רמב"ם על זבים ה

<< · רמב"ם · על זבים · ה

ראו גם נוסח המשנה זבים ה רמבם

זבים פרק ה

משנה א

היה זוכר לעיקרים אשר ביארנו בתחילת זה הסדר, שאב הטומאה הוא אשר יטמא אדם וכלים, ולד הטומאה לא יטמא אדם ולא כלים, ושכל מה שנטמא באב הטומאה הוא ראשון ונקרא גם כן ולד.

ואמר בהלכה הזאת, שכאשר יטמא בזב בעוד שהוא מחובר בו הרי הוא מטמא כלים כשנגע בהן, ואף על פי שהוא ראשון לטומאה. אמנם כל זמן שהוא מחובר באב יטמא כלים, וזה מצינו בפסוק שאמר שהוא יטמא בגדים בשעת מגעו, והוא אמרו "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו"(ויקרא טו, ז), רוצה לומר כי כל זמן שהוא נוגע בבשרו והוא מחובר במטמאיו כשנוגע בבגדים טמאים, וחזרו ראשון לטומאה לא שני. ובספרא אמרו "ומטמא שאר כלים כבגדים", אלא כלי חרס בלבד אין מטמא אותו אלא אב הטומאה או המשקין, כמו שבארנו בתחילת הסדר.

ועניין אמרו אבל לא במשא הוא שאם נשא אוכלים ומשקין בשעת מגעו בזב, אין מטמא אותן עד שיגע בהן.

וזה הכלל שאמר רבי יהושע הוא קיים, הולך על העיקרים הקודמין, ואין חולק עליו וסמוך עליו:

משנה ב

תחילה מה שראוי שתדעהו:

• כי באיזה מקום שיאמר מטמא שנים ופוסל אחד שהוא רומז אל התרומה, אשר כבר נתבאר בה כי הראשון והשני טמאים ומטמאים והשלישי פסול.
• וכל אב הטומאה מן אבות הטומאות הוא מטמא שנים ופוסל אחד, לפי שהאוכלין אשר יגע בו הוא ראשון, ואשר נגע בראשון הוא שני והרי השנים טמאין, ואשר יגע בשני הוא שלישי והוא פסול כמו שבארנו.
• וכל ראשון לטומאה הוא מטמא אחד והוא השני אשר יגע בו, ופוסל אחד והוא השלישי אשר יגע בשני.

ושמור העניין הזה. וגם כן:

• כי כל אב הטומאה שאמרו בו שהוא מטמא אדם לטמא בגדים, והאדם ההוא בעת שמיטמא בו או במגע או במשא אם הוא מטמא בגדים במשא, דוקא בעת שהוא מחובר במטמאיו כי אז יחשב כמו הזב עצמו לעניין שהוא מטמא שנים ופוסל אחד, אלא שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס כמו שנתבאר בכלל רבי יהושע.
• וכשפירש ממטמאיו נשאר ולד הטומאה, וכמו שאינו מטמא כלים אחר פרישתו כך אינו מטמא שנים, אבל מטמא אחד ופוסל אחד כדין כל ראשון לטומאה.
• וכל ראשון לטומאה שאמרנו בו כי הנוגע בו אינו מטמא בגדים, הנוגע בו בין בשעת מגעו בין לאחר פרישתו מטמא אחד ופוסל אחד.

ושמור העיקר הזה גם כן, שהוא מפתח הפרק הזה. ואחר ההקדמות האלו שים דעתך להבין ההלכה הזאת.

אמר שכל מה שינשא על גבי הזב, ואפילו היה בינו ובין הזב אמצעיים, הרי הוא טמא, בין אם היה הדבר אשר על גבי הזב אדם או כלי שטף והם המדף כמו שבארנו, או אוכלין ומשקין או משכב ומושב הכל טמא, והוא מטמא שנים ופוסל אחד כל זמן שהוא על גביו. וכשפירש, נשאר ראשון לטומאה ומטמא אחד ופוסל אחד. ובא המשל בזה אמרו אצבעו של זב תחת נדבך, והוא הלוח אשר יבנה עליו את הכותל כמו שבארנו בברכות (דף טז). ואמרו גם כן האוכלין והמשקין והמשכב והמושב והמדף מלמעלן, וחייב בכולן טומאה.

ואחר כך אמר, כי כל טומאה מה שינשא הזב על גביו, ויהיה הטמא מלמעלה והדבר הוא מלמטה וביניהם אמצעי, היה הדבר אשר מלמטה טהור כיון שבינו ובין הזב אמצעיים, אלא אם יהיה אדם או משכב ומושב שהוא יטמא ואפילו תחת אבן מסמא כמו שנתבאר פעמים. אמנם אם היו תחת הזב אוכלין ומשקין או כלי שטף אשר נקרא מדף, הרי הן טהורין. ובא המשל בזה באמרו הטמא מלמעלה והטהור מלמטן, ואמרו משכב ומושב מלמטן, ואמרו האוכלין והמשקין והמדף מלמטן טהורין, כיון שלא נגע בהן הזב ולמה שביניהן שאינו מטמא או מחיצות הרבה.

ולזה רמז באמרו וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב ואדם, לפי שהעיקר אצלינו כי טומאת אוכלין ומשקין ושאר כלי שטף וזו היא טומאת מדף, אמנם יטמאו ואפילו בלא אמצעיים מעל גבי הזב, אבל לא מתחתיו. ולשון סיפרא "קל וחומר שיעשה על גביו משכב, מה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב, מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שיעשה על גביו משכב, תלמוד לומר "כל המשכב אשר ישכב עליו"(ויקרא טו, ד), תחתיו הוא עושה משכב, ואין עושה על גביו משכב". ואמרו עוד "מלמד שהוא עושה על גביו מדף".

ואמנם אמרו במשכב ובמושב כשנכנסו תחת כובד הזב שהן מטמאין שנים ופוסלין אחד, ואפילו פירשו מתחת הזב. וזה מבואר היטב, לפי שהמשכב הוא מאבות הטומאות בין אם היה הזב יושב עליו או עמד ממנו, אמר יתעלה "והיושב על הכלי, אשר ישב עליו הזב"(ויקרא טו, ו), אמרו "אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו הזב, מנין לעשות ריקם כמלא, תלמוד לומר כלי לעשות ריקם כמלא".

וכבר ביארנו בראשון מכלים שהנוגע במשכב מטמא בגדים בשעת מגעו מטמא שנים ופוסל אחד, ואין צריך לומר שיהיה המשכב עצמו מטמא שנים ופוסל אחד:

משנה ג

לפי שאמר בהלכה הקודמת כי הכלים והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים ואפילו היו תחת משכב הזב, אמר סיבת זה אמרו כל הנושא ונישא וכו', ופשוט הוא.

וכבר החזרתי העניין הזה פעמים מיראתי הטעות בו, שכל מה שתשמעהו אומר מלמעלן או מלמטן או נושא או נישא אין שם עניין נגיעה כלל, אלא אפילו היה החוצץ ביניהן אבנים.

ואחר זה שמע פירוש ההלכה אות באות.

אמרו כי כל מה שיהיה למעלה ממשכב הזב מאוכלין ומשקין וכלים הרי הוא טהור, וכן אם היו אלו מלמטה והמשכב למעלה מהן הרי הן טהורין, חוץ מן האדם לבדו כי הוא כשהוא המשכב עליו טמאו לפי שהמשכב מטמא במשא. וכן אם הושמה אבן למעלה ממשכב הזב וישב אדם טהור על האבן נטמא כיון שנישא על גבי משכב, כמו שאם ישב הזב על האבן נטמא המשכב אשר מלמטה, כך כשישב הטהור על האבן מיטמא מן המשכב אשר מלמטה. ולשון ספרא "והיושב על הכלי, אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו, מנין לעשרה מושבות זה על גב זה, אפילו על גבי אבן מסמא, תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא, מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא".

אחר כך אמר, כי כל מה שיהיה גם כן על הנבילה או תהיה הנבילה עליו הרי הוא טהור, אלא המסיט. אמנם כשתהיה הנבלה מלמעלה הוא יטמא על כל פנים, רוצה לומר האדם, לפי שהנבילה מטמא במשא כמו שבארנו בראשון של כלים. ואמנם דברו כשהיה האדם מלמעלה והנבילה מלמטה שהוא לא יטמא אלא בהיסט, רוצה לומר אם הניע הנבילה בעת היותו נישא עליה, לפי שהנבלה מטמאה בהיסט כמו שבארנו שם, רוצה לומר כי הטהור כשהסיט את הנבילה ואף על פי שלא נגע נטמא.

ואמר רבי אלעזר אף הנושא, כבר ביאר לנו התלמוד (חולין קכד:) ותקנו ואמרו כי רוצה לומר "והוא שנושא", רוצה לומר כי המסיט לא יטמא אלא אם היה נושא לא שתהיה מתחתיו, והוא אמרם "אימא והוא דנשא".

ואין הלכה כרבי אלעזר.

ואחר כך אמר כי כל הנושא ונישא על גבי המת טהור, חוץ מן המאהיל, שכל מה שמאהיל על המת או יאהיל המת עליו יטמא על פי התנאים הנזכרים באהלות (פ"ב), וכן האדם כי הוא כשנשא המת עליו הרי הוא טמא לפי שהמת מטמא במשא. אמנם כשהיה האדם נישא על גבי המת ולא יהיה מאהיל, וזה כשיהיה ביניהם חציצת הדבר המאהיל, אז לא יטמא אלא אם הסיט, לפי שכל מה שיטמא במשא כשהסיטו הטהור נטמא, כמו שבארנו בראשון של כלים:

משנה ד

כבר נקדם בפרק הזה, כי האדם כשיהיה נישא על גבי הזב או הזב נישא על גביו, טמא.

ואמר בכאן, כי כשיהיה הטהור נושא מקצת הזב או היה הזב נושא מקצת הטהור, שהוא טמא, לפי שלא נצטרך שינשא או ישא הרוב אלא במשכב לבד לא באדם, כמו שנתבאר. ורבי שמעון אומר, כי אפילו באדם כשהטמא נושא את הטהור צריך שישא רובו ואז יטמא אותו, וכן נתבאר בתוספתא.

וחבורי טמא, וחבורי טהור - כגון השיער והצפרנים. ולשון התוספתא (פ"ה) "ואלו הן [חיבורין], השינים והצפרנים והשיער שלהן, ואלו הן מקצתן, ראשי אצבעות ידים ורגלים", רוצה לומר ואפילו ראשי אצבעות הן מקצת. וכבר נקדם לך אמרו "אצבעו של זב תחת הנדבך, והטהור מלמעלן, מטמא שנים ופוסל אחד".

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ה

כבר קדם לנו, כי אשר יטמא משכב ומרכב לא יטמא אותו עד שינשא רובו עליו. וכן האיש הטהור כשנישא על גבי משכב טמא צריך שינשא רובו, ואז יטמא. אמר יתעלה באדם אשר ישב על משכב הזב "ואם על המשכב הוא"(ויקרא טו, כג), ובא הפירוש "הוא" עד שינשא רובו עליו.

ודע כי אנחנו לא נחוש על רוב המשכב ומיעוטו, אמנם על רוב הנישא ואפילו היה על מיעוט המשכב, הוא מטמא אותו ומטמא ממנו. ולשון סיפרא "או על הכלי אשר היא יושבת עליו, או על מקצתו". והנה יהיה ביאור המשנה כך, רוב הטמא על קצת המשכב ורוב הטהור על מקצתו נטמא הטהור, נמצא טומאה נכנסת למשכב ויוצא ממנו במיעוטו, לפי שמקצתו נטמא וטימא זולתו.

ונייר - בלשון ערבי "כאגד".

והודיענו, כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמאו בהיותם על גבי משכב, ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר, על העיקר הנקדם, והוא אמרו כל הנושא ונישא על גבי המשכב טהור, חוץ מן האדם.

ואין הלכה כרבי שמעון, אשר אמר כי אבן המנוגעת לפי שהיא מקומה טמא כמו שביארנו בנגעים, שהיא מטמאה את התרומה בהיותה עליה ואף על פי שלא תגע:

משנה ו

כבר בארנו בראשון של כלים, כי אלו האבות הנמנים, הנוגע בהן או נושאן מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת נשיאתו. וכן בארנו, כי כל שיטמא במשא יטמא בהיסט. וכן נתבאר, כי אדם טהור הנישא על גבי הזב או על גבי משכבו מטמא שנים ופוסל אחד.

והדבר כולו מבואר.

וכבר בארנו פעמים, כי דין הזב והזבה והנדה והיולדת בטומאת משכב ומושב ושאר דברים אשר יטמאו אותן שווה, וכן המצורע והנדה. ולשון סיפרא, בפירוש אמרו יתברך "זאת תורת הזב וגו' והדוה בנדתה, והזב את זובו, לזכר ולנקבה"(ויקרא טו, לב), אמרו "לזכר, לרבות את המצורע, ולנקבה, לרבות את היולדת":

משנה ז

אלה הנמנין כולן הן מאבות הטומאה, והנוגע בהן או נושאן מטמא בגדים כמו שבארנו בראשון של כלים.

ודברי רבי אלעזר אף הנושא, רוצה לומר כי המסיט צריך שיהיה נושא ואז יטמאו שנים ויפסול אחד כמו שביאר התלמוד (חולין דף קכד:).

ואין הלכה כרבי אלעזר:

משנה ח

זה כולו מבואר, כשאתה זוכר מה שקדם בפרק הראשון של כלים, והבנת הכלל אשר אמר רבי יהושע בתחילת הפרק הזה, וזה כי הנבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה והמרכב, כל אחד מהן מטמא במשא לטמא בגדים, כמו שבארנו שם:

משנה ט

כבר בארנו בתחילת הסדר הזה ובתחילת מסכת טהרות, כי בולע נבלת עוף טהור מטמא בגדים בשעת בליעתו והוא אז כמי שנגע באב מאבות טומאות דאורייתא. וכאשר הקיאה אחר שבלעה או בלע אותה אחר שנכנסת באסטומכא, יהיה כמו שפירש ממטמאיו, וישאר ראשון לטומאה ולא יטמא בגדים אז. וכל זמן שלא תכנס בבית בליעתו אלא שהה בפיו הוא טהור. וכבר זכרנו ראיות זה כולו.

ואחר כך אמר, כי כשלקח נבלת העוף הטהור בפיו והכניס ראשו לאויר התנור, כי האדם ההוא טהור כל זמן שלא יבלענו, כי לא נאמר בהיותה נסתרת ונכנסת ומתחבא בתוך אויר התנור תהיה כמו בלועה.

ואמרו ומטהר התנור, רוצה לומר כי התנור טהור ואפילו אם בלעה וראשו בתוך אויר התנור, ולא נאמר כיון שהתנור מטמא מאוירו וזאת מטמא אדם בתוך בית הבליעה, שהיא גם כן תטמא התנור לפי שנכנסה באוירו בשעת הבליעה. וכבר בארנו בפתיחה, כי בולע נבלת עוף הטהור אינו מטמא אדם וכלי חרס בשעת הבליעה כמו שביאר רבי יהושע בכלל הקודם, והתנור מכלל כלי חרס כמו שבארנו במקומות מכלים:

משנה י

כבר בארנו בראשון של כלים ראיית כל אב מאבות אלו הנימנין בכאן, שהוא מטמא במגע ושהנוגע אינו מטמא בגדים בשעת מגעו, ועל כן הוא מטמא אחד ופוסל אחד ואפילו בשעת מגעו לפי מה שקבענו בהלכה השניה מן הפרק הזה. אמנם אמרו כי כל נוגע באב מאבות הטומאות שבתורה כשפירש מטמא אחד ופוסל אחד, והוא כלל שלם וכולל לכל אבות הטומאה, כי הדבר אשר נגע בו בין אדם בין כלים בין אוכלין כשפירש יהיה ראשון, והוא יטמא השני והשני יפסול השלישי, כמו שבארנו בטהרות וזכרנו בכאן.

ואמנם אמרו כי בשעת מגעו גם כן שהוא מטמא ופוסל אחד חוץ מאדם, ביאור זה הכלל מה שאספר לך. וזה, כי הוא אומר כי כל נוגע באחד משאר אבות הטומאות שבתורה הוא מטמא אחד ופוסל אחד ואפילו בשעת מגעו, כי אשר מטמא שנים ויפסול אחד בשעת מגעו כבר קדם מניינם ומספרם ואין שם זולתן. ואמנם אמרו חוץ מן האדם, לפי שהמת הוא כשאר אבות טומאות, ונוגע מטמא שנים ופוסל אחד בין בשעת מגעו בין לאחר פרישתו לפי שהוא אב הטומאה, והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאין שנים ופוסלים אחד, ועל כן שנאו בכאן.

ודע, כי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר מטמאין בגדים כמו שבארנו בפתיחה, אמנם עם זה אינן מטמאין שנים ופוסלין אחד, אבל מטמאין אחד ופוסלין אחד כמו כל ראשון לטומאה. ואל תחשוב כי זה (שזכר) [סותר] הכלל אשר אמר רבי יהושע, לפי שהוא באר ואמר "כל המטמא בגדים בשעת מגעו" ולא אמר "כל המטמא בגדים" גרידא, ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסקם עסק מיוחד. והבן זה:

משנה יא

שכבת זרע מאבות הטומאות, ושרץ מאבות הטומאות. והודיעך שהרואה קרי או נוגע בשכבת זרע שווה, כי אמנם הוא ראשון לטומאה כמו נוגע בשרץ כמו שביארנו בתחילת כלים.

[ובועל נדה טמא שבעת ימים כמו טמא מת.

וכבר ביארנו בתחילת כלים] הראיה שהיות משכב בועל נדה מטמא אוכלין ומשקין בלבד ולא יטמא לא אדם ולא כלים.

וכבר ביארנו שהמת עצמו לא יטמא משכב ומושב לא טומאה קלה ולא טומאה חמורה. ולשון ספרא "אשר ישב עליו הזב, לא טמא מת":

משנה יב

אלה הנמנים כאן הם פוסלים את התרומה מדרבנן, והם מכלל שמונה עשר דבר שגזרו כמו שזכרנו בתחילת שבת (דף יג:), אלא טבול יום לבדו כי הוא אינו משמונה עשר דבר שגזרו, לפי שטבול יום הוא טמא מן התורה כמו שאמר יתעלה "במים יובא וטמא עד הערב"(ויקרא יא, לב), והוא במדרגת שני לטומאה וכאשר יגע בתרומה פסלה וכן ביאר התלמוד שהוא מן התורה, ואמנם השאר כולן הן מדרבנן.

כי אוכל אוכל ראשון, ואוכל שני גזרו עליו שיפסול את התרומה כשיגע בו, מיראתנו שמא יאכל אוכל ראשון או שני וישתה עליו משקה תרומה, ויטמא אותו משקה באוכל טמא שבפיו, ותהיה תרומה טמאה אשר ראוי לשורפה.

וגזרו על כל שותה משקין טמאין מן הסיבה הזאת גופה, גזירה שמא יחבר בפיו בינו ובין אוכלין של תרומה ויטמא את התרומה, כמו שבארנו בעיקרים הגדולים אשר הקדמנו לסדר הזה.

והבא ראשו ורובו במים שאובים גזרו עליו גם כן שהוא טמא ופוסל את התרומה, לפי שהיו טבולי יום בזמן ההוא טובלין במי מערות וכיוצא בהן, והן מים מזוהמין סרוחים כבר נבאשו וזה אינו פוסל המקווה, והיו רוחצים אחר כך במים שאובים משום נקיון. ונתמד הדבר הרבה, עד ששבו ההמון לחשוב כי המים שאובין אשר היו רוחצין בהן באחרונה הן העיקר והן אשר מטהרין, והיו מקילין במי מקווה משום זוהמתו ולא היו מתכוונים בו טבילה לשמה. ועל כן גזרו שכל הבא ראשו ורובו במים שאובין אחר הטבילה שיהיה נשאר בטומאתו ופוסל את התרומה, עד שיתכוין למי מקווה וידע כי הן המטהרין. ולקיום זה העניין וחיזוקו הפליגו בזה ואמרו, כי אפילו האיש הטהור אשר אין טומאה עליו ואינו צריך טבילה, כשנפלו על ראשו ועל רובו שלושה לוגין מים שאובים הוא פוסל את התרומה כמו טבול יום, בעבור הסיבה אשר זכרנו, והוא כדי שלא ירחוץ במים שאובין אחר הטבילה.

והיו גם כן בזמן ההוא נותנין התרומה בצד ספרי תורות ואומרים זה קודש וזה קודש, והיו באים עכברים לאכול את התרומה ומפסידים הספרים, ועל כן גזרו על כתבי הקודש כולן שפוסלין את התרומה כשיגעו בה.

וגזרו על הידים שהן פוסלין את התרומה, וכל מי שנגע בתרומה בידיו פסלה ואף על פי שלא ידע שיש בידו טומאה, עד שיטול ידיו לשם תרומה וישמור אותם. והטעם בזה מפני שהידים עסקניות, ואפשר שנטמאו ידיו והוא לא ידע.

וכבר בארנו בפתיחת הסדר, כי משקין טמאין הן תחילה לעולם ואפילו נטמאו בשני, ושהאוכלים כשנטמאו במשקין טמאין חוזרין שני, וכל שני פוסל את התרומה כמו שבארנו ואין בזה גזירה. ואמנם רוצה לומר בכאן באמרו האוכלין שנטמאו במשקין, משקין שנטמאו מחמת הידים, ובזה היתה הגזירה. כי אף על פי שאלו המשקין הן טומאתן קלה כיון שלא נטמאו מחמת השרץ, רוצה לומר שלא נסמכו בטומאתן לאב כמו שבארנו שם, אפילו הכי מטמאין אוכלין ומחזירין אותן שני לתרומה בלבד לא לחולין. וכן אמרו (שבת דף יד:) "גזירה משקין הבאין מחמת ידים, משום משקין הבאין מחמת השרץ".

ואמרו גם כן והכלים שנטמאו במשקין, הן המשקין שנטמאו מחמת השרץ או שאר אבות הטומאה, ומן התורה אין המשקין מטמאין כלים כמו שבארנו בפתיחה. אבל מדרבנן גזרו שיטמאו כלים ושיהיו אותן כלים שניים, וכשנגעו בתרומה נפסלה. וזה הגזירה משום משקה הזב אשר מטמא כלים מן התורה, שנאמר "וכי ירוק הזב בטהור"(ויקרא טו, ח), ואמרו בקבלה (שם) "מה שביד הטהור טמאתי לך, בין אוכלין בין כלים בין משקין", ועל כן גזרו על כל משקין טמאין שיטמאו כלים משום משקה הזב אשר הוא אב, כמו שבארנו בפתיחה:

משנה זבים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב