתחת הזב במשכב ומושב שתחת הזב מאדם שתחת הזב באדם בין מתחת הזב בין מעל הזב ממשכב ומושב שעל הזב. פי' באוכלין ומשקין ומדף שעל הזב שהאוכלין בתוך הכלי והוא המדף דאם על הזב הם נעשו כנוגעין בזב להיות ראשונים לטמא אחד ולפסול אחד אבל אי קיימי תחת הזב הרי אוכלין שבתוך הכלי שניים ופוסלין אחד. משכב ומושב שתחת הזב כזב עצמו אבל אדם שתחת הזב אינו כזב עצמו. אדם בין מתחת הזב בין מעל לזב מטמא בגדים אבל משכב ומושב שעל הזב אין מטמאין בגדים אלא אוכלין ומשקין כדאמרינן בפרק בנות כותים (דף לב:) דעליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:

תני"א בתור"ת כהני"ם וכל כלי עץ ישטף במים אמר ר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע והלא כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אם הנוגע בו מטמא בגדים וכלי שטף במגע הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע אם כן למה נאמר כלי עץ ישטף במים אלא לאוכלין ומשקין וכלי שעל גבי הזב. פירוש אוכלין ומשקין שבתוך כלי שעל גבי הזב שרואין אותן כאילו הן נוגעין בזב והיינו דקתני בתוספתא החמירה תורה:

עו"ד תני"א בתוספת"א (רפ"ג) חומר בזב שאין בזבה ובזבה שאין בזב שהזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים זב מטמא בזיבה בן יומו והזבה לעשרה ימים זב אם ראה שלש ראיות לשלשה ימים מיטמא בהן וזבה פעמים שהיא רואה שלש ראיות לשלשה ימים ואינה מטמאה בהן זב אין הימים שלו עומדין לפניו מה שאין כן בזבה זב נזקק לספירת שבעה בשתי ראיות מה שאין כן בזבה זב אין מינו סותרו מה שאין כן בזבה זב מיטמא בלובן מה שאין כן בזבה. חומר בזבה שהזבה מטמאה משכב ומושב בראייה כל שהוא ומטמאה את בועלה ומטמאה מעת לעת ומטמאה בפנים כבחוץ ומטמאה באונסין ומטמאה באודם מה שאין כן בזב. חומר בזב שאין בטמא מת ובטמא מת שאין בזב שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה ומטמא כלי שטף במגע וכלי חרס בהיסט וחייב בקרבן וטעון ביאת מים חיים משא"כ בטמא מת חומר בטמא מת שהטמא מת טעון הזאת שלישי ושביעי מה שאין כן בזב. חומר בזב שאין במצורע ובמצורע שאין בזב שהזב טעון ביאת מים חיים מה שאין כן במצורע חומר במצורע שהמצורע מטמא בביאה וטעון הזאת מים חיים מה שאין כן בזב חומר בזבה שאין במצורעת ובמצורעת שאין בזבה שהזבה מטמאה את בועלה מה שאין כן במצורעת חומר במצורעת שהמצורעת מטמאה בביאה וטעונה הזאת מים חיים מה שאין כן בזבה. פי' זב מטמא בזיבה בן יומו דמיטמא בראייה וביום שנולד יכול לראות שלש ראיות ובפרק יוצא דופן (דף מד.) מרבינן לזיבה אפילו בן יומו אבל תינוקת אינה יכולה להיות זבה בפחות מעשרה ימים ללידתה דאינה מטמאה בראיות כבימים וצריכה שבעה לנדה ושלשה לזיבה הרי עשרה. שלש ראיות לשלשה ימים זב נמי מטמא בימים כדאיתא בפרק כיצד הרגל (דף כד:). ואינה מיטמאה בהן כגון בימי טוהר שלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקבה. אין ימים שלו עומדין לפניו לעכבו מלהיות זב אבל זבה יש ימים מעכבין עליה כגון ימי נדה. בשתי ראיות כדאמרינן מנה הכתוב שתים וקרא טמא אבל זבה בשתי ראיות אינה אלא שומרת יום. אין מינו סותרו כל שבעה כגון זב שמנה שבעה נקיים וראה קרי אין סותר אלא יומו אע"ג דאיכא צחצוחי זיבה כדאיתא בפרק המפלת (דף כב.) אבל זבה מינה סותרת כל שבעה לעולם ויש מפרשים אין מינו סותרו דאם ראה שתי ראיות ושלישי' באונס אין זו השלישי סותרת את הזיבות אלא זב גמור הוי אבל אשה שראתה שני ימים בשופי וקשתה בשלישי וילדה אינה זבה ופי' זה לא יתכן כלל מפני כמה קושיות. זב מטמא בלובן ולא אשה. בראייה כל שהוא אבל זב בראייה ראשונה כבעל קרי. ומטמאה את בועלה אבל זב אינו מטמא את מה שבועל כדדרשינן בתורת כהנים. ומטמאה מעת לעת לקדש או לתרומה ופלוגתא היא בפ"ק דנדה (דף ו:). בפנים כבחוץ כדתנן בפרק יוצא דופן (דף מ.) כל הנשים מטמאות בבית החיצון אבל זב ובעל קרי עד שתצא טומאתן לחוץ והתם דריש לה מקראי. ומטמא כלי שטף במגע כלומר שהזב מטמא אדם לטמא בגדים וכלי שטף במגע כדקתני בברייתא דתורת כהנים דלעיל אבל טמא מת אין מטמא אדם לטמא בגדים וכלי שטף במגע דהנוגע בו אינו אלא כנוגע בשרץ דהוא טמא ובגדיו טהורין ואע"פ שלשון הברייתא חסר מצינו כיוצא בה בתורת כהנים גבי נדה דתניא כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע הא אם מטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא תטמא בגדים במגע והיינו פירושה היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים בעת מגעה. כלי שטף במגע כדי נסבה דטמא מת נמי מטמא כלי שטף ואגב כלי חרס בהיסט נקטיה. וכלי חרס בהיסט כלומר זב מטמא כלי חרס בהיסט ואין טמא מת מטמא כלי חרס בהיסט כדתניא בפ' אמר ר"ע (דף פג:) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב שלא מצינו לו בכל התורה כולה ושאר כל הברייתא פשוטה ואיכא טובא חומר בזה מבזה ובזה מבזה דתניא בתוספתא דכלים ועוד איכא טובא דלא תני לא הכא ולא התם כדפרישית בפ"ק דכלים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

טמאים - בין כרע הזב, בין כרעו אוכלין ומשקין, נטמאו טומאת היסט:

ובמת הכל טהור - בין מושב ומשכב, בין אוכלים ומשקין, בין כרע המת בין כרעו הם, דכל טומאות המסיטות טהורות, חוץ מהסיטו של זב. ואם כרעו הן, נמי טהורים, דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאוהל, טהור, חוץ מן האדם, דבזמן שמכריע את המת, טמא מפני שהסיטו, כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט), אטו, מת מי לא נטמא במשא:

מדף - לשון טומאה קלה, כדכתיב (ויקרא כו) קול עלה נדף. ורמב"ם פירש, מדף מלשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא כל הכלים שעל גביו אע"פ שלא נגע בהם. אבל לא כטומאת הכלים שתחתיו, שכלים על גבי הזב, אע"פ שיש דברים חוצצים בינם לבין הזב, כולם טמאים טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, אבל לא לטמא אדם וכלים. ואילו כלים שתחתיו ^יד אפילו הן מאה זה על גב זה, התחתון שבכולם טמא טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים כמו העליון:

מה שאין המת מטמא - דמתחתיו אפילו תהא טומאה בוקעת ויורדת, מכל מקום אין משכב ומושב שתחתיו מטמא אדם לטמא בגדים:

ועל גביו מדף - נהי דמת נמי מטמא כלים שעל גביו טומאת מדף לטמא אוכלים ומשקין דטומאה בוקעת ועולה, מכל מקום אם [היה המת בעלייה, והמשכבות והמושבות בבית עד שמי הקורה, והנסרים נכפפים מכובד המת ומכבידין על המשכבות, או] המת ^טו בבית סמוך לשמי קורה, והמשכבות בעלייה ונכפפים הנסרים מכובד המשכבות ומכבידים על המת, כי האי גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים, ועל גביו לטמא אוכלים ומשקין, ובמת בין על גביו בין מתחתיו טהור:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ואוכלין ומשקין בכף שנייה טמאים. כתב הר"ב בין כרע הזב בין כרעו אוכלים ומשקים. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם אין חילוק בכאן. בין כרע הזב או כרעו האוכלים. שהרי הן טמאים בהיסט הזב כמו שקדם (ברפ"ג) מגע שהוא ככולו. אמנם הוצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאלו ישב הזב עליו כמו שביארנו ע"כ. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':

ובמת הכל טהור. חוץ מן האדם. ה"מ נמי למיתני ובנבלה הכל טהור חוץ מן האדם. וכדתנן בפרק דלקמן משנה ג':

ובמת. פשוט הוא. כי כל מקום שנאמר מת הכוונה בו הדבר המטמא מן המת. והוא כזית מבשרו. ואבר ממנו. ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות. הרמב"ם:

הכל טהור. לשון הר"ב דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל. טהור. וכן לשון הר"ש ותנן במשנה ג' פרק דלקמן כל הנישא ונושא ע"ג המת טהור. חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט. ופירשו חוץ מן המאהיל. דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. כגון עלייה מפסקת כו' ונמצא דכגון בכף מאזנים אינו ענין למאהיל. לכך נראה בעיני שנכון הוא להגיה לבד מאדם. אלא מדתנן הכי בהדיא חוץ מן האדם. לא היו צריכים לפרש לבד מאדם. ולפיכך לא שלחתי בו יד:

חוץ מן האדם. כתב הר"ב מפני שהסיטו וכו'. בפ' בתרא דנדה (דף סט). מי לא מטמא במשא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש דאין משא מת מטמא אא"כ הסיט. וכ"פ הר"ש ומפרש הסוגיא דנדה. ושם כתבתי (ד"ה והאדם) דלהרמב"ם ליתא:

וחומר במת מבזב שהזב עושה כו'. נראה בעיני דחסורי מחסרא חומר בזב מבמת שהזב עושה כו'. אבל מצאתי בנא"י שהוגה וחומר שוב בזב מבמת שהזב כו' וכן הוא בנוסחת מהר"ם:

מדף. כתב הר"ב לשון טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף. ורמב"ם פי' מלשון ריחו נודף כו' וז"ל הרמב"ם הלשון הזה של מדף משתמשים בו בענין אחר של טומאה כמו שבארנו בפ"י של פרה. ועל אותו ענין אמרו בגמרא (נדה דף ד') מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר"ל כי הוא מענין התנועה. ופי' הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פי' רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים. ולא נזהרו עליהן. אמנם הענין אשר הנחנו בו *מכאן (מטומאת מדף) עקרו מנדף. והוא יוצא מאמרו ריחו נודף ר"ל יריח למרחוק הרבה (השאילה) הענין הזה על הזב כו' כאילו יעבור ריחו כו' על דרך הדמיון ע"כ. ושם ברפ"י דפרה מפרש גם בטומאת מדף שבכאן מאותו הענין. שכתב שהוא כאלו הגיע אליו תנועה חלו?שה מן הזב לסמיכתו עליו. ע"כ:

לטמא אוכלין ומשקים. ולמדו הענין הזה בזב מאמרו בו כל כלי עץ ישטף במים. אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע. הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע. הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע. א"כ למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים. אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שע"ג הזב. ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואלו כלים שתחתיו פי' הראויים למשכב ומושב כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן:

מה שאין המת מטמא. אמר הקב"ה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. והיה הענין חוזר על הזב הקודם זכרו. דקדקו בזה ואמרו הזב לא המת. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וע"ג מדף כו' מ"מ אם היה המת בבית סמוך לשמי קורה (עיין בריש פסחים) וכו' כה"ג בזב טמא מתחתיו כו' כדתנן בפרק דלקמן משנה ב'. אבל הנה יצא * ל' הר"ב במה שלא נכנס בו. אבל הר"ש כתב וע"ג מדף כו' ויש לפרש כגון עלייה מפסקת. דאם המת בעליה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה. והנסרים נכפפין מכובד המת. ומכבידין על המשכבות. או שהמת בבית כו'. אבל הר"ב הואיל וכבר מצא חילוק בין זב למת במתחתיו שבזב מטמא אדם לטמא בגדים משא"כ במת לכך לא ראה להעתיק אם המת בעלייה כו'. ושאני הר"ש שאע"פ שכתב ג"כ החילוק הזה. הרי הקשה עליו משום דעל גבי מדף במת נמי כו' וכתב ע"ז ויש לפרש כו' כלומר שמפרש בין מתחתיו בין על גביו בענין אחד. משא"כ הר"ב שהכניס הפירכא דגבי על גביו מדף ולא בלשון קושיא אבל הניח החילוק דבמתחתיו. ונמצא שאין רצונו אלא לפרש בעל גביו בלבד. ואע"פ שאין ענינו שוה לבמתחתיו. לכך לא שלחתי יד להגיה בלשון הר"ב ולהוסיף החלוקה דאם המת בעלייה כו' אבל ודאי דסוף דבריו שלא בדקדוק כתבם. שהיה לו לקצר. ולא לכתוב אלא דבכה"ג בזב טמא לטמא אוכלים ומשקים. ובמת טהור. והמגיה כן לא הפסיד. ודין זה דבמת כתבו עוד הר"ב בפרק דלקמן משנה ג'. ושם אפרש בס"ד. ובמסכת עדיות פ"ו משנה ב' מפרש הר"ב משא"כ המת דאין טמאין אלא ראשון ושני ושלישי. בין מתחתיו בין מעל גביו. וכן פי' שם הרמב"ם. גם בחיבורו ספ"ה מה' טומאת מת (הלכה י"ד):

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יב) (על המשנה) ובמת כו'. והוה מצי נמי למיתני ובנבלה הכל כו' חוץ כו':

(יג) (על המשנה) מדף כו'. בספרי יליף להו מקראי. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) פירוש, הראויים למשכב ומושב:

(טו) (על הברטנורא) כל זה הוגה מלשון הר"ש. אבל לפי שיגרת לשון הר"ב אין צריך להכניס כל זה בלשונו. אך לפי זה צריך להגיה בסמוך ושכן צריך להיות, כי האי גוונא בזב טמא לטמא כו' ובמת טהור. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

זה חומר בזב מבמת וחומר במת מבזב ושוב חומר בזב שהזב וכו':    כך מצאתי מוגה וי"ס מוגהין כך זה חומר בזב מבמת ושוב חומר בזב שהזב וכו' ונמחקו מלות וחומר במת מבזב. וכן הגי' ה"ר יהוסף ז"ל. (ד) ולפי פירוש הר"ש ז"ל אין טומאת מדף אלא באוכלין ומשקין שעל גביו ולא בכלים שעל גביו ולדעת הרמב"ם ז"ל גם כלים שעל גביו יש להן טומאת מדף וכמו שהעתיק פירושו רעז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ג' דפרשת זבים:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

ואוכלין ומשקין בכף שניה טמאין:    כולן נעשין ראשון בין כרע הוא או הן כפתיחה סי' כ"ב כ"ג:

ובמת:    ה"ה נבלה:

הכל טהור:    בין משכב ומושב בין אוכלין ומשקין בכף ב'. בין כרע הוא או הן. טהורים דכל הטומאות המסיטות או נסוטות. או נושאות. או נשואות. ע"י כל דבר שאינו אדם. אינן מיטמאין בלא נגעו. חוץ מבזב. דבהסיט הוא למשכבות. הו"ל עליונו של זב. ובהסיטוהו. הו"ל כתחתון של זב. אבל שאר דברים דלא חזו למשכב. בין הסיטן או הסיטוהו נעשו ראשון:

חוץ מן האדם:    דבהסיט הוא לנבילה או מת הו"ל כנושא אותן. ובהסיטוהו הו"ל כאילו נשאוהו דטהור בלא נגען:

חומר במת מבזב:    רב"א ל"ג לד' מלות אלו. ולפע"ד זה דרישא קאי נמי אחומר במת מבזב. מעיקרא כייל להו. והדר מפרש לב' החומרות. שהזב עושה וכו' וחומר במת וכו':

שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו:    אף שלא ננע:

לטמא אדם ולטמא בגדים:    שהנטמא במשכו"מ מטמא בגדים או כלים שנגע בהן קודם שפירש מהטומאה:

ועל גביו:    של זב:

מדף:    ר"ל אינו רק מד"ס דעליונו של זב אינו רק ראשון. לטמא רק אוכומ"ש ולא אדם וכלים:

מה שאין המת מטמא:    דאע"ג דטומאת מת בוקעת למעלה ולמטה. וכלים שהאהילו על המת. או שהמת האהיל עליהן נעשין אבי אבות כפתיחה סי' ח'. עכ"פ בהיתה תקרת האהל מפסקת בין מת לכלים. בין שהיו הכלים למעלה או למטה. אף שהיתה התקרה דקה. ומה שלמטה נכפף ע"י הדבר שממעל לתקרה. אפ"ה הכלים טהורים משא"כ בזב בכה"ג דין עליון ותחתון של זב יש להן:

מה שאין הזב מטמא:    הא דלא חשיב נמי דכלי הנטמא במת נעשה אבי אבות. דעכ"פ אין חומר באבי אבות מבאב. בגוף הטומאה בעצמה. כך נ"ל:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת