משנה דמאי ז ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ז · משנה ז | >>

מאה טבל מאה חולין, נוטל מאה ואחד.

מאה טבל מאה מעשר, נוטל מאה ואחד.

מאה חולין מתוקניםטו מאה מעשר, נוטל מאה ועשר.

מאה טבל תשעים מעשר, תשעים טבל ושמונים מעשר, לא הפסיד כלום.

זה הכלל, כל זמן שהטבל מרובה, לא הפסיד כלום.

משנה מנוקדת

מֵאָה טֶבֶל, מֵאָה חֻלִּין,

נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד.
מֵאָה טֶבֶל, מֵאָה מַעֲשֵׂר,
נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד.
מֵאָה חֻלִּין מְתֻקָּנִים, מֵאָה מַעֲשֵׂר,
נוֹטֵל מֵאָה וָעֶשֶׂר.
מֵאָה טֶבֶל, תִּשְׁעִים מַעֲשֵׂר,
תִּשְׁעִים טֶבֶל וּשְׁמוֹנִים מַעֲשֵׂר,
לֹא הִפְסִיד כְּלוּם.
זֶה הַכְּלָל: כָּל זְמַן שֶׁהַטֶּבֶל מְרֻבֶּה, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם.

נוסח הרמב"ם

מאה טבל, מאה חולין - נוטל מאה ואחת.

מאה טבל, מאה מעשר - נוטל מאה ואחת.
מאה חולין מתוקנין, מאה מעשר - נוטל מאה ועשר.
מאה טבל, תשעים מעשר;
תשעים טבל, שמונים מעשר - לא הפסיד כלום.
זה הכלל:
כל זמן שהטבל מרובה - לא הפסיד כלום.

פירוש הרמב"ם

שמור זה העיקר, והוא ש"תרומת מעשר עולה באחד ומאה", רוצה לומר, כשיתערב חלק מתרומת מעשר במאה חלקים אחרים ויחזור הכל מאה ואחד - יטול החלק ההוא שנפל בו בלבד, וזהו עניין "תעלה". ועוד יתבאר זה באר היטב, אחרי זאת.

  • והעניין הראשון מזאת ההלכה הוא, כשנתערב מאה חלקים טבל, ומאה חלקים חולין, ונעשה הכל מאתים חלק.
  • אמר - שיטול מאלו המאתים חלקים מאה ואחת, ויהיו המאה ואחת שנטל טבל, והתשעים ותשעה שהניח חולין כמו שהיו, ונמצא מפסיד מן החולין אחת, אבל המאה הם מאה של טבל הראשונים, והאחת היא תרומת מעשר באותן מאה של טבל.
ואם יהיה זה החלק נופל במאה חולין, יטלוהו ממנו כאשר ביארנו. והסברא נותנת, שלא יטול אלא מאה של טבל בלבד, ונחשוב חלק ממאה מן הטבל ההוא, והוא תרומת מעשר שלו, שנפל במאה של חולין, ועלה באחד ומאה, לפי שכן הוא דין הדבר שיעלה, שיהיה נוטל מה שנפל, ולא יחסר מן החולין כלום. אבל חיסרנו בכאן מן החולין אחד, שאנו חוששין, שמא יחשוב כשנטל המאה בלבד, שזה שנטלנו הם מאה של חולין, והנשארים הם מאה של טבל. ואין הדבר כן, לפי שהטבל הוא הניטל. וזה עניין מה שנאמר בתלמוד, "ונוטל מאה ואחת". ואמר רבי יוסי, אם אתה אומר "אני נוטל מאה", אני אומר "כל חולין עלו בידו", ונמצאו אלו בטבלים.
  • והעניין השני מהלכה זו, כשנתערב מאה חלקים של טבל, עם אחרים כהם ממעשר ראשון.
  • יטול כמו כן מאה ואחת, ויהיו מעשר ראשון, והתשעה ותשעים חלקים הנותרים הם טבל כמו שהיו, ונמצא שחסר חלק אחד מן הטבל, אבל המאה חלקים הם מאה של מעשר הראשונים, והחלק הנוסף על המאה היא תרומת מעשר, המחויבת למאה של טבל.
ונחשוב שמא נתערב עם מאה חלקים של מעשר, ודינו שיעלה כמו שביארנו, ואינו מדומע, ומפני זה נשארו המאה ואחת מעשר ראשון כמו שהיו. והיתה הסברא נותנת גם כן בכאן, להוציא מאה של מעשר בלבד, מפני שתרומת מעשר של טבל שהוא חלק אחד, כשנחשוב החלק ההוא שנתערב במאה של מעשר, יעלה באחת ומאה. אבל אמר "נוטל מאה ואחד"' מפני הטעם ההוא אשר פירש התלמוד בעניין הראשון, והוא שאילו נוטל מאה חלקים בלבד, היינו אומרים מאה חלקים של טבל הם אשר הוציא, והמאה הנשארים הם המעשר, ואין הדבר כן, לפי שהמעשר הוא שיוציא. ומפני זה יוציא מאה ואחת, כדי שיהיה נודע שהמעשר הוא שהוציא, לפי שהמעשר כלל לעצמו חלק נוסף.
  • והעניין השלישי כשיתערבו מאה חולין מתוקנין, ומאה מעשר.
  • הוא אומר שיוציא מאה ועשר, ויהיה הכל מעשר ראשון, והתשעים הנותרים חולין כמו שהיו, אבל המאה הם מאה של מעשר הראשונים, והעשרה הנוספים הם תרומת מעשר המחויבים למאה של מעשר, וכאילו נפלו במאה של חולין, והוציאו אותן וחסרו מן החולין.
לפי שהעשרה חלקים שהם תרומת מעשר, הם עשירית מאה של חולין, ואינם חלק ממאה מהם, ומפני כך לא עלתה, כדי שישארו החולין כמו שהיו. וכמו כן לא היו העשרה חלקים של תרומת מעשר, מבוארות ומיוחדות, כדי שיחזרו מאה של חולין כולם מדומע, מפני שהן אמצעיות בין שני הקצוות, רוצה לומר שהן לא יחזרו המאה של חולין מדומע, מפני שאינן מיוחדות אלא מעורבות במעשר. וכמו כן אי אפשר לסמן אותם, וישארו חולין כמו שהיו, אחר שהם עשירית חולין, אבל תעלה תרומת מעשר באחת ומאה, וגזרנו בהם מן הדימוע גזירה בינונית, ואמרנו שיחסר מן החולין, כמו תרומת מעשר שיש באותו מעשר, כמו שתראה.
  • ונשאר בכאן עניין אחד לשאול, מפני מה נאמר בעניין השלישי "מאה חולין מתוקנין", ולא נאמר כן בעניין הראשון, אבל אמר "מאה טבל, ומאה חולין" ולא אמר "מתוקנין"?
וזאת השאלה צריכה לשאול, ויש בה תועלת, והוא שהטבל כשיוציאו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, יהיה אז השאר "חולין", אף על פי שלא הוציאו ממנו שאר מעשרות, מפני שהקדושה ניטלה ממנו. ו"חולין מתוקנין", הוא הדבר שהוציאו ממנו כל התרומות והמעשרות. ויש לך לשמור בלבך זה ההפרש, בין מה שאמר "חולין", ובין מה שאמר "חולין מתוקנין" בכל המשנה. ואילו יאמר בזה העניין השלישי, "מאה מעשר ומאה חולין, נוטל מאה ועשר", היינו אומרים, שאלו החולין לא הוציאו מהן מעשר, וכשנתערב עמהם מאה מעשר, נטלנו המאה מעשר, שנתערב עם המעשר הנשאר באלו המאה של חולין והוא עשר חלקים, ועל כן הוציאנו מאה ועשר, מפני שנתחבר מעשר במעשר, ולא חסר כלום. ולפיכך הודיענו שאלו החולין, ואפילו היו מתוקנין שלא נשאר בהם שום מתנה, ואחר כך נתערב בהם מעשר, יחסר מאותם חולין, כמו תרומת מעשר המחויבת למעשר ההוא, ויאבדהו לגמרי, ויצטרף לכלל המעשר. כמו שאמר, נוטל מאה ועשר, ונשארו התשעים חולין מתוקנין כמו שהיו. ודינן נשאר כך, עד שתהיה תרומת מעשר המחויבת למעשר ההוא, שנתערב עם החולין המתוקנין, חלק ממאה עם החולין המתוקנין. כגון שיתערב מאה מעשר עם אלף חולין מתוקנין, נאמר אז שלא יפסיד כלום, אבל יפריש מאה מעשר לבדם. ואם החולין יהיו פחות ממה שאמרנו, יחסר מהם כמו תרומת מעשר שבמעשר המעורב, כמו שביארנו ופירשנו טעמי כל העניין ההוא.
  • והעניין הרביעי כשיתערב מאה טבל ותשעים מעשר, יפרישו תשעים של מעשר בלבד, ונשארו מאה טבל כמו שהיו, ולא הפסיד כלום.
והדבר שגרם לנו בעניין הזה, שלא נקרא שם לתרומת מעשר של טבל, ונוציא תשעים ואחת, מפני שהחלק האחד מן הטבל שהוא תרומת מעשר, כשנחשוב בלבנו שנתערב עם תשעים של מעשר, חזר המעשר ההוא כולו מדומע, מפני שתרומת מעשר תעלה באחד ומאה, כמו שביארנו עיקרו, לא בתשעים ואחת. ומפני זה, לא יקרא שם לתרומת מעשר של טבל בעניין הזה, כדי שלא יפסיד המעשרות, וישוב מדומע. ועל זה הדרך בעצמו, יתבאר לך מה שאמר "תשעים טבל, שמונים מעשר". שאילו נחשוב בלבנו תרומת מעשר שבטבל ההוא, שנתערב עם שמונים של מעשר, חזר אותו המעשר מדומע בתרומת מעשר.

ומה שאמר כל זמן שהטבל מרובה - רוצה לומר, על המעשר. וכן אמרו: "כל שהטבל מרובה על המעשר". אבל כשיהיה מעשר מרובה על הטבל, יפרש בתלמוד שהוא מפריש טבל, ושיעור תרומת מעשר המחויבת לטבל, והמחויבת למעשר ההוא שניהם, ויתן שתי תרומות לכהן, רוצה לומר תרומת מעשר ותרומת טבל, ונמצא חסר מן הטבל שיעור שתי תרומות.

ואיני רואה בזו ההלכה, דבר שאינו באר היטב. על כן יש לך להסתכל בה, מפני שנשתבשה על כל הקדמונים, לפי דעתנו:

פירוש רבינו שמשון

סאה טבל ומאה חולין. אין משנה זו מתפרשת אלא על פי משנה דמסכת חלה פ"ג (משנה ט) דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף דמוכח התם דטבל שנתערב בחולין אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש עליו לפי חשבון ואם לאי נעשין החולין כטבל לענין תרומה דשיעור תרומה שבטבל מפריש כמו כן מן החולין כאילו הן טבל גמור אבל מעשר ראשון לא יתן ללוי מן החולין ומעשר שני נמי לא יחלל מהן אלא לפי חשבון הטבל מחלל ונותן מטעם שפירשנו במסכת חלה והשתא כולה מתניתין בטבל שהורמה ממנו תרומה גדולה מדקתני נוטל מאה ואחת ולא קא תני מאה ושלש והכי נמי אמרי' בירושלמי (הל' ז) רבי לווינטו בשם ר' יונה כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני כלומר ולא לתרומה גדולה והשתא מתני' בשאין לו פרנסה ממקום אחר ולכך קאמר מאה טבל ומאה חולין שנתערבו נוטל מאה להפריש מהן כדין טבל מעשר ראשון ומעשר שני והלוי יפריש ממעשר שלו תרומת מעשר ואחת נוטל מן המאה דלשם חולין לתרומת מעשר כאילו היה טבל כדפרשי' דלענין תרומה דוקא נוהג בהן דין טבל שנתערב בו ונמצא השתא מפסיד אחת שמפריש מן החולין:

מאה טבל ומאה מעשר. שנתערבו נוטל מאה לשם טבל כדפרשי' ואחת נוטל ממאה של מעשר כאילו הן טבל לשם תרומת מעשר נשתיירו שם תשעים ותשעה ומפריש מהן תרומת מעשר לפי חשבון דהיינו עשרה פחות עישור של אחת ונמצא השתא מפסיד אחת פחות עישור שבה:

מאה חולין מתוקנין ומאה מעשר. ראשון שנתערבו נוטל מאה לשם מעשר ראשון ועשר נוטל ממאה של חולין מתוקנין כאילו הי' *שם מעשר ראשון דעשרה מהן לתרומת מעשר ונמצא השתא מפסיד עשרה והא דלא מחמרינן הכי בשנתערב עם טבל להזקיק הטבל להפריש ממנו עשרה לתרומת מעשר *ממאה של מעשר משום דכך הוא דין דכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו הלכך המעשר חוזר להיות כטבל ואין הטבל חוזר להיות כמעשר:


מאה טבל ותשעים מעשר. לפי חשבון משנה ראשונה היה ראוי לומר שהתשעים נעשין טבל וחייב להפריש מהן אחת פחות עישור שבה כאילו היו טבל שכך היה עולה תרומת מעשר שבהן ותשעים טבל ושמונים מעשר היה ראוי להפריש מן השמונים אתת פחות ב' עישורין שבה אלא סברא בעלמא הוא דכיון דאיכא בטבל י' יתרים שקיל חדא ופטר הני והוי כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר ודוקא עשרה מרובה קאמר כדאיתא בירושלמי (הל' ז) אמר רבי יונה כיני מתני' כל זמן שהטבל מרובה על המעשר עשר לא הפסיד כלום:

ירושלמי (שם) מה אנן קיימין מאה טבל ותשעים מעשר נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד מאה טבל ושמונים מעשר נוטל שמונים ושתים חסר ב' עישוריו שכך עולה תרומת מעשר שלהן אם היה הכל טבל [מיכן ואילך לפי חשבון] ואינו חושש לתרץ כלום מזה כדפרשי' דסברא בעלמא הוא והאי דקאמר נוטל תשעים נוטל שמונים היינו תשעים של מעשר להפריש מהן תשעה לתרומת מעשר שמונים להפריש מהן שמונה לתרומת מעשר מיכן ואילך לפי חשבון והיינו מן המאה של טבל פחות שנים שהסיר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מאה טבל ומאה חולין - שנתערבו:

נוטל מאה ואחד - נוטל מאה להפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני כדין כל טבל, ואחד נוטל מן המאה (דלשם) [צ"ל של] חולין לתרומת מעשר כאילו היו טבל, שהחולין נעשים כטבל עצמו יד לענין תרומת מעשר בלבד אבל לא לענין מעשר ראשון ומעשר שני, ונמצא זה מפסיד ע"י תערובת זו אחת בלבד שמפריש מן החולין. וטבל דאיירי ביה הכא הוא שהורמה ממנו תרומה גדולה אבל לא הורמו ממנו מעשרות ולא תרומת מעשר:

מאה טבל ומאה מעשר - שלא הורמה מן המעשר הזה תרומת מעשר ונתערבו נוטל מאה של טבל להפריש מהן המעשרות כדפרישית לעיל, ונוטל אחת מן המאה של מעשר שהם נעשים כטבל עצמו להתחייב בתרומת מעשר ונשארו צ"ט מפריש מהן תרומת מעשר לפי חשבון שהם עשר פחות עשירית של אחד. ואם לא נתערב המעשר בטבל לא היה מפריש אלא עשרה לתרומת מעשר שבהן השתא מפני שנתערבו בטבל מפריש י"א פחות עשירית נמצא מפסיד א' פחות עשירית:

מאה חולין מתוקנין ומאה מעשר - ראשון שלא נטלה תרומתו שנתערבו נוטל מאה לשם מעשר ראשון כדי להפריש מהן עשרה לתרומת מעשר שבהן ועשר נוטל מן המאה חולין מתוקנין כאילו היו הם מעשר ראשון דעשרה מהם לתרומת מעשר ונמצא מפסיד עשרה. והא דלא מחמרינן הכי כשנתערב עם טבל להזקיק הטבל להפריש ממנו עשרה לתרומת מעשר כמאה של מעשר, משום שכך הוא הדין שכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו הילכך המעשר חוזר להיות כטבל ואין הטבל חוזר להיות כמעשר:

מאה טבל ותשעים מעשר וכו' לא הפסיד כלום - דכיון דאיכא בטבל עשרה יתירים דיינינן ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר טז. וכל טבל שנתערב בחולין אם יש לו טבלים אחרים שיכול להפריש על זה התערובת ממקום אחר אינו מפריש אלא לפי חשבון של הטבל בלבד, והכא שהטבל יתר עשר על [המעשר] חשבינן כאילו הם ממקום אחר ומפריש מהן לפי חשבון של טבל בלבד ואינו מפסיד כלום:

כל זמן שהטבל מרובה - והוא שיהיה מרובה עשר יז, והכי איתא בירושלמי:

פירוש תוספות יום טוב

נוטל מאה ואחד. פירש הר"ב שחולין נעשין כטבל עצמו לענין תרומת מעשר בלבד. וטעמא כמ"ש הר"ב לקמן משנה ט פ"ג דחלה ע"ש. וכן כתב הר"ש. ויש להרמב"ם טעמים אחרים במשנתנו והדברים ארוכים ולמבין נכוחים וראוים הם למי שאמרן הרוצה יעיין עליהם. ומקצתן שאני צריך להם אכתוב וכמו שפירשו בעל כ"מ בפ"ח מהלכות מעשר. וזה שהקשה הרמב"ם מאחר שיש כאן מאה חולין כשנתערב עמהם מאה טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר והרי היא עולה במאה חולין וא"כ לא היה צריך להעלות מהכרי אלא מאה של טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר ונשארו בכרי מאה חולין. וניחא ליה דכיון שנפלה סאה תרומה למאה של חולין הדין הוא שיעלה סאה אחת לתרומה וישארו החולין כמות שהיו ולא יעלה המאה של חולין וישאיר הסאה תרומה. ולכך אם היה מעלה מאה ותשאר מאה היה אפשר שיטעה ויחשוב שהמאה הנשארים הם של טבל והמאה שהעלה הם חולין ויאכלם ולפי האמת הם של טבל מהטעם הנזכר. ולפיכך אמרו שיעלה מאה ואחד כדי שיכיר שאלו שהעלה הם של טבל שכיון שמעלה מאה ואחד הרי יש היכר שאלו הם של טבל שיש בהם סאה יתירה של תרומת מעשר וזהו שאמר רבי יוסי בירושלמי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלים עכ"ד. ומ"ש הר"ב וטבל דאיירי ביה הכא הוא שהורמה ממנו תרומה גדולה הכי מוקי לה בירושלמי. ואולי שהרמב"ם פי' כן למשנה דלעיל נמי מהך דאיתא בירושלמי אהכא רבי לוינטא בשם רבי יונה כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני ע"כ. ומשמע ליה דאמתני' דשתי כלכלות נמי קאי מדלא תני בה אלא מעשרות. וכתב הרמב"ם ואם היה טבול לתרומה מפסיד מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר:

חולין מתוקנים. פירש הרמב"ם שהטבל כשיוציא ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר יהיה אז נקרא חולין אע"פ שלא הוציא ממנו שאר מעשרות מפני שהקדושה נטלה ממנו וחולין מתוקנים הוא הדבר שהוציאו ממנו כל התרומות והמעשרות ואילו יאמר מאה חולין מאה מעשר (נוטל מאה ועשר) היינו אומרים שאלו החולין לא הוציאו מהן מעשר וכשנתערב עמהם מאה מעשר נטלנו המאה של מעשר והמעשר שנשאר במאה של חולין וע"כ הוצאנו מאה ועשר ולא חסר כלום. ולפיכך הודיענו שאפי' היו מתוקנים שאין בהם מעשר ואח"כ נתערב בהן מעשר יחסר מאותן חולין כשיעור תרומת מעשר שבמעשר המתערב עכ"ד. וע' ריש פ"ו דמסכת תרומות. ויש ראיה לדבריו שחולין יקראו כשהוציאו מהם התרומות. מדלעיל משנה ב פ"ה. והרישא נמי במתוקנים אלא שאין מקום לטעות ברישא כמו בסיפא דאיירי במעשר להכי לא איצטריך התם למתני בהדיא מתוקנים:

מאה מעשר. לפי סדר השנוי במשנתנו שהדבר האוסר שונה בתחלה הוה ליה לשנות מאה מעשר מאה חולין מתוקנים. וכן העתיק הרמב"ם מאה מעשר שנתערב במאה חולין וכו':

לא הפסיד כלום. כתב הר"ב דדיינינן ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר ע"כ. וכולה מתניתין כשאין לו פרנסה ממקום אחר. הר"ש ועיין בפרק ג דחלה משנה ט:

שהטבל מרובה. פי' הר"ב בשם הירושלמי והוא שיהיה מרובה עשר ע"כ. ולא פורש הטעם גם הר"ש סתם ולא פירש. וטעמו של הרמב"ם משום שאם המעשר מועט לא תתבטל ולא תעלה אותה תרומת מעשר שנוציא מן הטבל המרובה ותחזור המעשר כולו מדומע. זה הטעם אינו מספיק למה שמצריך דוקא עשרה. ולכך בחיבורו סתם וכתב היה הטבל מרובה על המעשר מפריש המעשר בלבד ולא יפסיד מן הטבל כלום שאם יקרא שם לתרומת מעשר שבטבל נמצא המעשר מדומע בתרומת מעשר של טבל שעלתה עמו ע"כ. ועוד שדבריו אינם עולים לפירוש הר"ב והר"ש דהוה כיש לו פרנסה וכו'. ונראה דלהכי בעינן עשרה. דהא משום דדיינין ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר הוא. וכל שיש לו עשרה חלקים יתירים כפי ערך חלקי הטבל או המעשר שעכשיו יש לנו עשרה חלקים להפריש מהן אחת לתרומת מעשר הראויה לחלק עשירית מעשרה חלקי הטבל או המעשר הלכך דיינינן ליה כפרנסה ממקום אחר ובפחות מזה לא נוכל לדונם כך:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יד) (על הברטנורא) ואמתניתין דשתי כלכלות נמי קאי מדלא תני בהא אלא המעשרות:

(טו) (על המשנה) חולין כו'. הטבל כשיוציא ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ולא שאר מעשרות יקרא חולין מפני שהקדושה נטלה ממנו ומכל מקום היינו שהוציא ממנו כל התרומות ומעשרות. הר"מ:

(טז) (על הברטנורא) וכולה מתניתין כשאין לו פרנסה ממקום אחר ועיין בפרק ג' דחלה משנה ו':

(יז) (על הברטנורא) ולהכי בעינן עשרה. דהא משום דדיינין ליה כאלו יש לו פרנסה ממקום אחר הוא וכל שיש לו עשרה חלקים יתרים. שיש לנו להפריש מהן אחד לתרומת מעשר עשירית מעשרה הלכך דיינינן ליה כפרנסה ממקום אחר ובפחות מזה לא נוכל לדיינו כך. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מאה טבל כו':    מצאתי שכתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל על פי' ר"ע ז"ל שפי' מאה טבל ומאה חולין שנתערבו כו'. כתב פי' זה אינו נראה דמה ענין זה לכאן אלא נראה דמיירי במה שנזכר למעלה היו לפניו ב' כלכלות וכו' ואמר מעשרות של זו בזו וכו' וכגון שיש בכלכלה זו שתיקן מאה מתוקנים והמאה האחרים שהן טבל הם ג"כ בכלכלה עם המתוקנים כגון שלא יש בכלכלה שניה כדי לתקן את כולה. והנה עכשיו כשהוא בא להפריש על הטבל את המעשרות ואין לו פרנסה ממק"א וצריך לעשר מזו הכלכלה עצמה צריך שיקח מאה ואחת מאה להפריש מהם המעשרות והאחת ליתן אותה לתמ"ע על החולין מתוקנין וכן אם עשה מאה מהתאנים שבכלכלה א' מעשר על התאנים האחרים שיש לו בכלכלה השניה והרי הם מעורבין עם המאה האחרות שהן טבל גם אז צריך ליטול מאה ואחת כמו שפרשנו ואם יש בה מאה חולין ומאה מעשר כגון כשאמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה והמעשרות של חברתה הן בתוך הכלכלה הזו שהיא מתוקנת בכלכלה האחרת אז צריך ליטול מאה ועשר מן הכלכלה כדי לתקנם כמו שפי' המחבר כן נ"ל וצ"ע ע"כ. וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל כיוצא במשנה זו שנינו במס' חלה ומוכח התם בפ"ג דטבל שנתערב בחולין ורובו טבל אם יש לו פרנסה ממק"א מפריש עליו לפי חשבון ואם לאו נעשין החולין כטבל לענין תרומה ותמ"ע ומפריש מהן כאילו היו טבל אבל מע"ר ושני ומ"ע אין מוציא אלא לפי חשבון ומיהו צריך להפריש כולן דא"א להפריש תמ"ע על הכל אם לא שיפריש תחלה המעשר על הכל. ועוד אם לא היה מעשר על הכל א"כ אין פירותיו מתוקנים דכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא כל המעשרות צריך להפריש אבל אינו נותן ללוי ולעניים ואינו מחלל מע"ש אלא לפי חשבון אבל תרומה ותמ"ע כשמפריש על הכל נמצא חולין שבהן מדומעין ונותן הכל לכהן או מוכר לכהן העודף על הראוי לתרום. והכא מיירי בשאין לו פרנסה ממק"א הלכך נוטל מאה פי' ממאה יפריש כדין טבל מע"ר ויתנהו ללוי ומע"ש יחלל. ואחת פי' משאר המאה שהיו חולין יטול א' לתמ"ע כאילו היו טבל אבל במע"ר ושני לא יפסיד כלום כדפרישית ע"כ. ובירושלמי פריך ארישא דקתני נוטל מאה ואחד דאמאי קתני נוטל מאה לשם טבל ואח"כ נוטל אחד ממאה הנשארים או של חולין או של מעשר כאילו היו אלו הנשארים טבל. נימא דיטול צ"ט לשם טבל ומהמאה ואחד הנשארים יטול שתים לשם תמ"ע של שני הצבורים ותירץ ר' בון דאה"נ אם רצה לעשות כן עושה ומתני' הכי קתני מאה טבל ומאה חולין שנתערבו או מאה טבל ומאה מעשר אם נטל חציין שהן המאה והפרישן במקום אחר הרי גילה דעתו שאלו המאה שהפריש רוצה לעשר אותן לעצמן ונקבעו בהן מעשרותיהן ומעשר המאה שהפריש לשם טבל מתוכן ומן המאה הנשארים יפריש א' לשם תמ"ע שבו כאילו הוא טבל:

מאה חולין מתוקנים:    כ' הרש"ש ז"ל והא דתנא הכא חולין מתוקנים פי' הרמב"ם ז"ל דברישא לא הוו חולין מתוקנים אלא שניטלה תרומתן ואינו נכון דהא רישא דהך תנן היו לו שתי כלכלות של טבל והיינו בניטלה תרומתן וקרי ליה טבל והכא קרי ליה חולין ועוד דכל טבל דקתני הכא היינו טבול לראשון ולשני כדאיתא בגמ' ירושלמית דקאמר ר' יונה כל טבל דאנן קיימין הכא טבול לראשון כלומ' ולא לת"ג והיכי קרי לטבול לראשון ולשני חולין לכך נראה דלעולם רישא נמי חולין מתוקנין נינהו וכדפרישנא וכפי' הר"ש ז"ל אלא משום דתני לה גבי מעשר לא מצי למימר חולין דמעשר נמי חולין דאין בו קדושה ומש"ה תני חולין מתוקנין כלומ' אין בהם איסור גזל השבט ועוד דלאשמעי' דמעשר הוי טבול תנא ליה אבל במציעתא דתנא מעשר גבי טבל לא תנא ליה עכ"ל ז"ל. ומ"ש שהרמב"ם ז"ל כ' דברישא לא הוו חולין מתוקנין לא נתברר בדברי הרמב"ם ז"ל אלא מדיוק דבריו ז"ל הכי משתמע לכאורה אמנם כבר כתבתי דברי התי"ט ואנחנו השמטנו אותם כי ימצאם הדורש במקומן.] ובהן נתיישב קצת ממה שהק' הרש"ש ז"ל. ולפי' שכתב הרש"ש ז"ל דלעולם רישא נמי חולין מתוקנין נינהו נלע"ד שמתורץ קצת דקדוק התי"ט דלא נקט מאה מעשר ומאה חולין מתוקנים. דלהכי שינה וסמך לשנות חולין מתוקנין ברישא לרמוז דגם חולין דרישא דמתני' הוו חולין מתוקנין דוק:

בסוף פי' ר"ע ז"ל. והכא שהטבל יותר עשר על החולין חשבינן וכו'. אמר המלקט נראה שצ"ל יתר עשר על המעשר וכן הוגה ג"כ בדפוס בתוי"ט. וכתב הר"א אשכנזי ז"ל צ"ע לעיל פ"ה סי' ח' בפירושו כגון שנתערב לחברו חולין מועטין בטבל מרובה שאין לטבל זה תקנה עד שיעשר עליו ממק"א. ואפשר דלעיל מיירי שלא היה עשר יותר ודוק ע"כ. וע' במ"ש הר"ש ז"ל בשם הירושלמי:

זה הכלל כל זמן כו':    לאתויי בבא דרישא מאה טבל ותשעים חולין תשעים טבל ושמונים חולין. הר"ש שירילי"ו ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

מאה טבל מאה חולין:    ר"ל אם ק' טבל הטבול רק למעשר ולתמ"ע נתערב עם ק' חולין. והרי נאסר התערובות ע"י תמ"ע שבו שאסור לזרים. ואם יפרישו מהתערובות. שמא מהחולין יפרישו ויהיה מפטור על החיוב ואין לו פרנסה ממקום אחר להפריש משם על כל התערובות. ואילה"ק מפ"ג דחלה מ"ט דבאין לו פרנסה ממקום אחר מוציא התמ"ע מהתערובות. דהתם בלח מיירי כמ"ש שם סימן ל. דאע"ג דכל טבל במשהו מדיש לו מתירין היינו עד שיפריש כפי חיובו (רמב"ם פ"ח מהל' מעשר ה"ג) משא"כ הכא ביבש מיירי. דאין בילה ביבש רק בדמאי [כפ"ה ל"ד]:

נוטל מאה ואחד:    דבק"א שנוטל. ודאי יש א' של הטבל. ואז אחר שיפריש מצ"ט הנשארים ט' למע"ר וט' למע"ש. הותרו פ"א הנשארים ממ"נ. דאם חולין הם. הרי מותרים. ואם מהטבל הן. כולן או מקצתן. הרי הותר הטבל בכל מקום שהוא ע"י א' טבל שבק"א שנטל שיהיה זה הא' לתמ"ע על ה י"ט שנשארו. ומהצ"ט הפריש ג"כ המע"ר והמע"ש כראוי. ואת"ל שמא אותן ט' שיפריש והט' שיפריש למע"ש. יהיו כולן או מקצתן מהק' חולין שנתערבו. ונמצא מפריש מפטור על החיוב. י"ל הרי אם אלו שהפריש הן חולין. ע"כ שיש כנגדן טבל בהק"א שהפריש. ויהיה המעשר והמע"ש בהק"א שהפריש. ואע"ג דמהק"א ההם א"א ליתן להלוי הט' מעשר. דהרי התרומת מעשר שהפריש מעורב שם. עכ"פ אין הלוי מפסיד כלל עי"ז. מדקיבל חלופיהן מהצ"ט שנשארו אצל הבעלים. והרי מעשר כיון שהופרש מותר לזרים. מיהו פשוט שבמע"ש יאמר שיהיה מחולל על המעות בכל מקום שהוא בין בהצ"ט בין בהק"א. ואותן ק"א שנטל. מדמעורב בהן א' של תרומת מעשר. ימכרם לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי א'. שהוא תמ"ע שחייב מק' טבל שלו. מיהו מה יעשה כהן בק"א אלו שקבל. דשמא טבל הן ולא הופרש מהן התמ"ע עדיין. פליגי בירושלמי. אי צריך כהן להפריש עליהן ממקום אחר. או דסגי לי' בקריאת שם. לומר תמ"ע שבכרי זה יהיה בצפונו או בדרומו. דמדאין הפרשתו רק מספק. דשמא חולין הוא. סגי בהכי. וה"ה אם הי' הטבל שנתערב טבול גם לת"ג. הי' צריך להפריש ק"ג. כדי שיהיו נחשבים ב' היתרים לת"ג וא' לתמ"ע. והא דלא נקט תנא הכי. ה"ט משום סיפא. וכמו שיתבאר. והא דנקט ק' טבל. ה"ה בפחות. כגון נ' טבל וק' חולין. נוטל ק' וחצי שאז יהיה החצי שנוטל יותר מהק' ודאי מהטבל ויוכל לחשבו לתמ"ע על נ' הטבל אלא דרצה למנקט מספר שלם שנוטל סאה שלימה. ואגב זה דנקט ק' טבל. נקט נמי ק' חולין. וה"ה בהיה חולין פחות מזה. כגון שהיה ק' טבל וא' או ב' חולין. נוטל כדי החולין שנתערב וא' יותר כדי התמ"ע שחייב מק' הטבל. ומוכר להכהן מה שנוטל חוץ מהתמ"ע שחייב. עוד י"ל דלהכי נקט הכא שיהיה ק' חולין אגב סיפא בנתערב ק' טבל בק' מעשר. דהתם צריך שיהיה בשניהן ק'. כדי שיהיה בהטבל כל כך מעשר כשיעור התמ"ע שחייב על הק' מעשר. ואגב זה נקט גם בהך דהכא בק' ק' ודו"ק:

מאה טבל מאה מעשר:    שנתערבו. והרי חייב מתערובת זה י' תמ"ע מן הק' מעשר. ואחד תמ"ע מק' טבל. וא"א להפריש כל הי"א מהתערוב' הזה. שמא יפריש כל הי"א מהטבל. והרי אין בהטבל רק י' מעשר. וא"כ הסאה הי"א שיתן מהתערובות. הוא מחולין. ואיך יהיה חולין תמ"ע על המעשר:

נוטל מאה ואחד:    דבק"א שנוטל. ודאי יש א' מהטבל. כשיעור תמ"ע שחייב מק' הטבל. ואחר שיפריש מע"ר ומע"ש מהנשאר. אז מותרים פ"א שבידו. ממ"נ. אם טבל הם הרי הפריש כל הצורך. ואם מעשר הן. א"כ הק"א שנטל הן הטבל. ובק' טבל יש י' מע"ר. שיוכלו להיות תמ"ע על ק' מעשר שיש לו. ואחר שהפריש התמ"ע על המעשר. הרי הותר לזרים. והק"א שנטל נותן ללוי. תחת ק' המעשר שחייב לו. והלוי מוכר הק"א לכהן בדמי תרומה. חוץ מדמי י"א תמ"ע שחייב לכהן:

מאה חולין מתוקנים מאה מעשר:    שנתערב החולין בק' מעשר הטבול לתמ"ע. ונ"ל דחולין מתוקנים ר"ל דמתחלה היה להם שם אחר ואח"כ נתקנו להיות חולין. והיינו. שהיו תחלה מעשר. ומשניטל מהן התמ"ע נתקנו להיות כחולין. וסד"א דבכה"ג הרי הכל מעשר. ויכול ליטול מהתערובות התמ"ע שחייב ותו לא. קמ"ל דמשנתקן המעשר דינו כשאר חולין. שאינו נעשה עוד תמ"ע. כספרי שהביא הר"ש פ"ב דתרומות מ"ה. ונקט הך רבותא הכא ולא ברישא. מדהכא מיירי שנתערב במעשר וקמ"ל אף דקודם שנתקן המעשר הי' פשוט שיכול להפריש תמ"ע מזה על זה. או דמדנתערב במעשר. משמע טפי דנתערב בבית לוי מיירי דמצוי אצלו חולין כי הך:

נוטל מאה ועשר:    דאז יהיה בוודאי בק"י שנוטל. י' מק' המעשר. ויהיו אלו י' נחשבים לתמ"ע על ק' המעשר וימכור להכהן אלו הק"י שנטל. בדמי תרומה. חוץ מי' תמ"ע שחייב לכהן. והותרו הצ' הנשארים ממ"נ כלעיל. וה"ה בהי' החולין מתוקנים פחות או יותר מק' והמעשר פחות או יותר מק' נוטל תמיד כפי שיעור החולין וכפי שיעור התמ"ע שחייב מהמעשר. רק נקט ק' ק' אגב אינך:

מאה טבל תשעים מעשר:    או:

תשעים טבל ושמונים מעשר:    שנתערבו:

לא הפסיד כלום:    דלעיל הפסיד למכור לכהן בדמי תרומה. משא"כ הכא. בנתערב ק' טבל וצ' מעשר. הרי אינו חייב תמ"ע רק י'. ולהכי נוטל מהתערובות הזה י'. ונותנן לכהן. והותר התערובות לזרים ממ"נ. דאי י' שנטל לתמ"ע. היו מצ' המעשר. הרי ממעשר רשאי לעשות תמ"ע. ואי מהטבל נטלם הרי מדיש בהטבל י' מעשר. רשאי לעשותם תמ"ע. וכ"כ בנתערב צ' טבל ופ' מעשר. שחייב לתת 8 910 לתמ"ע. דהיינו ח' בעד הפ' של מעשר. ועוד 910 מן הט' של מעשר שיש בצ' טבל. לכן נותן לכהן 8 910 והשאר מותר לזרים ממ"נ דאם מהמעשר נטלן. הרי מעשר רשאי לעשות תמ"ע. ואם מהטבל נטלן. הרי מדיש בצ' טבל ט' מעשר. רשאי הוא לעשות 8 910 מן הט' לתמ"ע. ונ"ל דמשום הך בבא. לא נקט נמי ברישא בטבל הטבול לת"ג. דאם כן לא הוה מצי למתני סיפא. ק' טבל וצ' מעשר לא הפסיד כלום. דודאי הפסיד. דהרי אז אין בהטבל מעשר. כשיעור תמ"ע שחייב מהצ' מעשר. דהרי אחר שיטול ב' ת"ג מק' טבל לא יהא חייב לתת מעשר מצ"ח טבל הנשארים. רק 9 45 שהוא 9 4050 והרי הוא מחוייב ליתן תמ"ע מכל התערובות 9 4950 דהיינו ט' בעד הצ' מעשר ועוד 4950 שהוא חלק עשירית מן 9 4050 מעשר שחייב מצ"ח הטבל. וא"כ שמא כל 9 4950 תמ"ע שיטול יהיו מהצ"ח טבל והרי מדאין בטבל רק 9 4050 מעשר. נמצא שאותן 950 שחייב עוד לתרומת מעשר. יקח מהחולין. ואיך יהיה לתרומת מעשר. ודו"ק:

זה הכלל כל זמן שהטבל מרובה:    שיהיה במעשר שבטבל כשיעור תמ"ע שחייב מהמעשר והטבל:

בועז

פירושים נוספים