רמב"ם על זבחים ד
- ראו גם נוסח המשנה זבחים ד רמבם
זבחים פרק ד
עריכהעוד יתבאר לך בפרק שאחר זה, שהקרבנות שזורקים דמן על מזבח החיצון יש מהן טעון מתנה אחת, ויש מהן טעון שתי מתנות, ויש מהן טעון ארבע מתנות [על ארבע קרנות המזבח. והחטאת טעונה ארבע מתנות] כמו שיתבאר. וכל זה למצווה, אבל אם נתן מתנה אחת בכל קרבן וקרבן מהן כפר, לפי שנאמר "ודם זבחיך ישפך על מזבח"(דברים יב, כז), באיזה צד שיהיה.
וחלקו בית שמאי ובית הלל בחטאות, שנכפל בהן שלוש פעמים על קרנות מזבח העולה, ומיעוט רבים שנים, ויהיו כולן שש מתנות. אמרו בית שמאי, ארבע למצוה ושנים לעכב, לפי שכל זמן שמזה מדם החטאת פחות משתי מתנות לא כפר. ובית הלל אומרים, שבפסוק האחד בלבד מן השלשה שנאמר בחטאת הוא שכתוב בהן "קרנות מזבח העולה" אנו אומרים מיעוט קרנות שנים, (*הערה 1: ) ושני הפסוקים האחרים כתוב בהן "קרנת מזבח העולה", ולפיכך יהיה המובן משלשה פסוקים ארבע מתנות, שלוש למצוה ואחת לעכב.
ויעלה בידינו מהמחלוקת זו, שבית הלל שאומרים מתנה אחת הוא העיקר ועליו ראוי לסמוך והשאר למצווה. לפיכך אם זרק ראשונה כתקנה לא הפסיד הקרבן, ואפילו הפסיד המחשבה בהזאה שניה ומה שאחריה. ואם נתן הראשונה חוץ לזמנה יהיה הקרבן פיגול, ואפילו נתן השניה ומה שאחריה חוץ למקומה, לפי שהשניה ומה שאחריה אינן אלא תשלום המצווה ואינן מתנאי הכפרה הכרח עד שנלך אחר המחשבה בהן.
ולדעת בית שמאי שאומרים שתי מתנות הן עיקר בחטאת, אם נתן את הראשונה חוץ לזמנה והשניה חוץ למקומה אינו פיגול, לפי שכבר ערב מחשבת הזמן עם מחשבת המקום בשתי ההזאות ושניהן יחד עיקר, ולפיכך יהיה כשוחט חוץ לזמנו וקיבל חוץ למקומו שאינו פיגול, כפי העיקרים שביארנו בפרק השני.
ואין אנו צריכים לשנות ששוחט חוץ לזמנו או חוץ למקומו שעניינו מחשבת הזמן ומחשבת המקום, כמו שנתבאר בפרק השני. וזכור זה תמיד בכל המקומות שלא זכרנו אלא על המחשבה:
אמר רחמנא בפר החטאת הקרב ביום הכפורים "ולפני הכפורת יזה שבע פעמים"(ויקרא טז, יד), ואמר בשעיר החטאת שחבירו שעיר המשתלח "ועשה את דמו, כאשר עשה לדם הפר"(ויקרא טז, טו), רוצה לומר שיזה שבע פעמים. ומורה שהזיות שבפנים מעכבות זו את זו, לפי שהכתוב מבאר מספרם.
ולפי שכולן צריכות להן אין הקרבן פיגול עד שיפסיד את המחשבה, רוצה לומר מחשבת הזמן בכולן, כפי העיקר שבארנו בפרק השני [הלכה ג] "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול". ולכך צריך שתהא המחשבה פוסלת ההזיות ההכרחיות כולן, אם היה ההפסד בהזאה, ומזה יהיה פיגול.
וכבר אמרנו שמתנות שבפנים כולן הכרחיות בכפרה, ולפיכך אם הפסיד המחשבה בקצת המתנות, והוא מה שאמר אחת שלא כתקנן, בין שאיחר אותה או הקדימה, הקרבן ההוא פסול, והאוכל ממנו אינו חייב כרת:
כבר ידעת שהפיגול למדנו אותו מן השלמים שנאמר "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו"(ויקרא ז, יח) וגו', ואמר מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול.
ועניין זה המאמר כי כל דבר שאינו ראוי ליאכל כפי הדת ולא ליקרב אלא אם קדם לו מעשה אחר, ואחר גמר אותו מעשה כתקנו יהיה ראוי אותו דבר ליאכל או ליקרב. כגון האימורים שאסור להקריבן עד שיזרק הדם, וכגון הדבר הנאכל מן השלמים שאסור לאוכלן אלא אחר הקטרת האימורים למזבח. וזריקת הדם מתיר האימורים למזבח, והאימורים מתירין בשר לאדם, וכשהוא מפסיד המחשבה בחוץ לזמנו כמו שזכרנו יהיה אותו דבר שהיה דבר ראוי ליאכל או לישרף פיגול וחייב האוכל ממנו כרת.
אך הדבר שאין לו מתיר, אלא הוא עצמו מתיר לזולתו, אין חייב האוכל ממנו כרת אף על פי שהפסיד המחשבה ופיגל, וזהו עניין שאין חייבין עליו משום פיגול.
ומכלל זה הקומץ, והוא הדבר שלוקח הכהן מן המנחה ונותנו על גבי המזבח, כמו שנאמר "וקמץ משם מלא קמצו"(ויקרא ב, ב). לפיכך האוכל אותו הקומץ או הלבונה אף על פי שהמנחה נתפגלה אינו חייב כרת, לפי שאין שם קדימת מעשה להתיר הקומץ והלבונה ליקרב, רק הן בעצמן הן המתירים.
וכן קטרת, ומנחת כהנים - שורפין אותן כולן, ואין לוקחין מהן קומץ לומר הקומץ מכשיר השיירים.
וכן מנחת כהן משיח - והוא קרבן כהן גדול בכל יום, ונאמר בתורה "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל"(ויקרא ו, טז).
ומנחת נסכים - הוא הסלת שמביאים עם הקרבנות, כמו שנבאר בתחילת מנחות.
והדם - רוצה בו דם הקרבנות כולן, לפי שהוא מכשיר זולתו ואין [לו] מכשיר, כמו שנזכר.
והנסכים הבאים בפני עצמן - הם היינות שמביאין בנדר ונדבה, כמו שיתבאר במנחות.
והבאים עם הבהמה - והם שמביאים עם הקרבנות שחייבים בנסכים, כמו שיתבאר במנחות. וכבר זכרנו ביאור זה בשקלים.
ואומר רבי מאיר, שדם הקרבן מכשיר הנסכים הבאים עמו למזבח, ולפיכך חייבין עליהן משום פיגול.
וחכמים אומרים, שהנסכים מכל הזבחים אין להן מתיר, אלא דינם כדין הדם.
ומכלל זה לוג שמן של מצורע.
נמצא העיקר הזה העולה בידינו, שהקרבן או המנחה כשהוא מתפגל כפי תנאי הפיגול שזכרנו בפרק השני, וכמו שיתבאר בתחילת מנחות כיצד יהיה פיגול המנחה, שהאוכל מן המתירים עצמן שלא קדם להן מתיר אינו חייב כרת, והאוכל מדבר שיש לו מתירין, בין שיהיה אותו דבר מותר לאדם כמו שיירי מנחות ושיירי החטאות והאשמים או השלמים, בין שיהיה ראוי לישרף כמו האימורים ובשר העולה, חייב כרת משום פיגול.
וכבר הארכנו בביאור זו ההלכה, כדי שלא נצטרך לשנות אלו העיקרים בכל מקום.
והלכה כרבי שמעון:
פרים הנשרפים - הן פר יום הכיפורים, ופר הבא על כל המצות, ופר העלם.
ושעירין הנשרפין - הן שעיר יום הכפורים, ושעירי עבודה זרה.
ודין התורה לשרוף אותן, רוצה לומר שעירי עבודה זרה כמו שבארנו בתחילת דברינו במסכת הזאת, ששריפתן למדו חכמים ממה שנאמר בפר העלם "חטאת הקהל הוא"(ויקרא ד, כא), בנין אב לכל חטאות הקהל שישרפו.
ודינן כדין פר כהן משיח ופר העלם בשווה בשריפתן וזריקת דמן לפנים ובהקטר אימורים. והוא מה שאמר בסיפרא, נאמר בפרשת העלם דבר של צבור "חטאת הקהל הוא"(ויקרא ד, כא), לרבות שעירי עבודה זרה לכל האמור בעניין, רוצה לומר הזאות, וזריקה לפנים, והקטר אימורים על מזבח החיצון, ולשרוף הנותר מן הגוף בחוץ, רוצה לומר חוץ למחנה.
ולפי שכל אלו זורקין את הדם לפנים, ומקריבין מהם אימורים על גבי מזבח החיצון, שורפין הנותר מגופן חוץ למחנה, נמצא על דעת האומר דמן מתיר את אימוריהן ליקרב שהאימורים דבר שיש לו מתירין, ואם פוגל במחשבה כמו שנזכר יהיו האימורים פיגול, והאוכל ממנו כזית חייב כרת.
ורבי שמעון אומר, הואיל ולמדנו הפיגול מן השלמים והשלמים כל מעשיהן במזבח החיצון, כמו כן לא יהיה דין הפיגול אלא במה שיהיו כל מעשיו במזבח החיצון.
ואין הלכה כרבי שמעון:
דבר תורה שהגוים מקריבין קרבנות ומקבלין אותן מהם. וכבר בארנו בתחילת שקלים שמקבלין מהם דבר הנדר והנדבה, רוצה לומר העולות והשלמים.
וכבר נתבאר בפרק זה הדברים שאין חייבין עליהן משום פיגול ומכללן הדם, ואמר רחמנא בדם "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר"(ויקרא יז, יא), ואמרו "שלכם יהא". ואמרו עוד "לכפרה נתתיו, ולא למעילה". וכן אם אכל מדם הקדשים והיה זה האוכל טמא הגוף, אינו חייב כרת משום אוכל קדשים בטומאה. נמצא שאין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פיגול, אבל חייב האוכל ממנו משום אוכל דם בלבד כשאר הדמים.
והלכה כרבי יוסי.
ורבי שמעון אומר, שהעצים והלבונה והקטרת אין בהם משום טומאה, ולא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף, רוצה לומר שהטמא אם אכל קטרת ולבונה או הקריב עצים טהורין שהוא פטור. וכן אם היה טהור, והן טמאין.
ואין הלכה כרבי שמעון.
ואין לך עצים שמתטמאין אלא עצים של קרבן בלבד, שהם נפסלים ואסור לשרפן על גבי המזבח:
מכלל דברינו נתבאר לך, שלא הוצרך שיהיו השלמים נשחטים לשם שלמים, ולא עולה לשם עולה. וכבר הודעתיך בתחילת המסכתא שאם שחט סתם כשר.
והתנא הזה הצריך שתהא כוונת בעל הקרבן לאלה השישה דברים מוסף על השוחט.
ואמר רבי יוסי, שהוא תנאי בית דין שאין הולכים אלא אחר מחשבת העובד בלבד, רוצה לומר השוחט או המקבל או הזורק, אבל בעל הזבח לא.
והלכה כרבי יוסי.
ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלים נדחין, ואין עניין המחשבה תלוי אלא בעושה אחד מארבע העבודות בלבד כמו שנזכר:
הערות
עריכה- הערה 1: נוספה כאן הערת המתרגם: "יראה היות סוגיית שנית פנים מכוונת אל הביאור האמיתי בלעדי נטיה אל המזבח תוספת נתוסף בחוץ"
משנה זבחים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב