משנה דמאי ז א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ז · משנה א | >>
המזמין את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות, אומר מערב שבתב: "מה שאני עתיד להפריש מחר, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו. זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות".
הַמַּזְמִין אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת,
- אוֹמֵר מֵעֶרֶב שַׁבָּת:
- מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ מָחָר, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר,
- וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ.
- זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר – עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו.
- וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת.
המזמן את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות -
- אומר מערב שבת:
- "מה שאני עתיד להפריש למחר - הרי הוא מעשר;
- ושאר מעשר - סמוך לו;
- וזה שעשיתי מעשר - עשוי תרומת מעשר עליו;
- ומעשר שני -
- בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות".
- אומר מערב שבת:
אסור לנו להוציא מעשרות בשבת, ולא ביום טוב. והעיקר אצלנו, כי בדמאי, אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו.
וכשתסתכל מה שאמרנו בפרק חמישי מזאת המסכתא, בעניין הלוקח מן הנחתום, יתבאר לך ההלכה ביאור שלם, וכל ההלכות הבאות אחריהם, כי העניין בכלל שווה:
אומר מערב שבת צריך לקרות שם מע"ש משום דאין מעשרין את הדמאי בשבת אלא בספק חשיכה כדתנן בפ' במה מדליקין (דף לד.) והיכא דקרא שם מערב שבת שרי להפריש בשבת:
אומר מע"ש. לעיל פ"ד (מ"ב) התירו אע"פ שאינו מאמינו הני מילי במדיר והכא בלא מדיר אי נמי התם בשבת ראשונה כגון שבת של פרוטגמא כדפרישית שם:
שאני עתיד להפריש למחר. היכא דקרא שם מערב שבת יכול להפריש בשבת אבל לא קרא שם אסור כדתנן בפרק במה מדליקין ספק חשיכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשיכה לא:
הרי הוא מעשר. תרומה גדולה אין צריך להפריש דלא נחשד עליה עם הארץ ועל אחד ממאה שמפריש למחר אומר הרי הוא מעשר ראשון:
ושאר מעשר. דהיינו תשעה שהוא חייב עדיין כדי שיהו עשרה ממאה ומודד לו האחד ואחר כך אומר זה שעשיתי תחלה מעשר עשוי תרומת מעשר על תשעה הסמוכין לו:
מעשר שני יהיה בצפונו או בדרומו ומחולל יהיה על המעות ונמצא למחר אין צריך להפריש כי אם אחד ממאה לתרומת מעשר וכל השאר יאכל וישתה וכענין זה יש משנה לעיל בפרק ה' ושם פירשתי:
ירושלמי (הל' א) א"ר יוחנן מתני' בספק הא בודאי לא הא מתני' אמרה אפילו בודאי דתנינן תמן היו לו תאנים של טבל בביתו והוא בבית המדרש או בשדה אין תימר בדמאי אנן קיימין לית יכיל דתנינן היו דמאי מה אמר רבי יוחנן בדמאי לא בודאי לא אמר אלא דמתני' בדמאי מה בין דמאי לודאי דמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ודאי אין אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. פירוש מתני' בספק כלומר בדמאי דלשם מועיל תנאי ולא בודאי ופריך מתני' אמרה אפילו בודאי דתנן היו לו תאנים של טבל משנה היא בפירקין (משנה ה) דשרי להתנות אפילו בודאי מה א"ר יוחנן כלומר אלא לענין מה א"ר יוחנן דמתני' בדמאי דוקא ומסיקנא לענין דבר שאינו ברשותו:
ירושלמי (שם) ר' אושעיא היה לו תנאי ודאי חדא איתא בשילת ירקא אנשיית מתקנת' אתת לגבי ר' אושעיא שלח לזבדי בן לוי דיתקין לה ר' בא בר ממל בעי ולא הוה זבדי בן לוי צריך מיזכיה לרבי אושעיא בירקא ר' זעירא בעי מה אנן קיימין אי בשיש לו תנאי עליו ועל אחרים אינו צריך לזכותו בירק ואם לאו צריך לזכותו בירק פי' תנאי ודאי שהתנה על ודאי טבל ואמר שאני עתיד להפריש ולקחה אשה אחת מאותו ירק ובישלתו לצורך שבת ושכחה לעשר ושלח רבי אושעיא לזבדי שיתקננו ומיבעיא ליה לרבי בא היאך מותר בשבת להפריש לצורך אחרים הואיל ולא היה לו זכיה מאותו ירק שלא היה אוכל ממנו ומסיק ר' זירא דאם התנה רבי אושעיא בשבילו ובשביל אחרים *לתקן אע"פ שאין *להם זכיה בו כלומר דלא יאכל ממנו. עוד בירושלמי (שם) אמר ר' צריך שיהא זכור תנייו שמעון בר בא בשם רבי יוחנן צריך להלחיש בשפתיו ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ולא נמצא כמתקן בשבת אמר ליה אדחי תנא פירוש שיהא זכור תנאיו למחר בשבת בשעת אכילה ושמעון בר בא סבר דלא סגי בזכור אלא אם כן מתנה למחר בלחש ועל זה הקשה ר' ירמיה כיון דאמירה בעי הוה ליה מתקן בשבת אמר ליה אדחי תנא כלומר איסמייה ואדחה את התנא ועוד יש לפרש אדהתנה הכל תיבה אחת כלומר בשביל שהתנה עליו בערב שבת מותר להלחיש בשבת:
ירושלמי (שם) בעי ר' זירא קומי ר' ירמיה ואינו אסור מפני אובדן אוכלים אמר ליה מפרר כל שהוא ואוכל אמר ליה ואינו אסור משום גזל אמר לו רוצה שיהא לו נחת רוח מיליהון [דרבנן פליגין] דאמר ר' שמואל בר יצחק רבי ור' יוסי נתארחו אצל בעל הבית אזל לישנא בישא א"ל הב דעתך דאינון מחשודינך ישיב ליה מעיינא לון ועבדא נפשין מזרקין דין לדין ומתקנין ואינו רוצה שיהא לו נחת רוח אלא דלא בעי דיחשדוניה פירוש צריך לאבד התרומה שלא יכשל בה עם הארץ לאוכלה ומשני דאין משליך לאיבוד לארץ אלא מפרר על השולחן והדר קאמר מ"מ גזיל להו לעם הארץ ומשני דרוצה עם הארץ בנחת רוח דא הכן שהזמינו ועובדא דרבי ור' יוסי בר' יהודה פליגא שהיו זורקין זה לזה ומאבדין ופריך למה היה מעיין עליהם והלא רוצה בנחת רוחם ומשני לפי שלא היה רוצה שיחשדוהו :
המזמין את חבירו - אומר מע"ש וכו'. והיכא דהתנה מע"ש מותר לדפריש בשבת אבל לא התנה אסור דתנן ספק חשיכה מעשרים את הדמאי הא ודאי חשיכה לא. ודכא מיירי בהזמינו חברו ולא הדירו דאי הדירו א הא אמרינן לעיל פ"ד אוכל עמו בשבת ראשונה אע"פ שאינו מאמינו על המעשרות. א"נ התם בשבת ראשונה של בחור שנשא בתולה והכא בשאר שבתות:
הרי הוא מעשר. - ותרומה גדולה אינו צריך להפריש דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדפרשינן בפ"ק. ועל אחד ממאה שמפריש למחר אומר הרי הוא מעשר ראשון ושאר מעשר דהיינו תשעה שהוא חייב עדיין כדי שיהו עשרה למאה מודד ג לו האחד ואח"כ אומר זה האחד שעשיתי תחילה מעשר עשוי תרומת מעשר על תשעה הסמוכים לו:
מעשר שני - יהיה בצפונו או בדרומו ומחולל יהיה על המעות, ונמצא למחר שאין צריך להפריש כי אם תרומת מעשר בלבד ואוכל ושותה את השאר:
חבירו. עיין מ"ש בפ"ד מ"ב:
אומר מע"ש וכו'. כתב הר"ב הכא מיירי בלא הדירו וכו' וכ"כ הר"ש ולכאורה אפשר לומר דאפי' כי הדירו הואיל ובע"ש הוא שיכול לתקן ע"י תנאי חייב לעשות משא"כ משנה דלעיל דבשבת עצמו הוא שהדירו שכן היא שנויה לעיל גבי שכח לעשרן (בשבת) שואלו בשבת וכו' וכן העתיקם בהדדי הרמב"ם פי"ב מהלכות מעשר. ומיהו הא לא קשיא לפירוש הר"ב דאי בלא הדירו היאך אוכל אצלו והא תנן בפ"ב שאינו מתארח אצל עם הארץ דיש לומר דהכא בעי למצוא תקנה למי שרוצה לאכול מתוקן ואף על פי שלא קבל עליו להיות נאמן אי נמי באם ייחד לו עדים שכך הוא עושה ואז אינו מפסיד נאמנותו בכך:
אומר מע"ש. והעיקר אצלינו כי בדמאי אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו. הרמב"ם:
הרי הוא מעשר ושאר מעשר וכו'. מפורש ברפ"ה. וע"ש לענין חלה. ומ"ש הר"ב מודד לו האחד וכו'. וכן ל' הר"ש נוכל לפרש שר"ל שמשער באומד כמה שיעור אכילתו. ומחשב בלבו להתנות עכשיו ושיפריש כזה למחר:
(א) (על הברטנורא) ואין להקשות דבלא הדירו איך אוכל אצלו והתנן בפרק ג' שאינו מתארח אצל עם הארץ דיש לומר דהכא בעי תקנה למי שרוצה לאכול מתוקן ואע"פ שלא קיבל עליו להיות נאמן. א"נ מיירי ביחוד עדים. תוי"ט:
(ב) (על המשנה) אומר מערב שבת כי בדמאי אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו. הר"מ:
(ג) (על הברטנורא) משער באומד כמה שיעור אכילתו ומחשב בלבו להתנות עכשיו ושיפריש כזה למחר:
בפי' ר"ע ז"ל. והכא מיירי בהזמינו חברו ולא הדירו דאי הדירו וכו' ע"כ. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וכן תירץ רבינו שמשון ז"ל וצ"ע אי בהדירו כיון שיוכל לתקן כמו שאמר כאן למה יהא מות' בלתי שום תיקון. ול"נ לפ' דלעיל מיירי שיאכל עמו ולא נודע לו באיזה יום וקראהו בשבת לאכול אצלו דאז אינו בידו לתקן והכא מיירי שהזמינו מע"ש ודוק עכ"ל ז"ל. וכן פי' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל וז"ל המזמין את חברו מע"ש שיאכל עמו בשבת ובע"ה שהזמין לחבר עסיקי' והאי חברו דקאמר אהובו קאמר. והוא אינו מאמינו. לאו דוקא אינו מאמינו דאפי' מאמינו אינו סומך עליו מן הסתם ואפי' אמר לו מעושרין הן. דלא התירו לו ע"י שאלה ובלבד שיאמר לו מעושרין הן אלא בשבת כששכח אבל בחול מסתמא אפי' מאמינו ואפי' שואלו לא יאכל על פיו עד שיעשר או בתנאי כדמפ' במתני' ע"כ וקרוב לזה כתב בתוי"ט. ומ"ש בר"ע ז"ל מודד לו האחד ואח"כ [כו'] הוא לשון מועתק מהר"ש ז"ל אמנם כבר מצאתי בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מוגה שם בר"ש ז"ל שמחק מלת מודד וכתב במקומה סמוך לו לזה האחד יהיה ואח"כ וכו' והוא תחלת דבור וכמ"ש בס' ההגהות שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל. וכ' הרא"ש ז"ל בירוש' מפ' דדוקא בדמאי התירו להתנות על דבר שאינו ברשותו אבל בודאי בדבר שהוא ברשותו יכול להתנות כההיא דתנן לק' בפרקין היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו וכו' אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש וכו' אבל על דבר שאינו ברשותו אינו יכול להתנות והמתנה על ודאי אם התנה בשבילו ובשביל אחרים מועיל התנאי אף לאחרים וא"צ הבעלים לזכות להם (הגה"ה ועיין בר"ש) אבל אם לא פירש אף לאחרים צריך לזכות להם. ירושל' א"ר ינאי צריך שיהא זכור תנאו. שמעון בר בא בש"ר יוחנן צריך אולי צ"ל להלחיש וכן לקמן.] להחליש בשפתיו. ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ולא נמצא כמתקן בשבת דכיון שצריך לאמרו בשפתיו למחר ה"ה כמפריש בשבת. אידחי תנא. כלומר נדחו דבריו כמו איסמייה. ויש גורסים אדהתנה כלומר כיון שהתנה מע"ש מותר להחליש בשפתיו ואינו נראה כמתקן. ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ואינו אסור משום אובדן אוכלין פי' התרומה שהוא מפריש למחר צריך לאבדה שלא יכשל בה בעה"ב א"ל מפרר כ"ש ואוכל. פי' דרך אכילתו מפרר אותה כל שהוא ופירורין דקין אין בהן משום אבוד אוכלין. א"ל וכי אינו אסור משום גזל פי' הזמינו לאכול אצלו ולא לאבוד אוכלין א"ל שיהא קורת רוח. פי' רוצה ע"ה בנחת רוחו של זה החבר דאהובו הוא כיון דהזמינו. ופריך ליה מעובדא דרבי ור"י ב"ר יהודה נתארחו אצל בעה"ב אזל לישנא בישא א"ל הב דעתך דאינון מחשדונך יתיב ליה מעיין לון ועבדין נפשין מזרקין דין לדין ואינו רוצה שיהא לו נחת רוח אלמא חזינן דעיין עליהם והוצרכו לעשות כזורקין זל"ז לאבדו. ומשני רוצה ולא בעי דיחשדוניה ע"כ. ובירושלמי תני ר' יהודה אוסר לת"ח לאכול אצל ע"ה המזמין אותו בשבת דס"ל דאין תנאי מועיל אפילו בדמאי במה שאינו ברשותו:
יכין
המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות: ולא מיירי בהדירו. דבהדירו מותר לאכול כל שבת ראשונה כפ"ד א"נ התם מיירי בסעודת נשואין. ואף דאינו מתארח אצל ע"ה כפ"ב. נ"ל דבהזמינו שרי מדרכי שלום:
אומר מערב שבת: דבלא התנה מע"ש. אסור להפריש בשבת. דדוקא בס' חשיכה מעשרין הדמאי:
מה שאני עתיד להפריש מחר: ממה שאוכל וממה שאשתה. ואע"ג שעדיין אינו ברשותו. בדמאי מתנין אפי' אדבר שאינו ברשותו:
הרי הוא מעשר: ואת"ג לא נחשדו:
זה שעשיתי מעשר: יהי' למחר עשוי וכו':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת